עובדא בא לפני, והמעשה שהיה כך היה, שאיש אחד הרחיק נדוד מביתו זו אשתו, והיא הלכה לבית אביה בעבר הנהר ווייסיל, ואח"כ היתה משרתת באיזה מקום, ובבוא האיש לביתו שמע שהעבירו קול על אשתו שזינתה הרה וילדה, והלך אליה לעבר הנהר ווייסיל אל המקום אשר היתה שם, ושאל אותה הגד נא לי האמת, והודית לדבריו אמת הי' הדבר שישבתי בהקרעטשמי וצחקתי בקארטין, והיו שם ערלים, וגם היהודי שהיה יושב שמה היה ג"כ עם אשתו, ואח"כ נשמטו ויצאו, ואני לא ראיתי כשיצאו, והערל כבה הנר ותפס אותי בחזקה ואנס אותי, והייתי מעוברת והפלתי הולד. ועמד השואל ושאל לפני כדת מה לעשות אם אשתו מותרת לו אם לאו.
הנה לפענ"ד שהאשה זאת מותרת לבעלה, כי באמת הוא שני דיעות בש"ע אה"ע בסימן ס"ח סעיף זיי"ן אם האשה נאמנת לומר נאנסתי, אבל לפענ"ד דבכאן הכל מודים דנאמנת לומר נאנסתי, לא מבעיא לפי דעת הי"א שמביא הרמ"א באה"ע סי' ס"ח סעיף זיי"ן שאפילו בטענת פתח פתוח דוקא בשותק(ו)ת או במכחשת, אבל מודית ואומרת נאנסתי נאמנת, והוא דעת רבינו יונה ז"ל וסייעתו, ומכ"ש בניד[ו]ן דידן שהבעל אינו יודע מאומה כי אם מחמת הקול, ואינה נאסרת עליו מדינא כי אם איתא בש"ע שמכוער הדבר יע"ש בסימן ד' סעי' ט"ו, בוודאי האשה הזאת מותרת לבעלה.
אלא אפילו לדעת היש מפרשים שמביא הרב המגיד בפי"ח מהלכות איסורי [ביאה] (הלכה י), והוא דעת התוס' (כתובות ט. ד"ה ואי), וס"ל דאונס יש לו [קול] ואינה נאמנת לטעון נאנסתי, אבל בענין זה מודים ג"כ, כי באמת הקשו התוס' על עצמם בסוגיא דפתח פתוח, הלא טענת אונס מסייע להיתר בספק ספיקא, ותירצו שבאמת הוא רק חומרא מדרבנן, ובצירוף ספיקא מסייע להיתר, נמצא בכאן היא ג"כ רק חומרא מדרבנן מחמת כיעור הדבר. וכ"ש הוא הכא, התם בחד ספק אסורה בוודאי, ואעפי"כ טענת אונס מסייע להספק להיותה מותרת בספק ספיקא, ומכ"ש כאן שמדינא היא מותרת ואין כופין אותו להוציא, רק מחמת כיעור הדבר, בוודאי היא נאמנת לומר אונס הייתי. וגם לפי דברי הבעל הקול הוציא[ו] הערלים, ואני מסופק ג"כ אם נאמר בשביל קלא דעכו"ם שניחוש אפילו לכיעור הדבר לפ"ד יודו התוס' דנאמנת האשה הזאת לומר נאנסתי. זאת מה שנאמר לפע"ד שהאשה הזאת מותרת לבעלה לכל הדיעות, רק שאיני כדאי להתיר כי מכיר אני מיעוט ערכי, ע"כ אני מחלה פני גדולי הדור שיעיינו בדברי אם כ(י)נים הם יודו ויסכימו עמדי:
נידון, שיצא קול שיש עדים באיזה מקום על שו"ב דפ"ק שהאכיל טריפות ח"ו בישראל, והיה עש"ק, ועדים לא היו מצוים בעיר לחקור הדבר בב"ד, ופקפקתי אם מותר לשחוט. ולכאורה היה נראה לאסור, מההיא דכתב הבית שמואל באה"ע סימן זיי"ן ס"ק י"ד, דדוקא בשבוים הקילו אף שיש קול עידי טומאה, אבל באשת איש שאם יצא עליה קול עדים שהיא אשת איש אינה נאמנת לומר גרשתני, אף דהיה לה חזקת פנויה אפילו הכי אינה נאמנת, ה"ה כאן אף שהיה לו חזקת כשרות, אבל עתה שיש קול עדים עליו אינו נאמן להאכיל משחיטתו.
הגם דיש לחלק, בשלמא התם אינה נאמנת שאין לה מיגו. הא הב"י פסק שם (אבה"ע סי' קנב סעיף ו) בדיעה ראשונה שנאמנ[ו]ת שלה הוא בלא מיגו אף לאחר כדי דיבור יע"ש, ובכ"מ הדיעה ראשונה שבב"י היא עיקר לדעתו, כן כתב הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב (בסוף הסימן בהנהגת ההוראות), ואפילו הכי סתם הב"י דוקא בשבוים הקילו ולא באשת איש כדדיין הבית שמואל, כך היה נראה לפום רהיטא:
אבל אח"כ כשעמדתי על עיקר הדין אמרתי שאינה דומה לכאן, כמו שאבאר לקמן בעזה"י, דהנה בקידושין די"ב (ע"א) איתא שם, ההוא גברא דקידש באבנא דכוחלא, והיה ספק אם שוה פרוטה אם לאו, וקיבלה קידושין מאחר כפי פירש"י ע"ש (ד"ה יתיב), ומסיק רב חסדא דמותרת לשני אף שיצא קול שיש עדים במדינת הים שהיה שוה פרוטה, דהוא סבר כר' חנינא 'עדים בצד אסרתן ותאסר' בתמיה. ואביי ורבא פליגי התם על רב חסדא ואמרו דווקא בשבוים הקילו ולא באשת איש ע"ש.
והנה לכאורה קשה על רב חסדא, מאי מייתי ראיה מר' חנינא לכאן, דאפשר לחלק דבשלמא התם מוקמינן אחזקת כשרות שלא נטמאת, אבל כאן מיירי דפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר, בזה לא שייך לאוקמי' אחזקת פנויה כיון שהיא אשת איש לפנינו, וסברא זאת הובא בתוס' בכתובות דף כ"ו (ע"ב) בד"ה אנן עסקינן ע"ש. אבל י"ל דגם בשבוים איתרע לה חזקה, כיון דשבוים לפנינו, ורוב עכו"ם פרוצים בעריות כדאיתא בסוגיא דראוה מדברת בכתובות (יג:), משום הכי פסק רב חסדא דגם באשת איש ג"כ מותרת, דלא חיישינ(י)ן לקול. ואביי ורבא פליגי עליו מכח סברא - בשבוים הקילו דמנוולה נפשה לגבי שבאי ע"ש. נמצא זכינו אף לאביי ורבא דווקא היכא דלית לה חזקה, כי הכא דקבלה קידושין מאחר, וכסברת התוס', אבל ה[י]כא שלא קבלה קידושין מאחר אמרינן דמותרת לינשא אפילו לאביי ורבא, כיון שיש לה חזקת פנויה לפנינו, ולא חיישינ(י)ן לקלא.
ולפי"ז קשה קצת על הב"ש שפסק כאן בסימן זיי"ן ולקמן בסי' קנ"ב ס"ק י"א דבאשת איש אסורה סתם. ואפשר לומר דהבית שמואל כתב כך לפ"ד הב"י שפסק (סי' קנב סעיף ז) ואם יש עדים שהיא אשת איש אפילו נשאת תצא, וע"ז כתב הבית שמואל ואפילו יש קול שיש עדים שהיא אשת איש אינה נאמנת, כלומר דאם נשאת תצא, דכיון שאין לה חזקת פנויה, שהיא אשת איש לפנינו, אבל היכא כשיצא עליה קול קודם שנשאת בודאי מוקמינן לה אחזקת פנויה, אפילו לאביי ורבא נאמנת לומר גרושה אני. ולפי"ז בנידון דידן בוודאי מותר לאכול משחיטתו, ולא חיישינ(י)ן לקלא, דאוקמיה גברא אחזקת כשרות.
ואפילו אי אמרינן דגבי אשת איש אינה נאמנת אף שעדיין לא נשאת לאחר, ולא מוקמינן אחזקה קמייתא, אפ"ה אינו דומה לנידון דידן, דבשלמא התם שאם אנו נאמין לקלא שיש עדים שהי' שוה פרוטה היא בודאי אשת איש, אבל הכא אפילו אם נאמין לקלא, הי' שחיטתו ספק איסור ולא וודאי, והוי כספק ספיקא, ספק דילמא הוא שקר, ספק דילמא שחט ובדק שפיר. אף דאיתא בפוסקים (ע' פר"ח כללי ס"ס סק"כ) שאין לעשות ספק ספיקא לכתחילה, אבל שהוא עש"ק, ובשעת הדחק כדיעבד דמי.
מצורף לזה, שהוא מוחזק לנו מנעוריו שהוא ירא אלהים באמת, שלא היה נשמע עליו ח"ו שום שמץ דופי, ובוודאי אפשר לדמויי דבר זה לשבוים, כי באמת הקשו התוס' (כתובות כג. ד"ה עדי טומאה) כי מה חילוק יש בין שבוים ובין אשת איש היכא דיש עידי טומאה, אבל סברת הש"ס דלא קא מנוול נפשה. והנה מי פתי יסור הנה שינתק הריאה בפני הקצב בלא מיעוך ויאמר כשר, שהקצב ידע דבר זה שהיא טריפה בוודאי, וכפי הנשמע הקצב הוא העד, ואין ראוי להאמין עליו כדבר הזה שביודעי ומכירי שהוא ירא אלהים מאוד, ובפרט כדברי שוחט הנ"ל ניכרין הדברים שהקול הוא אמת ואפ"ה כשר כידוע לנו תירוצו של שוחט, ובדבר זך וקלוש כזה באמת לא היה העד מבחין.
הגם שהי' אפשר לשחוט ע"י עומד על גביו, לא רציתי זאת לבייש אותו, באם שעשינו כך היה עולה בדעתו ח"ו שנאמין עליו שהוא עשה מעשה כזה ח"ו, וגד[ו]ל הלבנת פנים ח"ו שחז"ל דימו העון הזה לרציחה ח"ו (ב"מ נח:).
מצורף לזה ג"כ, דבשלמא התם אי חיישינ(י)ן לקלא אין כאן שום רע כלל עלי', ומה איכפת לן בחשש קלא עד שיבואו עדים, אשה אינה מצו[ו]ה על פריה ורביה. אבל הכא אם באנו לחוש לקלא הוא חשש איסור עון גדול, וחומרא דאתי לידי קולא הוא, כי עון הלבנת פנים חמור מאוד כעבירות חמורות. כ"ז העליתי בעש"ק לפום רהיטא לפי קט שכלי, ששחיטתו כשירה ולא חיישינ(י)ן לקלא.
ובפירוש פסק הש"ע (אבה"ע סי' ו' סעיף טז) יצא עליה שם מזנה בעיר אין חוששין לה, שמא ראו בה דבר פריצות לחוד (ב"ש שם ס"ק ד). ומכ"ש שנראה בעליל כפי דבריו של השו"ב מפני זה יצא עליו הקול - כי באמת לא בדק אח"כ בנפיחה כי נקרע הריאה אחר המיעוך, ומפני כן הוציא הטבח עליו הקול שלא בדק הסירכא כדינא, והוא עשה כדין מחמת שהוא כנאבדה הריאה, דפסק הפ"מ מחמת שבדיקה זאת הוא לחומרא בעלמא הוא כשר, ודו"ק היטב:
ילמדנו רבינו הגדול, בנידון המעשה שנתהווה פה בעירינו, שהעידו שני עדים איך שהיה שר' זאב שו"ב דפ"ק יצ"ו שחט בכפר קארגוב בהמה אחת, זה יותר מששה שבועות, והוציא הריאה למעך בסירכא, והעדים לא ראו רק שהי' הסרכא דבוקה מצד א', והוא היה ממעך בסירכא וניתק מבשר הריאה, ואמר כשר, והשוחט מכחיש אותם ואמר שהי' בדק כדינא וכדת, והשו"ב הנ"ל הוא ירא שמים גדול, שלא נשמע עליו שום שמץ דופי מנעוריו בשום דבר, וגם ידוע לנו בבירור גמור שהוא מדקדק מאוד בשו"ב והוא אומן גדול, וקשה עלינו להעבירו.
ועתה יגמול נא אדמו"ר חסד עמנו לעיין בדברינו מה שעל' השי"ת בלבנו לפי קט שכלינו, וחלילה לנו להורות הלכה גדולה כזה לפני רבינו גדול כזה, רק (כתלמודים) [כתלמידים] יושבין לפני רבם ודני', הנה לפי דעת רמ"א (יו"ד סי' ב סעיף ב) דפעם א' אין מעבירין, רק דהש"ך (שם ס"ק יא) משיג עליו והעלה דאף בפעם אחת מעבירין אותו, והתבואות שור ובית לחם יהודה (סק"א) כולם השוו את דעותיהם, היאך שניכר שעשה במזיד מעבירין אותו אפילו בפעם א', והיכא די"ל שוגג או מוטעה הוא, אין להעבירו בפעם אחת. ומסיים הבל"י אף דאין נאמן לומר שוגג הייתי לא מחמרינן עליו בפעם אחת.
והנה הש"ך הביא בשם מהרי"ו, בסי' קי"ט (ס"ק לג), דאם הוא ירא שמים נאמן לומר שוגג הייתי. ואם שהיינו מחזיקים אותו לשוגג בוודאי לא היינו מסתפקים, אך שהספק הוא מאחר שמכחיש לדברי העדים, אם דינו כשוגג או כמזיד.
ונלפע"ד שאין להעבירו, חדא דאף לדברי העדים לא היה פושע, באם שרצה לעשות מעשה רע כזה לא הי' ממעך הסירכא, ועדים לא ראו הסירכא רק דבוקה מצד אחד ומצד הב' תלויה, והיה ראוי להאמין לו שבוודאי עשה כדין. רק שהוא מיגו במקום עדים, שאין נאמן במיגו יותר מעדים, ועכ"פ לכל הפחות זאת הפעולה עושה המיגו שלא נחמיר עליו להעבירו, כסברת הבל"י שכתב אף שאין נאמן לומר שוגג אני מ"מ אין להעבירו בפעם אחת, רק הנ"מ שהפעם הג' הוא למפרע כמזיד, הנה כאן אף דאין נאמן במיגו במקום עדים, מ"מ זאת הפעולה עושה המיגו שאין להעבירו בפעם ראשונה.
ובפרט כפי שכתב הרא"ש ז"ל (שו"ת כלל כ דין כט), הביאו הב"י בסי' קי"ט (קפט. ד"ה וז"ל הרא"ש), היכא שנראה שעושה מתוך רשעות ועשה כך ב' או ג"פ אזי מעבירין אותו. והיאך אפשר לומר כאן שעשה ח"ו דזה מתוך רשעות ופשיעה היה יכול לנתק הסירכא בפנים ולומר שהי' תלויה, והוא הודה שהי' דבוקה בפנים לשומן הלב והוציא הריאה למעך הסירכא. וגם זה הודו לו העדים שהתחיל למעך הסירכא. בוודאי יש דינו כשוגג או מוטעה בדבר זה. הגם שאינו מודה לדברי העדים, י"ל מחמת בושה לא רצה להעיד, או מחמת אריכות הזמן ששכח הענין, כסברת הר"ן בח"מ (הובא בש"ך סי' לד ס"ק ח) היכא שעבר על השבועה. ובפרט שהוא ירא שמים, וקשה עלינו להאמין העדים, רק מה נעשה שהעידו בב"ד (חסר מכאן עד סוף):
הנה הגיעני גיה"ק בנידון השו"ב, ביום ה' העבר, ושם מבואר שהשוחט יחזור לעבודתו כבראשונה. ונידון הבשר שאין בו סירכא, מסיים בתשובתו והמיקל לא הפסיד, ונפלא' נפלאתי על הבשר שיש בו סירכא, לא ידענא מאיזה טעם. רק שכבר העיד הקצב לפני ב"ד בת"ע שיודע בוודאי שלא היה שום חשש בריאה, שהוא ראה את הריאה היטיב ולא היה בו שום חשש, רק שהי' שם סירכא א' והיה ממעך כדינא, גלל כן הכשרנו הבשר. ולמחר ביום וא"ו עש"ק העבר, בא לידי אגרת חתום ממעלכ"ה להכנסת ש"ק, ומבואר שם שבדעתו לאסור הבשר, והוכיח מצ"ץ (סי' עג) שאין לחלק בין שנחשד לבדיקות הריאה לשחיטה.
ועמדתי מרעיד, ולא הי' שום שעת הכושר לעיין בספרים, מחמת שהי' סמוך לשקיעה, והוכרחתי לשלוח השמש בכל בית ובית לאסור התבשילין, והיה רעש בכל העיר, שאתמול אמרנו כשר והיום אסרנו, והייתי חושש יותר לכבודו מכבודי, וכך אמרתי שאתמול הכשרתי מדעתי והיום בא אגרת ממעכ"ה לאסור, לכן הוא אסור. והי' צווחה גדולה בעיר נידון שומן אווזות, שיש בעיר יותר משלש מאות קווארט, חוץ בכפרים, שעולה הפסד לאלפים. ואמרנו בהשקפה ראשונה, זאת לא כתב לנו, ואחר ש"ק נראה לעיין היטיב.
לכן הוכרחתי להאריך קצת ולהתיר עפ"י דינא, שבתחלה מה שהוכשרנו הבשר שלא היה חשש סירכא, מחמת שלא נחשד לשחיטה, זאת הסברא הי' נראה בעיני כל הלומדים דפה לסברא טובה, ובפירוש מצאנו סברא זו בפרי מגדים סימן א' ס"ק י"ח, ולדעתי הוא בר סמכא והוא בעל הוראה גדול, וידעתי שאם מעכ"ה הי' רואה סברא זו בספר הנ"ל בוודאי לא היה אוסר, ובודאי לא ראה.
ומה שהביא א[ד]מו"ר ראיה מצ"ץ על מה שאסר הכבשים, והוכיח שבודאי לא אסר מחשש סירכא, דהיה ליה לאוקמיה בחזקת כשרות, דרוב בהמות בחזקת כשרות. אמרתי, שספרי שו"ת אינם בנמצא פה"ק, אבל לפענ"ד אינו ראיה כ"כ, כי מי יודע שאפשר שהיה אוסר מחמת שהיה יודע שהיה בודאי חשש מח"ו טריפות שבריאה, מש"ה אסר הכבשים כי היה נחשד בבדיקה ולא מחמת חשש חשד בשחיטה. ומש"ה לא הביא הפרי מגדים דברי הצ"ץ לפלוגתא על סברתו.
ואפילו לפי דעת אדמו"ר שהבין בצ"ץ, אפ"ה נלפע"ד להכשיר בניד[ו]ן דידן, דהא כאן אי אפשר לומר שהוא מזיד ומכוון להכשיל ישראל חלילה, כי לפי דברי העדים הי' הסירכא תלויה, ובאם היה רוצה להכשיל היה אומר שהוא סירכא תלויה. ואם נאמר שהוא שוגג, אין כאן שום בית מיחוש, דמהיכא תיתי נאמר מאחר ששגג בבדיקה שגג ג"כ בשחיטה, מאחר שידעינן בוודאי שהוא יודע כל הלכות שחיטה, והגע עצמו שאם בדקינן לאיזה שו"ב ואינו יודע לומר הלכות בדיקה, נאסור ח"ו השחיטה שהוא יודע, דזה אין הדעת סובלות לומר כך. רק שכאן יש לחוש שמא הוא פושע ואין רוצה להטריח עצמו לשחוט יפה, אף שנמצא הסכין פגום או שאירע לו איזה פסול בשחיטה, ואפ"ה מכשיר בפשיעה, והוה כמומר אוכל נבילות לתיאבון, דמהני בבודק סכין ונותן לו ואין צריך שאחר עומד על גביו (שו"ע יו"ד סי' ב סעיף ב), וכאן דיש לו סכינים מיוחדים לשחיטות, ולפ"ז בבירור גמור שכמעט בכל שבוע אני רואה את הסכין של עופות אצלו, ומעולם לא זכרתי אם הוצרך להשחיז אותו, כי כך טוב הוא, ובאם שיפול בו איזה ריעותא תיכף יש לו אחרת מיוחד, לא הוה זה אלא כשוחט בלא בדיקת הסכין ונאבדה, שפסק הש"ע בלי שום חולק שכשר, דהעמיד הסכין על חזקתו.
ומה גם לדעת הכרתי ופלתי (סי' א ס"ק ו) שמחלק בין שאינו יודע להרגיש בפגימה שאסור הכל למפרע, ובין שאינו יודע הלכות שחיטה שמותר הכל למפרע, וסברתו לחלק בין פגימה ובין הלכות שחיטה, דמאחר שזה היה מורגל לשחוט יפה, אף ששכח ההלכות אעפי"כ לא יצא מרגילתו לשחוט יפה, משא"כ שנאבד ממנו חוש הרגשה, דאז אמרינן שמא לא הרגיש בפגימה. וה"ה הכא בנידון דידן, שאין לחוש למזיד כי כבר ביררנו שאין חושדין אותו במזיד, רק דלמא פושע הוי, ולפגימת הסכין אין לחוש כי נעמידנו על חזקתו שיש לו סכינים מיוחדים, ולשאר הלכות שחיטה אין לחוש כי מאחר שהורגל בכך לשחוט יפה בוודאי שחט יפה. וכ"ש הוא, מה התם הא הוא קמן ואינו יודע, והיה לנו לחוש שמא אירע לו שהייה, ואף שעתה אומר ברי לי שלא שהיתי אינו נאמן, כמבואר בפוסקים מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה, ואפ"ה פסק הכרתי ופלתי דאין לחוש, מאחר שהורגל לשחוט יפה לא חיישינן דלמא שהה, וכ"ש דיודע הלכות שחיטה ולא חיישינן דלמא שהה מאחר שהורגל לשחוט יפה, ודלמא שהה במזיד לא חשדינן ליה כמבואר לעיל.
ובזה נוכל לומר אף לצ"ץ ניד[ו]ן דידן הוא מותר, והצ"ץ אפשר דמיירי בסתם סכין שהיה לשוחט, לא בסכין מיוחד, או אפשר שנוכל לומר דאף דמיירי התם בסכין מיוחדת הוא הי' חושש לסברת הב"ח הביאו הפרי מגדים (שפ"ד סי' יח ס"ק כד) דחלק על הש"ע, דאף בסכין מיוחדת חיישינן שמא בשחיטה ראשונה נפגמה, או שמא עם עמידתו נפגמה, ומש"ה שפיר אסר הצ"ץ השחיטה. אבל אנו לא ס"ל כדעת הב"ח, ומש"ה לא הביאו הש"ך והט"ז, וכן פסק התבואות שור (שמלה חדשה סי' יח סקט"ז) להיפך מדעת הב"ח, שפיר נוכל להכשיר השחיטה.
ועוד נוכל לומר, אף לדעת הב"ח הוא כשר בנידון דידן, הב"ח פסק לאסור דהוי תרתי לריעותא, חשש שמא עם עמידתו נפגמה, כ"ז נוכל לומר היכי דידעינן בוודאי ששחט בלא בדיקה ונאבד הסכין, אבל היכא דיש ספק כמו כאן דלא ידעינן אם בדק אם לאו, בודאי לא חיישינן לתרתי לריעותא, כמבואר סברא זאת באחרונים, מאחר דתרתי לריעותא הוא רק מדרבנן, ובספיקא לא מחמרינ(י)ן (עיין עוד מנידון התשובה זו בכתר כהונה סימן נ"ה):
נגמר בר"ח א"ב תר"י לפ"ק: