העור והרוטב וכו'. ביד פ"ד דהלכות מ"א סימן י"ח וכולה מתני' עד סוף סימן ה' פ"א דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ז' ח' ט' י' י"א י"ב ור"פ שני ובפ"ד דהלכות טומאת אוכלין סימן ד':
הקיפה גמ' מאי קיפה אמר רבא פירמא אמר ליה הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין אלא אמר רב פפא תבלין ופי' קיפה פירמה דק של בשר שצולל ליסוד הקדרה שקורין פונדיילא. תבלין באנפי נפשייהו לא אכלי להו אינשי ע"כ. תוס' פ"ק דמכלתין דף ו':
מצטרפין לטמא טומאת אוכלין. היא טומאה קלה דאמרי' בעלמא וקרי לה טומאה קלה דאינה מטמאה אדם וכלים: בפי' רעז"ל והאלל גיד השדרה והצואר. אמר המלקט כתבו תוס' ז"ל ואיצטריך נמי למיתני גידין דאי תנא אלל דהיינו גיד הצואר ולא תנא שאר גידין מיטמא אפי' טומאת נבלות בצרוף ואי תנא גידים ולא אלל ה"א דאלל שהוא קשה לא מצטרף דלא הוי בכלל שאר גידים ע"כ:
והטלפים לא גרסי' והצפרנים דלא איירי במילי דעוף מדלא קתני חרטום ואפשר דגרסי' צפרנים וחרטום דלא פירש הכא פירש בריש טהרות ועל צפרנים מפרש בגמרא מקום המובלע בבשר ועל טלפיים לא מפרש מידי ואפשר דבטלפיים אף מה שאין מובלע בבשר צריך לבשר טפי מן צפרנים תוס' ז"ל. בפי' רעז"ל צריך להיות וכן קיפה ורוטב לאו מנבלה נינהו וכו':
אבל לא טומאת נבלות. תוס' ס"פ בהמה המקשה:
השוחט בהמה טמאה. תוס' ר"פ קמא דמכלתין ובפ' השוחט (חולין דף ל') כתבו הם ז"ל דהא דקאמר התם והא תנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה אינה משנה בשום מקום אלא ממתני' דייק לה ע"כ. וכן כתבו ג"כ במרובה דף ע"ו ולפי זה יובן דההיא דקתני דמפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה דוקא בשחיטה מקולקלת כגון הכא ישראל בטמאה עו"ג בטהורה אבל בשחיטה כתקנה לא חשיבא מפרכסת כחיה עיין בתוס' שם במרובה ע"א ע"ב:
לנכרי. דוקא ישראל ודוקא שחיטה ודוקא טמאה ודוקא לנכרי ישראל ששחט בהמה טמאה לצורך נכרי ועודה מפרכסת אע"ג דאכתי לא חזיא לנכרי וכו'. לשון רעז"ל עד אבל נכרי בשחיטה לא משויא ליה מחשבתו אוכלא. אמר המלקט וכן ישראל בנחירה לאו אוכלא משוי ליה דלא אשכחן נחירה גביה והכי תניא בגמ' נחרה אין בה טומאה של כלום ובטהורה לישראל או עו"ג לא איצטריך למיתני דכ"ש דהוי אוכלא מיד בשחיטה וטמאה לישראל וכו' כדמפרש רעז"ל. וביד פ"ג דהלכות טומאת אוכלין סימן ד':
האלל המכונס. האי אלל דסיפא לכ"ע הוי בשר שפלטתו סכין אצל העור עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט פי' ל"מ לריש לקיש דמפרש אלל דרישא בשר שפלטתו סכין אלא אפי' לר' יוחנן דמפרש אלל דרישא גיד הצואר מודה הכא דלא הוי רק בשר שפלטתו סכין בלבד:
המכונס. אמר רב הונא והוא שכנסו דגלי דעתיה דלא בטליה מעיקרא אבל נתכנס מאליו כגון שכנסוהו תינוקת או חיה אחר הפשט לא דהואיל ובטל מתחלה ונעשה עור תו לא הדר הוי בשר דלטומאת אוכלין הוא דמהניא מחשבה לשוויי אוכלא דאפי' עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין אחרי שעשאו רך כדאיתא בס"פ בהמה המקשה בברייתא בגמרא אבל לשווייה בשר לא. ורב הונא דאוקמה למילתיה דר' יהודה כשהיה זית זה מתחלה לחצאין ואפ"ה לר' יהודה לא בטיל אליבא דר' ישמעאל אמרה דס"ל לר' ישמעאל בסמוך בסימן ד' דעור אינו מבטל אפי' פלטתו סכין: המכונס הנאסף למקום אחד דהואיל ואחשביה שכנסו לא בטיל וחשיב כבשר נבלה וחייב עליו אם נגע בו ונכנס למקדש או אכל קדש כך צ"ל בפי' רעז"ל: ועוין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני פרשה עשירית:
אם יש כזית במקום אחד חייבין עליו. כתבו תוס' ז"ל דחייבין עליו לא מיירי לענין אכילת נבלה דלא צריך כנסו לענין אכילה דכיון דאכלו אין לך כנוס גדול מזה ע"כ: