והפַרְד וכו' משיעמיד ערימה. מפ' בירושלמי משיעמיד ערימה אפי' בראש גגו ואע"ג דהעבירן דרך חצרו מקצה אינש דעתי' מינייהו שלא לאכלן עד שיצטמקו שם בראש גגו וכ"ש אם העמיד ערימה בשדה דודאי מהני לחייבם במעשר:
משיפקלו. בקצת ספרים מצאתי כתוב משיפקילו ומפ' בירוש' מן די ירים פודגרא ופי' רמב"ש ז"ל שעוקרים הבצלים עם השרשים ומסירין מעליהן הקליפות הרעות והשרשים ע"כ ופודגרא הוא חולי הרגלים. וי"מ משיפקילו משיעשה אותן אגודה:
משימרח. שמיפה פני הכרי ברחת ומחליק אותו דומיא דממרח דרטי'. ופריך בירושלמי והא תני ר' יעקב בר סוסאי מאימתי הוא תורם את הגורן משתעקר האלה פי' בערוך אלה כמו עללתא כלומר התבואה ומשני דברייתא מיירי כשאין דעתו למרח:
הקטניות משיכבור. תניא אבל כובר הוא מקצת ותורם מן הכבור על שאינו כבור ולא הוי מן החיוב על הפיטור מ"ט דכתיב והאלפים והעיירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו פי' מלמדי השוורים לחרוש והחמרים שהן עובדי האדמה בליל חמיץ משמע לי' בלול בעפר יאכלו וכיון דכך אוכלין הוי כגמר מלאכה. ועוד תניא בתוספתא הקטניות משיכבור ונוטל מתחת הכברה ואוכל ופסקה שם הרמב"ם ז"ל:
ואע"פ שמרח. אתבואה קאי כיון דקתני וממה שבתוך התבן ועוד דאקטניות תני בירושלמי בברייתא אבל קולט הוא מתחת הכברה ואוכל כדכתיבנא לה בסמוך והפירוש דהדקין שנופלין למטה עם העפרורית אכילת עראי בהו שרי דאינם בכלל גמר מלאכה:
מן הקוּטֵעִים. נראה לע"ד דגרסי הכא וגם לקמן בפ' בתרא סי' ד' הקטועים הטי"ת קודם הוי"ו ואי גרסי' הוי"ו קודם הטי"ת צריך להיות הקו"ף בנקודת שורק והטי"ת בפת"ח ובדגש ויהי' כמו המקוטעים. והכי מסתברא טפי שכן הגירסא גם כן ברמב"ם וגם בספ"ד דהלכות תרומות וי"ס שכתוב בהן הקיטעין ביו"ד אחר הקו"ף: