וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו'. למה סמך אהל מועד ליציאת מצרים לומר לך בזכות שהיו ישראל עתידים לעשות אהל מועד יצאו ממצרים, כמה דהוא אמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג יב). תעבדון זו עבודת אהל מועד:
על ההר הזה. זה מתן תורה, ולמה נאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שם כ ב). הא למדנו שבזכות אהל מועד ובזכות התורה יצאו ישראל ממצרים:
ד"א אנכי ה' אלהיך 'א' שהוא אחד בעולמו, 'נכ' שבחר הקב"ה את ישראל משבעים אומות, 'י' עשרת הדברות, לכך פתח באנכי:
במדבר סיני באהל מועד וגו'. לכך הוצרך הכתוב לומר באהל מועד בשנה השנית, כאדם שנכנס עם כלתו לחופה וכותב לה כתובה וחותם בה הזמן והמקום, כך עשה הקב"ה שעד עכשיו לא כתב להם לא כתובה ולא גט, אבל עכשיו כתב להם כתובה ולא כתב להם גט, והיינו דקא אמר הנביא איזה ספר כריתות אמכם (ישעי' נ א): In the Sinai Desert, in the Tent of Meeting, etc.: That is why the verse needed to say, "in the Tent of Meeting in the second month." It is like a man who enters with his bride under the wedding canopy and writes her a ketubah, signing the time and the place to it. Likewise did the Holy One, blessed be He, do. As up until now, he wrote them neither a ketubah nor a divorce bill. But now he wrote them a ketubah, however he did not write them a divorce bill. That is what the prophet said (Isaiah 50:1), "Where is your mother's book of divorce?"
ד"א מה ראה משה והקדים פרשה זו לפרשת הפסח, שפרשה זו היתה באחד לחדש השני, והוא אייר, ופרשת פסח היה בחדש הראשון, שנאמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים (פסוק א), וכתיב בחדש הראשון לאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (במדבר ט א ב), והלא פרשת הפסח היה בניסן, והיה לו להקדים בפרשה זו קודם לאייר, ולמה עשה כן, לפי שבאותה פרשה נאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' (שם שם ו), ואותה שעה נאמר להם מצות פסח שני לטמאים, לכך לא רצה להתחיל הספר בפרשת טמאים, ומכאן למדנו שאין מוקדם ומאוחר בתורה, הני מילי בשני ענינים, כגון אלו ב' המעשים, אבל בחד ענינא אותו שהוא מוקדם הוא מוקדם, ואותו שנכתב מאוחר הוא מאוחר, שאם לא נאמר כן, אם כן כלל ופרט שאנו אומרים אין בכלל אלא מה שבפרט, והיינו יכולין לומר פרט וכלל הוא, ונאמר שנעשה כלל מוסיף על הפרט, וכן פרט וכלל מה שאנו אומרים נעשה כלל מוסיף על הפרט, ונאמר שכלל ופרט הוא ואין בכלל, [אלא] מה שבפרט, אלא מכאן אתה למד מאחר שאנו דורשין את התורה בכלל ורפט, ובפרט ובכלל, שבענין אחד יש מוקדם ומאוחר: