בהמה המקשה. ראיתי שוני משניות שמדקדקים לגרוס המְקשה בנקודת שבא תחת המם:
מותר באכילה. מפרשינן בגמ' דהאי מותר לא קאי איד דאבר עצמו שיצא לחוץ שוב אינו ניתר בשחיטת אמו ול"ל תקנתא בחזרה ולא קאי נמי אעובר שהוא בפנים לגמרי שהרי אפי' בלא החזירה הוא ניתר בשחיטת אמו ומאי דתני מותר בהחזירה היינו מקום חתך דלדידיה מהני חזרה שאם לא החזיר צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון לחותכו שאותו מקום שדבוקים בו החיצון והפנימי אסור מפני שהוא עומד על שפת הרחם ולא קרינן ביה בהמה בבהמה דילפי' מנה בגמרא שהעובר ניתר בשחיטת אמו משום דמקום חתך לאו בתוכה הוא אבל החזירו אין צריך לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר דקרינן ביה בהמה בבהמה ונהי דאבר עצמו אסור כדילפי' בגמ' ובשר בשדה טרפה כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר מקום חתך מיהו שרי דהא לא יצא חוץ למחיצתו שהרי על שפת הרחם עמד. ואפ"ה כל זמן שלא החזירו אסור דמה שהוא בשפת הרחם לא קרינן ביה בהמה בבהמה הר"ן ז"ל:
הוציא את ראשו וכו'. ר"פ יש בכור. ועיין במ"ש בפ"ג דנדה סימן ה':
חותך מעובר וכו'. פ' אלו טרפות (חולין דף נ"ה.) ובגמ' מפ' טעמא דאמר קרא וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' בבהמה וגו' שדי בהמה דרישא אבהמה דסיפא ודרוש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו ופריך אלא מעתה דעובר איקרי בבהמה ימירו בו אלמא תנן בפ"ק דמסכת תמורה אין ממירין לא אברין בעוברין ולא עוברין באברים וכו' וטעמא משום דכתיב ואם המר ימיר בהמה בבהמה ועובר לאו בהמה הוא ומשני אלא אמר קרא וכל בהמה כל לרבות את הולד ומיהו טחול וכליות לא דכתיב בההוא קרא אותה תאכלו ומשמע אותה כשהיא שלמה אכול כל הנמצא בתוכה אבל כשהיא חסרה שהנמצא מגופה הוא שנחסר ממנה לא תאכל את הנמצא רב שימי בר אשי אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא דעובר איקרי בהמה ודקא קשיא לך אין ממירין הא מני ר"ש היא וטעמא לאו משום דעובר לאו בהמה אלא משום דמקיש תמורה למעשר דתנן התם אמר ר"ש והלא מעשר בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו לומר לך מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור מה מעשר קרבן מזבח יצאו קרבנות בדק הבית הלכך דוק מינה נמי מה מעשר אינו בעוברין ואיברין דבעי' יעבור תחת השבט אף תמורה אבל למאן דלא מקיש ממירין דעובר איקרי בהמה. ומנא תימרא דההיא דאין ממירין ר"ש היא דתנן בסיפא דידה דפליג ר' יוסי עלה ואמר ממירין ומפ' טעמיה והלא במוקדשים פירוש בתחלת הקדש האומר רגלה של זו עולה כולה עולה אף וכו' ש"מ מדקאמר והלא במוקדשין דלר"ש מהדר והלא במוקדשין אתה מודה דהאומר רגלה של זו וכו'. שאני ואתה סבירא לן הכי דאילו ר"מ ור' יהודה אפילו בתחלת הקדש ס"ל האומר רגלה של זו עולה אין כולה עולה כמו שכתבתי שם סימן ג' אלא ודאי דלר"ש קאמר וש"מ דת"ק ר"ש הוא וכיון דשמעת ליה לר' שמעון בעלמא דמקיש תמורה למעשר טעמא בהא נמי משום הקישא ודחי לא תימא דת"ק ר"ש הוא דלעולם אימא לך דתנא קמא ר"מ או ר' יהודה וטעמייהו בהא משום דאברים ועוברים לאו בהמה מיקרו ודקשיא לך היכי מצי ר' יוסי למימר לר' מאיר והלא במוקדשין וכו' לאו משום דס"ל דנימא והלא במוקדשין אתה מודה לי אלא ה"ק ליה והלא במוקדשין יודע אני דהאומר רגלה של זו עולה כולה עולה דנפקא לי מיהיה קדש אף כשיאמר רגלה של זו או עובר של זו תמורה תהא כולה תמורה ואשתכח דהמיר בהמה כולה וקרינן בהמה בבהמה וטעמא דנפשיה הוא דקאמר:
זה הכלל דבר שגופה אסור ושאינו גופה מותר. בגמ' בעי הוציא עובר את ידו וחתכה וחזר והוציא את ידו האחרת וחתכה עד שהשלימו לרובו מהו מי אמרינן הא נפק ליה רובא והוי ילוד ואסור אפילו מיעוט הנשאר בפנים או דילמא רובא בבת אחת בעינן ומשני ת"ש שאין גופה מותר לאתויי מאי לאו לאתויי כה"ג דנשאר מיעוט העובר בפנים ורובו יצא מחותך ודחי לא לאתויי קלוט אפילו הנמצא שלם במעי פרה ואליבא דר"ש דאע"ג דאמר ר"ש קלוט בן פרה אסור דנפקא ליה מגמל גמל ב' פעמים כדכתבי' בפ"ק דבכורות סימן ב' ה"מ היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי דנפקא ליה מקרא דכתיב מפרסת פרסה אפילו שאין לו לעובר הזה אלא פרסה שאין פרסותיו סדוקות אֶכוֹל ופרסות דכתיבי בקראי איצטריך לר"ש למידרש פרסות הֶחְזִיר אֱכוֹל פי' שאם הוציא עובר את ידו דהיינו פרסותיו והחזירן ג"כ קודם שחיטה אכול מקום חתך של שניהם וממילא משמע דאם לא החזיר אלא אחת אינו אוכל אלא מקום חתך שלה: ובת"כ פ' שמיני פרשה ב': וביד פ"ה דהלכות מ"א סימן ט' ט"ו: ובטור י"ד סימן י"ד: