ויהיו חיי שרה וכו' (כג, א). פירש רש"י בת מאה כבת כ' בלא חטא. והקשו המפ(ו)רשים, חדא דבן מאה כאילו עבר וכו' (אבות פ"ה מכ"א) ומה רבותיה. ועוד דהול"ל בת מאה כבת ז', הא מכל שכן שלא חטאה. ובדרך פשוט נ"ל, כי שרה אמנו חזרה לנערותיה (בר"ר מז, ב), וז"פ בת מאה כבת כ', דהיינו שהיתה לה ווסת נדות וכדרך שאר נשים ילדות, ואעפי"כ לא חטאה. בת כ' כבת ז' ליופי, פירוש כמו שאדם מסתכל בילדה קטנה בשנים, הגם שיפה היא מאוד אינו נכנס בלבו של אדם איזה תאוה להרהר בה ח"ו, כמו כן היתה שרה אמנו כשהיתה בת כ' לא נכנס בלבו של אדם להרהר בה, וזהו בת כ' כבת ז' ליופי וק"ל.
עוד לאלהי מילין, דהנה איתא בגמרא (ע' מנחות מג:) אל תקרא מה אלא מאה. ונ"ל פירושו, וכבר זכרתי בשם כאדמו"ר מוהרי"י זצללה"ה פירוש על הגמרא (פסחים ח:) הנותן סלע לצדקה וכו', כי עיקר הדרך לעבדות השי"ת ב"ה לעשות יחוד גמור ואמיתי למעלה בעולמות העליונים ולהמשיך שפע לעולם העשיה, ומי שאינו עושה כן ועיקר עבודתו בסיגופים, אינו עדיין צדיק גמור. וז"פ הגמרא אל תקרא מה - שבלתי אפשר להיות לך בחינת מה, אלא מאה - היינו שתמשיך לעולם העשיה מאה ברכות.
עוד י"ל דהנה יוכל האדם להיות בחינת מה ושפל בדעתו, ובאמת עדיין לא תיק(ו)ן כלום. וז"פ אל תקרא מה - במה יודע שיש לך בחינת מה. אלא מאה - דהיינו שממשיך על עצמו בחינת אלו"ף, אלוף חכמה אלוף בינה. וזה א"ת מה אלא מאה - שממשיך אלוף לבחינת מה.
וז"פ ויהיו, דהנה על ז' הבלים העולם מתקיים (זח"א קמו:), וזהו ויהיו מספרו הב"ל, דהיינו להמשיך שפע מזיי"ן הבלים עד שרה גופא דאילנא, כדאיתא בזוה"ק (זח"א קכב:) אברהם ושרה גוף ונשמה. מאה שנה - דהיינו להמשיך מאה ברכות, כי המילוי של שם ס"ג מספרו ל"ז כמנין ויהיו, ושניהם עולים מאה, כי דרך שם ס"ג יורד(ו)ת השפע. וזהו שפירש רש"י בת מאה כבת כ' בלא חטא, דהיינו להמשיך שפע מכתר עליון שאין שם רע כלל ח"ו (ע' לק"ת ריש פ' חיי שרה). ושבע שנים, דהיינו עד עולם העשיה. שני חיי שרה, שני לשון כפל, דהיינו לעשות יחוד גמור בעולמים העליונים ולהמשיך שפע לעולם העשיה וק"ל:
ויהיו חיי שרה מאה שנה וכו' (כג, א). ונקדים לפרש המשנה (פ"ה מ"א) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד הראש, וקשה הלא הכנעה הוא בלב. ונ"ל דהנה השער ליכנס בעבודת השי"ת הוא היראה (זח"א ז:) וזה השער לה' (תהלים קיח, כ), וע"י מה יוכל האדם לכנס במדה זו, הוא ע"י שיש לאדם מורא רבו, עי"ז יוכל האדם לבוא ליראת השם. וז"פ אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד הראש, כובד הראש רומז על הצדיק שבדור, כובד לשון יקיר, וראש רומז על הצדיק, דהיינו בעמדך להתפלל תקשר תפילתך עם תפלת רבך צדיק שבדור, ועי"ז תוכל לכנוס ביראת השי"ת, זה נראה בדרך פשוט.
עוד לאלהי מילין, דהנה השי"ת ב"ה כביכול האציל אותיות הק' וברא ויצר ועשה כל אחד בתמונתו כאשר עלה ברצונו הפשוט, וצורת וא"ו הוא ראשו כפוף למטה, כי וא"ו רומז על הצדיק שהוא דבוק ומקושר למעלה בעולמות העליונים וממשיך שפע למטה עד סופי דכל דרגין, והשי"ת מסר התנהגות העולם ע"י הצדיק, ולזה צורת וא"ו ראשו כפוף למטה, רמז שימשוך שפע ממקור עליון עד סופי דכל דרגין ע"י הצדיק וכנ"ל שהוא משגיח על עולמות התחתונים. והנה הדורות הראשונים שהכעיסו לפניו ית"ש, הסירו השגחה עליונה מלמטה, ונשאר צורת וא"ו ראשו פשוט בלי כפוף למטה, עד שבא אברהם אבינו ע"ה וכל הצדיקים הבאים אחריו, וכל עבודתם תמיד להמשיך השגחתו ואלהותו ית"ש לזה העולם. וז"פ אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד הראש - להמשיך מבחינת ראש למטה, שיהיה צורת וא"ו למטה כפוף.
ובזה נבוא לבאר הפסוק הקודם, ויהיו חיי שרה, שרה רומז על התורה, לשון שררה ובי מלכים ימלוכו (משלי ח, טו), כי עיקר העבדות לסמוך גאולה לתפילה, תורה שבכתב ותורה שבע"פ, דהיינו לייחד וא"ו בהי"א, וזהו ויהיו חיי שרה מאה שנה - פירוש שהחיות והשפע של התורה שרומז בחינת שרה, יהיה נמשך ממאה ברכות רומז לבינה כידוע (מאורי אור מע' הב' סי' לה), ועד בחינת שנה, רומז להי"א אחרונה (זח"ג רמח., ע' פרדס שכ"ג ע' שנה) נק' תורה שבע"פ (ת"ז הקדמה יז.). ועשרים שנה - פירוש ועוד תמשיך יותר ממקור גבוה, מעשרים שנה, רומז לכתר, למעלה מעשרים דלא שלטת ביה עינא (עירובין ג.), כי עיקר השפע נשפע מבחינת אין מקור השפע והרחמים, משם תכוון להמשיך שפע. ושבע שנים - עד עולם הבנין.
עוד נ"ל ויהיו חיי שרה, כי שרה רומז להתורה וכנ"ל שיהיה החיות והשפע של הת"ח נמשך ממאה שנה וכנ"ל, דהיינו שיהיה להם שפע ופרנסה שיוכלו ללמוד מתוך הרחבה.
עוד חיי שרה, רומז לתמכי אורייתא שהם מחיים ומשפיעים להת"ח, יהיה נשפע להם ג"כ ממאה שנה וכנ"ל. שני חיי שרה, ופירש רש"י כולן שווין לטובה, דהיינו שיהיו שניהם שוין, להת"ח ולהמשפיעים יהיה שפע וברכה וכל טוב אמן:
ואברהם זקן בא בימים וה' בירך את אברהם בכל (כד, א). נ"ל דהנה הצדיק כשהוא בבחרותו הוא מרכין עצמו ויט שכמו לסבול עם האנשים עם בני ישראל הבאים אליו להגביהם ולהאירם, וכמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה שהיה מגייר אנשים ושרה מגיירת נשים (במ"ר יד, י), וצדיק כשהוא בזקנותו קשה עליו מאוד טרדת בני אדם להרכין עצמו אליהן, רק מחמת שהשכינה עמו תדיר, ממילא נפעל כל עניני בני אדם הבאים להצדיק, וזפ"ה ואברהם זקן בא בימים, והיה קשה עליו מאוד טרדת בני אדם, וה' בירך את אברהם, פירוש הטפל לאברהם, שהיה מדבק ומחבר עצמו לאברהם, היה מתברך ע"י מה - בכל, מחמת שהשכינה הי' עם אברהם היה נפעל ממילא עניני בני אדם:
שים נא ידך תחת ירכי (כד, ב). כי ידוע (סנהדרין לח:) שמט"ט שר הפנים נקרא עבד [ש]שמו כשם רבו, ובגלות ובפרט בששת ימי החול הוא המשפיע ומחלק מזון וטרף לבני ישראל, ולכל עובדי אלילים, כי הוא (סופי) [סופא] דכל דרגין קדושין, סוף ששה קצוות הקדושה (ע' זח"ג רטו., ת"ז הקדמה יד:), וזה סוד פסיעה לבר של הי"א אחרונה (זח"ג רג:), הגם שסופרים לא נהגו לכותבו מכל מקום איתא כן בכתבי האר"י ז"ל (לקוטי הש"ס ליקוטים מע"ח, וע' לק"ת פ' מטות), ומשם ולהלן הוא מדור הקליפות, היכל הנוגה שהוא סמוך לקדושה (טעמי המצות פ' ואתחנן), ורגלים יורדות וכו' הוא הסט"א.
וז"פ שים נא ידך תחת ירכי, ידך לשון כוחך. תחת ירכי - סופי דדרגין, סוף שיעור קומת הקדושה. אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני, רק שתתן להם שפע ממבחר הטוב והקדושה. וזה שאמר העבד לאברהם (כד, ה) ההשב אשיב את בנך כו' אשר יצאת משם, והשיב לו אברהם השמר לך פן תשיב וכו', אשר יצאת דייקא לחוץ, לשון הוצאות שבת לרשות אחרת (ע"ח שי"א פ"ז), ולא הסכים אברהם.
וז"פ רש"י (בראשית כד, מב) יפה שיחתן של עבדי האבות לפני המקום מתורתן של בנים. ולכאורה קשה מה לשון רבים, כי לא מצינו כפל כי אם במקום הזה. רק כשהצדיק עושה דבר בזה העולם מעורר מקום הקודש לעילא בשרשו, כי הוא הי' דוגמא דעבד מט"ט עבד של הקב"ה הנקרא מקום וכמו שנעשה שבועה בין אברהם לעבדו כן נעשה השבועה וקיום לעילא בין קב"ה כביכול ובין עבדו מט"ט זקן כמובא בזוהר (זח"א קפא:) שנקרא כך. וזה שפירש רש"י עבדי אבות לשון רבים, יפה שיחתן ג"כ לשון רבים, מתורתן של בנים. ונ"ל מפני מה לא אמר מתורתם. כי ידוע משפטן לשון נוקבא ומשפטם לשון דוכרא, וכאן אמר תורתן לשון נוקבא, תש כוחו כנקיבה (ע' ברכות לב.), מחמת שאין לו ידים לא פרחית לעילא כמו שדרשו חז"ל (מכילתא סוף פ' בשלח) על פסוק (שמות יט, ב) מרפידים - שרפו ידיהם מדברי תורה, ופירש כאדמו"ר מהרי"י זצללה"ה דהיינו שיראה ואהבה נק' ידים, תרין דרועין (ת"ז הקדמה ו. יז.), והלומד תורה בלי יראה ואהבה לא פרחית לעילא (ת"ז ת' י' כה:), וזהו שרפו ידיהם מדברי תורה, כי הדחילו והרחימו הם הגדפין שלה, עכדה"ק.
וז"פ הרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה (ברש"י דלעיל), גופי תורה דייקא, שהוא חיצוניות ונגליות, משא"כ פנימיות, דהיינו מי שהוא עוסק בפנימיות התורה הוא החביב שבכולן, וזה נקרא שעשועים יום יום (משלי ח, ל), וזה היה עיקר כוונת הבריאה (ע' הקדמת מהרח"ו לש' ההקדמות), וממשיך ש"ע נהורין עילאין (זח"ג קכח:, ע"ח שי"ג פי"ג-פי"ד), ונותן כח לכל העולמים עד סופי דכל דרגין הנק' עבד מט"ט, שיהיה לו כח מעינא פקיחא (ע"ח שי"ג פי"ג) להמתיק דינים של קליפות נוגה. ולפיכך שפיר פירש רש"י יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, היינו ששיחתן יפה מנגליות התורה, אבל הפנימיות התורה אין שום דבר טוב ממנו, כי ע"י פנימיות התורה נשפע לעבד הנ"ל.
וז"פ יוקח נא מעט מים (בראשית יח, ד), פירש רש"י על ידי שליח. כי ז"א נקרא י"ם והעבד מט"ט נקרא מְעַ"ט ממנו, כי הוא עבדו המושל בכל אשר לו, שמו כשם רבו. וז"פ יוקח נא מעט מים - היינו מעט מהים וכנ"ל, וזה שפירש רש"י ע"י שליח, היינו ע"י מט"ט (ת"ז הקדמה ב:), ודו"ק:
אולי לא תלך האשה אחרי (כד, לט). ופירש רש"י, אלי כתיב, בת הי' לאליעזר וכו', וא"ל אברהם אתה ארור ואני ברוך ואין ארור מדבק בברוך. וכבר ראיתי שתמהו כל המפרשים (גור אריה) ע"ז, מפני מה לא כתיב כן לעיל גבי אמירת אליעזר לאברהם. ועוד קשה שינוי לשון דלעיל כתיב (כד, ח) אז תנקי משבועתי. וגבי סיפור המעשה כתיב (כד, מא) אז תנקי מאלתי.
ונ"ל דלא קשה מידי, דהנה כתיב (בראשית כד, לא) שאמר לבן לאליעזר בא ברוך ה', וכאשר שמע העבד אברהם דברים אלו הבין שיצא מכלל ארור ובא לכלל ברוך, לזאת אמר להם אם רצונכם לשדך עצמיכם עם אדוני אברהם מוטב ואם לאו אלי, כי מתחילה לא הייתי כדאי מפני שאין ארור מדבק בברוך, אבל עכשיו שיצאתי מכלל ארור אזי אני אשדך עמו. ונמצא שפיר מתורץ קושיא הנ"ל, וגם שינוי הלשון אז תנקי מאלתי לשון ארור, כי אז יצא מכלל ארור ובא לכלל ברוך:
הטי נא כדך (כד, יד). מרומז על כ"ד אתוון דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (ת"ז הקדמה יד.). גם שם קדוש של הזיווג עולה גם כן מספר כ"ד, והוא מספר דודי שהוא תמונת ה"א - או דלת וא"ו או דלת יו"ד (ע"ח ש' הכללים פ"ג, של"ט פ"ה), והוא שם של הצלחה, לשון ביקוע, ויבקעו תרגום וצלח, שהחי"ת של חמץ יתבקע ותעשה הי"א, ויהיה נעשה מחמץ מצה, ועיין פירוש המשנה (פסחים פ"א מ"א) שפירשנו אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר, יעו"ש בליקוטים (עמ' שמח), והם רומזים על תורה שבע"פ (ת"ז הקדמה יד.), כי הכ"ה אתוון של שמע רומזים על תורה שבכתב, ולכ"ד אתוון חסר אחד, כי השלימות באה לה ע"י יחוד של הוי"ה אדנ"י, קוב"ה ושכינתיה (ע"ש בת"ז), וז"פ (תהלים עד, כא) אל ישוב דך נכלם, רק שיהיה יחוד ותתיחד תורה שבכתב עם תורה שבע"פ. וז"פ הטי נא כדך, שזה רומז על היחוד לכ"ה אתוון, וכנ"ל.
וזפ"ה ויהיו חיי שרה (כג, א) כי הריבוע של אדנ"י עולה קכ"ו (לק"ת עה"פ), וכשנמלאת מהשפע הבאה לה מאימא עילאה בסוד אימא אוזיפת מנהא לברתא (זח"א ב.), ניתוסף לה אלף בסוד אלף חכמה אלף בינה (איוב לג לג, שבת קד.), עולה קכ"ז, עיין בסידור האר"י זלה"ה בכוונת לולב והדס (כוונת הלולב ואגודתו). ואברהם ושרה רומזים לגוף ונשמה (זח"א קכב:), גם אברהם רומז לעולמות העליונים ושרה לעולמות התחתונים, וזפ"ה ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, וכנ"ל שעולה קכ"ז. שני חיי שרה, שני לשון כפל - שע"י היחוד הנ"ל נעשה יחוד גמור בעולמות העליונים ובא טוב גם בעולמות תחתונים, ודו"ק:
גם תבן גם מספוא (כד, כה). נ"ל שזה רומז על עשו ששאל את אביו היאך מעשרין את התבן (בר"ר סג, י). ומספוא לשון ספי לתורא (ע' כתובות נ.) כמו שאמר עשו (בראשית כה, ל) הלעיטני נא. ומקום ללון רומז ליעקב כמ"ש (בראשית כח, יא) ויפגע במקום וילן שם. וזה כשמעו את דברי רבקה אחותו (בראשית כד, ל), היינו כששמע את דברים שאמרה גם תבן גם מספוא, שרומז לעשו, היה מסכים תיכף על הדבר זה, והוא חשב שבכוחו ובכח עשו יוכל לו ליעקב, לכן הסכים ומיד אמר קח ולך (בראשית כד, נא), וק"ל:
ויקוד האיש וישתחו(ו) לה' (כד, כו). דהנה אנו אומרים (אמת ויציב) משפיל גאים ומגביה שפלים, ולכאורה יש לדקדק הלא מאתו לא תצא וכו' (איכה ג, לח). ונ"ל דהנה כתיב (ישעיה ב, יט) ובאו במערות צורים מהדר גאונו, וגם אנו אומרים בתפילת ר"ה והופע בהדר גאון עוזך, וגאון עוזך נק' י"ג תקונים דרחמים כידוע (ע' סידור האריז"ל תפילת ר"ה). וזפ"ה מה שאנו אומרים והופע שתופיע לזה העולם, בהדר נקרא מלך הדר שלא נזכר בו מיתה (ע"ח ש"י פ"ג מ"ת) אילנא דחיי, גאון עוזך - מי"ג תיקונים.
וז"פ משפיל גאים, שהשי"ת ב"ה ברוב רחמיו מוריד שפעתו ית' מי"ג תיקונים שנק' גאים, ואז מגביה שפלים - מתנשאים שפלים שהם נדכאים ושפלים אשר בלתי אפשרם להנשא, וכאשר בא השפע מלמעלה אזי הם מגביהים עצמם לעבודתו ית'.
וז"פ ויקוד האיש, שבזה שאדם כורע ומשתחוה לה' ומוריד שיבולת הזקן, אזי מעורר דוגמתו למעלה ומוריד השפע מי"ג תיקונים, כאשר איתא במדרש על פסוק (תהלים קכא, ה) ה' צ(י)לך כמו שהצל עושה דוגמת עשיות האדם כ"כ כביכול עושה דוגמת מה שהאדם עושה, ושמעתי מהרב מבארדיטשוב על יד ימינך - שכביכול עושה דוגמת עשיות האדם מה שהאדם עושה לטוב, וזהו על יד ימינך, וזהו ויקוד האיש וישתחוו לה' - בזה מתנשאים נשמות נדכאים, וע"י כנ"ל מגביהים עצמם לה', ולשון נקיה הוא זה ולכן כתיב וישתחוו לה' ודו"ק.
עוד נ"ל, כי יש לאדם ד' רהיטא דמוחי (זח"ג קמ.), וצריך האדם להמשיך על עצמו מחשבות קדושים ולקשר המוח בהוי"ה ב"ה, וד' פעמים הוי"ה בגימטריא ק"ד, וז"פ ויקוד האיש וישתחו לה', אז תהיה שכל העולם יודו שאין עוד מלבדו ודו"ק:
ויאמר עבד אברהם אנכי (כד, לד). ונקדים הפסוק (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה, כי ההתגלות ולידת העולמות התחיל מבינה, כי מבשרי אחזה אלהי (ע' איוב יט, כו) כאשר אנו רואים בזה העולם שזרע הבן הוא במוח האב רק שהוא בהעלם וע"י האב נתגלה הדבר, כ"כ בחינת בינה נק' אם כל חי (ת"ז ת' ע' קלג:) ע"י היה התגלות ובנין העולם ע"י מדת החסד. ואיתא (ע' זח"ב קסא.) בי איסתכל הקב"ה וברא עלמא, בי מסתכלין צדיקיא ומקי[י]מי עלמין (ע' זח"ג קנב.), וצריך הצדיק שהוא מקיימי עלמין גם כן שיהיה קיום העולם ע"י מדת החסד.
וזפ"ה ויאמר עבד אברהם אנכי, דהיינו שמי שהוא עבד אברהם - שעובד ועושה להמשיך חסדים בעולם, מדת אברהם (זח"ג שב.), יוכל לפעול ג"כ כמו שהיה אז, שאנכי דיציאת מצרים דיצי"מ רומז לבינה (ת"ז ת' כא נ.), והיה עולם חסד יבנה, כ"כ יוכל לפעול ולומר ג"כ אותו שהוא עבד אברהם, שעבדותו ורצונו להמשיך חסדים בעולם, יוכל לפעול כל זאת, ודו"ק:
וה' בירך את אדוני מאוד ויגדל וכו' (כד, לה). דהנה כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו (בר"ר נא, ב), וצריך להמשיך שפע ממקור הברכה לכ"י שתתמלא בכל טוב בשביל ישראל, וז"פ וה', הוא ובית דינו, כולם יסכימו ע"ז. בירך את אדוני - שיבוא ברכה לאדני, לבחינה אדנ"י.
וז"ס כל הכורע כורע בברוך וכל הזוקף זוקף בשם (ברכות יב.), כי זה סוד הכריעה להמשיך שפע ממקור העליון למטה (פע"ח ש' העמידה פ"ח) והניצוצות שרואים השפע הק' הבאה אליהם אזי הם עולים לשורשם, כמו שעינינו רואים בהצמחים שהם טמונים במעבה אדמה, וע"י אור הכוכב שמאיר בהצמח שלו אז נתגדל למעלה, כדאיתא במדרש בראשית רבה פ"י (פיסקה ו), וכ"כ יש ניצוצות שנפלו למטה מז' מלכין קדמאין כידוע (זח"ב קעו:, ע"ח ש"י פ"ג), וע"י השפע הק' הם מתנשאים למעלה, וזה כל הזוקף זוקף בשם - כי ע"י השפעה הבאה מלמעלה אז הקליפה נופל(ו)ת, והניצוץ הקדוש עולה למעלה, וזהו כל הזוקף זוקף בשם, וכאשר פי' הפסוק (תהלים לד, טו) סור מרע ועשה טוב, יעו"ש.
וז"פ בירך את אדוני, דהיינו שיבוא שפע ממקור הברכה לבחינת אדנ"י, מאוד זה ממון (ברכות פ"ט מ"ה) - שיהיה פרוטה מצוי לישראל, ויגדל לשון שילוב (כאן חסר).
ויתן לו צאן ובקר, כי שמעתי מכאדמו"ר מוהרי"י זצללה"ה, שהשפע הבאה לאדם צ"ל גם כן בהשפע יראתו ית"ש לאדם, וזה עיקר השפע, כאשר נמשך השפע מלמעלה אזי הולכ(ו)ת גם כן שפעו ית' לנשמה, וזהו וצאן ובקר, וצאן לשון עשירות לשון עשתרות שמעש[י]רות (חולין פד: עה"פ דברים ז יג), ובקר לשון בוקר אור - שיהיה גם כן שפע לנשמה.
ועבדים ושפחות וגמלים וחמורים, כי ידוע (זח"ג סג., סו:, קא:) שכהן גדול בעבודת יום כיפורים בהקריבו חובת היום היה מכוין להמשיך שפע בכל העולמים ולחלק לכל הברואים, ומתמצית גם כן לסט"א, (וז"ה) [וזה] היה כוונת שעיר לעזאזל כדי שיהיו מוכנעים תחת הקדושה, דהיינו שבעים שרי מעלה תחת אימא עילאה ושבעים שרי מטה תחת הצדיקים שבדור (ע' זח"ג קב.).
וז"פ ויאמר לה בועז לעת האוכל גושי הלום (רות ב, יד), כי כן דרך המשכת השפע, להמשיך שפע למ"ל קדישא ומתמצית לסט"א. וזהו לעת האוכל גושי הלום, ואין הלום אלא מלכות (שבת קיג:, זבחים קב.), ואח"כ וטבלת פתך בחומץ - רומז על מקומות השפלים (ז"ח לך לך כה ע"ג), מהצורך גם כן ליתן להם מהתמצית כדי שיהיו מוכנעים תחת הקדושה, וז"פ ועבדים ושפחות וגמלים וחמורים, ודו"ק:
ויאמרו נקרא לנערה וכו' (כד, מ). דהנה כתיב נער וקרינן נערה, ואיתא בזוה"ק (זח"ב לח:) עד דלא קבילת דכר נער, [כ]שמקבלת דכר נערה. וי"ל דלכאורה יש לקרות נערי ביו"ד, כי השפע באה מחכמה שמרומז על יו"ד (ת"ז ת' יח לב.). אבל י"ל כי המילואה של יו"ד היא הי"א, דהיינו וא"ו דלי"ת.
וזהו פירוש ויאמרו, דהיינו העולמים אומרים זה לזה. נקרא לנערה, נקרא לשון השפעה, וקרא זה אל זה (ישעיה ו, ג) מתרגום ומקבלין דין מן דין, דהיינו להמשיך השפעה להיות נקרא נערה בהי"א. וזה פירוש ונשאלה את פיה, ונשאלה, כי אין האשה תובע(ו)ת חלקה בפה (עירובין ק:, כתובות סה.), אבל משתהיה מושפע בתוכה מדכר, אז תוכל לבקש רחמים וק"ל:
ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק (כה, ה). ונקדים הפסוק (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, ודרשו חז"ל (שבת סג.) אורך ימים בימינה וכל שכן עושר וכבוד. וקשה דהו"ל לקרא לפרש בהדיא.
ונ"ל דהנה כתיב (איוב לז, כב) מצפון זהב יאתה, כי אברהם אבינו ע"ה ויצחק רומזים לחו"ג (זח"ג שב.), אברהם אבינו ע"ה רומז לחסד ימין משורש חכמה (ת"ז ת' סט קז.), ובצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז, יב), שם כולל שניהם. ויצחק מצד שמאל גבורה, ועניותא הוא מצד שמאל, רק שמדת אברהם אבינו ע"ה היה מדת החסד והשפיע ליצחק. והנה השי"ת ב"ה כשראה בעת בריאת עולם שיהיה צדיק אחד בעולם שיהיה מדתו כך להשפיע עושר לצד שמאל, ברא תיכף עושר מצד שמאל. ורצון יריאיו יעשה (תהלים קמה, יט), וזה יעשה - דהיינו תיכף בעת עשיות העולם. ולזה מצפון זהב יאתה, וממילא ניחא הפסוק אורך ימים בימינה ודו"ק. וזפ"ה ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, דהיינו שהשפיע עושר גם כן לצד שמאל מדת יצחק, וכנ"ל:
חדד ותימא יטור נפיש וקדמה (כה, טו). נ"ל כי המשכת השפע צ"ל [מ]בחינת כתר בחינת אין, דרך כל הדרגין קדושין עד מדריגה התחתונה, וזה חדד רומז על קוצו של יו"ד, מרומז על כתר (זח"ג סה:). ותימא רומז על חכמה, תימא הוא לשון פליאה, פליאות חכמה (ספר יצירה פ"א מ"א). טור רומז לבינה, כי איתא בזוהר (זח"ב קכג:) דלי"ת הוית עד דלא איתעברת, וכשנתעברות נעשית הי"א, וטור הוא לשון הר, וכתיב (בראשית טז, יא) הנך הרה לשון הר, כאשר ניתמלאות וכנ"ל. נפיש וקדמה, רומז לוא"ו הי"א, נפיש רומז להי"א אחרונה בחינת נפש, וקדמה רומז לוא"ו, ודו"ק: