Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse 18:1

מפי השמועה למדנו וכו'. הראב"ד ז"ל כתב בהשגותיו וז"ל ליתנהו להני כללי וכו'. וה"ה אחר שהביא הברייתא לסיוע דברי רבינו כתב אבל הר"א ז"ל כתב בהשגות שהחלל פוסל אותה לתרומה משום דכתיב ולא יחלל זרעו מקיש זרעו לו וכו' וכמדומה לי שהוא ז"ל נסמך על מ"ש בפרק אלמנה בסוף הסוגיא כו'. והקשה אדם קשה כברזל ומנו החכם השלם עמית בתורה כמוהר"ר אהרן ששון ז"ל בקונטרס הן ישלח (דף נ"א) וז"ל ויש לי לדקדק על שיטה זו דהראב"ד כפי מ"ש ה"ה דהחלל פוסל לתרומה ולא לכהונה מן הסוגיא שבפרק האומר בקידושין שאמרו שם קדשתי את בתי וגירשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן נשבית ופדיתיה בין כשהיא קטנה בין כשהיא גדולה אינו נאמן וגרסינן עלה בגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא רישא דידיה וסיפא לאו דידיה פירוש מ"ש רישא דנאמן ובסיפא לא מהימן רישא בידו בעודנה קטנה בידו לקדשה לאחר ולחזור ולקבל ממנו גט הלכך נאמן דמה לו לשקר אי בעי פסיל לה סיפא לאו בידו לקדשה משגדלה ולא למוסרה ביד עכו"ם לא קטנה ולא גדולה ומקשה תלמודא והרי בידו להשיאה לחלל דקא פסלה לכהונה הא לא קשיא כר' דוסתאי דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללים. ופירש"י ז"ל והרי בידו כשהיא קטנה להשיאה לחלל לנולד מאלמנה לכ"ג דאמר לקמן בפרק בתרא כותי נתין חלל וכו' שבאו על כהנת לויה וישראלית פסלוה ע"כ. הרי לך מפורש דלת"ק דהלכתא כוותיה פריך תלמודא והרי בידו להשיאה לחלל שפוסלה מן הכהונה ולא כמ"ש הראב"ד דדוקא בתרומה הוא דפסלה אבל לכהונה כשרה דהא קאמר בהדיא דקא פסלה מכהונה ואפילו תרצה לומר דיש לדחות דמכהונה דקאמר לא קאמר מלהשיאה לכהן אלא מדין כהונה דהיינו אכילת תרומה עם שהוא דוחק. הנה מלבד זה אי אפשר לומר כן דע"כ אי ס"ל לתלמודא שאינו פוסלה מלינשא לכהונה לא הוה מקשה מידי דמש"ה לא מהימן לומר נשבית משום דבשבויה פוסלה מן התרומה ומן הכהונה ואם היה משיאה לחלל לא היה פוסלה אלא מן התרומה וא"כ אין בידו דאין סברא לומר דהתלמוד מקשה דליהוי נאמן מיהא לפוסלה מן התרומה באומר נשבית דנפלוג לדבורי' משום דיש בידו מיהא לפוסלה מן התרומה ואילו מתני' סתמא קתני נשבית אינו נאמן דמשמע אינו נאמן לשום ענין דע"כ התלמוד היה יודע תירוץ זה דהיכא דהוי לחצאין אינו נאמן שהרי לא הקשה הש"ס על זה והרי בידו לקדשה אחר קידושיה וכמ"ש רש"י ז"ל שם וא"ת והרי בידו לפוסלה בקידושין וגירושין התם מכהונה פסיל לה מתרומה לא פסיל לה אם היא בת כהן אבל אם נשבית היא פסולה אף מן התרומה ע"כ. אלמא דלא ק"ל לתלמודא מבידו לקדשה ולגרשה משום דפוסלה מן הכהונה ולא מן התרומה. וכבר פירש הר"ן בהלכות כפי המסקנא דלא מהימן במגו אפילו בבת ישראל דכיון דבשבויה פוגמה טפי שכן בבת כהן פוסלה מן התרומה טפי א"כ מש"ה לא מהימן משום דאיהו בעי לפוגמה טפי וכו' אף כאן לגבי חלל אם איתא דאינו פוסלה אלא מן התרומה ולא מן הכהונה נימא דמש"ה לא מיקרי בידו כו' לפי שהוא רוצה לפוסלה אף מן הכהונה באומרו שבויה היא באופן דלכאורה קשיא הא כפי דברי הראב"ד וכן מן הלשון דקאמר לפוסלה מן הכהונה. ונ"ל דהנך תרתי קושיי חדא מתרצא חבירתה דהש"ס כבר אמר דטעמא דמהימן למימר גירשתיה הוא משום דיש בידו א"כ השתא כיון דהוה ידע התלמוד לפום מאי דס"ד דגירושין יש בידו וא"כ יש בידו לפוסלה מכהונה א"כ מאי דלא מהימן בנשבית הוא משום דאיכא תרתי ובגירושין ליכא אלא לכהונה ועלה קאמר והרי בידו להשיאה לחלל. וכ"ת סוף סוף במשיאה לחלל אין בידו אלא לפוסלה מן התרומה אבל לא לכהונה. לזה קאמר דקא פסלה מכהונה כלומר הא פשיטא לך שיכול לפוסלה מכהונה שהיינו שאתה אומר שיש בידו לגרשה ולפוסלה לכהונה א"כ מאי דפש גבן דהיינו לתרומה ישנו בידו בהשיאה לחלל א"כ נשלמו השני דברים שהרי יש בידו לגרשה ולהשיאה לחלל דקאמר להשיאה ולגרשה וכולהו לחלל. והשתא האי דקא פסלה לכהונה דקאמר לאו אלהשיאה לחלל קאי אלא דיכול לפוסלה לכהונה בעלמא אבל לעולם שהדבר ברור כדעתו של הראב"ד דאינו נפסל אלא לתרומה והיא גופה קאמר תלמודא. זה אפשר לי ליישב בדעתו של הראב"ד אבל מה שיש לי לדקדק עוד בסוגיא הוא לדעתו של הרמב"ם שהוא סובר שאיסור השבויה לכהן מד"ס הוא לפי שמכח הספק נאסרו ומן התורה אין חוששין לספיקא אלא מד"ס וכ"כ מפורש בפי"ח מהל' איסורי ביאה השבויה שנפדית והיא בת ג' שנים ויום אחד אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לכותי ואם יש לה עד ה"ז כשרה לכהונה ואפילו עבד או שפחה כו' הואיל ואיסור כל הספיקות כולם מד"ס ולפיכך הקלו בשבויה ע"כ. וזה הולך לשיטתו שכל הספיקות אינן אלא מד"ס ומדין תורה הם מותרים אלא שרבנן גזרו בהם והשתא מאי פריך תלמודא התם בסוגיא בתר הכי והרי בידו להשיאה לממזר ומשני כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ופי' רש"י והרי בידו להשיאה לממזר דקי"ל קדושין תופסין בחייבי לאוין וביד האב להשיאה לו בעבירה ותפסול מן התרומה כו'. והשתא לא ימנע מן החלוקה למאן פריך אי פריך שבידו להשיאה לממזר דאורייתא שפוסלה מן התרומה בביאתו מאי קא פריך ליהמניה בנשבית במגו דבידו להשיאה לממזר הא לאו מגו הוא שאינו רוצה לפוסלה אלא מדרבנן מן התרומה ושאם תאכל לא תלקה שאין כוונתו לפוסלה אלא שלא תאכל אבל אם משיאה לממזר נפסלה מן התורה ולוקה אם אכלה והא ודאי כל כה"ג אינו רוצה לפוסלה. ואי פריך תלמודא שבידו להשיאה לממזר דרבנן והויא פסולה כמו בשבויה דהוי מדרבנן אי אפשר דא"כ לא משני מידי דהא ודאי ר"ע לא אמר אלא בחייבי לאוין דאורייתא אבל ממזר דרבנן פשיטא שלא הפקיעו חכמים קידושיו משום ממזרות דרבנן דקא שרו אשת איש לעלמא. אלא פשיטא דממזר דאורייתא פריך דאין סברא דפריך ממזר ספק דהוי כמו שבויה דס"ס לא משני מידי כר"ע כו'. דהא בספק ממזר קידושין תופסין ודאי דאורייתא דהא אמר רבא ספק ממזר דבר תורה מותר דממזר ודאי אמר קרא ולא ספק ממזר וכבר האריך בזה הר"ן בפ"ק דקידושין בשם הרמב"ן והרב הגדול מהרימ"ט ז"ל כתב בזה כל הצורך בתשובה חלק י"ד סי' א' יע"ש. ולכל הפירושים יקשה זה קצת לכאורה. והנראה דאין מי שיכחיש דשבויה מיתסרא בדרבנן בלחוד ואע"פ שיאמרו שבכל הספיקות ספיקייהו לחומרא מ"מ הכא שאני שלא נכנס בכלל ספק דמסתמא אין מזלזלין בהם כ"כ וכדסבר ר' דוסא לפום קושטא דמה עשה לה ערבי זה מפני שמיעך לה בין שדיה. אלא דמדרבנן אסרוה משום ספיקא שאמרו שיש בה ספק וצ"ע בההיא דנחיל של דבורים בפרק הגוזל ומאכיל ובדברי התוס' בפרק אלו נערות גבי השבויה אין לה קנס יע"ש. ונראה לי שאפילו לדעת האומרים דספיקא דאורייתא לחומרא מד"ס יש להחמיר בה משאר איסורי דרבנן ויש בה חומרא יותר כיון דמחמת ספק איסור דאורייתא אתיא לה. וזו היתה ספק המקשה בההיא דנחיל של דבורים יע"ש. ורש"י שם נראה שהולך לשיטתו דסבר דספיקא דאורייתא לחומרא הוי דבר תורה אלא דמ"מ יש כח ביד חכמים לתקן כן ולהקל כיון שבא מכח הספק ואין כאן מקום לדברים אלו ומ"מ למדנו לומר שהרב המגיד היה מבין בדברי הראב"ד דחלל לא פסלה לישראל אלא לתרומה אבל לא לכהונה וכבר יישבנו שיטת הגמרא לדעתו ז"ל וצ"ע ליישב גם השיטה כפי התוספות לדבריו ז"ל: ומ"מ נפלאתי הפלא ופלא על ה"ה ז"ל מאין הרגלים לסבור כן בדעת הראב"ד שזה החלל לא פסל מן הכהונה ולא לומר שפסל מן הכהונה ומן התרומה אבל לא מטעם זונה וכדכתב הרב בסוף. אי משום דהוה קשיא ליה למימר דמשום הך מילתא כיון דליכא נפקותא לענין דינא בינייהו דסוף סוף לוקה על הכהונה ועל התרומה מאי איכפת להו דליהוי משום הך או משום הך אע"ג דנ"מ להתרו בו משום שם אחר מ"מ השתא מיהא לא נפקא לן מידי וא"כ לא היה לו להראב"ד ז"ל להשיגו על כך. הא ודאי ליתא דמלבד שהענין בעצמו אין לו שחר דכיון דנפקא מינה מיהא לענין דינא מידי יפה היה לו להשיגו. מ"מ מוכרח הוא מצד אחר שהרי הראב"ד כתב מיהו כל הפסולים לבא בקהל אם באו עליה פסלוה מן הכהונה ומן התרומה ואפילו חלל משום דכתיב ולא יחלל מה הוא מחלל כו' והשתא אפילו יבין ה"ה דמ"ש הראב"ד ואפילו חלל אינו לומר דקאי אמן התרומה והכהונה דלעיל אלא הוא נמשך עם מה שכתב משום דכתיב ור"ל אפילו חלל משום דכתיב ולא יחלל מה הוא מחלל כו' יש לומר דכשם שהוא מחלל כך זרעו יש בו קצת פיסול שכן מוכרח שסובר עכשיו הראב"ד ז"ל כפי דעת ה"ה ז"ל אכתי תיקשי טובא דבשאר חייבי לאוין מוכרח לומר כדעת הראב"ד שבא לחלק בזה בדעת רבינו מאיזה פסוק לוקה שהרי כתב מפורש מיהו כל הפסולים לבא בקהל אם באו עליה פסלה מן הכהונה ומן התרומה הרי דבשאר חייבי לאוין מוכרח לומר כדעת הראב"ד דמודה הוא דפוסל גם מן הכהונה ומן התרומה וכדיניה דרבינו ואפ"ה חלק עליו במ"ש שהיא זונה ואמר ליתנהו להני כללי שאין זונה אלא מחייבי כריתות וכו'. והא ודאי דוחק לומר דמפני שהיה דעתו לומר שיש חילוק לענין הדין בחלל מיהא קאמר לה להא שאין ספק דע"כ שבא לחלוק ולומר שאינו משום זונה אבל בדין שוין הם וא"כ אתיא מקרא אחרינא וא"כ נימא הכי בחלל וכמ"ש ומעיקרא מאי סבר להקשות כן:
והנראה אצלי בזה הוא שה"ה דקדק מעיקרא בדברי הראב"ד במ"ש אבל ללקות עליה משום זונה לא ואם היתה כל כוונתו של הראב"ד לומר שאינה נאסרת משום זונה ואם התרו בו משום זונה שאינו לוקה שלא מן השם הוא היה לו לומר סתם אבל ללקות משום זונה לא ומאי עליה ולכן דקדק ה"ה ז"ל דה"ק נהי שחיללה לענין לפוסלה לכהונה ור"ל שילקה משום תרומה ומטעם זונה נמי או מטעם חללה אבל ללקות עליה כלומר שילקה הבא עליה כלומר הכהן ומשום פסול זונה שכן הוא הדין לא דלענין פיסולי ביאה אינו לוקה כלל דחללה לא הויא וזונה נמי לא הויא זה היה הקס"ד של ה"ה ז"ל ומ"מ כבר העלה ה"ה דלדעתו של הראב"ד הנבעלת לחלל פסולה לתרומה ולכהונה אלא שהיא מוצאת מכלל חללה ולא משום זונה. וכן לגבי שאר חייבי לאוין חולק ג"כ הראב"ד בדרך זה וסובר שלא נאסרו משום זונה שאין זונה אלא שאין קידושין תופסין בה אלא דחייבי לאוין נפקא לן מוכי תהיה לאיש זר דהוא קרא אחרינא דכיון שנבעלה לזר לה פסלה. וכן ראיתי להרב תי"ט בפרק הבע"י שכתב כן ומתאמרת משום הרמב"ן והסמ"ג ועיין בהרא"ם פרשת אמור: