(לבר' א', כ"ד).
תוצא הארץ נפש חיה. אמר ר' שמעון בן לקיש כשברא הקב"ה את עולמו ברא בו בכל יום שלשה דברים. ביום ראשון ברא: שמים וארץ ואור. בשני ברא: רקיע ומלאכים וגיהנם. ומנין שביום שני נבראת גיהנם, שבכל יום הוא אומר כי טוב ובשני לא נאמר בו כי טוב, הה"ד כי לא אחפוץ במות המת (יח' י"ח, ל"ב). בשלישי ברא: דשאים ועשבים ואילנות. ברביעי ברא: חמה ולבנה וכוכבים. בחמישי ברא: שרצים ודגים ועופות. בששי היה לו לברא ששה של יום ששי ושל יום שביעי, שכן הוא אומר תוצא הארץ נפש חיה למינה (בר' א', כ"ד) הרי אחת, בהמה ורמש וחיתו ארץ (שם) הרי ארבע, ואדם וחוה הרי ששה. ומצינו שלא ברא אלא חמש, שנאמר ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל נפש החיה למינהו (שם, כ"ה), ואדם וחוה, הרי חמש. והיכן נפש חיה, אלא כך היה בורא אותן, תחלה היה בורא נפשותן ואחר כך היה בורא להן גופות. וכיון שברא גופות לחמש נשארה נפש חיה למינה, והיה בין השמשות וקדש היום ולא ברא להם גופות, והם הן המזיקין הללו, והה"ד אשר ברא אלהים לעשות (שם, ב', ג'). אמר ר' יהודה בר שלום כשם שברא את הכל, לא היה יכול לבראות את אלו בשעה קלה, אלא בא ללמד לבריות שאם היה אדם בא בדרך והיה בידו כלום או עוסק בדבר, וקדש עליו היום, משליך אותו מיד, שהרי הב"ה עד עכשיו היה בורא והולך ובשביל שקדש היום לא ברא, שנ' אשר ברא אלהים לעשות. [ילמדנו].