הַגְזִימוּ בְּכָל תָּו, עַד שֶׁהָאִישׁ / יִהְיֶה חַיָּה, מִפְלֶצֶת, עַכָּבִישׁ.
מַלְּאוּ אֶת כָּל הָרֶקַע בִּדְמוּיוֹת / זְוָעָה בְּנוֹת עַתִּיקוּת וְקַדְמֻיּוֹת –
שָׂטָן וְשֵׁד, שָׂרָף וּמִירְמִידוֹן. / עַכְשָׁו, כְּשֶׁלָּאוֹיֵב חֲזוּת־זָדוֹן,
תּוּכְלוּ לִנְעֹץ בּוֹ חֶרֶב וְכִידוֹן, / לִטְבֹּחַ — וְדָבָר לֹא לְהַרְגִּישׁ.1Sam Keen, Faces of the Enemy: Reflections of the Hostile Imagination, New York, HarperSanFrancisco, 1992.
בחורף תש״ז (1947—1946) גילה רועה בדווי צעיר, מוחמד א־דיב, מגילות קלף דהויות במערה בקומראן שלחוף ים המלח. הוא הלך, כך סיפר אחר כך, אחרי אחת מבנות־צאנו שהתרחקה מן העדר, יידה לתומו אבן אל פתח קטן של מערה, ונבהל מהקול המוזר שנשמע: כאילו לא דופן מערה ספגה את האבן, אלא כד. הוא הסתלק משם, אבל אחר כך חזר עם בן־דודו ועם חברו, טיפס אל המערה, דלה ממנה את המגילות והביאן אל משפחתו. שם יובשו המגילות, ואביו של הרועה לקח אותן לסוחרים מהסביבה. אחד אמר שהן חסרות ערך. השני קנה שלוש בפרוטות. מגילה נוספת הגיעה לידי הארכיבישוף הסורי של ירושלים. הוא הראה אותה למלומד, והלה הבין את ערכה ואת חשיבותה.
כך החל המצוד אחר מגילות ים המלח: חיפוש דרמטי של מערות נוספות וכתבים נוספים, שעה שמסביב כבר הומה הסער של מלחמת העצמאות. החיפושים נמשכו גם בתקופת הכיבוש הירדני, עד 1956. לאורך העשור ההוא נמצאו בסך הכול אחת־עשרה מערות שהכילו מסמכים, אשר הניבו ספריית ענק בת 981 כתבים שונים. ביניהם היו כתבי היד העתיקים ביותר של חלקים מן המקרא שהיו ידועים עד אז, מן המאה השנייה או השלישית לפני הספירה (אחרי שנים נתגלה בכתף הינום בירושלים טקסט קדום יותר: ברכת כוהנים שנחרתה במאה השישית לפני הספירה), לצד מסמכים קדומים לא מוכרים.
מגילות ים המלח הן מן התגליות הגדולות בעת החדשה. רוב החוקרים סבורים שהן פרי יצירתה של קהילת בדלנים קטנה שהחליטה, אי־מתי במאה השנייה לפני הספירה, לעזוב את ירושלים ולחיות בפרישות עד שימוגרו אויבי היהודים והממסד הדתי המושחת של היהודים עצמם, ומלכות הצדק תשוב למשול. יש הגורסים שזו הייתה כת האיסיים, אחרים אומרים שמדובר בפלג אופוזיציוני של הצדוקים, ויש גם המשערים שקהילת קומראן הייתה פלג בזכות עצמו, אחד מרבים בתקופה של תסיסה ופלגנות.
ידועה קצת פחות תגלית חשובה אחרת של כתב יד שאירעה שנה לפני תגלית קומראן ליד נַגְע חמאדי, יישוב במצרים העליונה. בדצמבר 1945 הלכו מוחמד עלי א־סמאן ואָחיו לחפור אדמת־דשן רכה בג׳בל א־טריף, הר מנוקב מערות. בחפרם פגעו מעדריהם לפתע בכד חרס, ובו נמצאו שלושה־עשר פפירוסים כרוכים בעור. מכאן ואילך הסיפור מתערפל. האחים היו מעורבים בסכסוך דמים, ופחדו שהמשטרה החוקרת את אירועי נקמת הדם תגיע אל הכְּתבים ותחרים אותם. הפפירוסים מצאו את דרכם לשוק השחור, אך משדלפו הידיעות על קיומם הצליחה המשטרה המצרית לשים עליהם יד, והפקידה אותם במוזיאון הקופטי בקהיר.
חלק מאחד הקודקסים הוברח ממצרים והוצע למכירה. הוא צד את עינו של המלומד ההולנדי חילֶס קוויספֶּל. הלה חיבר בין המקטעים הנפרדים, פענח אחד מהכתבים, והבין שמדובר במהדורה של טקסט שהיה נסתר לאורך מאות שנים, הבשורה על פי תומס. במצטבר, כתבי היד של נגע חמאדי הם גרסאות קופטיות לחמישים ושניים כתבים נוצריים מוקדמים, שרבים מהם לא היו ידועים עד אז, ובהם בשורת האמת, בשורה למצרים, האפוקריפון על פי יעקב, האפוקליפסה של פאולוס והאפוקליפסה של פטרוס.
הכתבים הללו, המתוארכים למחצית השנייה של המאה הרביעית לספירה, הם תרגומים לשפה הקופטית של כתבים שמקורם ביוונית. עד מהרה התברר מדוע הוסתרו. הם מגלמים תיאולוגיה העומדת בסתירה ליסודות האמונה של הזרם המרכזי בנצרות. ואכן, אירנאוס בישוף ליון הוקיע רבים מהם בסביבות שנת 180 והכריז עליהם כדברי כפירה.
שתי הספריות הללו, ספריית קומראן וספריית נגע חמאדי, שהיו סמויות מעין אדם מאות שנים, שייכות לשתי מסורות דתיות שונות למדי, האחת יהודית והשנייה נוצרית. אולם יש להן מאפיין משותף יוצא דופן, שהוא מן הסיבות להסתרתן. היהדות והנצרות שתיהן דתות מונותיאיסטיות, ואילו מחברי הכתבים של קומראן ושל נגע חמאדי היו דואליסטים. הם האמינו לא בכוח אחד המושל ביקום, אלא בשניים.
אחת ממגילות קומראן מתארת מלחמה בין בני־האור, הלוא הם שארית ישראל לעתיד לבוא, ובין בני־החושך, שהם בני עמון, מואב, עמלק, פלשת ובעלי בריתם. בני־האור ינצחו, החושך יובס, והשלום ישרור לעולמי עולמים.
בשורות נגע חמאדי רדיקליות יותר. הן הופכות את עולמו הקונבנציונלי של המקרא על פניו. על פיהן, בורא העולם הגשמי איננו אלוהים אלא דֶמְיוּרְגוס, כוח ממעלה שנייה, מלאך שנפל ויצא משליטה. הוא אשר יצר את עולם החומר, עולם המדווה והמוות, עולם האלימות והכאב. אלוהי האמת איננו קשור כלל לעולם הגשמי. הוא שוכן בשמים, מעבר לזמן, למוות ולתמורות. לדידם של בני הכת הזאת, התנ״ך והברית החדשה הם, מבחינות מסוימות ומרכזיות, שקר וכזב. גיבורו האמיתי של סיפור גן עדן היה הנחש. הוא אשר פקח את עיני אדם וחווה לראות את המציאות נכוחה. אשר לברית החדשה, הבשורה על פי תומס מספקת גילוי מדהים: תלמידו היחיד של ישו שבאמת הבין את מורו היה יהודה איש קריות, זה שנחשב בספרי הבשורה הקנוניים לבוגד שהסגיר את רבו.
מאין באו הרעיונות המוזרים הללו? ודאי לא מתוך היהדות או הנצרות, שכן הדואליזם איננו מונותיאיזם. היהודים נתקלו בהם לראשונה בתקופה הפרסית, כשנחשפו לדת זרתוסטרה. דת עתיקה זו חילקה את הכוחות העל־טבעיים לשניים: אהורא מזדא, אלוהי האור, ואהרימן, אלוהי החושך, ״רוח ההרס המקוללת שכולה רִשעה ומלוֹאה מוות״.2Jeffrey B. Russell, The Prince of Darkness, Ithaca, Cornell University Press, 1989, p. 20. בעזרת צבא שדים ושבעה שטנים אוסר אהרימן מלחמה על האור, משנה את צורתו שלו לכל מה שירצה, מאריה דרך לטאה עד עלם נאה. כעבור זמן, כשאהרימן מבין שנחרץ גורלו למפלה, הוא אוזר כוחות לקרב אחרון, שבו השמש והירח מחווירים בשמים והכוכבים מרטטים במרומים. לבסוף, מותש, הוא מגורש לעולמים.
המקור האחר של הדואליזם, המורגש בנגע חמאדי יותר מבמגילות קומראן, הוא אמונות בנות יוון העתיקה, ובפרט האורפיזם. כאן החלוקה איננה בין טוב לרע, אלא בין נשמה לגוף, בין רוחני לגשמי. המיתוס האורפי מספר כי הטיטנים נלחמו בדיוניסוס, בנו של זאוס, הרגו אותו ואכלו את בשרו. זאוס הזועם שרף אותם, ומן האפר נולדים עד היום בני־האדם העשויים משני הצדדים הניצים גם יחד: דיוניסוס מתבטא אצל האדם בנפש, והטיטנים — בגוף. הנפש כלואה בתוך הגוף, אך ממשיכה לחיות אחרי מותו ומתגלגלת לגופים חדשים. רכיבים מן הדוקטרינה הזאת הגיעו לפילוסופיה של אפלטון, אשר הבחין בין העולם הנתפס בחושים ובין העולם המובן בתודעה.
הכתות שיצרו את כתבי קומראן ונגע חמאדי נעלמו, אבל הדואליזם חי וקיים. בפרס הוא נודע כמניכאיזם (על שם ההוגה האיראני מאני, שחי בין 216 ל־276 לספירה, בערך). ביוון הוא זכה לשם גנוסטיקה. כתבי נגע חמאדי מוכרים בכינוי ״הבשורות הגנוסטיות״.
אולי נראה מוזר לפנות לשתי כתות עתיקות ושוליות כדי להבין את הקשר בין דת לאלימות; אך דווקא כאן מצוי רמז שהוא פיסה חיונית בתצרף. בפרק הקודם טענתי שהאלימות נולדת מן הצורך בזהות וביצירת קבוצות. הדבר מוביל לעימות ולמלחמה. אבל המלחמה היא נורמלית. הרוע האלטרואיסטי איננו נורמלי. פיגועי התאבדות, פגיעה מכוונת באזרחים ורצח תלמידי בית ספר אינם נורמליים. אלימות מתאפשרת בכל מקום שיש בו אנחנו והם. אבל אלימות רדיקלית מופיעה רק כאשר אנו רואים את ה״אנחנו״ כטוב מוחלט ואת ה״הם״ כרוע צרוף, ומכריזים על מלחמה בין בני־האור לכוחות החושך. מן המקום הזה נולד הרוע האלטרואיסטי.
איך קורה שיהודים ונוצרים, גם אם הם בני כתות פורשות, מתפתים לרעיון הסותר בפירוש את יסודות אמונת הייחוד שלהם? דואליזם הוא מה שקורה כאשר דיסוננס קוגניטיבי נעשה בלתי־נסבל; כאשר העולם כפי שהוא רחוק מדי מן העולם כפי שהוא ראוי להיות. כדבריו של ההיסטוריון ג׳פרי ראסל, הדואליזם ״מתכחש לאחדות האל ולהיותו כול־יכול כדי לשמר את הטוּב המושלם שלו״.3שם, עמ׳ 19.
אלוהי אברהם הוא, בין יתר הדברים, אדון ההיסטוריה, הפודה את עמו מעבדות מצרים. אך לדידם של היהודים במאה השנייה לפני הספירה, חזונם הגדול של הנביאים מימי בית ראשון לא התגשם. נבוכדנאצר רמס את יהודה. המקדש חרב. העם יצא לגלות בבל. חלקו שב לארץ ישראל, חלקו האחר לא. עשרת השבטים, ברובם המכריע, נותרו אבודים. בית המקדש השני היה צל חיוור של מקדש שלמה. האומה לא הייתה עצמאית באמת. שלטון פרס הוחלף בשלטון האימפריה ההלניסטית, ולבסוף בשלטון רומא. יהודים רבים התייוונו, ובתוכם אפילו מלכי בית חשמונאי והכוהנים הגדולים. בשלב הזה, כנראה בסביבות שנת 125 לפני הספירה, החליטה קבוצת כוהנים לעזוב את ירושלים ולחיות בטהרה במבתריו המבודדים של מדבר יהודה, ולחכות לקץ הימים — עת יצא ה׳ למלחמה קוסמית וימגר את כוחות הרוע.
אצל ראשוני הנוצרים, הדיסוננס הקוגניטיבי היה גדול אף יותר. הם היו יהודים שהאמינו שהמשיח בא. אלא שהמשיח, על פי הזרם המרכזי ביהדות, איננו ישות על־טבעית שבכוחה לשנות את מהותו של האדם. הוא פשוט מלך משוח מבית דוד שיילחם את מלחמות ישראל, ישיב לו את עצמאותו, יאחד את העם וימשול בהשקט ובשלווה.
וזה לא קרה בשום אופן. אחרי מות ישו מצבם של המאמינים לא הוטב כי אם הוסיף והידרדר. הרומאים לא ידעו רַחֵם. חופש הדת כורסם. היהודים התמרדו וספגו תבוסה איומה. קל היה יותר, בייחוד לאי אלו מן הגויים שהתנצרו, לחשוב במונחים דואליסטיים שנשאלו מתרבות יוון. עולם החומר, על מלחמותיו וחורבנותיו, איננו ממשי, וגם איננו מעשה ידי האל. הוא, כמאמר אפלטון, משחק צלליות שמקור אור מלאכותי מטיל על מסך חושינו. העולם האמיתי הוא עולם הצורות, לא עולם החומר; עולם הנצח והנשמה. ושָם האלוהים. המשיח שבא לא שינה את ההיסטוריה. הוא כן הנחיל לחסידיו את האמת על העולם האחר, ממלכת הרוח השוכנת בתוכנו אם רק יש לנו הידע, הגְנוֹסיס, המפתח הסודי לדלת הנעולה.
הדואליזם נכנס ליהדות ולנצרות כאשר נעשה קל יותר לייחס את סבלות העולם לכוחות הרוע מלראות בהם מעשה ידי האל.
כתות קומראן ונגע חמאדי נעלמו. הזרמים המרכזיים ביהדות ובנצרות כאחת פסלו את הדואליזם. ביהדות, מכל פלגי ימי בית שני שרדו רק הפרושים, הרבניים. במובנים מסוימים, משנתם הייתה קרובה לזו של הנוצרים הראשונים. הם האמינו בעדיפותן של האהבה והסליחה. הם נענו לגישה מוסרית דומה לזו המבוטאת בנצרות בדרשה על ההר. הם קראו לה ״לפנים משורת הדין״. הם ראו את עצמם כיורשי הנביאים, והאמינו, כמוהם כנוצרים המוקדמים, שהאנשים הפשוטים הם אנשים טובים.
הרבנים גם גילו שיטה יעילה להדרת אמונות כופרניות. הם לא ניסחו משנה תיאולוגית כתובה כפי שעשתה בנצרות ועידת ניקיאה בשנת 325. תחת זאת הם גייסו למלחמת הרעיונות את סידור התפילה. הדרך שניצחו בה את הדואליזם — תורת ״שתי הרשויות״ בלשונם — הייתה אלגנטית ויעילה. הם בחרו בדחייה הנחרצת ביותר של הדואליזם בתנ״ך, מפי הנביא ישעיהו: ״יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע — אֲנִי ה׳ עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה״ (ישעיה מ״ה, ז). מטעמי רגישות החליפו את ״בורא רע״ ב״בורא את הכול״. ואז קבעו מילים אלה כשורות הפתיחה של החלק המרכזי בתפילת שחרית הנאמרת מדי יום בציבור — ושם הן עומדות עד היום הזה. כך, כל מי שבא להתפלל בבית הכנסת הכחיש את הדואליזם. עד מהרה נעלם הדואליזם מעל הבמה היהודית, וכשהגיח מפעם לפעם עשה זאת בכתבים מיסטיים אזוטריים בלבד.
גם הנצרות דחתה את הבשורות הגנוסטיות. האתגר הדואליסטי הכבד ביותר הוצב לפתחה של הדת הצעירה בידי מַרקיוֹן איש סינוֹפֶּה באמצע המאה השנייה. הוא האמין כי אלוהי הברית הישנה ואלוהי הברית החדשה הם שתי אלוהויות נפרדות. חלוקת העבודה הייתה בנוסח כמו־גנוסטי: האל היהודי הוא בורא העולם החומרי, והוא ישות שונה ונמוכה מאלוהי הנצרות, שהוא אל רוחני ולא פיזי והוא מעדיף את האהבה והסליחה על פני הדין והגמול. שתי הדתות אינן נוגעות זו בזו כמלוא הנימה, ועל כן לתנ״ך, ״הברית הישנה״, אין מקום בקנון כתבי הקודש הנוצרי. משנתו של מרקיון הוכרזה כדברי כפירה. הדואליזם שב והרים ראש בנצרות במאה האחת־עשרה, בדמותם של הקָתָרים — והאפיפיור אינוצנטיוס השלישי יזם, כדי להכריתם, את מסע הצלב האלביגנזי (1209–1229). יש אומרים שחשדות בדבר נְהִייה דואליסטית היו אחת הסיבות להקמת האינקוויזיציה בשנת 1234.
למרבה הצער, יש צורה מעודנת של דואליזם הממשיכה לעלות ולצוץ בלי הרף. מעטים הם השבועות החולפים בלי מאמר חדש או ספר טרי המנגידים את אלוהי הנקם של הברית הישנה לאלוהי הסליחה של הברית החדשה. האתיאיסט הידוע ריצ׳רד דוקינס פתח את הפרק השני בספרו יש אלוהים? במילים ״אלוהים של הברית הישנה הוא ככל הנראה הטיפוס הכי פחות נעים בכל עולם הספרות״.4ריצ׳רד דוקינס, יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת, מאנגלית: עדי מרקוזה־הס, תל אביב: ידיעות ספרים, 2008. הוא הופתע וכעס כאשר אמרתי לו שמילים אלו מראות כי הוא אתיאיסט נוצרי, לא אתיאיסט יהודי. הוא לא יכול להבין זאת, אך הדבר פשוט. את המילים ״אלוהים של הברית הישנה״ יאמרו רק נוצרים. מחוץ לנצרות, אין ״ברית ישנה״. יש תנ״ך.
זה מכבר נתקבעה בתרבות המערב, כקלישאה שאין להרהר אחריה, ההנחה שאלוהי הברית הישנה הוא אלוהי החוק, הכתב, הדין, הגמול, הנקם, הזעם, הבשר והמוות. אלוהי הברית החדשה, ממשיכה הקלישאה, הוא אלוהי האמונה, הרוח, הסליחה, החסד, הסבלנות, האהבה והחיים. אך זהו מרקיוניזם טהור, ועל כן, בעיני הנצרות עצמה, כפירה. בלב לבה של הנצרות, על פי פאולוס וספרי הבשורה, נמצאת ההבנה שאלוהי הברית הישנה ואלוהי הברית החדשה אחד הם. אהבתָם אותה אהבה. דינם אותו דין. סליחתם אותה סליחה. שאם לא כן לא הייתה ״הברית הישנה״ נכללת בקנון הנוצרי.
לדואליזם צורות רבות, ולא כולן מסוכנות. ישנו הדואליזם האפלטוני, המותח קו ברור בין הנפש לגוף, בין הרוחני לגשמי. ישנו הדואליזם התיאולוגי, המזהה ביקום שני כוחות על־טבעיים הפועלים בנפרד. ישנו הדואליזם המוסרי, הרואה את הטוב ואת הרע כיצרים המצויים בתוכנו, וחובתנו לבחור ביניהם. אבל ישנו גם מה שאני מכנה דואליזם פתולוגי, המחלק את האנושות לשני חלקים מנוגדים זה לזה במהותם וביסודם: הטובים חסרי הדופי והרעים חסרי התקנה. אתם כאן — או שאתם שם. או שאתם בין הנבחרים הנגאלים, או שאתם בני־שטן יורשי גיהינום. הדואליזם הפתולוגי איננו גנוסטי או מניכאי, שכן הללו עניינם באלוהות, לא בבני־האדם; אך קל להראות כי הדואליזם האחד מוביל לחברו, מפני שהשקפותינו על העולם הטבעי מעוצבות בידי מחשבותינו על העל־טבעי. כדי להבין איך זה קורה עלינו לעבור מן התיאולוגיה אל הפסיכולוגיה.
שרשרת של פסיכולוגים תיאורטיקנים, מזיגמונד פרויד עד מלאני קליין, עמדה על חשיבותם של תהליכי הפיצול וההשלכה. התינוק יוצר הבחנה חריפה בין עצמים רעים לעצמים טובים. רק כשהילד מבשיל הוא מסוגל להבין שאנשים — כגון אימא, כגון הוא עצמו — יכולים להיות טובים וגם רעים. אולם יש הפרעות אישיוּת ורגעי לחץ שבהם הבנה זו מיטשטשת, או שהיא פשוט איננה מתפתחת מלכתחילה. הילד איננו מסוגל לראות בני־אדם, ובכלל זה את עצמו, כטובים ורעים גם יחד. לעתים יש לילד תשוקות שהוא מתבייש בהן ומסרב להודות בקיומן. כאן באים לכלל פעולה שני מנגנונים: הניתוק, שהוא הפרדה חדה בין טוב לרע, וההשלכה, המייחסת את הרע למישהו אחר.
אותו דבר יכול לקרות לקבוצות. בפרק הקודם ראינו כי הזהות כרוכה בחלוקת העולם לשניים: אנחנו והם, בתוך הקבוצה ומחוץ לקבוצה, האנשים שהם כמונו והאנשים השונים מאתנו. גוף רחב של מחקרים אמפיריים מראה שיש לנו נטייה טבעית להטיה פנים־קבוצתית. בני־קבוצתנו נתפסים אצלנו באופן חיובי יותר מאלה שאינם בני־הקבוצה. כאשר קורים לקבוצה שלנו דברים רעים, עשוי להגיע תורם של הפיצול וההשלכה. הרצון לשמר את הכבוד העצמי עלול לגרום לנו להשליך את הרע על קבוצה אחרת. ״הם״ אשמים. דברים טובים שצריכים היו לקרות אינם קורים מפני שמישהו מונע מהם לקרות: השטן, אשמדאי, נסיך האופל, הרעים, הכופרים, האנטי־כריסט. לא התיאולוגיה פועלת כאן, אלא מבנה חשיבה בסיסי שהוא מורשת הגיל הרך. אנחנו טובים. הם רעים. ודברים רעים קורים לנו כי מישהו רע עושה אותם.
בחזרה לתיאולוגיה. המונותיאיזם איננו אמונה קלה. זכרו את הפסוק מישעיה: ״יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע — אֲנִי ה׳ עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה״. איך ייתכן שאלוהים, שכולו טוב, בורא רע? זו שאלת השאלות של המונותיאיסט. אברהם שאל: ״הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?״ (בראשית י״ח, כה) משה שאל: ״לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה?״ (שמות ה׳, כב).
התשובה הפשוטה ביותר היא שהרע שאלוהים עושה הוא מענֶה לרע שאנחנו עושים. זהו צדק, זהו עונש, זהו גמול. כך התמודדו היהודים עם משבר החורבן והגלות: ״ומפני חטאינו גלינו מארצנו״. התנ״ך הוא הדוגמה העילאית לתופעה הנדירה כל כך — ספרות לאומית של ביקורת עצמית. תרבויות עתיקות אחרות תיעדו את ניצחונותיהן. הישראלים תיעדו את כישלונותיהם. זהו הנושא המרכזי בספרי התורה והנביאים.
אך לא קל לראות את אלוהים כמקור הרע וגם הטוב, הדין וגם הרחמים, הצדק וגם האהבה. חז״ל עשו זאת באמצעות תפיסת שני שמותיו העיקריים של הקב״ה במקרא, ״אלוהים״ ו״ה׳״, כמציינים, בהתאמה, את מידת הדין ואת מידת הרחמים. הפיזיקאי זוכה פרס נובל נילס בוהר אמר שהרעיון שביסוד תיאוריית ההשלמה (קומפלמנטריות) שהגה עלה בדעתו כאשר בנו נתפס בגניבה קטנה מחנות מקומית. הוא מצא את עצמו מנסה לחשוב על בנו תחילה מנקודת מבטו של אב, ואז מנקודת מבטו של שופט — והבין שאמנם הוא יכול לעשות את שני הדברים הללו, אבל לא את שניהם בו בזמן. היה עליו ללחוץ על מתג מנטלי שיעביר אותו ממצב למצב, מנקודת מבט אחת לחברתה. ואת זאת מבקש המונותיאיזם ממאמיניו: לחשוב על אלוהים כאב וגם כשופט. שופט מעניש; הורה סולח. שופט אוכף את החוק; אב מגלם את האהבה. אלוהים הוא שניהם, אבל קשה לחשוב על שניהם בעת ובעונה אחת.
זהו ההסבר לנטייתו של האדם לגלוש לדואליזם גם אם הוא מאמין בדת מונותיאיסטית. הדואליזם מיישב מורכבויות. במחקר שנערך לאחרונה מצאו שני פסיכולוגים אמריקנים, ריצ׳רד בק ושרה טיילור, שאמונה בשטן ככוח רע עוזרת לנוצרים לחוות רגש חיובי יותר כלפי אלוהים, ולהאשימו פחות בסבלותיהם שלהם ובמדווי העולם.5Richard Beck and Sara Taylor, “The Emotional Burden of Monotheism: Satan, Theodicy, and Relationship with God”, Journal of Psychology and Theology, 36.3, 2008, pp. 151–160. החלוקה בין השטן לאלוהים מיישבת את הדו־ערכיות שלהם. אך מה אם המונותיאיזם תובע מאתנו את היכולת לנהל מצבים מורכבים?
הדואליזם הוא רעיון מסוכן, וצדקו הזרמים המרכזיים בנצרות וביהדות בדחותם אותו. אולם הדואליזם הפתולוגי חמור שבעתיים, וכתופעה חברתית הוא צץ רק לעתים נדירות ובתנאים קיצוניים. זוהי צורה של קריסה קוגניטיבית, חוסר יכולת להתמודד עם מורכבויות עולמנו, עם רב־פרצופיותו של האופי האנושי, עם גחמות ההיסטוריה ועם אי־נראותו של אלוהים. הוא מוביל להתנהגות רגרסיבית, ואחראית לכמה מהפשעים האיומים ביותר שבוצעו בהיסטוריה: מסעי הצלב, הפוגרומים, ציד המכשפות, הרציחות ההמוניות בקמבודיה, בבוסניה וברואנדה, פשעי ברית־המועצות הסטליניסטית וסין של מאו. כל עוד הוא מוגבל לכתות קטנות, הסכנה אינה רבה. אבל כשהלהבה נאחזת באוכלוסיות גדולות, זו הקדמה לטרגדיה עולמית בקנה מידה היסטורי.
הדואליזם הפתולוגי עושה שלושה דברים. הוא גורם לאדם לעשות לאויביו דה־הומניזציה ודמוניזציה: לשלול מאויביו את אנושיותם ולראותם כבני־שטן. הוא מעודד את האדם לתפוס את עצמו כקרבן. והוא מתיר לאדם לעשות מעשים של רוע אלטרואיסטי, להרוג בשם אלוהי החיים, לשנוא בשם אלוהי האהבה ולהתאכזר בשם אלוהי הרחמים.
זהו וירוס התוקף את החוש המוסרי. הדה־הומניזציה מכריתה את האמפתיה ואת הסימפטיה. היא מכבה את הרגשות העוצרים בעדנו מלפגוע באחרים. הקרבניוּת משתקת את האחריות המוסרית. היא גורמת לאנשים לומר: זה לא קרה בגללנו, זו אשמתם. הרוע האלטרואיסטי מגייס אנשים טובים למטרות רעות. הוא הופך בני־אדם רגילים לרוצחים בשמם של רעיונות נעלים.
כדי להבין איך הוא פועל, כדאי לעיין בדוגמה קיצונית: גרמניה בשנים 1945-1933. האידיאולוגיה הנאצית לא הייתה דתית. ואם כבר דתית, היא הייתה פגאנית. היא התבססה על רעיונות שנחשבו אז מדעיים: ״מדע״ הגזע (תערובת של ביולוגיה ואנתרופולוגיה) ו״דרוויניזם חברתי״, התיאוריה הגורסת כי אותם תהליכים הפועלים בטבע פועלים גם בחברה. החזקים שורדים באמצעות חיסול החלשים.
הדוגמה של גרמניה הנאצית שימושית מפני שהיא מראה כיצד אמונות הנראות מרחוק ילדותיות ואבסורדיות עלולות להיות מאומצות בידי אנשים אינטליגנטיים עד מאוד. האנשים שסיפקו לנאציזם את כובד משקלו האינטלקטואלי היו מן הבולטים שבהוגי הדעות הגרמנים. היו בהם דמויות כגון חוקר המקרא גרהרד קיטל, הפילוסוף מרטין היידגר וההוגה המשפטי־מדיני קרל שמיט.6על כך ראה למשל Claudia Koonz, The Nazi Conscience, Cambridge MA, Belknap Press of Harvard University Press, 2003, pp. 46–68 (להלן המצפון הנאצי). יוזף גבלס, המוח שמאחורי התעמולה הנאצית, היה בעל תואר שלישי בספרות גרמנית מאוניברסיטת היידלברג. יוזף מנגלה, המנהל הרפואי המפלצתי של אושוויץ, החזיק בתוארי דוקטור ברפואה ובאנתרופולוגיה והיה פרופסור־עוזר במכון לגנטיקה על שם הקיסר וילהלם.
בשורות האינטליגנציה הגרמנית לא קמה התנגדות של ממש למצע הנאצי. אקדמאים נמנו עם הקנאים שבתומכיו. הם סילקו עמיתים יהודים ואסרו את השימוש בספריהם, מבלי להשמיע קול מחאה. שופטים יישמו בצייתנות את חוקי נירנברג אשר שללו מן היהודים את כל זכויות האדם. על פי החוקר אינגו מילר, אפילו בית המשפט העליון הפגין ״נחישות אובססיבית לרדוף את כל היהודים״.7Ingo Müller, Hitler’s Justice: The Courts of the Third Reich, trans. Deborah Lucas Schneider, Cambridge MA, Harvard University Press, 1991, pp. 92–96. רופאים הפעילו את תכניות העיקור והמתת החסד. באושוויץ, ״תכנית הרצח נוהלה בידי רופאים מהחל ועד כלה״.8ראה Robert Jay Lifton, The Nazi Doctors, New York, Basic Books, 1986, p. 18 (להלן הרופאים הנאצים). מחצית הרופאים בגרמניה הצטרפו ל״ליגת הרופאים״ הנאצית.9John Weiss, Ideology of Death: Why the Holocaust Happened in Germany, Chicago, Ivan R. Dee, 1996, p. 296 (להלן אידיאולוגיה של מוות).
יותר ממחצית המשתתפים בוועידת ואנזה, המפגש בינואר 1942 שהוחלט בו על ״הפתרון הסופי״ של השמדת כלל יהודי אירופה, נשאו את התואר דוקטור למיניו.10Mark Roseman, The Villa, the Lake, the Meeting: Wannsee and the Final Solution., London, Allen Lane, 2002, p. 67. י41 אחוזים מקציני האס־אס היו בוגרי אוניברסיטה, לעומת 2 אחוזים מכלל האוכלוסייה.11George Browder, Hitler’s Enforcers, New York, Oxford University Press, 1996, pp. 136–138. ההוגה הצרפתי ג׳וליאן בֶּנְדָה פרסם ב־1927 את ספרו המפורסם בגידת האינטלקטואלים, והראה בו כיצד הפך השיח הציבורי ל״ארגונן האינטלקטואלי של שְׂנָאות פוליטיות״. זה יהיה, כך אמר, ״אחד מסעיפי האישום העיקריים שלו במשפט ההיסטוריה של המוסר״.12Julian Benda, The Treason of the Intellectuals (Le Trahison des Clercs), trans. Richard Aldington, New York, Norton, 1928, p. 27.
כשהדואליזם קונה לו אחיזה בתרבות, איש כמעט איננו מחוסן מפניו.
הנאציזם בהבנייתו של היטלר היה דואליזם פתולוגי מושלם. בני־האור היו בני האומה הגרמנית, וליתר דיוק הגזע הארי. בני־החושך היו היהודים. הם היו כוח הרוע, מחריבי גרמניה, מחללי טהרתה הגזעית, משחיתי תרבותה ומערערי המורל שלה. אף כי היהודים היו רק אחוז אחד מאוכלוסיית גרמניה, יוחסה להם שליטה בבנקים שלה, בתקשורת שלה ובגורלה. נטען שהם קשרו קשר חשאי לנהל את העולם.
מטבעה של החברה האנושית הוא שמידת הלכידות הפנימית בקבוצה מתאימה למידת האיום החיצוני שהיא חשה. מכאן שכל המבקש לאַחֵד לאוֹם, ולאום מפורר ומפורד על אחת כמה וכמה, צריך לעשות דמוניזציה לאויב, ואם אין אויב — גם להמציא אותו. לתורכים אלה היו הארמנים. לסרבים — המוסלמים. לסטלין — הבורגנים או הקונטרה־רבולוציונרים. לפול פוט — הקפיטליסטים והאינטלקטואלים. היטלר בחר את ה״אחר״ הנצחי של אירופה הנוצרית: היהודים.
כדי להפיח בעם רוח חדשה, מנהיגים רבים מחיים זיכרונות של תפארת עבר. חוקר הפסיכולוגיה הפוליטית וָמיק ווֹלקן, אשר יישם את מושגי הפיצול וההשלכה בחקר סכסוכים בינלאומיים, הראה שבמקרים כאלה מגויסת מה שהוא כינה טראומה נבחרת: מאורע ש״גרם לחברי קבוצה גדולה לעמוד בפני אבדנים משותפים קשים, להרגיש חסרי אונים ומקורבנים בידי קבוצה אחרת, ולחלוק יחדיו פגיעה משפילה״. בבוסניה ובקוסובו בשנות התשעים, סלובודן מילושביץ׳ ורדובן קרדז׳יץ׳ החיו את זיכרונות מפלת הסרבים בידי המוסלמים בקרב קוסובו שהתחולל שש מאות שנים קודם לכן, ב־1389. אוסמה בן־לאדן, אל־קאעידה וארגון המדינה האיסלאמית בחרו להתמקד בצלבנים ובנפילת האימפריה העותומאנית בידי המערב. היטלר גייס את תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה ואת תנאיו המשפילים של חוזה ורסאי. בכל אלה — במלחמת העולם הראשונה עצמה, במפלתה של גרמניה ובמצוקה הכלכלית שנגרמה מכך — האשים היטלר את היהודים.
כשזיהה המנהיג את האויב, כשתִפעל טראומה נבחרת, וכשאיחד את כל פלגי העם סביב פחד מפני איום משותף ושנאה כלפיו, הוא הפעיל את החלק הפרימיטיבי ביותר במוחות בני־עמו, האמיגדלה, הממונה על תגובות בהולות והגנתיות לסכנות מיידיות, וחשף את התרבות לדואליזם טהור אדיר כוח, שבו הקבוצה היא הצד הטוב והתמים וכל אלימות מצדה כלפי קבוצות חוץ היא נקמה מוצדקת ומגננה הכרחית גם יחד. כך הוכנה הקרקע להתמוטטות התלת־שלבית של המוסר.
השלב הראשון הוא דה־הומניזציה. הוא המבוא לרצח עם. הפרדוקס בביטוי ״פשעים נגד האנושות״ הוא שהפשעים הגדולים ביותר מבוצעים דווקא נגד אלה שהפושע אינו מחשיב לאנושיים כמוהו. בעיני בני שבט הוּטוּ ברואנדה, בני־טוטסי היו ״אִינְיֶנְזִי״, תיקנים. לדידם של הנאצים, היהודים היו כנימות, כינים, טפילים, גידולים סרטניים שיש להסירם, איברים נגועים שצריך לקטוע. גבלס דיבר על חיסול היהודים כעל ״היגיינה חברתית״, ממש כפי ש״רופאים משמידים חיידקי בצילוס״.13Jeffrey Herf, The Jewish Enemy, Cambridge MA, Belknap Press of Harvard University Press, 2008, p. 38 (להלן האויב היהודי). ״היהודים הם הכינים של האנושות המתורבתת״, אמר ב־1941. ״צריך להשמיד אותם איכשהו״.14שם, עמ׳ 121. היטלר דיבר על ״השחפת הגזעית״ של היהודים, וקרא ״לחסן״ את גרמניה; ״אם רצוננו להחלים, אנחנו חייבים לחסל את הרעל״.15קונץ, המצפון הנאצי, עמ׳ 20. היהודים הם ״טפיל בגופם של גזעים אחרים״16שם, עמ׳ 24. ו״זיהום הגוף האתני הלאומי שלנו באמצעות הרעלת דם״.17שם, עמ׳ 25.
קונרד לורנץ, שעתיד היה לקבל את פרס נובל על מחקריו בדבר התנהגות בעלי החיים, כתב במאמר ללשכה הנאצית לפוליטיקה גזעית שאומה הכוללת גם ״פרטים פגומים״ דומה לאדם שיש לו גידול ממאיר. בשני המקרים נדרש ניתוח כריתה.18שם, עמ׳ 130. ואכן, רצח ההמונים בגרמניה החל ברצח הנכים והמוגבלים, הלוקים בפיגור ופגועי הנפש, שנחשבו ״אוכלי חינם״ ו־lebensunwertes leben, ״יצורים חיים שאינם ראויים לִחיוֹת״. הנאצים לא המציאו רעיון זה, אלא אימצו אותו מִמַמציאיו, אישים ״פרוגרסיביים״ על פי הגדרת זמנם — ביניהם קרל בִּינדינג ואלפרד הוכֶה, מחברי הספר הרשות להכרית חיים שאינם ראויים לחיות משנת 1920. אני מודה לרוברט פ׳ ג׳ורג׳ על הערה זו. רופא נאצי במחנה ריכוז, שנשאל איך מה שעשה מתיישב עם שבועת היפוקרטס שנשבע כשהוסמך למקצועו, השיב: ״מתוך דאגתי לחיי אדם, הייתי מסיר תוספתן דלקתי מגופו של חולה. היהודי הוא התוספתן הדלקתי בגוף האנושות״.19ליפטון, הרופאים הנאצים, עמ׳ 16.
כאשר היה פרימו לוי אסיר באושוויץ, הוא נשלח לראיון עבודה במפעל כימי סמוך; הידע שלו, ככימאי, היה נחוץ למאמץ המלחמה הגרמני, וקבלתו למפעל חילצה אותו ממוות מיידי. את הבחינה ניהל דוקטור להנדסה ושמו פאנוויץ. בספרו הזהו אדם? לוי מספר כי ״מאותו היום הרהרתי בדוקטור פאנוויץ פעמים הרבה ובאופנים שונים. שאלתי את עצמי כיצד נהג מחוץ לעבודה, איזה מין אדם היה״ —
משום שהמבט שחלף עליי לא היה מבט של אדם באדם. המבט חלף דרכי כאילו דרך זכוכית האקווריום; כאילו הביט ביצור מעולם אחר; אילו יכולתי להסביר את מהותו של המבט הזה כי אז ודאי יכולתי להסביר גם את מהות שיגעונו הגדול של הרייך השלישי.
באותו רגע אפשר היה להבחין באורח בלתי־אמצעי בדברים שחשבנו על הגרמנים, בדברים שאמרנו עליהם. השכל שמאחורי העיניים הכחולות הללו, המניע את הידיים המטופחות הללו, ודאי הרהר: ״הדבר הזה שעומד לפניי משתייך למין שיש להכחיד, בלי שמץ ספק. אך יש לוודא לפני ההשמדה אם יש בפריט זה יסוד כלשהו שניתן לנצל״.20פרימו לוי, הזהו אדם? מאיטלקית: יצחק גרטי, תל אביב: עם עובד, 1988, עמ׳ 113.
ביסוס התת־אנושיות של היהודים היה חלק מרכזי בתכנית החינוכית הנאצית בשנים 1939-1933. זה היה מיזם רב־פנים ומפורט, שכלל ספרי לימוד, סיפורי ילדים, קריקטורות בעיתונים ובכתבי עת, כרזות, סרטים, מכוני מחקר, כתבי עת אקדמיים, מכוני חשיבה וגופים מקצועיים. על פי צו של משרד החינוך הגרמני, ״סטודנט לא ייחשב כמי שהשלים את חוק לימודיו אם לא הפנים שעתיד העם תלוי בגזע ובתורשה״.21קונץ, המצפון הנאצי, עמ׳ 137. כדי להכשיר את הלבבות לרצח ההמונים צריך היה לדכא בהם, באמצעות חינוך, כל רגש חיובי כלפי היהודים. כדברי רודולף הס, מפקד אושוויץ: ״הביטו. אתם יכולים לראות בעצמכם. הם לא כמוך וכמוני. הם לא מתנהגים כמו בני־אדם. הם כאן כדי למות״.22מצוטט אצל וייס, אידיאולוגיה של מוות, עמ׳ 325.
השלב השני הוא כינונה של קרבניות. ממש כפי שנחוץ לשלול מן האויב את אנושיותו, נחוץ גם למצוא דרך להיפטר מאחריות למעשים האיומים שמתכוונים לעשות לו. לשם כך צריכה הקבוצה להגדיר את עצמה כקרבן. כי אם כך, גם כשהיא רוצחת, ואפילו כשהיא משמידה עם, היא בסך הכול פועלת מתוך הגנה עצמית. הקרבן המיועד שלה יהיה האשם בסבלותיו.
זו הייתה טענתו הקבועה והפרדוקסלית של היטלר. כפי שמציין ההיסטוריון ג׳פרי הֶרְף, היטלר ותועמלניו החזיקו בשני רעיונות סותרים לחלוטין: ״האחד מעוגן ברעיון הגרנדיוזי בדבר גזע עליון ושליטה עולמית, ואילו האחר בפרנויה עמוסת הרחמים העצמיים של הקרבן המותקף על לא עוול בכפו״.23הרף, האויב היהודי, עמ׳ 5. בכלל, מעיר ומיק וולקן, דואליסטים נוטים לשילוב ״פרדוקסלי של רגשות כול־יְכוֹלוּת ורגשות קרבניוּת״.24Vamik Volkan, Blind Trust, Charlottesville, Pitchstone Publishing, 2004, p. 136. מצד אחד אנחנו אדוני העולם; מצד שני השטן רודה בנו.
בהפגנה בנירנברג ב־1938 האשים היטלר את ״היהודים אויבי העולם״ ב״ניסיון להשמיד את המדינות הארִיות״.25שם, עמ׳ 49. בנאום רדיו באפריל 1942 הסביר כי ״הכוחות הנסתרים שדחפו את אנגליה ב־1914 למלחמת העולם הראשונה היו יהודים״, והוסיף כי ״הכוח ששיתק אותנו במלחמה ההיא״ היה ״כוח יהודי״.25הרף, האויב היהודי, עמ׳ 152.
היהודים, טען היטלר, אחראים עכשיו להתנגדותה של ארצות־הברית לגרמניה. רוזוולט אינו אלא בובה על חוטי היהודים. ״היהודים בארצות־הברית שולטים בעזרת הממשלה היהודית, מרוששים את הציבור ומדכאים אותו״.26שם, עמ׳ 87. אנחנו יודעים, אמר היטלר בשידור רדיו בדצמבר 1941, ״מהו הכוח העומד מאחורי רוזוולט. זהו היהודי הנצחי״.27שם, עמ׳ 131.
גם האנגלים הם, אליבא דהיטלר, עבדי היהודים: ״היום אנחנו יודעים עם מי מתמודדים באנגליה: עם אויב מספר אחת של העולם — היהודים הבינלאומיים ויהדות העולם הרעבה לכוח והמתפוצצת משנאה״.28Wolff Heinrichsdorff, “The Jewish Decision: The Jews on England’s Side”, Die Judenfrage, 18 September 1939. הד לדברים נשמע מפי גבלס, באמרו כי האנגלים, ״עם כל הגסות והשקרנות שלהם, כל הצביעות הצדקנית וההתחסדות הדתית, הם היהודים שבין הארים. הם מסוג האנשים שאי־אפשר לדבר אתם בצורה הגיונית לפני שמכניסים להם קודם אגרוף בשיניים״.29הרף, האויב היהודי, עמ׳ 69. מאמר המערכת בביטאון הנאצי דֶר פוֹלְקִישֶׁר בּיאוֹבַּכטר הכריז: ״צ׳רצ׳יל מבטיח ליהודים את גרמניה כשלל; מתחדשת הסולידריות בין טפילי העולם״.30שם, עמ׳ 77.
היהודים אחראים גם לקומוניזם. היטלר אמר באסיפה נאצית במינכן ב־1941: ״המשרתת הגדולה ביותר של היהדות היא ברית־המועצות״.31Max Domarus (ed.), Hitler: Reden und Proklamationen, vol. 2, Neustadt, Schmidt, 1962, p. 1055. לשאלה איך ייתכן שהיהודים עומדים מאחורי הקפיטליזם והקומוניזם גם יחד, ומנהלים הן את ארצות־הברית הן את ברית־המועצות, הייתה לו תשובה פשוטה: ״במבט שטחי, שלטון ההון ודיקטטורת הפרולטריון שונות זו מזו כמו שהאש שונה מהמים. אבל למעשה אלה הם שני צדדים של אותו מטבע. המכנה המשותף שלהם הוא היהודים״.32Joseph Goebbels, “Wer will den Krieg”, Die Zeit ohne Beispiel, Reden und Aufsatze aus den Jahren 1939/40/41, pp. 93–95.
מכאן הערתו של היטלר ברייכסטג, ב־30 בינואר 1939, שנשמעה מפיו בפומבי עוד כמה פעמים, כי אם תפרוץ מלחמת עולם שנייה זו תהיה אשמתם של היהודים, וגרמניה תשרת את העולם כולו אם תכחידם:
פעמים רבות בחיי התנבאתי ונבואתי התקבלה בבוז... אני רוצה להתנבא היום שוב: אם יהדות הכסף העולמית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב להמיט על האומות מלחמת עולם, תוצאת מלחמה זו לא תהיה ניצחון יהודי בדמות בולשביזציה של העולם, אלא השמדה (Vernichtung) של הגזע היהודי באירופה.33הרף, האויב היהודי, עמ׳ 64.
עשרה ימים אחרי הפלישה הגרמנית לצ׳כוסלובקיה פרסם גבלס מסה ובה כתב כך: ״היהודים אשמים. אם יום אחד בשעה רעה תפרוץ מלחמה באירופה, תהדהד נא צעקתי זו בכל היבשת: היהודים אשמים! הם רוצים מלחמה, והם עושים כל שביכולתם לדחוף אליה את העמים״.34שם, עמ׳ 255–256. בנאום לכבוד השנה החדשה, ב־1 בינואר 1940, טען היטלר: ״לאויב העולמי היהודי־קפיטליסטי הלוחם בנו יש רק מטרה אחת: להשמיד את גרמניה ואת העם הגרמני״.35מיין קאמפף, פרק שני. מצוטט אצל קונץ, המצפון הנאצי, עמ׳ 17.
ב־21 בינואר 1945, כשריח תבוסתה הגמורה של גרמניה באוויר, פרסם גבלס את מאמרו הגדול האחרון על היהודים, ובו ריכז את טענותיו בקול תרועה רמה והולכת:
מי דוחף את הרוסים, האנגלים והאמריקנים אל האש, ומקריב את חייהם של נכרים רבים עד בלי די במלחמתו הנואשת נגד העם הגרמני? היהודים!... מי ממציא תכניות חדשות של שנאה והשמדה נגדנו, ועל ידי כך הופך את המלחמה הזאת למעשה זוועות של טבח עצמי והשמדה עצמית של אירופה — של חייה, של כלכלתה, של החינוך שלה, של התרבות שלה? היהודים! מי המציא את הברית המתועבת בין אנגליה וארצות־הברית לבין הבולשביזם, מי הוציא אותה לפועל, מי משגיח עליה בקנאות?... היהודים, רק היהודים!... היכן שרק תביטו תראו יהודים.36מצוטט, למשל, אצל Lucy Dawidowicz, A Holocaust Reader, New York, Behrman, 1976, pp. 120ff.
כשאנו מגדירים את עצמה כקרבן, אנו מתכחשים לבסיס האנושיות שלנו. אנחנו רואים את עצמנו כאובייקטים במקום סובייקטים. אנחנו נהיים אלה שעושים־להם במקום אלה שעושים; סבילים במקום פעילים. ההאשמה חוסמת את הדרך לאחריות. הקרבן, המייחס את מצבו לאחרים, ממקם את הסיבה למצבו מחוץ לעצמו, ועל ידי כך שולל מעצמו את היכולת להשתחרר מהמלכודת פרי יצירתו. הוא מייחס תופעה אמיתית (כאב, עוני, בערות, מחלה, מפּלה, השפלה) לגורם בדיוני — ועל כן מגלה בהכרח שביטול גורם זה אינו מסלק את הסימפטום. מסקנתו היא שעליו להשתדל כפליים. אם הוא יהרוג מכשפות משום שלדעתו הן מחוללות מחלה, המכשפות ימותו אך המחלה תישאר. הוא יחפש אפוא מכשפות נוספות בשבע עיניים ויהרוג אף אותן, אך המחלה לא תרפה. תרבויות של האשמה מנציחות כל מצב שהן מוחות נגדו.
הן גם משחיתות תרבויות אחרות. אחד מן האצילים שבכל יצרי אנוש הוא החמלה. אנחנו יוצאים מתוך עצמנו כדי לעזור לנפגעים, אף אם הם זרים, אף אם אין דבר המקשר בינינו לבינם לבד מעצם אנושיותנו המשותפת. אבל חמלה אפשר גם לנצל. כשקרבנות מטעם עצמם תובעים חמלה לתכלית שאינה אצילה, הם הופכים אנשים בעלי רצון טוב למתמרצי-קרבניות; החומלים הללו רוצים לעזור, אך בעזרתם לַמִּתְקַרְבֵּן הם מְתַגְמְלים את דגם ההתנהגות שהם רוצים לרפא.
כאשר דה־הומניזציה ודמוניזציה מצטרפות לתחושת קרבנוּת מתאפשר השלב השלישי: עשיית הרע למען מטרה אלטרואיסטית. הנאציזם הציג את עצמו כתנועה מוסרית עד לשד עצמותיה, שמטרתה לטהר את האומה מיסודות זרים המרעילים את מחזור הדם שלה, להחזיר את הגזע הארי לימי גדולתו, לפטור את העולם מתורות שקר כגון הקפיטליזם והקומוניזם, ולהציל את הפוֹלְק מניוון. למן ההתחלה הגדיר היטלר את משימתו במונחים מוסריים ואסתטיים. במיין קאמפף כתב כי ״ייעודה העילאי של מדינה אתנית הוא הדאגה לשימור אותם יסודות גזעיים מקוריים המעניקים לה את תרבותה והיוצרים יופי והוד של אופי אנושי נעלה״.37דב שילנסקי, מוזלמאן, תל אביב: א׳ ערמוני, 1980 (מהדורה שלישית), עמ׳ 123.
אחד הטקסטים הקלאסיים המייצגים רוע אלטרואיסטי הוא נאומו של רייכספיהרר היינריך הימלר, ראש האס־אס, במפגש חשאי בפולין ב־4 באוקטובר 1943:
אני רוצה להזכיר בפניכם כאן, בכנות מוחלטת, עניין רציני ביותר. בינינו לבין עצמנו ידובר בו בפתיחות; אבל בפומבי לעולם לא נדבר עליו... אני מתכוון לפינוי היהודים, להשמדת העם היהודי. זהו אחד מאותם דברים הנאמרים בקלות. ״העם היהודי עומד להישמד״, אומר כל חבר מפלגה. ״בטח, זאת התכנית שלנו, השמדת היהודים, השמדה — אנחנו נדאג לזה״. ואז כולם משרכים רגליהם, שמונים מיליון גרמנים ראויים לשמם, וכל אחד בא עם היהודי האחד המצוין שלו. ״כמובן, כל האחרים חזירים, אבל זה יהודי אלף־אלף״. מבין כל המדברים כך, אף אחד לא ראה איך זה קורה, אף אחד לא חווה את זה. רובכם יודעים מה פירוש לראות מאה גופות שוכבות צד אל צד, או חמש מאות, או אלף. לסבול את זה, ולבד ממקרים של חולשה אנושית, להישאר הגונים — זה מה שחישל אותנו. בהיסטוריה שלנו, זה יהיה דף בלתי־כתוב ובל־ייכתב של תפארת.38הרף, האויב היהודי, עמ׳ 262-261.
בפעם הראשונה שהימלר ביקר באושוויץ, הוא הקיא בגועל. ובכל זאת הוא דרש מעצמו את אותן דרישות נוקשות שדרש מפקודיו. הוא הכריח את עצמו לחזור. בפעם הבאה הוא נעצר ליד הבור הבוער והמתין עד שיביאו לו זוג כפפות. אחר כך העלה את הכפפות על ידיו, נטל גווייה מערימת הגוויות והשליכה אל תוך האש. ״תודה לאל״, קרא בקול. ״סוף־סוף זכיתי גם אני לשרוף יהודי במו ידיי״.39E.H. Gombrich, Myth and Reality in German War-Time Broadcasts, London, Athlone, 1970, p. 23.
היטלר הכריז במיין קאמפף שבחיסול היהודים ״אני עושה את מלאכתו של אלוהים״. הוא דבק באמונתו זו עד הסוף המר. בהצהרתו האחרונה, שכתב ב־29 באפריל 1945, יום לפני שהתאבד, חזר על טענתו כי לא הוא ו״אף לא אדם אחד בגרמניה״ רצה מלחמה ב־1939. ״רצו בה והוציאו אותה אל הפועל אך ורק אותם מדינאים בינלאומיים שמוצאם יהודי או שפעלו בשליחות אינטרסים יהודיים״. היהודים הם ״הצד האשם בֶּאֱמת של המערכה הרצחנית הזאת״. במשפט האחרון במכתבו האחרון אל העולם קרא לגרמנים ״להמשיך במאבק חסר הרחמים נגד היהדות העולמית המרעילה את כל עמי העולם״.40הרף, האויב היהודי, עמ׳ 262-261.
היסטוריון האמנות הדגול א״ה גומבריך עבד בשנות המלחמה בבי־בי־סי, בניתוח התעמולה הגרמנית. לאחר המלחמה הסביר בהרצאה כי יעילותה של התעמולה ההיא הייתה טמונה ״פחות בשקרים שסיפרה, ויותר ביצירת תבנית פרנואידית של האירועים בעולם״. הדואליזם הפתולוגי יוצר עולם ברשות־עצמו, הנעשה עולם המאשר־את־עצמו. ״כשאתם לכודים ביקום האשלייתי הזה, הוא נעשה לכם מציאות; כי מי שנלחם בכולם, כולם נלחמים בו. וככל שאתם מגלים פחות רחמים, כך אתם מעמיקים את המחויבות של הצד שלכם להילחם עד הסוף. מי שנלכד במעגל הקסמים הזה, לא ימצא ממנו מפלט״.41E.H. Gombrich, Myth and Reality in German War-Time Broadcasts, London, Athlone, 1970, p. 23.
לאור כל זאת אנו מתחילים להבין את כוחו המוסרי של המונותיאיזם. האמונה באל אחד פירושה שכל הכוחות המנוגדים הפועלים ביקום מכוונים בידי אישיות אחת, הצור תמים פועלו, האל שלפעמים נוהג במידת הדין ולפעמים במידת הרחמים והסליחות, האל שלפעמים דבָרוֹ דְבַר חוק לוהֵב ולפעמים דבר חֵיק אוהב. הסירוב לפצל בין הדברים הללו הוא אשר העניק למונותיאיזם בימיו הטובים את כוח השפעתו האנושית והמתַרבתת.
תיאולוגיה יוצרת אנתרופולוגיה. בגַלּוֹתם את האל, האחד והיחיד, גילו המונותיאיסטים הראשונים את אחדותו ויחידיותו של האדם. המונותיאיזם מפנים את מה שהדואליזם מחצין. הוא נוטל את הטוב ואת הרע שבמצב האנושי, את האמונה ואת האימה, את הגמול ואת המחילה, וממקם אותם בתוך כל אחד מאתנו — וכך הופך את מה שאילולא כן היה מלחמה בשדה הקרב — למאבק שבתוך הנפש. ״איזהו גיבור?״ שאלו חכמינו, וענו: ״הכובש את יצרוֹ״. זוהי הדרמה המוסרית שהמונותיאיזם תרם לתרבות המערב: לא התנגשות טיטנים בזירת המערכה, אלא הדרמה הפנימית השקטה של הבחירה והרצון, האיפוק והאחריות.
מכאן התמהיל הייחודי של אורות וצללים המאפיין את כל גיבורי המקרא. אברהם ויצחק מציגים את נשותיהם כאחיותיהם. יעקב מרמה את אביו העיוור ולוקח את ברכות אחיו. משה מאבד את עשתונותיו. דוד נואף. שלמה, החכם מכל אדם, משרך דרכו. דבר מכל אלה המקרא איננו מחביא מפנינו. וטעמו העמוק עמו: ללמדנו שגם הטובים ביותר אינם מושלמים, ושגם לרעים ביותר יש נקודות אור. זוהי ההגנה הטובה ביותר על האנושיות שלנו.
הדואליזם בא, כאמור, בשלל צורות: דואליזם בין גוף לנפש, דואליזם בין תוך הקבוצה למחוץ לקבוצה, דואליזם של בחירה מתמדת בין היצרים השפלים ליצרים הנאצלים. ייתכן שהנגדה דו־קוטבית זו היא מתבניות היסוד שהאדם מבין בעזרתן את העולם. אבל אם נחלק את האנושות לקטגוריות מוחלטות של טוב־שכולו־טוב ושל רע־ורק־רע, ודאי נזהה את הטוב עם הצד שלנו ואת הרע עם האויב, והיות שהרוע שואף להרוס את הטוב, יהיה ברור לנו שהאויב מנסה להשמידנו; ואם לא תימצא ראָיה ברורה לכך, העדר הראָיה יתפרש כראָיה לכך שהאויב פועל בחשאי. אם האויב יכחיש זאת — זו תהיה הוכחה לכך שההאשמה נכונה; כי מי שאינו אשם, למה יטרח להכחיש? והיות שהם הרעים ואנחנו הטובים, הם הגורם לצרותינו — ואנחנו חייבים לרדוף אותם עד כלותם. כך ישובו אלינו הטוב שאנו זכאים לו, הכבוד שהיה נחלתנו בימי הזוהר, והעליונות שהיא זכותנו הבלעדית. זהו הדואליזם הפתולוגי המוליד רוע אלטרואיסטי שתוצאותיו רצחניות.
האם יכול הדואליזם להיות כה חמור, כמתואר בפרק שאנו חותמים עכשיו? הרי הנאציזם לא היה קשור כלל לדת, והיהדות והנצרות פסלו את השקפות העולם של מחברי מגילות ים המלח וכתבי נגע חמאדי. האם יכול הדואליזם לצוף על פני הזרם המרכזי המונותיאיסטי? ואם כן, כיצד? על כל אלו — בפרק הבא.
האם יכול הדואליזם להיות כה חמור, כמתואר בפרק שאנו חותמים עכשיו? הרי הנאציזם לא היה קשור כלל לדת, והיהדות והנצרות פסלו את השקפות העולם של מחברי מגילות ים המלח וכתבי נגע חמאדי. האם יכול הדואליזם לצוף על פני הזרם המרכזי המונותיאיסטי? ואם כן, כיצד? על כל אלו — בפרק הבא.