כבר ידעת שהיולדת מביאה חטאת ועולה וחטאת שלה קודם לעולה ואע"פ שכתוב בה עולה קודם לחטאת לא הקדימה הכתוב אלא למקראה וכל חטאת ועולה של אדם אחד חטאת קודמת ואפילו חטאת העוף לעולת בהמה כמו שיתבאר במקומו מעתה הביאה חטאתה ולא הספיקה להביא עולתה ומתה יביאו יורשים את עולתה שאין העולה מכפרת עד שתאמר אין כפרה למתים אלא אינה אלא דורון ואע"פ שאמרו עולה מכפרת על חייבי עשה הואיל ואינה מכפרת חטא ידוע אין לומר בו אין כפרה למתים אבל אם שנתה הסדר והביאה עולתה תחלה אע"פ שלכתחלה לא היה לה לעשות כן לא יביאו יורשים את חטאתה שאין כפרה למתים והרי חטאת שמתו בעליה היא ולמיתה אזלא ומה שאמרו בתוספתא בחטאת העוף שמתו בעליה שאינה מתה לדעת ר' שמעון היא שנויה שהיה סובר גם כן שאין חטאת צבור מתה מפני שיש בחמש חטאות שאין מקום להם בצבור כגון ולד חטאת שאין צבור מביא נקבה וכגון תמורת חטאת שאין צבור עושין תמורה וכגון מתו בעליה שאין צבור מתים ומאחר שיש בהם שאין להם מקום בצבור אף באחרות כגון עברה שנתה או נתכפרו באחרת אינן מתות בצבור וכן לדעתו מטעם זה חטאת העוף הואיל ואינו בולד חטאת שהרי אין ולד יוצא מגופו וכן שאינו עושה תמורה אף האחרים אינו נדון בהם ומכל מקום לדעת חכמים את הראוי להם נדון בו אע"פ שיש בהם שאינו ראוי להם והלכך חטאת שמתו בעליה היא ולמיתה אזלא והלכה כדבריהם לענין זה אלא שבענין חטאות שנתכפרו הצבור באחרת ונמצאת הראשונה תרעה עד שתומם ותמכר ויפלו דמיה לנדבה ואין צריך לומר שכן בעברה שנתה שאף ביחיד פסקוה רבים כן ולא פסקו מיתה בחטאות אלא ארבע וכן נראה ממסכת תמורה ואף גדולי המחברים פסקוה כן הא זו של יולדת מיהא חטאת שמתו בעליה היא ולמיתה אזלא ואין צריך לומר אם לא הביאה לא חטאת ולא עולה שאין היורשים מביאים כלום אפילו הפרישה את שניהם מחיים אבל כשהביאה חטאתה ומתה שאמרנו שיביאו יורשים את עולתה לא סוף דבר בהפרישתה מחיים אלא אף בלא הפרישתה מחיים שכבר נשתעבדו נכסיה לקרבן וכל שיש מקום להקרבתו יורשים חייבים בו מכח השעבוד שכל שעבוד נכסים מן התורה הוא כמו שיתבאר אלא שכל שלא הפרישה מחיים דוקא כשהניחה קרקע ליורשיה כמו שכתבנו בראשון של ראש השנה:
דין זה שכתבנו בחטאת ועולה על הדרך שכתבנוה באשה כך הוא נאמר באיש כגון זב שהביא חטאתו ומת וכן מצורע אלא שמתוך שמשנה זו שנויה במסכת קנין ורוב דברים שבה נאמרו באשה ויש מהם שאין בהם מקום באיש הוא שונה אף זו באשה ויש דוחקין לפרש שדוקא נשנית באשה ואין דבריהם כלום:
זה שביארנו בשעבוד נכסים שהוא מן התורה וכמו שאמרו שיעבודא דאוריתא כך פירושו שכל המלוה את חברו הן בשטר הן בעדים והיא הנקראת מלוה על פה מכיון שמסר לו מעותיו נשתעבדו נכסי הלוה למלוה שיעבוד גמור אף בלא פירש לו שעבוד נכסים שאלו פירש אין צורך לומר כן שבודאי הכל מודים שמן התורה הוא לכל אדם להשלים תנאו ולהיות הן שלו צדק אלא אף בלא פירש שמדת הדין משעבדת הנכסים לכל הלואה שבעולם אפילו בעל פה וכמו שמצינו בערב שחייב כדכתיב אנכי אערבנו וניכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה ומן הדין הוא שאם מכר הלוה את נכסיו שיהא המלוה חוזר וטורף מן הלוקחים אלא שחכמים הפקיעו טירפא ממלוה על פה מפני שאין לה קול וחששו להפסד הלקוחות ומתוך כך אמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשים אע"פ שנשתנה רשות הנכסים ואלמלא שהשעבוד מן התורה לא היתה נגבית מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות מחשש פסידת לקוחות הא מלוה בשטר גובה מן הלקוחות אף בסתם כמו שביארנו ויש שואלים והלא רב פפא בעצמו אמר באחרון של בתרא מלוה על פה נגבית מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ולא בא עליה מטעם שיעבודא דאוריתא אלמא שלא מן הדין הוא אלא מחשש נעילת דלת איפשר שלא אמרה כן שם אלא לדעת עצמו שאמר שם פריעת בעל חוב מצוה וכבר פסקנו שם שאין הלכה כמותו אלא פריעת בעל חוב דין גמור הוא ובכאן אמרה כטעם רבים שמאחר שהיה אף הוא מורה בענין אע"פ שהיה בענין חלוק בטעם רצה להזכירה בטעם האחרים שלא יפקפקו עליה ויש מחזירין את הכל לטעם אחד ומפרשים מלוה על פה נגבית מן היורשים שיעבודא דאוריתא שאלמלא לא היה השעבוד מן התורה היינו פוטרים את היורשים והיו באים לנעילת דלת ומכל מקום אין מלוה על פה נגבית מן היורשים אלא באחד משלשה דרכים והם תוך זמן או שחייב מודה או שמתוה ומית בשמתיה כמו שהתבאר שם ומכל מקום גדולי המפרשים פוסקים כלשון האמור שם שלא משום שעבוד תורה אמרוה אלא משום נעילת דלת ומה שיצא לנו מבין סברות אלו וכן שאר דברים שמתגלגלין על ענין זה כבר ביארנוהו שם:
כל שנאסרה לבני אדם מצד אישות בטל האישות בטל האיסור כגון אשת איש שכל שמת הבעל הותרה אשתו לכל חוץ מן היבמה שחדשה בה תורה דין אחר אבל ערוה שמחמת אישות שנצטרף עם האישות איסור שמחמת קורבה יש מהם שאע"פ שבטל האוסר לא בטל האסור כגון אשת הבן שאע"פ שמת הבן נאסרה אשתו לאביו וכן רוב העריות כמו שיתבאר במקומו:
ולענין ביאור זה שאמרו ואוקמה אעשה פירושו מויצאה והיתה לאיש אחר כלומר זו תהא לאיש אחר ולא אחרת אלא שאין הלכה כן כמו שכתבנו:
פסולי המוקדשין ר"ל קדשים בעלי מומין שנתנו לפדייה כל שלא פדאם אין לו בהם היתר זביחה ואכילה וכל שנהנה מעל ואם פדאם יש לו בהם היתר זביחה ואכילה ומכל מקום אסורין בגיזה ועבודה וכדכתוב לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך ור"ל אחר שפדאם וכן אמרו תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ר"ל שלא יוציא את החלב מהם שכל שמחיים אסור שהרי אין לך בו אלא היתר זביחה ואכילה ואכלת ולא לכלביך: