פרה שילדה כמין חמור וכו'. גמרא תניא פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטורה מן הבכורה ואם יש בו מקצת סימנים חייב ומפרש בגמרא דהאי ואם יש בו מקצת וכו' לא קאי רק ארישא אפרה שילדה כמין חמור משום דתרוייהו קדישי בבכורה ודמי קצת לההיא דתנן לקמן פ' שני רחל שילדה כמין עז ואם יש בו מקצת סימנין חייב. ועיין במ"ש לקמן פ' שני סי' ה' וביד שם בהלכות בכורים פי"ב סי' י"ח ובפ' שני דהלכות בכורות סי' ו' ובטור יו"ד סי' שט"ו:
עד שיהא היולד חמור כך צ"ל:
ומה הם באכילה. מה הוא מיושב יותר דלא דבר אלא בפרה שילדה מין חמור ולא בחמור שילדה מין פרה. תוס' ז"ל. ובתוספי הרא"ש ז"ל כתוב וראיתי בספרים שכתוב וחמור שילדה כמין פרה וגירסא נכונה היא דטפי הוי חדוש דפטור מן הבכורה מחמור שילדה כמין סוס דאין במינו קדוש בבכורה ע"כ. ולפי זה הצריכותא דאיתא בגמרא שהעתיקו הרמב"ם ור"ע ז"ל לא קאי לדעת הרא"ש ז"ל ההיא צריכותא רק אברייתא שהעתקתי בסמוך דו"ק: בפי' ר"ע ז"ל מהו באכילה כלומר בהמה שאין היולד שהיא האם דומה לנולד מהו באכילה כך נראה שצ"ל. ולשון הרמב"ם ז"ל בפירושו ומה שאמר ומה הם באכילה עניינו לפי סדר המאמר כך הוא ואיך דין המין אם נולד משונה ממינו בצורתו השיב ואמר בהמה טהורה וכו' ע"כ:
בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה וכו'. פ"א דהלכות מ"א סי' ד' ה' ובטור יו"ד סי' ע"ט פ' ועיין שם בספר הלבוש. ובברייתא בגמרא אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו ואיזה זה טהור שנולד מן הטמא כו' [עי' בתוי"ט] הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור רש"א גמל גמל שני פעמים אחד בת"כ ואחד במשנה תורה אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה ורבנן גמל גמל שני פעמים חד לאסור עצמו וחד לאסור חָלָב הנקבה דסד"א חלב דבהמה טהורה גופה דשרייה רחמנא מכמה קראי דחד מינייהו לכו שברו ואכולו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב דחדוש הוא הואיל דליכא מידי דאתי מחי ושריה רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי דמי ושרי הלכך אפילו בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ"ל. ור"ש חלבו נפקא ליה מאת הגמל ורבנן אתים לא דרשי. ואיתיה בת"כ פ' שמיני פ"ג. גרסי' תו בגמרא ת"ר רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין רחל פטורה מן הבכורה ואם יש בו מקצת סימנים חייבת רש"א עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו ע"כ. ולאכילה נמי דתניא רש"א גמל גמל שני פעמים אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה ואם ראשו ורובו דומה לאמו מותר באכילה דלאכילה נמי בעי ר"ש ראשו ורובו ומשמע בגמרא כפי מה שמצאתי כתוב בגליון דארבע מחלוקת יש בדבר דרבנן סברי טמא שנולד מן הטהור מותר אפילו בלא סימן אחד ור"ש סבר טמא שנולד מן הטהור אפילו עבורו מן הטהור בעינן ראשו ורובו ור' אליעזר ור' יהושע פליגי בברייתא אליבא דר' שמעון דס"ל דאפילו עיבורו מן הטהור קלוט במעי פרה אסור בלא סימן אחד אבל אם דומה לאמו בסימן אחד כגון בפיו או באזנו או בידו או ברגלו ואפי' בצמרו לכ"ע שרי ובהא פליגי ר"א ור' יהושע דר' יהושע סבר ה"מ דמותר בסימן אחד דעיבורו מן הטהור אבל בעיבורו מן הטמא אפילו בסימן אחד טמא אבל אם ראשו ורובו דומה לאמו מותר דאע"ג דכתיב שה כשבים ודרשי' עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה ה"מ בסימן אחד אבל אם דומה לאמו בראשו ורובו מותר דהא גבי בכור דכתיב אך בכור כשב ודרשינן שיהא הוא כשב ובכורו כשב ואפ"ה אמר ר"ש דהיכא דדומה לאמו בראשו ורובו מותר ור' אליעזר אפילו עיבורו מן הטמא סגי ליה בסימן אחד. ועיין במ"ש בס"פ ששי דתמורה סי' ה':
שהיוצא מן הטמא. לדעת הרמב"ם ז"ל כלל זה דוקא באיסור שיש בו לאו ולדעת הרמב"ן ז"ל אפילו בדבר היוצא מאיסור שאין בו רק עשה עיין בהר"ן ז"ל בכתיבות פ' אע"פ ד' תצ"ד או בספר קרבן אהרן פ' שמיני פרק רביעי. ובגמרא דייק למה ליה למתני שהיוצא שנותן טעם לדבר דה"ל למיתני והיוצא ומשני סימנא בעלמא הוא שלא תחליף גירסתך בשכחה ותימא זיל בתריה דידיה והאי טהור מעלייא הוא אלא זיל בתר אימיה. ורב ששת דייק בגמרא מדקתני מן הטמא ולא קתני מטמא שמעינן דמי רגלים של חמור אסורין דמן הטמא משמע מינא דטמא אע"ג דהוי בלא ירד והני נמי מינא דטמא הן דדמו לחלב דעכירי אבל מטמא משמע מגופיה. ואיכא דאמרי הכי אמר רב ששת מטמא לא קתני אלא מן הטמא והני נמי מטמא קאתו שבתוך גופו היו ואע"ג דלאו מגופיה מימצן אסירי ולהאי לישנא פירשו תוס' חיצוניות דס"ל לרב ששת דכל מי רגלים אסורין בין דסוס בין דגמל בין דחמור ודחמור איצטריך ליה משום דשתו ליה אינשי דמעלי לירקונא:
דג טמא שבלע דג טהור. אע"ג דלא חזינן ליה שבלעו כיון דרוב דגים משריצים במינם וזה השריץ מין אחר כמי דבלע בפנינו דמי ומותר כך צ"ל בפי' ר"ע ז"ל. ובת"כ תניא גבי דגים תאכלו לרבות את הטהור שבמעי טמא יכול אף הטמא שבמעי טהור ת"ל אותם ומה ראית לומר בבהמה שבמעי טמא טמא ושבמעי טהור טהור ובדגים אינו כן לפי שאינו גדוליו אלא כשהוא חי בלעו אבל גדוליו שרי שהיוצא מן הטהור טהור רש"י ותוס' ז"ל. ואיתה להאי בבא בתוס' פ' ר' ישמעאל דמנחות ד' ס"ט. ובטור יו"ד סוף סי' פ"ג. וכתב שם בית יוסף בשם הרא"ש ז"ל וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה תימא דבמסכת אהלות תנן גבי כלב שאכל בשר המת ומת הכלב כמה תשהה במיעיו ג' ימים מעת לעת ובעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף אלמא חשיבא כמעוכל א"כ הכא נמי תשתרי ויש לחלק בין איסור לטומאה [הגה"ה וז"ל תוס' ז"ל והכא נמי לישתרי ולא מסתבר לחלק בין בשר המת לשאר דברים דשלשה ימים דכלב משמע בכל דבר מדמייתי עלה במסכת שבת פ' שואל יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך משהה אכילתו במיעיו ג' ימים ויש לחלק בין איסור לטומאה ויש רוצים להתיר מתוך משנה זו חטה שנמצאת בפסח במעי תרנגולת ולפי מה שחלקתי בין איסור לטומאה אין זו ראיה ועוד אומר ר"ת דשמא יש להחמיר כר' יהודה בן בתירה דבעי מעת לעת ואם באנו לומר דאין חילוק בין איסור לטומאה צריך לומר דהכא איירי בלא שהה שם כדי עיכול וא"ת אי לא שהה כדי עיכול היכי פריך בגמרא כי חזינן דבלע נימא האי איעכלא והאי אשריץ והלא לא שהה כדי עיכול וי"ל לפי שלפעמים ממהר להתעכל והוה לן למיחש לחומרא ולא הוי ככלב דלעולם בשלשה ימים ע"כ]. והרב רבינו משה ז"ל היה מחלק בין היכא שאכל ולעס בשניו ובין היכא שבלעו שלם כי הך מתני' דבהכי לא חשיב עיכול עכ"ל ז"ל וזהו שכתב רבינו דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם עכ"ל ז"ל: