לפיכך כהן שבא על זקוקה ליבם וכו'. הנה ה"ה ז"ל הביא הסוגיא הנאמרת בפרק י' יוחסין בבא על אחותו וכתב רבינו רצה ללמוד הכשר מדין זה ולא מצא אלא מי שזקוקה ליבם וכו' (עיין במ"מ) ואיכא לעיוני טובא בדברי ה"ה הללו דהא משכחת לה בכהן שבא על מצרית ואדומית שניה שהולד כשר שהרי הוא מצרי שלישי והיא נעשית זונה שהרי נבעלה לפסול לה ואם חזר הכהן ובא עליה ונתעברה הולד חלל שהרי נולד מפסולי כהונה. הן אמת שיש להסתפק הרבה בדין זה דאפשר דשם זונה לא חל בפסולי קהל דדוקא בישראלית שמותרת שייך לומר שאם נבעלה לאסור לה דנעשית זונה אבל מצרית ואדומית שהם פסולי קהל אפשר דלא חל עליה שם של זונה. ובגמרא בפרק עשרה יוחסין (דף ע"ז) שאלו דהיכי חל איסור זונה על גרושה וחללה ותירצו א"ר חנא בר קטינא הואיל ושם זנות פוסל בישראל. והכוונה שזו היתה אסורה דוקא לכהן וזינתה ושם זנות פוסל אף בישראל נתוסף איסור אף לכהן. אבל פסולי קהל שהם אסורים לכהן אין שם של זונה חל עליהם לאוסרם לכהן. אלא שקשה לזה מ"ש ה"ה ואם בא על הממזרת הרי הולד פסול. ואמאי לא קאמר דשם זונה לא חל על הממזרת שהיא מפסולי קהל. וכ"ת דעדיפא מינה קאמר דהיינו שהולד פסול מ"מ היה לו לומר טעם כולל גם למצרית ואדומית. ומ"מ הדין נראה נכון בעיני וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה גם עיקר הדין דהיינו כהן שבא על מצרית שניה שיהיה הבן כהן גמור לא מצאתיו מבואר:
אך אכתי קשיא לי דהא משכחת לה במי שכנס את יבמתו ואח"כ בא הוא או אחד מן האחים על הצרה דאיפליגו בה בפ"ק דיבמות דאיכא מ"ד בכרת ואיכא מ"ד בעשה ולכ"ע לכונס אינו אלא בעשה ואנן קי"ל בין לכונס בין לאחין ליכא כי אם עשה וכמו שפסק רבינו בפ"א מהלכות יבום וחליצה דין י"ב יע"ש. וא"כ אם בא הכונס או אחד מהאחין על הצרה עשאה זונה דהא קי"ל דמאיסורי עשה הויא זונה וכמו שפסק רבינו לעיל פי"ז מהלכות אלו דין ב' והולד כשר ואם חזר ובא עליה הרי חיללה והולד חלל. וא"כ קשה איך כתב ה"ה שלא מצא אלא על מי שזקוקה ליבם הא משכחת לה בבא על צרת כנוסתו. ונראה דלק"מ דאמרי' בפרק אלמנה לכ"ג (דף ס"ט) ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי האי דלאו זר מעיקרא הוא ע"כ. ודרשה זו היא דרשה גמורה ואף שרבינו לא הביאה כבר עמד על זה ה"ה לעיל רפי"ח מהלכות אלו וז"ל ודע שרבינו כשהזכיר נבעלה לאדם שהיא אסורה לו לא הוצרך להוציא מחזיר גרושתו משנשאת דהא ודאי לא פסיל לה משום דלאו זר אצלה מעיקרא הוא משום שלא אמרו כן אלא לתרומה אבל לכהונה כבר נפסלה מחמת שנתגרשה ומ"מ עדיין היה לו לבאר ע"כ. ובכוונת דברי ה"ה איכא לעיוני טובא וכבר כתוב אצלנו בארוכה במקום אחר (א"ה לעיל בפי"ח מהלכות אלו יע"ש) ומ"מ הדבר מבואר דבעינן זר אצלה מעיקרא. ולפ"ז זה שבא על צרת כנוסתו לא היה זר אצלה מעיקרא שהרי קודם שיכנוס היתה ראויה לו וגם לשאר האחין וא"כ אינו עושה אותה זונה. אלא שאם הדבר כן יש לתמוה על מ"ש רבינו לעיל פרק י"ח מה' אלו דין ד' הבא על אחת מהשניות וכו' או על חלוצתו לא עשה אותה זונה שהרי אינה אסורה לו מן התורה ע"כ. משמע שאם היתה אסורה מן התורה היה עושה אותה זונה. ואמאי והא לא היה זר אצלה מעיקרא שהרי קודם החליצה ראויה היתה לו: ואגב גררא ראיתי דאיכא לאתמוהי טובא בסוגית הגמרא בפרק האומר דרבנן אית להו דקידושין תופסין בחייבי לאוין מדכתיב כי תהיין לאיש וגו' האחת שנואה דהיינו שנואה במעשיה וקאמר רחמנא כי תהיין ופריך ונוקמה בחייבי עשה. ומשני