ויצא יעקב מבאר שבע וכו' (כח, י). נ"ל כי האדם הוא דוגמא דלעילא, ומה שעושה האדם דלמטה עובדין טבין כמו כן הוא מעורר דוגמתו למעלה בעולמות העליונים ונפתחו אורות קדושים. והנה כשאדם רוצה להעלות נשמתו והניצוצות שלו מעומק הקליפות, שנתהווה דבר זה מעת שהיה שבירה בזיין מלכין קדמאין (לקוטי תורה תהלים נ), צריך האדם להעלות עצמו מעשה אחר מעלה עד למעלה מהזמן. ובמה יוכל האדם לבוא לזה, הוא ע"י שמצמצם עצמו וסובל הכל, עי"ז יוצא נשמתו מהעלם אל הגילוי, ונעשית דוגמתו בעולמות העליונים, וזוכה להמשיך אורות קדושות וחסדים עליונים שלא ניתגלו עדיין, וע"י שעושה כנ"ל זוכה שנתגלו החסדים ויוצאים מהעלם אל הגילו[י].
וזפ"ה ויצא יעקב מבאר שבע, דהיינו עי"ז שהאדם דלמטה מעלה עצמו מבאר שבע, נק' עולם המעשה, נעשית דוגמתו למעלה, ועי"ז וילך חרנה, נסתלק חרון אף מ[ה]עולם ונברר רע מטוב, וזהו מתתא לעילא. ומעילא לתתא גם כן, ויצא יעקב מבאר שבע, כי יעקב הוא בחינת זעיר (זח"א קנז:), ויצא יעקב מבאר שבע, כי ההולדה של בחינת זעיר הוא נאצל מבינה אימא עילאה (זח"ג עז:, ע' פרדס שי"ח פ"ד), ונק' באר שבע, כי באר הוא לשון מקור, שהוא המקור משבעת ימי הבנין. דהיינו שע"י שאדם מלמטה שנקרא יעקב מעלה עצמו מבאר שבע כנ"ל, נעשית דוגמתו למעלה, ועי"ז ויצא יעקב בחינת זעיר מבאר שבע, מבינה כנ"ל, מוכתר ומעוטר עם אורות קדושות וחסדים גדולים מאימא עילאה להשפיע לעולם העשיה לעמו ב"י. וילך חרנה - כי ע"י שיתגלה האורות קדושים עי"ז הקליפות נופלים ונשברים:
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (כח, י). נ"ל דהנה כלל גדול בעבדות השי"ת שיהיה לאדם מסירת נפש, היינו למסור נפשו וכל רצונו וחפצו להשי"ת, והוא ינהג אותו, ולא על פי שכל אנושי, רק למסור עצמו ביד השי"ת, וז"פ בידך אפקיד רוחי (תהלים לא, ו) לשון רצון (רש"י עזרא א א, רד"ק מל"ב יט ז), ובידך אפקיד רוחי ר"ת באר (פע"ח ש' ק"ש שעה"מ פי"א), וכבר פי' לעיל (פ' תולדות עה"פ וילך משם יצחק) על פסוק שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך (משלי ה, טו), היינו שבתחילה העבדות של האדם הוא בחינת בור, ואח"כ כשמתחיל להעלות עצמו לעבודתו ית"ש ומוסר כל רצונו וחפצו להשי"ת ע"י מדת האין, אז בא אליו השפעה מלמעלה ונעשה בחינת באר, ונעשה מוא"ו אלי"ף, ע"ש כי שם הרחבתי הדיבור. וזה היה עבדות של האבות בחפירות הבארות.
וע"י המסירות נפש שיש לאדם היינו בידך אפקיד רוחי, זוכה להמשיך מהיחוד שנקרא באר, רומז לבינה הי"א עילאה, לז' ימי בראשית, וז"ס פסיעה לבר אבל עדיין הוא בקדושה, וזה היה עבדות יעקב שאמר אעבדך שבע שנים (בראשית כט, יח), וצריך האדם לומר מתי יגיעו מעשי וכו' (תנדבא"ר פכ"ה).
וזפ"ה ויצא יעקב, מי שהולך בדרכי האבות יכול להוציא השפעה מבחינת באר אל בחינת שבע כנ"ל. ועי"ז וילך חרנה, החרון אף ילך לו. עוד וילך חרנה, שיכול להמשיך חירות בעולם:
וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם (כט, א). דהנה כתיב (שה"ש ד, ז) כולך יפה רעיתי ומום אין בך. כי כל ישראל הם נק' בלשון יחוד איש אחד, כמו שכתוב (שמות יט, ב ע' מכילתא) ויחן ישראל נגד ההר, כי כולם הם קומה שלימה. וזה דרך הצדיקים שמעלים כל הנשמות שהם נדכאים וכל הניצוצות שנפלו למטה, דרך הצדיק שמתאחד עצמו עם כולם, כי בלתי אפשר להנות קומה שלימה זולת אבר אחד, רק בין כולם נעשה קומה שלימה. וז"פ וישא יעקב רגליו, שהצדיק הנקרא בשם יעקב, מעלה ומגביה את בחי' רגלים. וילך ארצה - שמוליך אותם שהם בחינת ארץ ממדריגה קטנה, מוליך אותם לשורשם, וזהו בני קדם - עד הבחינה שנק' ימי קדם:
ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כו' (כט, כא). הקשה רש"י, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות. וזה ג"כ אינו מובן מה תירץ רש"י בזה, ואפילו להוליד תולדות אין דרך ארץ לומר בזה הלשון. ונ"ל כי לבן הארמי היה יודע שעתיד לצאת מיעקב אבינו ע"ה שנים עשר שבטים קדושי עליון, והשי"ת ב"ה יבחר בם ובזרעם אחריהם ויאבדו כל האומות, וכיון שראה שיעקב אבינו ע"ה מתגבר בכל יום בעבדות השי"ת ואינו לומד ממעשיו היה מתירא מאוד, ע"כ ביקש לעכב זיווגו, אולי עי"ז יוכל למנוע את יעקב מעבדות השם ית', כמאמר הכ' לבן ביקש כו'. ויעקב אבינו הבין זאת על כן אמר בלשון שקלי דעת אומרים הבה את אשתי וכו', ומיד כששמע לבן דברי יעקב, אמר מעתה הוא בידי ואינו צדיק כמו שהבנתי, ותיכף ויאסוף לבן ויעש משתה.
וזהו כוונת רש"י, והלא קל שבקלים אינו אומר כן אלא להוליד תולדות אמר כן, כי אם לא היה מדבר עמו בקלות לא נתן לו זיווגו ולא היה יכול להוליד תולדות, וק"ל:
ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך וכו' (ל, טז). ולכאורה הוא תמיה, הלא אין אשה תובעת חלקה בפה (ע' עירובין ק:, כתובות סה.). ונ"ל בדרך רמז, כי ידוע שהשכינה עומדת בתפילה עבור ישראל ונק' שליחא דידן, והיאך יכולה להתפלל עבורינו, הלא אין אשה תובעת וכו', אבל האמת שהשכינה מתעטפ(י)ת בצדיקי הדור, וע"י מעשה הצדקה שהם עושים נעשית בחינת דכר, ואז יש לה כח לתבוע חלקה ולהמשיך רחמים עבור ישראל. וזפ"ה ותאמר אלי תבוא, ואי משום אין אשה וכו', כי שכר שכרתיך - בשביל הצדקה שנתתי נעשיתי בחינת משפיע, וכל זה רומז על השכינה, ודו"ק.
וזפ"ה (בראשית ל, לח) ויצג את המקלות וכו' ויחמנה בבואן לשתות, פירושו ג"כ כנ"ל, דאיתא ברש"י ז"ל על פסוק (שמ"א ו, יב) וישרנה הפרות, תיבה זו אנדרוגינוס, כי הל"ל ותשרנה לשון נקבה. וכאן ג"כ נוכל לפרש בד"ז, ויחמנה - תיבה זו מעורב(ו)ת מדכר ונוקבא, היינו כנ"ל שהשכינה צריכה להיות בחינת דכר. בבואן לשתות - כשרוצים לקבל על ידה השפע מלמעלה, כנ"ל:
ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה (ל, כח). דהנה כביכול ב"ה האציל בחינת ז"א, ונתן ביד האדם להאיר זאת הבחינה ולהמשיך לה שפע מיומין עתיקין (ע' ע"ח שי"ג פ"ה), ובחינת ז"א זה נקרא קודשא בריך הוא (ע' זח"ג כג:). והאדם צריך להמשיך השפעה מי"ג תיקונין עילאין לט' תיקונין דהיינו ז"א (זח"ג קלט., זח"ג רפט:), וזה סוד (בראשית מח, כ) בך יברך ישראל, וזה סוד ותתפלל חנה על ה' (שמ"א א, י) דהיינו להמשיך שפע מלמעלה מיומין עתיקין לבחינה שנקרא ה' (זח"ג קכט.).
וזפ"ה ויאמר נקבה שכרך עלי, דהיינו שהשי"ת ב"ה אמר ליעקב אבינו ע"ה נקבה שכרך עלי - מה שרצונך להמשיך שפע, תראה להמשיך מיומין עתיקי[ן] לבחינת ז"א הנ"ל, וזהו עלי היינו על יוד (כאן נפל ט"ס), ואתנה - אתן לך כל רצונך.
וזפ"ה כי מעט אשר היה לך לפני וכו' (בראשית ל, ל), דהיינו שהשיב יעקב אבינו ע"ה להקב"ה, כי מעט - בחינת ז"א. אשר היה לך - מה שנתת להאיר ולתקן כנ"ל. לפני - עומדות לפני תמיד להאיר בחינה הנ"ל. ויפרוץ לרוב - דהיינו שאני עושה כנ"ל וממשיך השפעה גדולה מיומין עתיקין לבחינת ז"א, ושתתרבה בחינת ז"א ותתמלא השפעה מלמעלה.
ויברך ה' אותך לרגלי (בראשית שם) - דהיינו שבחינת ז"א תתמלא, ואח"כ השפע בא לרגלי, על פי שפירשנו וברדת הטל על המחנה לילה (במדבר יא, ט), דהיינו שמוריד בהשפעתו מטל עליון, על המחנה שמרומז על כנסת ישראל שנקרא לילה (זח"ב לח:), וממילא יורד המן עליו. וזפ"ה ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי (בראשית שם), שאחר כל היחודים הנ"ל שעושה הצדיק יתפלל גם כן על צרכותו ועל הניצוצות השייכים לנשמתו שיתקנו, וזהו וכל שה חום וכו' וטלוא ונקוד כו' שעדיין אינם בתיקון, והיה שכרי, שאתקן אותן, סוד הניקודים, ודו"ק:
ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה (ל, כח). מבואר על פי מה שפי' הגמרא (עירובין יג:) אלו ואלו דברי אלהים חיים, ולכאורה יפלא היאך יתכן זאת, אם הלכה כמאן דאמר מותר נמצא שאין הלכה כמאן דאמר להיפך. ופי' כי איתא בגמרא ששאל, קב"ה מה אמר, והשיבו שאומר אליעזר בני כך אומר, ואידך כך אומר. כי הקב"ה רואה כוונת כל אחד שכוונתו היה רק לשמים, הגם שלא כיון כהלכה אעפי"כ הקב"ה מדבר ממנו ומחזיר דבריו שבני אומר כך וכו'. וז"פ אלו ואלו דברי אלהים חיים, דהיינו שהקב"ה מדבר ממנו ומחזיר דבריו שבני אומר כך.
וזפ"ה ויאמר נקבה שכרך וכו', כי מי שמכוון כהלכה הוא בחינת דכר, שמשפיע על ידי זה להעולמות. וזה ויאמר נקבה, דהיינו הגם שהלכה שלך הוא בבחינת נוקבא, דהיינו שלא כוונת כהלכה, אעפי"כ שכרך יהיה - עלי ואתנה, דהיינו שאני אלמוד בהלכה, ואתנה הוא לשון לימוד, כמו שכתוב (הושע ח י ע' ב"ב ח.) יתנו בגוים, וכנ"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים:
עוד נ"ל, כי איתא (מו"ק כח.) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא תליא מילתא, וצריך להמשיך מבחינת אין, וז"פ ותתפלל חנה על ה' (ע' שמ"א א, י) דהיינו מלמעלה מהזמן. כי הבחינת מלכות קדישא לית לה מגרמא כלום (זח"א קפא.), דהיינו שאין לה שום עצמיות כי אם מה שמקבלת מעלמא דדכורא, וזפ"ה ויאמר נקבה - שבחינת עלמא דנוקבא אומרת, ששכרך - מה שרצונך להשיג, עלי - צריך אתה להמשיך מעלי, מלמעלה מהזמן, ואתנה, ודו"ק:
ויאמר לבן הן לו יהי כדבריך (ל, לד). ונקדים לפרש (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. דלכאורה קשה דהל"ל והשקה את הארץ. ונ"ל דהנה האדם צריך להיות שפל, וכאפס ואין להיות נחשב בעיני עצמו, ואדם כזה יוכל להשיג שפע והשגחה עליונה. וזפ"ה ואד - מי שהוא בחינת ענן וחשכות בעיני עצמו. יעלה מן הארץ - שיעלה את עצמו למעלה, ומשיג שפע והשגחה עליונה הנק' בחינת מה, וזה מתתא לעילא, וזהו והשקה את כל פני האדמה, דהיינו שעושה יחוד גמור למעלה, וא"ד מ"ה שניהם נק' אדמה, וזהו והשקה, שמביא השפעה לעולם והשפע הולכ(ו)ת על ידו, דהיינו והשקה את כל פני האדמה, שהוא נעשה בחינת אדמה והשפע הולכ(ו)ת על ידו.
והצדיק שעושה כנ"ל עושה יחוד מתתא לעילא וכנ"ל וממשיך השפע מעילא לתתא מלובן עליון, וזפ"ה ויאמר לבן, ויאמר לשון השפעה, לבן מלובן עליון (ע' ע"ח ש"ו פ"א, של"ח פ"ג). הן, שעושה יחוד - מבחינת ה' נעשה בחינת נו"ן, בסוד אימא אוזיפת מנהא לברתא (זח"א ב.). לו יהי כדבריך - לו נקרא הצדיק, כי הששה קצוות כל אחד כלול מששה ומספרו ל"ו, ומשום הכי צ"ל ל"ו צדיקים שמקיימין העולם (סוכה מה:), וזהו יהי כדבריך - דהיינו הצדיק שעושה הכל כנ"ל, יהי כדבריך - שהקב"ה מבטיח להצדיק מה שיאמר לטובת בני ישראל ויתפלל עליהם יקיים הקב"ה:
ויאמר לבן הן לו יהי כדבריך (ל, לד). דהנה כתיב [ו]הין צדק יהיה לך (ויקרא יט, לו), ודרשו חז"ל (ב"מ מט.) שהן שלך יהיה צדק. וקשה היאך נרמז בכאן שהן שלך יהא צדק, הלא הין כתיב ביו"ד. אבל נ"ל כי כ"א צריך לראות ליחד עולם הדיבור עם עולם המחשבה, ובדרך כלל שלא ידבר דברים בטילים, רק להמשיך בכל דיבור המחשבה, ועי"ז יתיחד עולם הדיבור עם עולם המחשבה, וזהו ודברת בם ולא בדברים בטילים (ע' יומא יט: עה"פ דברים ו, ז). וידוע (רש"י שמות טו א, ת"ז ת' סא צד.) שהיו"ד רומז על המחשבה, ושפיר נרמז שיהיה הן שלך צדק וכנ"ל. וזפ"ה ויאמר לבן, לשון המשכה, שתמשיך מליבון העליון (ע"ח ש"ו פ"א, של"ח פ"ג). הן - שיהיה הן שלך צדק. לו יהי כדבריך - אזי כל העולמות כולם יסכימו עמך וכל דיבור[י]ך יתקיימו:
ויאמר לבן הן לו יהי כדבריך (ל, לד). נ"ל דאיתא בגמרא (שבת לא:) שבלשון יון קורין לאחת הן, כי כשאדם רוצה שיהיה גופו טהור ומזוכך ורוחו ונשמתו יהיו מאירים, צריך להעלות עצמו עד שורש נשמתו אשר לוקח משם מבחינת בינה אימא עילאה כמו שכתוב (איוב לב, ח) ונשמת שדי תבינם, ומשם להמשיך על עצמו אורות קדושות וקדושה וטהרה. וזה היה סוד עבודת כהן גדול ביוה"כ אחת ואחת כו', דהיינו שהיה מקשר ומדבק הכל באחת רומז לבינה (זח"ב קב.), בסוד אמור לחכמה אחותי את (משלי ז, ד), ואחותי הוא לשון אחת שלי.
וזפ"ה ויאמר לבן, דהיינו באם שרצונך להמשיך דבר טהור ומזוכך, כי אמירה רומז להמשכה כידוע, ולבן לשון לבנונית. הן, פירוש עיקר המשכתך יהיה מבינה כנ"ל. והצדיק הזה שעבודתו הוא בד"ז, דבריו נשמעים בכל העולמות, וזה יהי כדבריך - שהכל ישמעו לדבריך:
וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו (לא, ד). דהנה כתיב (בראשית כה, ו) ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם, נ"ל כי הקליפות הם המונעים שפע מאתנו וח"ו מבדילים בינינו לבין קונינו, והצדיק בעבדותו פועל שמגרש הקליפות למקומם, וזהו ולבני הפילגשים רומז לקליפות (ע' זח"א רכג., ע' ילקוט ראובני עה"פ), נתן אברהם מתנות וישלחם - שגירש אותם מהקדושה. וזהו גם כן פירוש הפסוק וישלח יעקב, דהיינו ששלח וגירש הקליפות, ועי"ז ויקרא לרחל וללאה - יכול להשפיע לרחל וללאה:
וארא בחלום והנה וכו' ויאמר אלי מלאך כו' שא נא עיניך כו' עקודים כו' (לא, י). וי"ל מה חידוש לו המלאך באמרו שא נא עיניך, הלא הוא בעצמו ראה כן. אלא הודיע שעבודתו הגשמיות מקושרת למעלה, וזה אמרו שא נא עיניך וראה - היינו שתסתכל בעיני שכל כל העתודים העולים על הצאן וכו'. כי ראיתי את אשר לבן עושה לך - דהיינו שאני רואה שכל עשייתך בעולם עליון ברוחניות העולמות, כי תיבת לבן רומז על אדם קדמון כידוע (ע"ח ש"ו פ"א) ודו"ק:
ותאמר אל אביה אל יחר בעיני אדוני כי לוא אוכל לקום מפניך (לא, לה). כתיב לוא בוא"ו ובאלף, ומה מרמז לנו התורה בזה. ונ"ל דקאי ג"כ על השכינה, כי הצדיקים פועלים במעשיהם ובתפילותיהם שמקימים השכינה מעפרא, והשכינה מתעטפ(ו)ת בתפלת הצדיקים וממשכת רחמים, ולולא זאת שהורה לנו הנביא בכל צרתם לו צר (ישעיה סג ט, ע' זח"א קכ:), היינו כשיש צער ח"ו בישראל אזי נוגע זה הצער למעלה, ולולא זאת היה מהשכל להסכים עם השי"ת, רק מחמת שהצער נוגע למעלה יכולים הצדיקים לבטל הצער ע"י תפלתם, ולזה כתיב לוא באלף ובוא"ו, דהיינו כשיש לאדם צער ח"ו, אזי הוא לו בוא"ו - היינו שנוגע הצער למעלה, וצריך להמשיך רחמים מאין סוף ב"ה על עולמים עליונים שלא יהיה למעלה שום צער, ואז יהיה לא באלף - שלא יהא למטה גם כן שום צער.
וזפ"ה ותאמר - כנסת ישראל אל אביה, אל יחר בעיני אדוני מה שאני מתפלל עבור ישראל, כי לוא - בשביל לוא בוא"ו ובאלוף האמור בפסוק בכל צרתם לו צר וכנ"ל. אוכל לקום מפניך - היינו להתפלל לפניך עבור בני ישראל:
ויקח יעקב אבן וירימה מצבה (לא, מה). דהנה כתיב אלוף חכמה אלוף בינה, ונ"ל כי השתוקקות בני אדם הוא אל החכמה, אבל עיקר החכמה להיות מתחכם נגד היצה"ר ולהכיר שפלותו תמיד, וזה פירוש אלוף חכמה - כשתרצה ללמוד חכמה, אלוף בינה - כל למודך יהיה בינה, ובלבבו יבין ושב (ישעיה ו, י), וכנ"ל.
וזפ"ה ויקח יעקב אבן, תיבת אבן ר"ת אלוף בינה, ואיתא (יומא פו.) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, ואיתא (חולין צא:, בר"ר פב ב, אותיות דר"ע אות ס) צורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד, וחקוקה דייקא ולא בולטת, וכשאדם עושה תשובה ומחזיר עצמו אל מקום שרשו מקום שנשמתו חצובה משם, וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, הוא נעשה בצורת יעקב, צורה בולטת. וזפ"ה ויקח יעקב אבן, היינו מעילא לתתא, שממשיך על עצמו מאלוף בינה וכנ"ל, הוא נעשה בצורת יעקב. וירימה מצבה, מתתא לעילא, שמקים השכינה:
ויעקב הלך לדרכו (לב, א). דרך נקרא יחוד בגימטריא שתי פעמים יב"ק, דהיינו שעשה יחודים תמיד. ויפגעו בו מלאכי אלהים, דהיינו הג' מילוין של אלהים מספרו כתר ח', וחית מרומז על הבינה, וזה נקרא מלך הדר (טעמי המצות פ' תזריע), חירות עליון (זח"ב קפג.), שהיא ספירה ח' מלמטה למעלה (טעמי המצות שם), ועשה יחוד גמור ואמיתי והמתיק דינין בשורשם דהיינו בחינת בינה כי מינה מתערין (זח"א רכ:, ע' פע"ח ש' העמידה פ"א), ועשה יחוד, ואז נעשית בחינת כתר, כמו ששמעתי אומרים בשם הרב מק"ק נעשחוז זצללה"ה פירוש על פסוק בישעיה (א, ד) נזורו אחור, דהיינו שישראל עושים מבחינת אחוריים עושים בחינת כתר.
ונקרא שם המקום ההוא מחניים, דהיינו שהמשיך שפע והשגחות עינא פקיחא על ישראל נקרא מוח, שמורה על השגחות עינא פקיחא. נים לשון שינה, מורה על הסרת השגחה יהיה על האומות העולם, ועלינו יבוא הטוב, כי כשזה קם וכו' (רש"י בראשית כה, כג), ודו"ק:
ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים וכו' (לב, א). נ"ל כי יעקב אבינו ע"ה כל הליכותיו ועשיותיו הי' רק להיחוד, לקשר עולם התחתון בעולם העליון, וז"פ ויעקב הלך לדרכו - הליכתו היה להיחוד, ודרך נקרא יחוד כידוע. ויפגעו בו מלאכי אלהים כי מכל (ה)מצוה שאדם עושה או מעובדא טבא נברא מלאך (ע' אבות פ"ד מי"א, זח"ג פג:), וז"פ ויפגעו בו מלאכי אלהים.
ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה, כי ע"י שנברא מלאכין קדושין ע"י העובדין טבין של יעקב אבינו ע"ה, היו זאת להתחזקות ליעקב אבינו ע"ה לעבודתו, וזה ויאמר יעקב כאשר ראם - שכח האמירה של יעקב היה גדול כמו ראם, כמו שכתוב וקרני ראם קרניו (דברים לג, יז), דהיינו שכח אמירתו הקדושה הי' בוקעת ועולה עד רום המעלות, ועל ידי מה - על ידי מחנה אלהים זה וכנ"ל.
ויקרא שם המקום ההוא מחנים, כאשר פי' שעבדות יעקב אבינו ע"ה היה לעשות יחוד לעילא מתתא, דהיינו שהמשיך שפע למטה ושפע למעלה ממקור עליון וגירש כל החיצונים מהקדושה. וזפ"ה ויקרא שם המקום ההוא מחנים, ההוא רומז לכתר (זח"ג קעח:), ושם רומז לבחינת זעיר, כי שם בגימטריא ספר, סוד התורה, דהיינו שיעקב אבינו ע"ה המשיך שפע מבחינת כתר לבחינת זעיר בחינת יעקב. מחנים רומז לבחינת מלכות, ונק' מחנים, כי הוא נותנת חלקי גם כן לשבעים שרים בסוד ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה (משלי לא, טו), ביתה נק' השכינה כביכול, ונערותיה הם האומות נק' בנות ירושלים כידוע (שמ"ר כג י, ע' רש"י שה"ש א ה), ודו"ק: