יש לנו מספיק דת כדי לשנוא זה את זה, אך לא מספיק כדי לאהוב זה את זה. (ג׳ונתן סוויפט)
• 26 בנובמבר 2014, ערוץ הטלוויזיה הירדני רואיה, מתוך ריאיון עם ראש ממשלת ירדן, חליל עטיה, לאחר רצח ארבעה רבנים בשעת תפילה בבית כנסת בשכונת הר נוף בירושלים: ״בשם אללה, כבוד הוא להסית נגד היהודים. הישג גדול הוא להרגיז אותם ולהרתיח אותם... אם זה טרור, אנחנו טרוריסטים. אכן, אני משתמש בשנאת יהודים, כמו שעושים כל הערבים, מפני שהיהודים אינם מכבדים לא הסכמים ולא בני־אדם. הם אינם מכבדים כלום. השגריר הארור ההוא עשה לי כבוד גדול כשאמר שאני שונא את היהודים. כן, אני שונא את היהודים. אני שונא את היהודים. אני שונא את היהודים״.1http://www.memri.org/clip_transcript/en/4641.htm
• 7 בנובמבר 2014, מתוך דרשת יום שישי של איש הדת והשר לשעבר הירדני השייח בסאם אל־עמוש: ״הם [היהודים] טובחים בעמים. אם תלמדו את תולדות המלחמות הגדולות תראו שהיהודים עמדו מאחוריהן... הם שואפים להקים ממשלה עולמית באמצעות הבונים החופשיים. היהודים הם עם משחית. אפילו היטלר הגזען כתב במיין קאמפף, כשהרג יהודים: ׳הסיבה היא שהם משחיתים את הנוער הגרמני, ואני צריך שבני־הנוער הגרמנים יהפכו לגברים אמיתיים כדי שאוכל לכבוש את העולם׳״.2http://www.memri.org/clip/en/0/0/0/0/0/0/4666.htm
• 7 בספטמבר 2014, טלוויזיית אל־אקצה, מתוך ריאיון עם חבר הפרלמנט הירדני לשעבר השייח עבד אל־מונעים אבו־זנט: ״אנחנו צריכים להבין את טבעם האמיתי של היהודים, כי העולם כולו מרומה ומעונה על ידיהם... הם שקרנים. הם מתירים קניבליזם ואכילת בשר אדם... בחגים הדתיים שלהם, אם אין הם מצליחים למצוא מוסלמי לשחיטה, ולהשתמש בטיפות דמו ללישת המצות שהם אוכלים, הם שוחטים נוצרי כדי לקחת טיפות מדמו, ומערבבים אותו במצות״.3http://www.memritv.org/clip_transcript/en/4498.htm.
• 21 בינואר 2010, נשיא מלזיה לשעבר ד״ר מהטיר מוחמד: ״היהודים היו תמיד בעיה בארצות אירופה. צריך היה להכניסם לגטאות ולהרוג בהם מפעם לפעם. ובכל זאת הם נשארו, שגשגו והחזיקו ממשלות שלמות כבנות־ערובה... אפילו אחרי שהנאצים הגרמנים טבחו בהם, הם שרדו והמשיכו ליצור בעיות לעולם כולו — בעיות גדולות אפילו יותר מקודם״.4Jakarta Globe, 21 January 2010.
• 17 בינואר 2009, טלוויזיית אל־רחמה, איש הדת המצרי מוחמד חוסיין יעקוב: ״ואם היהודים יעזבו את פלסטין ויֵצאו ממנה, האם נתחיל לאהוב אותם? מובן שלא. לעולם לא נאהב אותם... הם אויבינו לא מפני שהם כבשו את פלסטין. הם היו אויבינו גם אילו לא כבשו כלום... חובתכם להאמין שאנו נילחם בהם, ננצח אותם ונהרוג בהם, עד שלא יישאר יהודי אחד על פני האדמה... אתם היהודים זרעתם שנאה בלבבות שלנו, ואנחנו הורשנו אותה לילדינו ולנכדינו. כל עוד נשאר בעולם מוסלמי אחד, אתם לא תשרדו״.5Tarek Fatah, The Jew Is Not My Enemy, Toronto, McClelland and Stewart, 2010, p. xxi.
• 12 בספטמבר 2004. העיתונאית התורכייה עאישה אונאל מדווחת על עלייה חדה באנטישמיות בעיתונות התורכית, ומביאה דוגמאות לדיווחים: ״335 ילדים ומורים נרצחו בבסלאן בידי היהודים. המעשה הברברי של 11 בספטמבר היה מזימה יהודית. היהודים הורסים את החברה התורכית ואת ערכי המשפחה. היהודים הם אלה הכורתים ראשים בעיראק. הם [היהודים] כה עיוורים [משנאה], עד שכדי להסתיר את מעורבותם בכל זה הם לפעמים שוחטים גם יהודים. הם אלה שפוצצו את בתי הכנסת שלהם וכשבני־משפחתם מתו, הם הזילו דמעות תנין״.6מן היומון התורכי אקסאם, 12 בספטמבר 2004.
• 29 באפריל 2002, היומון המצרי אל־אחבאר, מאמר מאת בעלת הטור פטמה עבדאללה מחמוד: ״היהודים ארורים בשמים ובארץ. הם מקוללים מיום שנברא גזע האדם ומיום שאימהותיהם ילדום... הארורים הם אסון לגזע האדם. הם נגיף כל הדורות... אשר לתרמית השואה... סטודנטים צרפתים רבים הוכיחו שזהו בסך הכול פברוק, שקר והונאה... אבל אני... מתלוננת על היטלר, ואומרת לו ממעמקי לבי: הלוואי שהיית עושה את זה, אחי. הלוואי שזה באמת היה קורה״.7מצוטט אצל Gabriel Schoenfeld, The Return of Anti-Semitism, San Francisco, Encounter Books, 2004, p. 13.
בשבת, 14 בפברואר 2015, פתח עומר עבד אל־חמיד אל־חוסיין באש במרכז תרבות בקופנהגן, מקום שם הרצה בסמינר על חופש הביטוי האמן לארס וילקס. וילקס ספג קודם לכן איומי רצח בגלל קריקטורות של הנביא מוחמד שצייר. מן הירי נהרג אדם אחד, ושלושה שוטרים נפצעו. מעט לאחר חצות הלילה עשה היורה את דרכו לבית כנסת בעיר, שם התקרבה לסיומה חגיגת בת־מצווה, ורצח מאבטח יהודי מתנדב. חמישה שבועות קודם לכן, בפריז, כהמשך למתקפת הטרור על מערכת המגזין הסאטירי שרלי אבדו שבה נרצחו תריסר אנשים, המחבל עמדי קוליבאלי שם פעמיו למרכול כשר שיהודים ערכו בו קניות לשבת, ורצח ארבעה מהלקוחות. במהלך מתקפת הטרור המשולבת במומבאי בנובמבר 2008 הגיעו ארבעה מחבלים חמושים לבניין שבית חב״ד היה ממוקם בו. הם רצחו שישה יהודים, ובהם שליח חב״ד ואשתו ההרה, ולפני כן אף תקפו אותם מינית ופצעו את גופם. שירותי המודיעין ההודיים יירטו שדר רדיו של המחבלים, שבו נאמר כי ״חיי יהודים שווים פי חמישים מחיי לא־יהודים״. שלושת האירועים הללו, בקופנהגן, בפריז ובמומבאי, היו סטיות מיוחדות, אל מטרה יהודית, ממתקפות ממוקדות.
למה היהודים? בשאלה זו יעסוק הפרק שלפנינו. ברור למה תקפו המחבלים את העיתונאים והקריקטוריסטים של שרלי אבדו. הם ידעו את מי הם מחפשים. הם רצו להרוג את העורך ואת המאיירים. הם ידעו בדיוק היכן יהיו: בישיבת מערכת. שרלי אבדו היה ידוע בלעגנותו כלפי דתות, דת האיסלאם וגם אחרות. הרציחות בפריז בינואר 2015 היו חוליה אופיינית בשרשרת שכללה את המתקפות נגד המו״לים של פסוקי השטן מאת סלמן רושדי ונגד הקריקטורות של מוחמד בעיתון הדני יילנדס פוסטן, ואת רצח הבמאי ההולנדי תיאו ון־גוך. כל אלו היו מתקפות מדויקות נגד יעדים ברורים. מדוע אפוא המשיכו המחבלים בפריז אל עבר המרכול היהודי?
באותה מידה ברורים גם המניעים למתקפת הטרור במומבאי ב־2008. היא הייתה חלק ממעגל אלימות מתמשך בין מוסלמים להינדים ובין פקיסטן להודו, ובו ארבע מלחמות (1947, 1965, 1971 ו־1999) וחמישים ושמונה פיגועי טרור מאז 1984, שהבולט בהם היה הפיגוע המשולב ברכבת במומבאי ב־11 ביולי 2006 שעלה בחיי 209 נפשות. ברור גם למה בחרו המחבלים ב־2008 לתקוף במומבאי דווקא מסעדות ומלונות. הם רצו לפגוע בכלכלה ההודית, לחבל בתיירות ולזכות בפרסום מרבי. אבל אם כך — למה רב צעיר ואשתו, במדינה שכמעט אין בה יהודים?
שוב ושוב נשמעת הטענה שהפיגועים האיסלאמיים נגד יהודים נוגעים לססכסוך בין ישראל לפלסטינים. אלא שהמרכול בפריז, בית הכנסת בקופנהגן ובית חב״ד במומבאי לא היו מטרות ישראליות בשום אופן. כפי שמראים הציטוטים לעיל, וכפי שעולה מן השדר של המחבלים בהודו, העניין איננו ישראל אלא היהודים. זוהי אנטישמיות, לא אנטי־ציונות. וכפי שנראה, זו תופעה חדשה באיסלאם.
למה היהודים? בשאלה זו יעסוק הפרק שלפנינו. ברור למה תקפו המחבלים את העיתונאים והקריקטוריסטים של שרלי אבדו. הם ידעו את מי הם מחפשים. הם רצו להרוג את העורך ואת המאיירים. הם ידעו בדיוק היכן יהיו: בישיבת מערכת. שרלי אבדו היה ידוע בלעגנותו כלפי דתות, דת האיסלאם וגם אחרות. הרציחות בפריז בינואר 2015 היו חוליה אופיינית בשרשרת שכללה את המתקפות נגד המו״לים של פסוקי השטן מאת סלמן רושדי ונגד הקריקטורות של מוחמד בעיתון הדני יילנדס פוסטן, ואת רצח הבמאי ההולנדי תיאו ון־גוך. כל אלו היו מתקפות מדויקות נגד יעדים ברורים. מדוע אפוא המשיכו המחבלים בפריז אל עבר המרכול היהודי?
התמקדותנו באנטישמיות, בפרק הקודם ובפרק זה, לא נועדה למשוך תשומת לב לסבלם של היהודים. רוב הנפגעים בסכסוכים בין זרמים באיסלאם ובנצרות ובין הדתות הללו, בעבר ובהווה, הם מוסלמים ונוצרים. הם היו רוב ההרוגים במסעי הצלב, והם מתים כיום בהמוניהם במזרח התיכון, באסיה ובאפריקה. האנטישמיות חשובה מפני שהיא ממחישה באופן ברור יותר מכל תופעה אחרת את הדינמיקה הפסיכולוגית והחברתית של השנאה. היא עוזרת לנו להבין מהם הכוחות המניעים סכסוכים, מעבר לפעולה הגלויה של העקרונות והכוחות, העמים והאינטרסים. שובה של האנטישמיות, בעוד זיכרון השואה חי, מאותת על סכנה לא רק ליהודים. האנטישמיות הייתה תמיד נורת אזהרה ראשונה לסכנת קריסתו של סדר עולמי.
העולם הערבי והאיסלאמי שטוף היום ביודופוביה. במחקר שפרסמה הליגה נגד השמצה במאי 2014, בהשתתפות 53,100 נבדקים בוגרים ב־102 ארצות, נמצאו עמדות אנטי־יהודיות ״עקשניות ורווחות״: 74 אחוזים מהנבדקים במזרח התיכון ובצפון אפריקה החזיקו בעמדות אנטישמיות. במערב אירופה עמד שיעורם של אלה על 24 אחוז, במזרח אירופה על 34 אחוז, ובאמריקה הצפונית והדרומית על 19 אחוז. סקר שערך מכון ״פיו״ ב־2011 העלה כי תפיסות חיוביות כלפי יהודים ״נמוכות באופן אחיד״ באזורים שחלק הארי של תושביהם מוסלמים: 4 אחוזים בתורכיה ובשטחי הרשות הפלסטינית, 3 אחוזים בלבנון, ו־2 אחוזים במצרים, בירדן ובפקיסטן.
שלושה מאפיינים של האנטישמיות האיסלאמית בת־זמננו קושרים בינה ובין האנטישמיות בגרמניה בשנות השלושים. הראשון הוא מה שההיסטוריון המנוח רוברט ויסטריך כינה אובססיה. בחמישים ושש המדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה איסלאמי אין כמעט יהודים. היו פעם, אבל בשנות הארבעים והחמישים כמעט כולם עזבו או גורשו. בגרמניה היהודים היו אחוז אחד מהאוכלוסייה. בדיחה משנות השלושים ניסחה את האבסורד. שני גרמנים מדברים על המקור לצרות האומה. אחד אומר: היהודים. השני משיב: היהודים ורוכבי האופניים. למה רוכבי אופניים? שואל הראשון. למה היהודים? משיב השני.
חוקי נירנברג משנת 1935, שנישלו את היהודים מכל זכויות האזרח שלהם, הבהירו סופית שליהודים לא הייתה שום השפעה, לא בגרמניה ולא מחוצה לה. היטלר, שלא הסתיר כבר אז את כוונותיו הרצחניות כלפי היהודים, בדק את ההיגד הזה שוב ושוב מאז ועד 1939. האם היהודים חזקים? האם הם שולטים בגרמניה? האם יש להם השפעה מובהקת על בריטניה או על אמריקה? האם יש להם בעולם ידידים או בעלי ברית שיבואו לעזרתם? רק כאשר נוכח היטלר לשביעות רצונו שלמעשה ליהודים אין לא חברים ולא כוח, ידע שהוא יכול להמשיך להאשימם, באין מפריע ומוחה, שהם חזקים מדי ושולטים בעולם.
לבעיותיה של גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה לא היה קשר ליהודים. הוא הדין בצרותיהן של מצרים, סוריה, עיראק, איראן, פקיסטן ואפגניסטן. אלו הם עניינים פנימיים. האם יכולה לאומנות חילונית מהסוג שצמח במצרים, בסוריה ובעיראק לממש את הבטחותיה לדמוקרטיה, לשגשוג ולשיקום הגאווה הלאומית? לאחר המהפכה באיראן ב־1979 ונסיגת ברית־המועצות מאפגניסטן ב־1989 החלה לצבור תאוצה חלופה שהוצגה לראשונה בידי מייסד האחים המוסלמים חסן אל־בנא ב־1928. האם תימצא הדרך הצלֵחה בשיבה אל האיסלאם המוקדם, אל הימים שכבש בסערה מסחררת את המזרח התיכון, את המגרב ואת אנדלוסיה והדביר עמים תחתיו? לשאלה הגדולה הזו, לאומיות פאן־ערבית או איסלאמיזם, אין קשר ליהודים. וגם לא לרוכבי אופניים. ובכל זאת, ראו נא כיצד התכונה היחידה שהאיסלאמיזם חולק עם אויבתו הלאומנות הערבית החילונית היא האנטישמיות.
ההיבט השני הקושר את האנטישמיות החדשה לקודמתה הגרמנית הוא אופייה האי־רציונלי והסותר את עצמו. היהודים היו שנואים בגרמניה מפני שהיו עשירים ומפני שהיו עניים, מפני שהיו קפיטליסטים ומפני שהיו קומוניסטים, מפני שהסתגרו בתוך עצמם ומפני שחדרו לכל מקום, מפני שהאמינו בדת פרימיטיבית ומפני שהיו קוסמפוליטים חסרי שורשים שלא האמינו בשום דבר. היטלר האמין שהיהודים שולטים בארצות־הברית ובברית־המועצות גם יחד. איך ייתכן שהם מנהלים שני קטבים מדיניים מנוגדים? ייתכן, כי הם יהודים.
באותו אופן, בפתח המאה העשרים ואחת, מוזר לחגוג את פיגועי 11 בספטמבר ולהלל את גאונותם של מחבלי אל־קאעידה שתכננו וביצעו אותם, ובו בזמן לומר שהפיגועים הללו הם פרי ידיה של ישראל ומעשה ידיו של המוסד. איש הדת התורכי שאמר שהיהודים ״כורתים ראשים בעיראק״, וקהל שומעי לקחו, ידעו שבעיראק לא נשארו יהודים לבד מקומץ קשישים קשי תנועה. הקהילה היהודית בעיראק הייתה העתיקה ועתירת המורשת מכל קהילות הגולה. אל נהרות בבל הובלו היהודים אחרי חורבן בית ראשון, שם ישבו גם בכו בזכרם את ציון, ושם נוסדו כעבור שמונה מאות שנה הישיבות הגדולות וחובר התלמוד, פאר היצירה הרבנית. בשנות הארבעים של המאה העשרים היו בבגדאד לבדה 140 אלף יהודים. כשצבא ארצות־הברית הגיע לעיר, ב־2003, מספר היהודים עמד על עשרים. יהודים כורתים ראשים בעיראק הם יצירי דמיון פראי, וכל מי שהשתתף בבדותה הזאת, כמספר או כמאזין, יודע שכך הוא. אם כן, איזה מנגנון פסיכולוגי גורם לבני־אדם רציונליים להאמין בפנטזיות?
המאפיין השלישי המשותף לשני הגילויים הללו של אנטישמיות הוא שהם חדשים. אי־אפשר להגזים בחשיבותו של ההיבט הזה. אנשים נוטים להניח כי היות שמקרים של עוינות ליהודים ידועים עוד מהתקופה הקדם־נוצרית, גילויי האנטישמיות בימינו הם פשוט התעוררות תקופתית של מפלצת עתיקת יומין. החדש הוא רק ישן שנולד שנית. אך זו טעות.
נכון, בברית החדשה ובקוראן יש הערות שליליות על היהודים, כפי שבתנ״ך יש הערות שליליות כלפי כמה מעמי קדם. כפי שראינו בפרק ב, גילה של שנאת הזרים כגילה של התרבות האנושית. יש סיבות אבולוציוניות לכך שאנו מפתחים עמדות חיוביות כלפי בני־קבוצתנו ועמדות עוינות כלפי אחרים. אולם האנטישמיות כתופעה נבדלת משנאת זרים איננה עתיקה. המילה עצמה נטבעה רק בשנות השבעים של המאה התשע־עשרה, והיא מיוחסת בדרך כלל לעיתונאי הגרמני וילהלם מאר ולדברים שכתב ב־1879. בימי הביניים היהודים נשנאו בגלל דתם. במאה התשע־עשרה החלו לשנוא אותם בגלל גזעם. וזהו החידוש.
מקרהו של האיסלאם שונה מעט. היסטוריון האיסלאם הגדול ברנרד לואיס טוען שלאורך ההיסטוריה יחס האיסלאם ליהודים היה בוז, לא שנאה.8Bernard Lewis, “The Roots of Muslim Rage”, The Atlantic, 1 September 1990. מבוז לא מתים. משנאה כן. כפי שנראה להלן, המיתוסים שעיצבו את האנטישמיות החדשה חדרו אל האיסלאם מבחוץ. הם אינם ילידיו. עניין לנו אפוא בתופעה שהיא אובססיבית, אי־רציונלית, וגם אם לא חדשה לגמרי הרי היא לכל הפחות מוטציה חדשה של צורות איבה קודמות.
בפרק ב טענו שהאלימות נולדת, היא ותאומה טוּב הלב, מתופעת הקבוצתיות. אנחנו אלטרואיסטים כלפי בני־קבוצתנו, ועוינים כלפי בני יתר הקבוצות. מכאן צומחת שנאת הזרים, הקסנופוביה. אבל שנאת הזרים, אף שהיא מסוגלת לגרום למלחמות, איננה מעוררת כשהיא לעצמה את הדמוניזציה של היריב, את תחושת הקרבנוּת ואת הרוע האלטרואיסטי הבא מהן. אדם אינו הולך לחפש נשים וילדים לרצוח רק מתוך צו הישרדות ביולוגי. לשם כך דרושה תרבות, וכפי שראינו בפרק ג, התהליך המסוים המשתק את החוש המוסרי וגורם לאנשים רגילים לבצע פשעים מפלצתיים הוא הדואליזם הפתולוגי — שהנו, כאמור, מוטציה של הדואליזם התיאולוגי של יוון ואיראן העתיקות, שחלחל לכתות ביהדות בימי בית שני ולכתות בנצרות בתחילתה. הדואליזם הפתולוגי עלה בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. דואליזם דומה למדי, המחלק את האנושות למאמינים מצד אחד ולאנשי השטן הגדול והשטן הקטן מן הצד האחר, שולט כיום בשיח האיסלאמיסטי והאיראני.
מה הופך את הדואליזם לפתולוגיה? הגנוסטיקאים היו דואליסטים, אך לא היו אלימים. המניכאיזם, צורה אחרת של דואליזם, זכה לפופולריות אדירה מן המאה השלישית עד המאה השביעית, התפשט במרחב שבין רומא לסין והתחיל להתחרות בנצרות ככוח עולמי. אלא שחסידיו נרדפו, רבים מהם נרצחו, ועד המאה הארבע־עשרה הוא כבר כמעט נעלם. הכתות של מגילות קומראן ושל כתבי נגע חמאדי נטו להתרחק מהחברה הסובבת, לעסוק בחזיונותיהם המיסטיים מתוך פרישות, ולחכות לאל האמיתי שיבוא ויביס את המתחזה הארצי. מהו אפוא הגורם הנוסף?
המלומד שהרחיק מכל המלומדים לחתור אל התשובה היה תיאורטיקן הספרות והאנתרופולוג התרבותי הצרפתי רנֶה ז׳יראר, בספרו משנת 1972 האלימות והקדושה.
כמו פרויד, שהשפיע עמוקות על עבודתו, גם ז׳יראר הפך את החכמה המקובלת על פניה. לא הדת מצמיחה את האלימות, אלא האלימות מצמיחה את הדת. פרויד דיבר על מעשה אלימות ראשוני שאירע בימי האדם הקדמון, כאשר בני־השבט קמו על אבי השבט לרצחו כי כעסו על שניכס לעצמו את כל הנקבות. משרצחוהו, הציקו להם רגשות אשם; פרויד קרא לזאת ״שיבת המודחק״. אלוהים, לדידו של פרויד, היה קולו של האב המת, שהבנים הפנימו כקול המצפון.