הני חייבי עשה מאי ניהו אי שתיהן מצריות שתיהן נשואות אי אחת מצרית ואחת ישראלית שתי נשים מעם אחד בעינן אי בעולה לכ"ג מי כתיב תהיין לכהן ע"כ. והשתא תיקשי לחכמים דאמאי לא אוקמוה לקרא דהשנואה היא צרת כנוסתו. ולר"ע לא קשיא מידי משום דדוקא אוקמוה בבעולה לכ"ג משום דאיהו אית ליה דחייבי עשה השוין בכל אין קידושין תופסין בהן ומש"ה לא אוקמוה אלא בבעולה לכ"ג וכדאיתא התם בגמרא. אבל לרבנן דאי הוו מצו לאוקומי לקרא במצרית ואדומית הוו מוקמי לה יש לתמוה דאמאי לא מוקמי ליה בהכי. הן אמת דלר"ח ור"ת ז"ל דגרסי' התם בלאו ניחא. אך לרש"י ורבינו דאית להו דליכא כי אם עשה קשיא טובא. ואולי דרבנן ס"ל דקרא כי קאמר האחת שנואה היינו שנואה לכל העולם דהיינו איסור כולל והיינו דקאמרי אי בעולה לכ"ג מי כתיב לכהן כלומר דליכא לאוקומי לקרא באיסור פרטי לאדם אחד. וא"כ הכי נמי ליכא לאוקומי לקרא בכונס צרת כנוסתו שהרי זו אינה שנואה לכל העולם. ולפ"ז לרבנן קרא לא מיירי אלא בשנשא ממזרת ולא משכחת לה חייבי לאוין השוה בכל כי אם זה: והנה התוס' בפרק החולץ (דף מ"ט) ד"ה סוטה כתבו וז"ל וא"ת ולוקמה בסוטה ולבועל וי"ל דמי כתיב כי תהיין לבועל כדקאמר התם מי כתיב כי תהיין לכהן א"נ בבועל לא כתיב הויה ולא תפסי בה קידושין עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים דהא דאמר מי כתיב כי תהיין לכהן רבנן הוא דקאמרי לה לדחות אוקימתא דר"ע אבל ר"ע אית ליה שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשי' והתוס' אליבא דר"ע קיימי וכמבואר מתירוצם השני וזה פשוט. והנראה אצלי שיש כאן חיסור לשון בדברי התוס' וכוונתם מבוארת דהקושיא הראשונה שהקשו לוקמה במחזיר סוטה הוא לר"ע דוקא כלומר דמנ"ל דבעולה לכ"ג נשתנה דינה משאר חייבי עשה אימר דקרא דכי תהיין מיירי במחזיר סוטה דכבר גלי קרא דקידושין תופסין בה ותירצו מה שתירצו וחזרו והקשו ולוקמה בבועל וקושיא זו הוא בין לרבנן ובין לר"ע. לרבנן קשה דמנ"ל דחייבי לאוין קידושין תופסין בהן אימא דקרא דכי תהיין מיירי בסוטה ולבועל ולר"ע נמי קשה דלוקמה בסוטה ולבועל דגלי קרא דגבי בעל תופסין בה קידושין וה"ה גבי בועל. ותירצו זה דלרבנן לא קשיא דמי כתיב כי תהיין לבועל דומה למה שאמרו דמי כתיב כי תהיין לכהן. דס"ל כמו שכתבנו דכוונת רבנן באומרם מי כתיב כי תהיין לכהן הוא דס"ל דהפסוק מיירי באיסור השוה לכל העולם. ולר"ע נמי לא קשיא משום דאיהו ס"ל דבבועל לא כתיב הויה וא"כ לא תפסי בה קידושין ומש"ה אוקמיה לקרא בבעולה לכ"ג שהוא לאו שאינו שוה בכל דקיל וכדאיתא התם. ודע דטעמא דהוה ס"ד דהתוס' דגבי בועל היו תופסין קידושין אע"ג דלא כתיב ביה הויה הוא משום דאין לנו להחמיר בטומאה דגבי בועל מטומאה דגבי בעל וכמ"ש התוס' בפ"ק דיבמות (דף ג') ד"ה לפי שאינן בצרת צרה. וא"ת הקושיא הראשונה שהקשו התוס' דלוקמה במחזיר סוטה אמאי לא הקשו אותם גם [לרבנן] וכגון שקינא לאשתו ונסתרה וגירשה וחזר ולקחה דהכא ליכא לאו דאע"ג דהרשב"א ס"ל דאפילו ספק סוטה קאי עלה בלאו וכמ"ש ה"ה בפי"א מהלכות גירושין דין י"ד מ"מ דעת התוס' הוא דבספק סוטה ליכא לאו וכמו שנראה מדבריהם בפ"ק דיבמות (דף י"א) ד"ה צרת סוטה וכ"כ התוס' בפירוש פ"ק דסוטה (דף כ"ח) וז"ל ואע"ג דליכא מלקות מ"מ לאו הבא מכלל עשה איכא ע"כ. וי"ל דאה"נ אלא דבמה שתירצו לר"ע מתרצים ג"כ אליבא דרבנן ועיין בספר שי למורא סי' ק"ב שהאריך בדברי התוספות הללו יע"ש:
Loading...
19:5
1
Loading...