שְׁנֵינוּ קוֹרְאִים בַּתָּנָ״ךְ יוֹם וָלֵיל / אַךְ אֲנִי קוֹרֵא אוֹר וְאַתָּה קוֹרֵא צֵל. (ויליאם בלייק1William Blake, “The Everlasting Gospel”, c. 1818.)
לעולם אל תאמר אני שונא, אני הורג, כי כך אומרת הדת שלי. כל טקסט צריך פרשנות. כל פרשנות צריכה חכמה. כל חכמה צריכה משא ומתן זהיר בין נסיבות הזמן לבין מה שמעל לזמן. הפונדמנטליזם קורא טקסטים כאילו אלוהים היה דבר פשוט כמונו. אך ככל הנראה הוא איננו כזה.
לדתות, ובייחוד לדתות הספר, יש טקסטים קשים: פסוקים, מצוות, אירועים, סיפורים, שאם מבינים אותם כפשוטם ומיישמים אותם הם פוגעים בתחושות המוסריות הבסיסיות שלנו, ואף סותרים את הדת על פי מיטב הבנתנו אותה. בתנ״ך יש דוגמאות רבות לכך. ישנה מלחמת נקם נגד המדיינים. ישנה מלחמת החורמה שנצטוו ישראל לאסור על שבעת עממי כנען. ישנו ספר יהושע עם מלחמות הכיבוש שלו, וישנו הנקם הקטלני בעמלקים בספר שמואל. כל אלה נראים לנו ברבריים ובלתי הולמים כל אתיקה של חמלה, וקשה לנו ליישבם עם דוקטרינת המלחמה הצודקת שצמחה במסורת היהודית ובמסורת הנוצרית.
ישנם דינים נוספים שחכמינו תהו על מוסריותם. ישנו, למשל, בספר דברים דין בן סורר ומורה, הבן הנידון למוות בגלל מה שנראה לנו הקוראים כעבריינות נוער גרידא. חז״ל השתוממו כל כך על דין זה, שאינו נראה הולם את עקרונות הצדק, עד שהיו בהם שגרסו כי בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ודינו נכתב רק למטרות לימודיות.2תלמוד בבלי, סנהדרין עא ע״א.
טקסטים קשים יש למכביר גם בברית החדשה, בקוראן ובחדית — וכדי שלא יחוללו הרס יש לפרשם בזהירות. ואכן, כל דת מבוססת־טקסט מפתחת מסורות פרשנות משלה. ההיצמדות לתורה שבכתב תוך דחיית התורה שבעל פה, כדרך הצדוקים והקראים, נחשבה בעיני חז״ל לכפירה. הם אמרו, ״המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בָּדַאי״.3תלמוד בבלי, קידושין מט ע״א. הנקודה ברורה: אין טקסט בלי פרשנות; אין פרשנות בלי מסורת; או, כלשונה של האיגרת השנייה אל הקורינתים, ״הָאוֹת מְמִיתָה, אֲבָל הָרוּחַ מְחַיָּה״.4השנייה אל הקורינתים ג, 6.
יהודים, נוצרים ומוסלמים נפתלו כמעט כל ימי קיומן של דתותיהם עם המשמעויות של כתבי הקודש שלהם, ופיתחו בתוך כך שיטות משוכללות של הרמנויטיקה ושל פסיקה. לנצרות של ימי הביניים היו ארבע רמות פרשנות — מילולית, אלגורית, מוסרית ואסכטולוגית. לאיסלאם ישנו הפִקְהְּ, ישנן ארבע אסכולות הפסיקה הסוניות ומקבילותיהן השיעיות, וישנם עקרונות התקליד, האִג׳תִהאד והקיאס. טקסטים קשים צריכים פירוש; בלעדיו, הם מובילים לאלימות. אלוהים האציל עלינו את הסמכות ואת האחריות לעשות זאת. אנחנו שומרים על מילותיו למען עולמו.
על כן הפונדמנטליזם כה מסוכן וכה לא־מסורתי. הוא מתבטא בדברים רבים בהקשרים שונים, אבל אחד מהם הוא הנטייה לקרוא כתובים כפשוטם וליישם אותם ישירות: לקפוץ מהתגלות ליישום בלי לעצור בדרך בתחנת הפרשנות. בדתות רבות, והיהדות ביניהן, הדבר נחשב לכפירה. ברובן הוא שוסע שסע. בדתות רבות ניטשו מאבקים פנימיים על סוגיות מסוג זה. בדרך כלל, המסקנה הייתה שכדי לדעת איך לתרגם מילים למעשים ופסוקים לפסקים יש צורך בחכמה רבה ובעיגון ממשי במסורת.
טעם אחד לכך הוא כמובן שאֵלֶּה הם בדרך כלל טקסטים עתיקים מאוד, שכוונו במקורם לתקופה ולתנאים שונים מאוד מאלה שאנו חיים בהם. דיני המלחמה בספר דברים ודרכי המלחמה בספר יהושע, לדוגמה, שייכים לתקופה שהמלחמה הייתה שיטתית, מקומית ואכזרית. טבח אוכלוסיות היה שכיח. טעם נוסף הוא שמדובר בכתבים הטעונים בסמכותו של אלוהים בכבודו ובעצמו. איך נוטלים את דבר הנצח ומיישמים אותו כאן ועכשיו? יישום כזה לעולם אינו פשוט ומתבקש מעצמו. לכן ליוו את בני־ישראל, במשך רוב תקופת המקרא, נביאים שהשמיעו לא את דבר ה׳ אל נצח הדורות — את זאת כבר עשה משה — אלא את דבר ה׳ לזמן הזה, זמנם שלהם. יש דברים שעשויים להיות מוצדקים בעידן של נבואה, אך אינם מוצדקים בשום אופן בזמנים אחרים.
אך גם בלי הממד האמוני, כלל גדול הוא שכל יישום של טקסט עתיק בתקופה אחרת הוא בעל כורחו גם מעשה של פרשנות. זוהי בעיה מרכזית גם במשפט החילוני, והיא מעסיקה כל בית משפט עליון. איך מבינים היום חוק שנחקק אז? נתקל בה גם כל במאי תיאטרון המתלבט איך מעלים את הסוחר מוונציה, למשל, בפני קהל עכשווי. בכל המקרים הללו, השאלה היא איך ליישם את המילה של אז בעולם של היום, איך לגשר על פני תהום הרמנויטית של זמן ושל תמורות. הדתות פיתחו לשם כך כללי פרשנות ומִבנֵי סמכות. בלעדיהם, עינינו הרואות, כל קבוצה יכולה לעשות בשם הדת כמעט ככל העולה על רוחה: לברור טקסטים, להוציאם מן ההקשר, לקרוא אותם כפשוטם ולהתעלם מכל השאר. בלי כללים, עקרונות וסמכות, כתבי קודש מאצילים כריזמה אלוהית־כביכול על מעשים שמטרותיהם אנושיות גרידא. כמאמר שייקספיר, ״השד יודע לצטט תנ״ך כשזה מועיל לו״.5ויליאם שייקספיר, הסוחר מוונציה, מאנגלית: דורי פרנס, באתר ״שייקספיר ושות׳״, מערכה ראשונה, תמונה שלישית.
הפונדמנטליזם הוא חוסר סבלנות אידיאולוגי כלפי כל התהליך הזה. הוגה רדיקלי מחליט שהממסד הדתי מושחת. בעיניו, הממסד הדתי השלים עם העולם, התפשר על עקרונותיו ולא מימש את העקרונות הקדומים של הדת. לכן, הוא מסיק, יש לחיות על פי המילים הקדושות כפי שהיו לפני שפורשו והוגמשו. אפילו ישו הנוצרי אמר לחסידיו, ״אל תחשבו שבאתי להטיל שלום על הארץ. לא באתי להטיל שלום אלא חרב״.6מתי י, 34. לכל מסורת תהיה תמיד אפשרות קריאה עימותית ולעומתה אפשרות קריאה מְסַגלת.
תנועות דתיות רדיקליות הפועלות בתוך דת ממוסדת נוטות בדרך כלל להיות כיתתיות וקטנות. המייחד את הרגע הנוכחי בהיסטוריה הוא אותו דבר עצמו שייחד את הרפורמציה בתולדות הנצרות: שבעת ובעונה אחת, בערך, מופיעות ביחד דתיוּת של חזרה אל הטקסט הקדום ומהפכה בטכנולוגיית המידע המאפשרת לרדיקלים לעקוף את אמצעי התקשורת המסורתיים: את דרשות הכנסייה בעת מהפכת הדפוס, ואת האימאמים המקומיים ואת זקני הקהילה בעת מהפכת האינטרנט. לפתע פתאום נוסקים הרדיקלים לגבהים ופונים אל ההמונים, בעוד הממסד הדתי מקרטע אחריהם כישיש קצר נשימה.
ישנו גורם נוסף, שנמצא ברקע של כל שלוש הדתות המונותיאיסטיות האברהמיות, והוא עצם הדיסוננס בין עולם המסורת ובין תחום החולין. תחילה מתפתח הרושם שאי־אפשר לדת ולחברה לשכון בכפיפה אחת. ואז מגיעה נקודת השבירה, והאמונה נתפסת כמי שכבר אינה מסייעת לסדר החברתי או התרבותי, אלא מנוגדת אליו. כך, למשל, נולד המונח פונדמנטליזם עצמו: הוא נטבע בתחילת המאה העשרים כדי לתאר ריאקציה בתוך הכנסייה הפרוטסטנטית באמריקה כלפי השחיקה, לכאורה, שגרמו המדע המודרני וביקורת המקרא לאמונה. תנועה דומה התקיימה ביהדות האורתודוקסית נגד הסתגלות למשנתה העיונית של ההשכלה או לאילוצים החברתיים הכרוכים באמנציפציה.
באיסלאם, חלק נכבד מהאנרגיה שיצרה את הרדיקליות החדשה בא מן ההתפכחות מהחילון ומההתמערבות שפקדו את החברות המסורתיות לאחר מלחמת העולם הראשונה ונפילת האימפריה העותומאנית. בכל המקרים, הניאו־מסורתנים הרדיקלים הוטרדו מהשאלה המהדהדת: ״מה תועלת תצמח לאדם אם ירוויח את כל העולם ויפסיד את נפשו?״7מרקוס ח, 36. הפונדמנטליזם עולה כשאנשים מרגישים שהעולם קיבל רישיון לרמוס את המילה, את דבר האלוהים. הם, כתגובת נגד, נחושים לרמוס את העולם באמצעות המילה.
המסורת פועלת באופן אחר. כדי להבינה נבחן דוגמה אחת: היחס למלחמה במסורת היהודית; סוגיה הנוגעת בלב מערכת היחסים שבין דת לאלימות.
נפתח ונאמר כי למרות חזותם המיליטריסטית של המוקדמים בספרי התנ״ך, הערך המכונן בהם הוא תמיד השלום. כבר בספר ויקרא מצויה הברכה ״וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם״ (כ״ו, ו). ברכת כוהנים נחתמת במילים ״וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם״ (במדבר ו׳, כו). נביאי ישראל בני המאה השמינית לפני הספירה היו האנשים הראשונים בהיסטוריה שחזו שלום עולמי. הדוגמה הקלאסית היא נבואתו של ישעיהו על העמים, ״וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה״ (ישעיה ב׳, ד). חזונו כי באחרית הימים ״לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה׳ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים״ (י״א, ט) הוא ביטוי להיפרדותו ההחלטית של המקרא מאתוס המלחמה ששרר בעולם העתיק. מחוץ לתחומי המסורת היודיאו־נוצרית תישמע גישה כזו רק בשנת 1795, במסתו החילונית של קאנט על השלום הנצחי.
המחשה נאה לתמורה שחלה ביחסו של עמנו למלחמה נקבל אם נשווה בין שני כתובים המתארים רגע אחד: הודעתו של אלוהים למלך דוד שהוא לא יבנה את המקדש, והבטחתו לו שבנו שלמה יבנה אותו. בספר שמואל ה׳ מסביר:
כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן. בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר ״לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים״? (שמואל ב׳ ז׳, ו–ז)
כלומר, ה׳ איננו צריך משכן פאר כמו אלו שנבנו לאלילי קדם. הוא אינו גר בבית ארזים, כי בַּלבבות מִשְכָּנוֹ. אלא שבספר דברי הימים, שנכתב מאוחר יותר, נשמע מפי דוד עצמו הסבר נוסף:
וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה׳ לֵאמֹר: ״דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ, וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ. לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי״. (דברי הימים א׳ כ״ב, ח)
אין בהכרח סתירה בין שני הקטעים. המפרשים לא התקשו ליישבם יחד. אבל יש דגש חדש, והשינוי מוחשי. מלחמה היא לפעמים כורח בל יגונה, אבל מקומה לא יכירנה בקודש. מי ששפך ״דמים רבים״ אינו יכול לבנות בית לאלוהים.
חז״ל, כעבור מאות שנים, הלכו צעד נוסף. אפשר לזהות את מועד התפנית. בסביבות שנת 100 לספירה הודח רבן גמליאל השני מתפקידו כמנהיגם הרוחני של היהודים בארץ ישראל, בגלל התנהגותו השתלטנית כלפי אחד מעמיתיו, ורבי אלעזר בן עזריה מונה במקומו. השעה היתה שעת כושר ליישוב מחלוקות רבות. כך מתאר התלמוד אחת מהן:
בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש. אמר להם, ״מה אני לבֹא בקהל?״ אמר לו רבן גמליאל, ״אסור אתה לבא בקהל״. אמר לו ר׳ יהושע, ״מותר אתה לבא בקהל״. אמר לו רבן גמליאל, ״והלא כבר נאמר ׳לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה׳׳ (דברים כ״ג, ד)?״ אמר לו רבי יהושע, ״וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין? כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות, שנאמר ׳וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים׳ (ישעיה י׳, יג); וכל דפריש — מרובא פריש״ [תרגום: כל מי שהתנתק מקבוצה, מניחים שהוא היה שייך לחלק הרוב של הקבוצה]... מיד התירוהו לבא בקהל.8תלמוד בבלי, ברכות כח ע״א.
באִבְחָה הלכתית אחת הוסר התוקף מכל המצוות והאיסורים שבתורה האמורים על אויבי ישראל ועל העמים השכנים, כי סנחריב מלך אשור (722–705 לפני הספירה) ״בלבל את כל האומות״ במסע הכיבושים וחילופי האוכלוסין הכפויים שלו. כדברי הרמב״ם על שבעת עמי כנען, ״וכבר אבדו ואבד זִכרם״.9משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם ה, ד.
ומה בדבר כיבוש הארץ בידי יהושע? גם כאן מציע התלמוד פרשנות רדיקלית. הרמב״ם מתמצת אותה במילים אלו:
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו לשלום — אחד מלחמת הרשות, ואחד מלחמת מצווה... שלושה כתבים שלח יהושוע, עד שלא נכנס לארץ: הראשון שלח להם: ״מי שרוצה לברוח, יברח״; וחזר ושלח: ״מי שרוצה להשלים, ישלים״; וחזר ושלח: ״מי שרוצה לעשות מלחמה, יעשה״.10שם ו, א; ו, ה.
אם כן, לדעת הרמב״ם, אסור לפתוח בשום מלחמה, אפילו מלחמת מצווה, אלא אם קדם לכך ניסיון כושל לקרוא לאויב לשלום.
ואשר לעמלקים, שהתורה ציוותה את בני־ישראל למחות את זכרם מתחת השמים — הרמב״ם פסק שאפילו כאשר ניתנה המצווה הזאת היא חלה רק על אלו מן העמלקים שסירבו להשלים עם ישראל ולקבל עליהם את שבע מצוות בני־נוח. לא היה צו קטגורי להרוג את כולם; אפילו לגבי עמלק, השלום היה אפשרות עדיפה. הרמב״ם הוסיף שבכל מקרה המצווה כבר אינה תקפה, כי האמור לגבי שבעת עמי כנען נכון גם לגבי עמלק. סנחריב הגלה את העמים ויישב אותם במקומות רחוקים, וכבר אי־אפשר לזהות את צאצאיו של שום עם מן העמים שבני־ישראל נצטוו להילחם בהם. במורה נבוכים הוא מסביר שהמצווה חלה רק על אנשים בעלי ייחוס מסוים, ולא באופן כללי על אויבי ישראל ושונאיו, ומשום כך מצוות מחיית עמלק כבר איננה נוהגת.11ראה הרב נחום רבינוביץ׳, שו״ת מלומדי מלחמה, מעלה אדומים: מעליות, תשנ״ג, עמ׳ 22–25.
עמלק נשאר סמל לרוע סתמי, חסר הצדקה; מדובר במטפורה, לא בעם ממשי. אצל רבי לוי יצחק מברדיצ׳ב, למשל, עמלק הוא יצר הרע השוכן בקרבו של כל אחד מאתנו, ומוטלת עלינו החובה להדבירו.12לוי יצחק מברדיצ׳ב, קדושת לוי, סלאוויטא, תקנ״ח, בחלק על פורים; Gerald Cromer, “Amalek as Other, Other as Amalek: Interpreting a Violent Narrative”, Qualitative Sociology, 24.2, 2001, pp. 191–202. המלחמה, אם אינה מלחמת מגן, אינה מתרחשת עוד בשדה הקרב; היא הפכה למאבק בתוך הנפש (באיסלאם קיימת פרשנות מחודשת דומה למושג ״ג׳יהאד״).13ראה David Cook, Understanding Jihad, Berkeley, University of California Press, 2005. באבחת פרשנות הופג תוקפם של הכתובים המקראיים הנוגעים לאויבי ישראל. הם מדברים על ״אז״, לא על עכשיו; על עמים עתיקים, לא על עמים הקיימים בזמננו.
המבקש להבין את התמורה העמוקה שחלה ביהדות בין תקופת המקרא לתקופת חז״ל יאזין לשיחה יוצאת דופן, המתועדת בתלמוד, בין חכמים בשלהי המאה הראשונה לספירה. נושא הדיון לא היה המלחמה עצמה, אלא פרט בהלכות שבת. על פי ההלכה אסור להוציא בשבת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים ואסור לטלטלו ברשות הרבים: זהו אחד מ״אבות המלאכה״, סוגי המלאכות האסורים בשבת. נשאלה השאלה מהו חפץ האסור בהוצאה ובטלטול, ומה בדיוק נחשב טלטול. לבישת בגד ודאי אינה טלטול. נטילת חפץ ונשיאתו ודאי שהיא טלטול. אך יש מקרה גבולי, ועליו דנו חכמים: מה דינה של נשיאת חרב ושאר כלי נשק? האם היא דומה ללבוש, ומותרת, או שמא היא דומה לסחיבת חפץ — ואסורה?
זו אינה שאלה נקודתית צרה בדיני שבת, כפי שאפשר לטעות ולחשוב. היא פולחת אל לב מערכת הערכים של היהודים בשלב מכריע בתולדותיהם: בין שתי המרידות נגד הרומים, המרד הגדול ומרד בר־כוכבא. האם כלי נשק הם קישוט, ועל כן הם פריט לבוש — או שמא הם עדות מצערת לקיומו של סכסוך מזוין, ועל כן הם משא? השאלה היא אפוא שאלת יחסם של חכמים למלחמה נגד רומא — והרבה מעבר לכך: שאלת יחסם לעצם התרבות של תהילת המלחמה. המשנה מתעדת את המחלוקת:
לא יֵצא האיש לא בסיף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח. ואם יצא, חייב חטאת. רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו. וחכמים אומרים: אינן אלא לגנאי, שנאמר ״וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה״ (ישעיה ב׳, ד).14משנה, שבת ו, ד.
לדעת רבי אליעזר, כלי הנשק הם ״תכשיטים״. מלחמתו של אדם לחירות עמו ונגד מעצמה אימפריאלית — תפארת היא לו. אבל חכמים, כלומר הרוב, אינם מסכימים. הם מסתמכים על הפסוק המפורסם מישעיה, שהנביא חוזה בו עולם בלי מלחמות. משמעות הפסוק היא, לדעתם, שעימות צבאי עשוי לפעמים להיות כורח של הגנה עצמית, אבל אין בו ערך חיובי. בימות המשיח לא יהיו עוד כלי נשק; כלי הנשק שישנם בימינו ימוחזרו למטרות שלום. ועל כן, אפילו כיום ״אינן אלא לגנאי״, ואין לשאתם בשבת. הם אינם אות כבוד כי אם נטל.
זהו הוויכוח שהתקיים במאה הראשונה. אך קל להבחין כי במשנה הזאת יש חלל ריק. חכמים מביאים תימוכין מפסוק. רבי אליעזר לא. ברור שהוא חשב על פסוק־תמך כלשהו. הוא הכיר את הפסוק מישעיה — התַנאים ידעו את המקרא לפניי ולפנים — ובוודאי היה לו עוגן בפסוק אחר. האמוראים ממלאים את החסר.
אמר ליה אביי לרב דימי... ״מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר תכשיטין הן לו?״ — ״דכתיב ׳חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ׳ (תהלים מ״ה, ד)״.
אמר ליה רב כהנא למר בריה דרב הונא: ״האי בדברי תורה כתיב!״ [כלומר, ה״חרב״ בפסוק הזה היא רק דימוי לדברי תורה]
אמר ליה, ״אין מקרא יוצא מידי פשוטו״.
אמר רב כהנא: ״כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה הש״ס ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא״ [תרגום: כשהייתי בן שמונה־עשרה גמרתי ללמוד את כל שישה סדרי משנה, ועד היום לא ידעתי שאין פסוק יוצא מידי פשוטו].15תלמוד בבלי, שבת סג ע״א.
כמאתיים שנה חלפו מהדיון התנאי עד לשיחת האמוראים, ולא רק הזמנים השתנו. על דעתו של רב כהנא כבר לא עולה שכאשר מזמור תהלים מדבר על חרב, הוא באמת מתכוון לחרב. בעיניו, מובן מאליו שהכוונה למילים, לטקסט, לתורה. וכי יש בידי היהודים כלי־מגן אחר לבד מההתמסרות ללימוד התורה והדבקות במידותיה?
המחשבה שיהודים עשויים לחגור חרב על ירכם, לצאת לקרב, להפגין בו גבורה ולהתהדר בה — נראתה לו אבסורד מוחלט. יהודים אינם מחפשים כבוד בשדה הקרב. הם מבלים את זמנם בבית המדרש. בימי רב כהנא, עַם הסַיף כבר הפך מזמן לעם הספר. כדי להבין את תפיסתו של רבי אליעזר, שחי רק שתיים-שלוש מאות לפניו, צריך היה רב כהנא להיחשף לעיקרון שנעלם ממנו עד אותה עת: שבלימוד פסוק במקרא אי־אפשר להתעלם ממשמעותו המילולית. אולי יש לַפסוק כוונות נוספות, אבל הוא תמיד מתכוון גם למה שהוא אומר.
בשיחה בהמשכים הזאת, המתפרסת על פני כמה מאות שנים, אנו עדים לאחת המטמורפוזות היסודיות ביותר בהיסטוריה הדתית. אחרי המרידות הרות האסון ברומא, כל מסגרת הקיום של עם ישראל השתנתה. עולמם של המלכים והכוהנים הגדולים, של המכבים והחשמונאים, של הקרבות והניצחונות, הלך לבלי שוב. את מקומו ירש עולמם של חכמים: עולם תרבותי של לימוד ודרשנות, עולם שהמלחמות בו מתנהלות בהתנצחות מילולית על רעיונות, עולם שהחרבות כותתו בו לעֵטים והחניתות למאֲמרות.
הנה דוגמה מלבבת. בספר במדבר מופיע פסוק חידתי: ״עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה׳: אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן״ (כ״א, יד). בעזרת משחק מילים דרשו חז״ל את הביטוי העמום ״את והב בסופה״ ומצאו בו קריאה לאהבה בסוֹפה של מחלוקת:
אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד [כלומר בישיבה אחת] נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר ״אֶת וָהֵב בְּסוּפָה״: אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפָהּ.16תלמוד בבלי, קידושין ל ע״ב.
כמו רב כהנא, שהוציא את המילה ״חרב״ מפשוטה, כך גם כאן: ״מלחמות ה׳״ הוצאו מפשוטן, משדה הקרב, והפכו לשקלא וטריא התלמודי. הלימוד, ומה שחז״ל כינו ״מחלוקת לשם שמים״, הם התחליף למלחמה. האלימות איננה עוד דרך קבילה ליישוב מחלוקות. במקומה באו הטיעון המנומק ורדיפת השלום.
מרשים אף יותר לראות כיצד עודדה היהדות הבתר־מקראית את בניה להזדהות עם הקרבנות של ניצחונות ישראל ולהיכנס לנעליהם. מדרש תלמודי מטלטל מתאר כיצד משתיק ה׳ את המלאכים המבקשים לשיר שיר ניצחון והודיה בקריעת ים סוף: ״מעשה ידיי טובעים בים — ואתם אומרים שירה?״17תלמוד בבלי, מגילה י ע״ב. אפילו אויבי ישראל הם ״מעשה ידיי״ (ובעצם, טענה זו בדיוק חותמת כבר את ספר יונה).
הפרשן בן המאה הארבע־עשרה דוד בן יוסף אבודרהם מסביר שמנהג טפטוף היין מן הגביע בשעת אמירת עשר המכות בליל הסדר נועד לסמל את דמעותיהם של המצרים שסבלו בשל הכבדת לבו של פרעה.
פירושים מחודשים אלו, שנים רבות מאוד לפני המודרנה, מוכיחים כי כבר במאה השנייה או השלישית לספירה זיהתה היהדות הרבנית את גודל הרסנותה של האלימות שמניעיה דתיים, אפילו זו שמטרתה הייתה לשמר את חופש הדת מפני גחמנותה ותגרת ידה של האימפריה הרומית.
לא פעם אנו חושבים על גיבוריה הדתיים של היהדות — משה, יהושע, גדעון, דוד — כעל אנשי מלחמה. ומבחינות מסוימות הם אכן היו כאלה. אך בתקופה מאוחרת יותר, אנשי החזון האמיתיים היו אלה שהבינו שהמלחמות הרוחניות־תרבותיות חשובות הרבה יותר מאלו הצבאיות. במאה השישית לפני הספירה טען הנביא ירמיהו בלי לאוּת בזכות צורה מסוימת של השלמה עם הבבלים. כל ניסיון להילחם בהם, אמר, יוביל לאסון לאומי. הוא צדק, אך איש לא שעה לו, והתוצאה הייתה חורבן בית ראשון וגלות בבל.
תפקיד דומה ערב חורבן בית שני מייחסת המסורת לרבן יוחנן בן זכאי. גם הוא שאף להגיע להסכמה עם האימפריה השלטת, עם רומא, וגם לו לא הקשיבו. כך חרב הבית. נותרה לפליטה רק הישיבה ביבנה, והיהדות שרדה בזכות למדני יבנה, לא בזכות לוחמי ירושלים. יותר משש מאות שנה מפרידות בין הנביא לרב, אך שניהם גם יחד צידדו במקסימליזם רוחני ומינימליזם צבאי. הם לא היו פציפיסטים, אלא ריאליסטים. הם ידעו שהמלחמות האמיתיות הן אלו המתנהלות בתודעה ובנפש. הן משנות את העולם משום שהן משנות אותנו. ואת חכמתם זו של הנביא ושל הרב, הקנאים אינם מבינים. לא אז ולא עכשיו.
נדרשת חכמה כדי לדעת איך לתרגם את דבר אלוהים לעולמם של בני־אדם. בספר הזה הצעתי סדרה של קריאות לסיפורים מקראיים, הטוענת כי הנושא המשותף להם איננו יריבות אחים — תחרות על אהבתו של אלוהים — אלא ההבנה כי לכולנו יש מקום בעולם הצדק והאהבה של אלוהים. האם יש רק קריאה נכונה אחת של כתובים מקראיים אלה ואחרים? ברור שלא. שבעים פנים לתורה, אמרו חז״ל.18במדבר רבה יג טו. המהרש״א אמר שמעמד הר סיני התרחש בנוכחות שישים ריבוא מבני־ישראל משום שהתורה עשויה להתפרש בשישים ריבוא אופנים.19מהרש״א, חידושי אגדות, ברכות נח ע״א. כל אחד מאתנו נושא עמו פיסה ייחודית של המשמעות הפוטנציאלית של הכתוב.
מסורות חיות מפרשות מחדש, בלי הרף, את כתביהן הקנוניים. ועל כן הפונדמנטליזם, הדורש לגשת אל הכתובים בלי פרשנות, הוא מתקפה על המסורת. לאמיתו של דבר, הפונדמנטליסטים והאתיאיסטים של ימינו נוקטים את אותה גישה כלפי טקסטים. הם קוראים אותם ישירות ובאופן מילולי, ומתעלמים מהמאפיין החשוב ביותר של כל טקסט מקודש: שמשמעותו איננה מובנת מתוך עצמה. יש לו היסטוריה ויש לו מקורות סמכות. כל דת חייבת להישמר מפני קריאה מילולית של הטקסטים הקשים שלה, אלא אם היא מבקשת להוכיח שלא למדה דבר מן ההיסטוריה.
ספרות הקודש של היהדות, הנצרות והאיסלאם מכילות כולן קטעים שבהיקראם כפשוטם יש בהם כדי לעודד אלימות ושנאה. אנחנו רשאים, ואף חייבים, לפרש אותם מחדש. ספר הזוהר גורס כי אוהבי דבר ה׳ יודעים להסיר את לבושו החיצוני ולהגיע אל נשמתו. וכך, לפני מאות רבות של שנים, האזינו חכמים לפסוקים שעל פני השטח מדברים על מלחמה, ושמעו משמעות אחרת לגמרי. ״מלחמות ה׳ ״ נעשו לתרבות המחלוקת של בית המדרש. חכמינו הבינו את האמת הרוחנית העמוקה, שרעיון הכוח הוא פרימיטיבי, וכי כוחם של הרעיונות הוא העושה אותנו לבני־אדם. כך עלה בידם לעצב אמונה רודפת שלום וחסינה מפני אלפי שנות גלות וגזירות. טקסטים קשים הם אתגר למחשבה הדתית וליכולת שלנו להאזין לדבר ה׳ מתוך גישה של ברית בבואנו לבנות עתיד שיכבד את המורשת המקודשת של העבר.
המילים שניתנו באהבה מבקשות להתפרש באהבה.