ז׳יראר הציע הסבר פרוזאי יותר. לחבָרות המוקדמות, טען, עוד לא היו מערכות לאכיפת הסדר: חוקים, בתי משפט, בתי כלא ועונשין. תחת זאת נהגה בהן ההדדיות, עקרון המידה־כנגד־מידה, שכפי שראינו הוא העיקרון המוסרי הראשון שעלה בהדמיות המחשב של דילמת האסיר החוזרת־ונשנית. הקדמונים נהגו בנדיבות איש כלפי רעהו, כל עוד לא נתקלו בתגובה עוינת. משנתקלו בה, הם עשו לזולת מה שעשה הזולת להם.
באסטרטגיה זו יש בעיה, והמדענים הבחינו בה כשהחלו ליצור תוכנות מחשב המדמות אותה: היא עלולה ליצור מעגלי נקם אינסופיים. מעשה יחיד של רצח מזניק לולאה של נקמות דם, גאולות דם ומלחמות שבטיות. זהו מן המוכרים שבנושאים בספרות: בני־מונטגיו נגד בני־קפיולט, כנופיית הכרישים נגד כנופיית הסילונים, משפחת טטאליה נגד משפחת קורליאונה. לבד ממעשי טבח המוניים, אין סוף טבעי למעגלי הנקם הללו.
התזה של ז׳יראר היא שהדרך היעילה ביותר להפסיק מעגל דמים בין שני צדדים היא להרוג צד שלישי, מי שאיננו לא בן־מונטגיו ולא בן־קפיולט, מי שנמצא מחוץ למעגל ומותו לא יגרום לפתיחת מעגל נקם חדש. כלומר, קרבן זה חייב להיות גורם מן החוץ שאיננו מוגן על ידי קבוצה, או שהקבוצה המגנה עליו אינה מסוגלת למעשה נקם אלים.
הזָר הוקרב, הרג־נקם התחולל, ושני הצדדים יכולים להרגיש שנעשה צדק — אך הוא נעשה באופן שיכול לעצור את המעגל, משום שהקרבן אינו שייך לאיזה מן הצדדים הנוקמים. מכאן טענותיו הבאות של ז׳יראר. ראשית, שהמעשה הדתי הראשוני היה קרבן אדם. שנית, שהקרבן הראשוני הוא שעיר לעזאזל. ושלישית, שהפונקציה של הדת היא לנקז החוצה אלימות פנימית שאלמלא כן תהרוס את הקבוצה.
ז׳יראר סבר שהדבר אינו נוגע רק לעבר הרחוק, אלא גם להווה ולעתיד. כל חברה מייצרת עימותים פנימיים שעלולים להיעשות אלימים והרסניים לחברה. לכן כל חברה זקוקה לדת, הממלאת את משימת ״השלכת״ האלימות החוצה וסילוקה מן הקבוצה. הדת עושה זאת באמצעות הפניית האלימות כלפי גורם חיצוני, כך שהשתוללותה ההרסנית לא תפגע בחברה עצמה.
מערכת זו יכולה להתקיים כתופעה חברתית רק כאשר יש שעיר־לעזאזל מוסכם. הקרבן צריך להיות דומה לצדדים הניצים, או קרוב אליהם, במידה שתספיק לתפיסתו כתחליף הולם. כדי לשים קץ למעגל דמים בין שתי משפחות איטלקיות בוורונה, אי־אפשר לנסוע לסין ולהרוג שם מישהו. נוסף על כך, צריך שהקרבן יוכל להצטייר כמי שגרם לצרותיהם של הצדדים הלוחמים, כי אחרת לא תהיה כל משמעות להריגתו. מן המאה הארבע־עשרה עד המאה השבע־עשרה הואשמו ״מכשפות״ במחלות, ביבולים לא מוצלחים ובשאר פגעים. אנשי מסדר האילומינטי בגרמניה במאה השמונה־עשרה, וחברי מסדר הבונים החופשיים, הואשמו במזימה חשאית לשלוט בעולם. ברומן צופן דה־וינצ׳י דמיין דן בראון סכסוך בין אגודת הסתרים ״מסדר ציון״ לכת הקתולית ״אופוס דאי״. תיאוריות קשר פורחות לאורך מאות שנים.
אלא שהחיבור בין תיאוריית קשר ובין קרבן חלופי, הכרוך ביצירת שעיר לעזאזל, תובע מאמץ מנטלי רב. עלינו להאמין בעת ובעונה אחת שהשעיר לעזאזל הוא גם אדיר כוח וגם חסר אונים. לו היה השעיר לעזאזל באמת אדיר כוח, לא היה בכוחו למלא את תפקידו המהותי כקרבן־אלימות־שאין־סכנה־שינקום. אדם אינו בוחר אריה או תנין כקרבן חלופי, כי אם יעשה כך הוא עלול בהחלט למצוא בתפקיד הקרבן את עצמו. אבל אם מאמינים שהשעיר לעזאזל חסר אונים, אי־אפשר לצייר אותו כגורם לכל הצרות. אי־אפשר, למשל, לבחור קבוצה של מהגרים אנאלפביתים ומובטלים כשעיר לעזאזל. אמנם אפשר להרוג אותם בלי לחשוש מפני נקמה, אבל קשה לצייר אותם בהצלחה כמי ששולט בבנקים, בתקשורת ובבית הלבן. נוכחותן הבו־זמנית של אמונות סותרות היא סימן מובהק לנוכחותו הפעילה של מנגנון שעיר־לעזאזל בתרבות.
זה אלף שנים שהשעיר לעזאזל הנבחר באירופה ובמזרח התיכון הוא היהודים. הם הנכרים הבולטים ביותר: לא־נוצרים באירופה הנוצרית, לא־מוסלמים במזרח התיכון האיסלאמי. אך לא האנטישמיות היא נושא הפרק הזה, אלא השאלה מה מעורר אותה. האנטישמיות נוגעת ליהודים רק על תנאי ומתוקף נסיבות. היהודים הם הקרבנות שלה, אך אינם הסיבה לה. הסיבה היא סכסוך בתוך תרבות. האלימות הפנימית הפוטנציאלית, אם היא באה לידי ביטוי, היא־היא בעלת הכוח להרוס חברה.
יש לזכור מה אמר ז׳יראר: השעיר לעזאזל הוא המנגנון שבאמצעותו מנקזת חברה את האלימות מתוכה, על ידי מיקודה בקרבן חיצוני. מכאן שבכל מקום שתימָצא אנטישמיות אובססיבית, אי־רציונלית ורצחנית, תימצא תרבות מפוררת ומשוסעת כל כך שאם בניה יחדלו מלרצוח יהודים הם יתחילו לרצוח זה את זה. כך היה באירופה במאה השבע־עשרה, ושוב בשתי מלחמות העולם של המאה העשרים; וכך הדבר היום בסוריה, בעיראק, באפגניסטן ובשאר האזורים אכולי המלחמה במזרח התיכון, באסיה ובאפריקה.
כדי להבין את תופעת היהודי כשעיר לעזאזל עלינו להתמקד בכמה רגעי מפתח היסטוריים. הראשון היה ב־1095, כאשר האפיפיור אורבן השני קרא לפתיחת מסע הצלב הראשון. בדרכם לשחרור עיר הקודש ירושלים, בשנה שלאחר מכן, עצרו חלק מן הצלבנים בריכוזים היהודיים בצפון אירופה — בקלן, בוורמס (וורמיזא) ובמיינץ (מגנצא), וטבחו בתושביהם. אלפים נרצחו. יהודים רבים התאבדו כדי שלא יילכדו בידי האספסוף ויאולצו להתנצר. זה היה רגע טראומטי ליהדות אירופה, וסימן לבאות הגרועות ממנו.
מנקודה זו ואילך, היהודים באירופה החלו להיתפס בעיני רבים משכניהם לא כבני־אדם אלא כמהות זדונית, כנוכחות של רוע, ככוח שטני והרסני הפוגע באחרים באורח מסתורי אך יעיל ופעיל. היהודים הואשמו בחילול הקודש, בהרעלת בארות ובהפצת דֶבר. הוטלה עליהם האחריות למגפת המוות השחור, שעלתה בחיי מיליונים רבים במאה הארבע־עשרה. העידן שנפתח במסעי הצלב, ונמשך מאות על מאות, היה עידן האימה של יהודי אירופה.
התקופה ההיא תרמה לאוצר המילים של המערב מושגים כגון ויכוחים פומביים, שריפת ספרים, שמד כפוי, אינקוויזיציה, אוטו־דה־פה, גירוש, גטו ופוגרום. במדדים של משך זמן ושל עוצמה כאחד, שנאת היהודים באירופה היא אירוע־שנאה מן הגדולים בהיסטוריה. היא הייתה ביטוי לדואליזם מהסוג החריף וההרסני ביותר.
בסופו של דבר אירופה התקדמה משם והלאה, אך לא לפני שני אירועים שעתידים היו להטיל את צלם הארוך על המאות שלאחריהם. הראשון אירע בספרד, מקום שם החלו רדיפות אכזריות של היהודים בליל־אימים של טבח ושריפת בתי כנסת ב־1391, והגיעו לשיאן בגירוש ב־1492. רבים התנצרו בלית ברירה. היו מן המתנצרים שנחשדו כי הם ממשיכים לשמור את דת ישראל בחשאי, והאינקוויזיציה טיפלה בהם באכזריות. אך היו גם שאימצו אל לבם את דתם החדשה, והגיעו לעמדות השפעה בחברה הספרדית.
בשלב הזה צצה תופעה חדשה: הישארותה של דעה קדומה אחרי שהסיבה הגלויה לה הוסרה. ״הנוצרים החדשים״ עדיין היו שנואים בספרד, לא בגלל דתם אלא בגלל גזעם. חקיקה חדשה הגנה על Limpieza de sangre, ״טוהר הדם״. התקנה הראשונה בתחום זה הופיעה בטולדו ב־1449. הכנסייה התנגדה תחילה לרעיון, אך הוא קיבל את הסכמתו של האפיפיור אלכסנדר השישי ב־1496 והאריך ימים אל עומק המאה התשע־עשרה. זו הייתה הופעתה הראשונה של האנטישמיות הגזענית, ששטפה את לב יבשת אירופה כעבור ארבע מאות שנים ומחצה.
ההתפתחות החשובה השנייה הייתה מרטין לותר. תחילה רחש הרפורמטור הגדול של הכנסייה אהדה ליהודים, וסבר שהסיבה לכך שאין הם מתנצרים היא ניווּנה ואכזריותה של הכנסייה הקתולית. אם נפנה אל היהודים באהבה, חשב, הם יתנצרו בהמוניהם. אבל משלא קרה הדבר, כעסו לא ידע גבול. ב־1543 הוא פרסם עלון שכותרתו על היהודים ושקריהם, מן הקלאסיקות של ספרות השנאה. את בתי הכנסת, כתב, צריך להעלות באש. את בתי היהודים — להרוס. יש לשלוח את היהודים לגור בדירות־חדר או באורוות, שיֵדעו שהם רק ״שבויים עלובים״. יש להחרים את הסידורים ואת כרכי התלמוד ולאסור על הרבנים ללמד. יש לאסור עליהם לנסוע בדרכים, ולהסיר מהם כל הגנה מצד החוק, עד שהעולם ייפטר מ״המגפה הזאת שלנו, הדֶבר, המאֵרָה״. העלון הודפס בכמה מהדורות בימי הנאצים. ההצעות שלו מקבילות לחוקי נירנברג.
חמת זעמו של לותר הבטיחה את המשך האיבה כלפי היהודים גם לאחר הרפורמציה, והותירה חותם מתמשך בארצות שנָהוּ אחר הלותרניות. יוצא הדופן הגדול בקרב אבות הנצרות הפרוטסטנטית היה ז׳אן קלווין. הוא העמיד את התנ״ך בראש המדרג הדתי, ולא נטה כאחרים להשמיץ את היהודים. הייתה לכך השפעה מתמשכת בהולנד במאה השש־עשרה ובאנגליה במאה השבע־עשרה, וכמו כן אצל האבות המייסדים של ארצות־הברית. המקומות הללו היו מן הראשונים שפיתחו את חופש הדת.
אך לא לעולם חוסן. במאה השמונה־עשרה פנתה אירופה המערבית אל הנאורות, מתוך אמונה שהתבונה תגבר על הדעות הקדומות בנות־העבר. במאה התשע־עשרה נוספה לכך האמנציפציה, שבמסגרתה קיבלו קבוצות מיעוט דתיות, ובהן היהודים, זכויות אזרח במדינות הלאום החדשות — אותן מדינות שהדבק המאגד אותן כבר לא היה הדת כבעבר, כי אם האזרחות והמשפט האזרחי. אלא שכמו בספרד שלאחר הגירוש, הדעה הקדומה לא הרפתה.
בין האוחזים בה היו כמה מגדולי הרוח של אירופה. וולטיר קרא ליהודים ״עם נבער ופרא שחברו בו יחד מזה הרבה ימים קמצנות בזויה ואמונה טפלה נתעבת ביותר ושנאה עזה לכל העמים שהיו סובלים אותו״. על כך הוסיף בנדיבות, ״אף על פי כן אין להעלותו על המוקד״.9מארי ארואה דה־וולטיר, המילון הפילוסופי, ״יהודים״, סוף פרק א, בתוך וולטייר: היהודים, מצרפתית: עדה צמח, ירושלים: האוניברסיטה העברית, תשכ״ג.
עמנואל קאנט כינה את היהודים ״ערפדי החברה״ וקרא ל״המתת חסד של היהדות״.10Immanuel Kant, Streit, in Werke, 11:321, cited in Paul Lawrence Rose, Revolutionary Antisemitism in Germany from Kant to Wagner, Princeton, Princeton University Press, 1990. גיאורג פרידריך הגל ראה את היהודים ואת היהדות כפרדיגמות של ״מוסר העבדים״, שאין ביכולתו להבין או לקיים דת של אהבה.11Georg Wilhelm Friedrich Hegel, Early Theological Writings, p. 201, cited in Rose, Revolutionary Antisemitism, p. 111. משדחו היהודים את הנצרות נטשה אותם ההיסטוריה, והם נותרו ״אומה מאובנת״, ״גזע רפאים״.
יוהן גוטליב פיכטה גרס שהיהודים הם אויבי החופש. ״אשר למתן זכויות אזרח [ליהודים]״, כתב, ״הדרך היחידה העולה על דעתי היא להסיר באיזה לילה את ראשיהם מעליהם, ולשים במקומם ראשים אחרים שאין בהם רק מחשבה יהודית יחידה״. לחלופין אפשר ״לשַלח אותם לארצם המובטחת״.12Johann Gottlieb Fichte, “On the French Revolution”, in Paul R. Mendes-Flohr and Jehuda Reinharz (eds.), The Jew in the Modern World, New York, Oxford University Press, 1995, p. 257; León Poliakov, The History of Antisemitism, 4 vols., Philadelphia, University of Pennsylvania Press, 2003, p. 180. לדברי ארתור שופנהאואר, היהודים ״אינם טובים מן הבקָר״, הם ״חלאת הארץ״ ויש לגרש אותם. פרידריך ניטשה הוקיע את היהדות כ״סילוף״ של כל הערכים הטבעיים. להבדיל מקודמיו, הוא לא ביקר את היהודים על כך שדחו את הנצרות, אלא על כך שהולידוה.
כל מי שמאשים את הדת ביצירת שנאה, מן הראוי שיעיין בדוגמאות הללו ויחשוב שוב. האנטישמיות הפילוסופית, מוולטיר עד היידגר, היא תופעה לא כל כך מדוברת, אבל הרסנית עד מאוד. כשהתרבות האירופית חולנה, והאנטי־יהודיות הדתית הותמרה לאנטישמיות גזענית, ההשלכות היו קטלניות. אפשר לשנות את דתו של אדם, ונוצרים אנטי־יהודים יכלו להשקיע את אנרגיות השנאה שלהם בניסיונות להמיר את דתם של היהודים. אולם דם וגֶנים אינם ניתנים להחלפה — ולאנטישמים הגזענים נותר אפוא רק לפעול לחיסול פיזי של היהודים. התוצאה הייתה השואה.
לאורך 850 השנים שבין 1095 ל־1945, מהקריאה למסע הצלב הראשון עד קץ השואה, נוצרו כמה מיתוסים אנטישמיים, ובשניים מהם יש לנו עניין מיוחד. הראשון היה עלילת הדם. בנוריץ׳ שבאנגליה נתגלה בשנת 1144 ילד נוצרי ושמו ויליאם דקור למוות. נפוצה שמועה שהיהודים אחראים לכך. איש לא התייחס אליה ברצינות, אבל כעבור חמש שנים אחריותם של היהודים למוות כבר צוינה כעובדה הידועה לכול בדו״ח שכתב הנזיר תומס מִמוֹנמָאוּת.13מבחר מחקרים על עלילות הדם: בצלאל לנדאו, ״עלילת הדם בתולדות ישראל״, מחניים פ, ניסן תשכ״ג (זמין באתר ״דעת״); יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה: עלילת דמשק, היהודים והעולם, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2003; א״מ הברמן, ספר גזרות אשכנז וצרפת, ירושלים: תרשיש, תש״ו; R. Po-chia Hsia, The Myth of Ritual Murder: Jews and Magic in Reformation Germany, New Haven, Yale University Press, 1988; Hermann Strack,The Jew and Human Sacrifice; Human Blood and Jewish Ritual, an Historical and Sociological Inquiry, trans. Henry Blanchamp, New York, Blom, 1971; Joshua Trachtenberg,The Devil and the Jews: The Medieval Conception of the Jew and its Relation to Modern Antisemitism, Philadelphia, Jewish Publication Society, 1993; Alan Dundes (ed.), The Blood Libel Legend: A Casebook in Anti-Semitic Folklore, Madison, University of Wisconsin Press, 1991; Ronald Florence,Blood Libel: The Damascus Affair of 1840, Madison, University of Wisconsin Press, 2004. הוא טען שהיהודים הורגים ילדים נוצרים כדי לצקת את דמם במצות שהם אופים לפסח. האבסורד זועק: אם יש דברים שהיהודים מתעבים במיוחד, הרי אלה אכילת דם (על פי ההלכה טיפת דם שנמצאה בתבשיל אוסרת אותו למאכל) והקרבת ילדים. כמה אפיפיורים גינו את עלילות הדם, ביניהם אינוצנטיוס הרביעי, גרגוריוס העשירי, מרטינוס החמישי, פאולוס השלישי וניקולס החמישי, וכמוהם גם קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרידריך השני. אך הדבר לא בלם את תפוצתה של העלילה על פני כל אירופה. יש יותר מ־150 מקרים מתועדים. רבים מהם הובילו לטבח באוכלוסייה היהודית המקומית.
750 שנה לאחר עלילת הדם הראשונה נולד המיתוס השני: הפרוטוקולים של זקני ציון. זהו מסמך שפברקו אנשי המשטרה החשאית של הצאר הרוסי בפריז; מובאים בו כביכול פרטיה של מזימה יהודית להשיג שליטה בעיתונות ובכלכלה בעולם. הפרוטוקולים פוברקו על פי יצירות ספרות בדיוניות ותיאוריות קשר קיימות, שאף לא אחת מהן נגעה במקורה ביהודים,14בין מקורות ההשראה של הפרוטוקולים: יצירה מאת איש הדת הצרפתי אַבֶּה בּארוּאֵל המייחסת את המהפכה הצרפתית למסדר הטמפלרים; תיאוריית קשר נוספת שחיבר הגרמני א״א אקרט על הבונים החופשיים; ועוד יצירה, דו־שיח בדיוני בין מונטסקיה למקיאוולי, שכתב מוריס ז׳ולי ב־1864. והעיתון טיימס חשף את הזיוף ב־1921. למרות זאת היה החיבור הזה רב־מכר, תחילה ברוסיה ואחר כך בגרמניה. שם הפכה אותו התעמולה הנאצית ל״הכשר לרצח־עם״, כפי שכינה זאת נורמן כהן.15זהו שם ספרו הקלאסי של כהן על הפרוטוקולים (במהדורתו העברית: נורמן כהן, הכשר לרצח־עם: תולדות ״הפרוטוקולים של זקני ציון״, מאנגלית: מירי אליאב פלדון, תל אביב: עם עובד, 1972). ראה גם ספרה של הדסה בן־עתו, השקר מסרב למות: מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון, תל אביב: דביר, 1998 (ובמהדורה מעודכנת: 2006).
המרתק בשני המיתוסים הללו הוא ההדגמה החיה שהם מספקים למנגנון הפיצול וההשלכה הנותן לדואליזם את כוחו הפסיכולוגי הייחודי. עלילת הדם היא השלכה נוצרית (אין פירוש הדבר שהנצרות אימצה אותה או שהיא אחראית לה; נזכור שהאפיפיורים פסלו אותה). במערכת המושגים היהודית אין לה שום מובן. יהודים אינם חושבים על אכילת דמו ובשרו של אדם. בעולם המושגים הנוצרי, לעומת זאת, יש ויש לרעיון העלילה הדהוד — בקרב המאמינים בטרנס־סובסטנציאציה, הרעיון שהלחם והיין המוגשים בסעודת ישו בכנסייה לא רק מסמלים את בשרו ודמו של בן־האלוהים, אלא הם בשרו ודמו ממש. הראשון שהשתמש במונח היה הילדברט דה־לוורדין, הארכיבישוף של טוּר, בשנת 1079 בערך, והוא נוסח כדוקטרינה בוועידת לטראנו הרביעית בשנת 1215. בין שני המועדים הללו נולדה עלילת הדם.
כך גם הפרוטוקולים. הם נדפסו לראשונה ברוסיה ב־1903, השנה הטראומטית של פוגרום קישינב. בעקבות עליית האנטישמיות ברוסיה, החל מהפוגרומים של 1881 שהיהודים כינו ״סופות בנגב״ ומ״חוקי מאי״ שנתקבלו בשנת 1882, היגרו מיליוני יהודים מ״תחום המושב״ מערבה. י״ל פינסקר פרסם אז את חיבורו אוטו־אמנציפציה, ובו נתן ביטוי מלא וכואב לתחושתם של יהודי מזרח אירופה. ״בין האומות החיות עתה על האדמה קיימים ועומדים היהודים כבני אומה שמתה זה כבר״, כתב. ״התמונה הזאת מעולם הרוחות, תמונת מת תועה, תמונת עם שאינו מאוחד בגוף בעל איברים, שאינו קשור בארץ מיוחדת, שאינו עוד בחיים ובכל זאת מתהלך בין החיים; התמונה המוזרה הזאת, שאין למצוא דוגמתה בתולדות העמים, שלא קמה כמוה לא לפניה ולא אחריה — אי־אפשר היה שלא תעשׂה בדמיון העמים רושם זר ומַתמיה״.16י״ל פינסקר, אבטואימנסיפציא, מגרמנית: אחד העם (אשר צבי גינצבורג), פרויקט בן־יהודה.
שֶׁעַם כזה, עם של פליטים שלולי זכויות, יתעסק בניהול סודי של העולם — זהו רעיון אבסורדי שהגיחוך שבו אינו צריך ראיה. אבל אם מבינים אותו כתשוקה מודחקת ומושלכת של ממציאיו, יש בו היגיון פנימי. המפברקים היו הוזיה האחרונים של גדולת האימפריה הרוסית. רגע לפני שמהפכות 1905 ו־1917 סתמו את הגולל על עולמם, השליכו על היהודים את תשוקת ההתפשטות האימפריאלית. מנגנון זה של השלכה הוא גם המנגנון שגרם להיטלר, בעל החלומות על שליטה עולמית, להיקסם מן הפרוטוקולים, אף שהיה מודע לחשיפתם כזיוף (ההכחשות שהשמיעו היהודים לָאָמוּר בפרוטוקולים היו לדידו עדות מושלמת לאותנטיות שלהם). ״תיאור כל כך מבריק של שאיפות היהודים לשליטה עולמית יכולים לתת רק היהודים עצמם״, אמר לגבלס ב־13 במאי 1943.17יומני יוזף גבלס, 13 במאי 1943: Die Tagebucher von Joseph Goebbels, 11/8, pp. 287–291.
שני המיתוסים רלוונטיים גם היום, משום שהם הובאו, בזה אחר זה, אל המזרח התיכון ואל האיסלאם. עלילת הדם יובאה למזרח התיכון בתחילת המאה התשע־עשרה בידי נוצרים והתחוללה בכמה מקומות שם — בחלבּ (1811, 1853), בביירות (1824), באנטיוכיה (1826), בחמת (1829), בטריפולי (1834), בדיר אל־קמר (1847), בדמנהור (1877) ובדמשק (1848, 1840 ו־1890). עד אז, האשמת יהודים ברצח פולחני כמעט לא הייתה מוכרת באיסלאם. לפרסום הרב ביותר זכתה עלילת דמשק משנת 1840. נזיר קפוצ׳יני שחי בעיר נעלם. חבריו למנזר, בתמיכת דיפלומט צרפתי מקומי, האשימו את היהודים בהריגתו למטרות פולחניות. ראשי הקהילה היהודית בעיר נכלאו ועונו. כמה מהם מתו. אחרים הודו. שמעה של הפרשה יצא באירופה ועורר מחאה, עד שרשויות השלטון העותומאניות חקרו את האישומים והודו בשקריותם. הודאה זו לא עצרה את התפשטות עלילות הדם במזרח התיכון. ידועים לשמצה במיוחד אירועי עלילות הדם באלג׳יריה בשנים 1897–1898 ובקהיר בשנים 1901–1902.
ב־1983 כתב שר ההגנה הסורי מוסטפה טלאס את הספר מצת ציון, שטען כי ההאשמה בדמשק ב־1840 הייתה נכונה, ושהיהודים ממשיכים להרוג ילדי גויים כדי לאפות מצות בדמם. הספר תורגם לאנגלית וחזר ונדפס כמה פעמים. על פי סוכנות הידיעות ״ג׳ואיש טלגרף אייג׳נסי״, ב־8 בפברואר 1991 שיבח הנציג הסורי במועצת האו״ם לזכויות אדם את ״הספר רב־הערך״, ואמר כי הוא ״מסיר את המסכה מאופייה הגזעני של הציונות״.18Robert Wistrich, A Lethal Obsession, New York, Random House, 2010, p. 792. העיתון המצרי אל־אהראם חזר על ההאשמות ב־2001, והוסיף, ״הדחף המפלצתי ללוש מצות בדם גויים מתועד ברישומי המשטרה הפלסטינית; בידיה תיאורים של מקרים רבים שבהם ילדים ערבים נעלמו, וגוויותיהם נמצאו מבותרות לגזרים בלי טיפת דם אחת״.19Judith Apter Klinghoffer, “Blood Libel”, History News Network, 19 December 2006.
אל המזרח התיכון הגיעו הפרוטוקולים של זקני ציון בתרגום ערבי, לצד מיין קאמפף מאת היטלר, בשנות השלושים. בין המייבאים — המופתי הגדול של ירושלים, חאג׳ אמין אל־חוסייני. בשנות מלחמת העולם השנייה שהה המופתי בברלין, הפיק תכניות רדיו בערבית למען הנאצים, וגייס מוסלמים בוסנים לוואפן אס־אס. בעשורים הבאים הוסיף התרגום הערבי לפרוטוקולים להידפס, להימכר ולהיקרא. פרש בלי סוס, סדרת טלוויזיה בת 41 פרקים הממחיזה את הפרוטוקולים, הופקה במימון חיזבאללה ושודרה בטלוויזיה המצרית בחודש הרמדאן בשנת 2002.20לסקירת תגובות לסדרה פרש בלי סוס: MEMRI Inquiry and Analysis Series, No. 114, “Arab Press Debates Antisemitic Egyptian Series ‘Knight Without a Horse’ – Part III”, 10 December 2002. סדרה דומה, א־שתאת (״תפוצות״), שודרה בשנה שלאחר מכן בטלוויזיה הסורית.21MEMRI Inquiry and Analysis Series, No. 610, 18 November 2003.
אף שדבר זיופם של הפרוטוקולים ידוע ומוכר, הם בני־בית בשיח האיסלאמיסטי ונזכרים באמנת החמאס. בעניין זה מזכירים כמה וכמה חוקרים את ממצאיה של הבולשת הפדרלית של ארצות־הברית בשנת 2007, במהלך חקירה לקראת המשפט של ״קרן ארץ הקודש״ שנחשדה במימון טרור (ב־24 בנובמבר 2008 הורשעו חמישה מבכירי הקרן בקשירת קשר לתמיכה כספית במחבלים).
במהלך החיפוש נתקלו אנשי הבולשת במסמך שהכין מנהיג האחים המוסלמים בארצות־הברית, מוחמד אכרם, הנושא את התאריך 22 במאי 1991. תחת הכותרת ״מִזכַּר־הסבֵּר על מטרתו האסטרטגית הכללית של הארגון בצפון אמריקה״ נמצאת בין היתר פסקה זו: ״האחים חייבים להבין שמלאכתם באמריקה היא ג׳יהאד גדול שמטרתו חיסול והרס הציביליזציה המערבית מבפנים, וחבלה בביתה העלוב, בידיהם ובידי המאמינים — עד שתעבור הציביליזציה הזאת מן העולם ודת אללה תנצח את כל הדתות האחרות״.22http://www.centerforsecuritypolicy.org/wp-content/uploads/2014/05/Explanatory_Memoradum.pdf. המסמך מצוטט אצל Andrew C. McCarthy, The Grand Jihad, New York, Encounter, 2010; Lorenzo Vidino, The New Muslim Brotherhood in the West, New York, Columbia University Press, 2010; Thomas M. Pick, Home-grown Terrorism, Amsterdam, IOS Press, 2009; Jan McDaniel, Irredentist Islam and Multicultural America, 2008; Zeyno Baran, Citizen Islam, New York, Bloombury Academic, 2011. הנה כי כן, כאשר אנשים מאשימים אחרים כי הם מנסים להשתלט על העולם, ייתכן שבאורח בלתי־מודע הם משליכים עליהם את רצונם שלהם הכמוס והאסור, רצון שהם חוששים לבטא בפומבי. אם רצוננו להבין מה קבוצה באמת רוצה, עלינו להתבונן בהאשמות שהיא מטיחה באויביה.
והנה הגענו אל ההווה. באותו זמן עצמו שאירופה התאמצה להבטיח שהשואה לא תחזור לעולם, נולדה בשנית במזרח התיכון האנטישמיות על יסוד שני המיתוסים היעילים ביותר שלה, ומשם נפוצה לאגפים אחרים של העולם האיסלאמי. עוד ב־1986 הזהיר היסטוריון האיסלאם ברנרד לואיס, בחתימת ספרו שמיים ואנטישמיים:
כיום מצויים סימנים שהנגיף האנטישמי, אשר פשה בנצרות כמעט מאז תחילתה, עשוי, סוף כל סוף, להירפא. בגלל פרדוקס עצוב, אותה שנאה דתית עמוקה דבקה עתה בגוף האיסלאם, שעד כה היה מחוסן מפניה. ייתכן שרגע הבחירה כבר חלף, והנגיף כבר חדר לזרם־הדם של האיסלאם ומרעיל אותו למשך דורות, כפי שהנצרות הורעלה בדורות עברו. אם אמנם כך הוא, הרי לא רק תקוות ערביות, אלא גם תקוות יהודיות יאבדו בעיפוש הדעות הקדומות. הדמוקרטיה הפתוחה, שעליה תפארתה של ישראל, תזדהם על ידי אפליה כיתתית ואתנית ועל ידי דיכוי, והמוסדות החופשיים, שהם כיום התקווה הטובה ביותר של הערבים, יישכחו מתוך כך שהמזרח התיכון ישקע תחת שלטונם של ציניקנים וקנאים, המשגשגים בקרקע השנאה.23ברנרד לואיס, שמיים ואנטישמיים: מחקר על סכסוך ועל דעות קדומות, מאנגלית: שפרה נט״ר, תל אביב: דביר, 1989, עמ׳ 269.
פרק זה בחן כיצד יכול דואליזם להפוך מתיאולוגי או מטפיזי לפתולוגי ולמקור של שנאה אלימה. הדבר קורה כאשר קרבן — יחיד או קבוצה — נעשה שעיר לעזאזל, מתוך ניסיון של חברה לנקז מתוכה והלאה אלימות שאלמלא כן הייתה הורסת אותה מבפנים. המקרה הפרדיגמטי בהיסטוריה של אלף השנים האחרונות הוא מקרה היהודים. מקומה המרכזי של האנטישמיות בטיעון של ספר זה נובע מכך שכאשר האנטישמיות נעשית אלימה, זהו הסימן הראשון והברור ביותר לכך שתרבות נתונה במשבר. בדרך כלל, ובהתעלם מכמה חריגים, לא היו מעשי טבח ביהודים לאורך האלף הראשון של הנצרות, ולא במערב אירופה במאה התשע־עשרה, ולא בעולם המוסלמי לאורך רוב שנותיו; שם, מצבם של היהודים היה לא פעם טוב ממצבם של היהודים באַרְצות הנוצרים.
הדואליזם נעשה קטלני כאשר קבוצת אנשים, אומה או אמונה, מרגישה שאיום פנימי מסכן אותה. זה קרה לעולם הנוצרי במאה האחת־עשרה, לנוכח הפיצול הגדול בכנסייה בשנת 1054, כאשר הכנסייה הרשמית של האימפריה הרומית התפלגה לענף מזרחי (יווני) ולענף מערבי (רומי). זה קרה בגרמניה לאחר תבוסתה במלחמה העולם הראשונה, לנוכח העונשים שהוטלו עליה בחוזה ורסאי, השתוללות האינפלציה בשנות העשרים וחולשתה של ממשלת ויימאר. זה התחיל באיסלאם לאחר שמעוזו הגדול האחרון, האימפריה העותומאנית, נפל סופית ב־1924. עד היום מהדהדים המתחים שנוצרו אז בין הגישות הפוליטיות הדתיות והחילוניות ובין קבוצות אתניות ודתיות שונות בתוך הגבולות השרירותיים שקבעו בריטניה וצרפת — וכמו כן גם המתחים ההיסטוריים בין הסונה לשיעה והמתח שבין פרשניה המתונים לפרשניה הרדיקליים של דת האיסלאם.
בתהליך זה פועל העיקרון הבסיסי של הדינמיקה הקבוצתית. ראינו בפרק ב כי יש לנו נטייה טבעית להעדיף חברים בקבוצתנו ולחשוש מחברי קבוצות אחרות. מכך נובע כי כמעט בכל קבוצה, כגודל האיום החיצוני כן גודל תחושת הלכידות הפנימית. אנשים שחיו בלונדון בימי הבליץ האווירי הגרמני במלחמת העולם השנייה מספרים על תחושת קרבה בין זרים שלא חוו בשום תקופה אחרת. האינסטינקטים הראשוניים שלנו, של התקשרות בתוך הקבוצה, פועלים בעוז כאשר הקבוצה מעומתת עם אויב חיצוני.
הדבר ידוע היטב לפוליטיקאים חסרי עכבות החוששים מהתנגדות פנימית, ועל כן הם מתמקדים במאבק באויבים מבחוץ, ולפעמים אפילו ממציאים אותם. פרנויה היא האמצעי היעיל ביותר שהומצא עד כה לתחזוק עריצות ודיכוי. אם הרודן יכול לגייס לטובתו את הדת — לשכנע את הבריות שאמונתם, ערכיהם ואלוהיהם נתונים למתקפה מצד האויב — יעילותה של הפרנויה גדלה אף יותר, שכן הדת מיטיבה לעורר בנו את יצרי ההקרבה העצמית. הדוגמה הקלאסית לכך היא האנטישמיות. היכן שתמצאו אותה בשיא ארסיותה ותוקפנותה, שם תמצאו גם עריצות ושלילה של זכויות האדם. רצח יהודים הוא רק אחת התוצאות; בטווח הארוך, בני החברה העוינת הם קרבנותיה של שנאתם. השנאה המתחילה ביהודים לעולם אינה נגמרת בהם. מעולם לא נבנתה חברה חופשית על אדניה של שנאה.
הבעיה בשימוש בשעיר לעזאזל היא שזהו פתרון המחזק את הבעיה. הוא מקל את משא המתח הפנימי, מפני שהוא מחליף את השאלה ״למה זה קרה״ בשאלה ״מי עשה לי את זה״. אם מישהו אחר אשם, ולא אני, כבודי העצמי יכול להישאר ללא רבב. זה אלף שנים לפחות שבהישג ידו של העולם נמצא סיפור המאשים את היהודים. כה רב הוא כוחם של אזורי המוח הפרימיטיביים שלנו, אלה המצטיינים בתגובות רגשיות מיידיות, עד שבמצבי לחץ הם עלולים להאפיל לחלוטין על קליפת המוח הקדם־מצחית אטית המחשבה, התודעה האחראית על ההבחנה ועל קבלת ההחלטות השקולה — ולהפוך אנשים מן היישוב לצלבנים בתקופה אחת, למבצעי רצח עם בתקופה אחרת, ולמחבלים מתאבדים ולוחמי ג׳יהאד בתקופה שלישית.
אולם כאשר האלימות נגמרת הבעיות נשארות, שהרי השעיר לעזאזל מעולם לא היה הגורם לבעיה. נשארות הגוויות, נשאר האבדן, נשארת התקווה הרמוסה. מזבח השנאה תובע עוד ועוד קרבנות. ואלוהים בוכה.