וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי. ויגר מואב מפני העם וכו' ויאמר מואב אל זקני מדין עתה כו'. יש להבין על אמרו כל אשר עשה ישראל לאמורי ולא אמר מה אשר עשה לעוג מלך הבשן שהיה יותר גבור עד שנתירא משה רבע"ה ממנו ואמר לו הקב"ה אל תירא אותו וכו' עוד קשה קושית רש"י ז"ל ויאמר מואב אל זקני מדין הלא מעולם היו שונאים זא"ז ומה שתירצו ז"ל משל לשני כלבים כו' עד מיראתן של ישראל עשו שלום כו' עדיין אנו צריכים למודעי. ועוד ראוי להתבונן על אמרו עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו מה זה לשון הקהל הול"ל ישראל או העם מה הקהל. הענין הוא כך שהעיקר הכל הוא התחברות ישראל שיהי' אהבה ואחוה וריעות ביניהם והדבר הזה פועל ישועות גדולות ומסלק כל המקטריגים כדכתיב חבור עצבים אפרים כו' הנח לו. וכן שמעתי מפי אדומ"ור בוצינא קדישא מו"ה אלימלך זצוק"ל כששאל אותו ביחוד הצדיק המפורסם בוצינא קדישא אחיו מו"ה משולם זושא זללה"ה הייתי אז אצלם כששאל אותו בז"הל אחי למוד לי זה שאתה הוא פועל ניסים ונפלאות ומעשים נוראים שאוכל ג"כ לפעול כך. כלל הדברים בקיצור שהשיב לו אדומ"ור שהוא ע"י התחברות הצדיקים ואהבה וחיבה וריעות ביניהם עי"כ נפעלים ונעשים כל הניסים וכל הפעולות והמעשים נוראים והודה הצדיק הנ"ל לדבריו ואמר בוודאי כי זה עיקר הכל. ואיתא ג"כ בגמרא דסנהדרין כינוס לצדיקים נאה להם ונאה לעולם דהיינו כנ"ל. והנה ידוע שבזמן הזה שבאו על ישראל בלק ובלעם הי' הדור ההוא עדה שלימה שכבר מתו דור המדבר שנגזר עליהם כו' והם היו מוכנים לבוא לא"י חוץ מאותן כ"ד אלף שמתו בדבר בלעם ע"י עצה של בנות מואב אח"כ אבל מתחלה היו כולם קדושים עדה שלימה והי' ביניהם אהבה וחיבה ואחוה ושלום ועי"כ נפלו לפניהם שני מלכי אמורי סיחון ועוג מלך הבשן שהיו שקולין ככל ז' מלכי כנען לפי שהי' שלום ואהבה וחיבה ביניהם כידוע שבימי אחאב המלך הגם שהיו עוע"ז ומפני השלום שהי' ביניהם כבשו כל המלחמות ומכ"ש כאן בימי משה רבינו ע"ה שהי' שלום ביניהם והיו קדושים שמכ"ש שכל שונאיהם היו נוכלים תרתם וזהו אמרו וירא בלק וירא הוא לשון הבנה (כמו וירא וירץ לקראתם שדרשוהו חז"ל לשון התבוננות) וביאורו שהבין שכל אשר עשה ישראל והכו מלכים אדירים היו בשביל לאמורי פי' כמו את ה' האמרת היום שהוא לשון גודל אהבה וריעות שהצלחתן הי' מפני הוקף האהבה אשר ביניהם ע"כ ויגר מואב מפני העם ויאמר מואב אל זקני מדין שהגם שמעולם היו שונאים זה לזה עשו שלים ביניהם לדמות אל ישראל עם הקדוש כי הקליפה הולך אחר הקדושה כקוף בפני האדם אכן באמת לשוא עמלו כמו שאמרו חז"ל כינוס לרשעים אוי להם כו' ואיתא בזו"הק שארי בחיבורא וסיימי בפרודא ע"כ ויאמר וכו' עתה ילחכו הקהל ביאורו הקהל דייקא שמפני אשר הם נקהלים יחד באהבה וחיבה ע"כ ילחכו וכו' כלחוך השור את ירק וכו' פי' בלחיכה אחת ובלי טורח ועמל כי מפני התחברותם נעשים להם ניסים ונפלאות בלי טורח כלל כנ"ל.
עוד על פסוקים הנ"ל בהתעורר עוד איזה דקדוקים א' הדקדוק הנ"ל הלא עוג מלך הבשן הי' מלך גבור יותר מסיחון מלך האמורי ולמה נתיירא כשראה מה שעשו ישראל לאמורי ולא נתיירא כשראה מה שעשו ישראל לעוג עוד קשה שאמר הכתוב ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא. וכי נצחונם הי' על שהיו עם רב הלא הם בעצמם ראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם כמו שפירש"י ז"ל מה ראה מואב ליטול עצה ממדין כיון שראו כו' עיי"ש וא"כ מה הוא הנתינת טעם כי רב הוא גם קשה על אמרו כי רב הוא הי' לו לומר כי רב הם שמלת הוא היא לשון יחיד ואין שייך אצל רבים. ונראה בזה דהנה הצדיקים ע"י יחודם בשמות ההויות הקדושים מעוררין הרחמים על כנ"י והסט"א נתכנע לפני הקדושה. אך לאו כל אדם יכול לפעול ע"י כוונתו בשמות הקדושים כי לא בכוונה לבד תלי' מלתא רק אם הוא עובד את הש"ית באמת ולומד מורה לשמה בד"ור איש אשר כזה הגם שאינו מכוין בשמות הקדושים כיון שכל מוציא שפתיו הוא בקדושה ובטהרה ע"כ בכל אמרותיו הן בלשון הקודש והן בשאר לשונות הוא מעורר למעלה הכ"ב אתוין דאורייתא מפני שהוא עוסק בתורה לשמה א"כ ממילא נתייחדו היחודים ונפעל ניסים ונפלאות לישראל ושורש לזה שיתיחדו היחודים הוא כשיש אחדות בישראל כנ"ל כמו שמצינו בגמרא דורו של אחאב אע"פ שהיו עובדי ע"ז ירדו למלחמה ונצחו מפני שהי' אחדות ביניהם וכ"ש כשיש אחדות בישראל והן עושקים בתורה לשמה מיחדין ע"י דיבורם השמות ההויות הקדושים ובזה המה מכניעים את כל נגדם וכל מה שהם אומרים בפיהם הקב"ה ממלא רצונם והנה יניקות הסט"א הוא מהקדושה כנ"ל לפיכך בלק שהי' מכשף גדול הביט מתוך עומק חשכת הקליפות אל הקדושה שיניקתו הי' מהקדושה וראה שישראל מעוררין באמירת פיהם השמות הויות של רחמים ומכניעים הסט"א לפני הקדושה והבין שזאת הוא מפני שיש ביניהם אחדות כנ"ל והם כולם כאיש אחד בלב אחד לכן ירא לנפשו מפניהם וזה ביאור הכתוב וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי פי' ראה מה שישראל פועלים ע"י אמירתם כי הר"ת של "וירא "בלק "בן "ציפור "את "כל "אשר "עשה "ישראל "לאמורי עולה רל"ב כמספר השמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ור"ל שראה שע"י אמירתן הן מיחדין השמות הויות ש"ר והבין מה שבכוחם להמשיך כ"כ ע"י אמירתם הוא מפני שיש אחדות ביניהם וירא לנפשו מפניהם. וזהו ויגר מואב מפני העם ומחמת מה אמר הכתוב כי רב הוא ר"ל הגם שרב הם יכולים להקרא בלשון יחיד הוא שיש אחדות ביניהם וכשיש אחדות ביניהם הם מפילים כל הקמים עליהם על ידי אמירה בלבד. לזאת ירא מואב מפני בני ישראל.
ועתה לכה נא ארה לי וכו' ויאמר בלעם אל האלהים בלק בן צפור כו' הנה העם היוצא ממצרים כו'. עתה לכה קבה לי כו' לא תאור את העם כי ברוך הוא כו' מה אקוב לא קבה אל כו' כי מראש צורים אראנו כו' הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה וכו' ראוי לתת לב למה בחרו בלשונות האלה שהם ארה וקבה ולא אמר לכה קלל לי שמשמעותו יותר לשון קללה ומצאנוהו משתמשין בו בהרבה מקומות יותר מלשונות הללו ובפרטות לשון קבה שהוצרך רש"י ז"ל לבקש דמיון לשורש המלה יעו"ש גם אמרו לא תאור את העם כי ברוך הוא יש להבין מה זה נתינות טעם וכי לא הי' באפשרי לקלל את מי שהוא ברוך גם אמרו ברוך הוא לשון יחוד הי' לו לומר ברוכים הם. גם הנה ברכת ברך וכו' ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה נראים לשונות כפולים. גם ראוי להבין כוונת הרשעים האלה כי הלא ידעו מעלת עם בני ישראל וחיבתם לפני המקום ב"ה. ויראה לרמוז בזה ע"פ מאמר הזו"הק אורייתא וקוב"ה וישראל רד וביאור הדבר כי הנה בעצמיות אחדותו ית"ש אין בו שום השגה כלל ולית מחשבה תפיסה בי' ואפילו העולם היותר עליון אינו משיג כלל מעצמיות אחדותו רק ממציאותו ועיקר כל עבדותינו הוא להתאחד ולקשר עצמינו בא"ס ב"ה ולקשר נשמתינו לשרשן לצור חוצבנו משם ולהתאחד באחדותו ית"ש ע"י גודל הדביקות וההזדככות המעשה והדיבור והמחשבה ובאמצעות עסק התורה שהוא אמונת שעשועים יום מים ואמרו חז"ל שקדמה לעולם אלפים שנה שרמזו ג"כ על הפלגות גודל דביקות התורה באחדותו ית"ש מה שאין הפהיכול לדבר והלב לחשוב עד שאמרו שקדמה לשבעת ימי בראשית אלפים שנה וזהו אורייתא וקוב"ה וישראל חד שמתאחדין באחדותו ית"ש. ולכן נאמר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו וכו' שרומז ג"כ שאין באפשרי להשיג דביקות נשמותיהון של ישראל באחדותו ית"ש מפני שהם דבוקים במקום שאין בו השגה אמנם אינו נקל לבוא למדריגה זו. והבא לעבוד ה' לקשר עצמו לשרשו צריך לעלות מתתא לעילא ולהכרית כל החוחים והקוצים המעכבים דרכו כי כל עוד שלא זיכך עצמו כ"כ עד שבא לעולם המחשבה עדיין יש מקום להמקטריגים לעמוד כנגדו ולבלבלו ובפרט כשהאדם בא לקבל עליו עול מלכות שמים אז צריך לשנס אתמתניו בכלעוז כי המקטריגים והמבלבלים עומדים לנגדו לבלבלו בכל היכולתם אבל מי שזכה לזכך עצמו עד שבא לעולם המחשבה אז אין מקום לסט"א להאחז בו כי אין יניקה להחיצונים מזי"ב ולמעלה ואז הוא נכסה מכל המסטינים וזהו הי' חפוי ענני כבוד על ישראל במדבר שהיו במדריגה שנכסין בהם מכל המקטריגים. ולכן אמרו ז"ל שמי שטעה בשיטים הי' הענן נקפל מכנגדו שרמזו שמפני שחטאו נפלו ממדריגתם ומדביקותם ולכן באו למקום שיש בו התגלות. ולכן אמרו חז"ל על פסוק ויראו כל העדה כי גוע אהרן אל תקרא ויראו אלא וַיִרָאו פי' שאז נפלו ממדריגתם למקום שיש בו אחיזה להחיצונים ולכן נלחם עמם הכנעני מלך ערד. והנה ידוע מאמר הכתוב ישת חשך סתרו שרומז שהעולמות העליונים שאין בהם השגה נקראים חשך מחמת העדר ההשגה בהם שאי אפשר להשיגם ולדבר בהם והז' מדות הם נקראים מאורות מפני שהורשה להתבונן ולדבר בהם. והנה אמרו חז"ל פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. ולכאורה יקשה להבין מפני מה בימי משה מצאנו כמה פעמים שניסו אבותינו את המקום ובימי יהושע נאמר ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע ולא מצאנו להם שום חטא הגם שהי' מדריגתו למטה הרבה מאד ממדריגת מרע"ה אמנם הענין הוא כי יען שהיתה מדריגת משה גבוה הרבה כבחינת חמה שאי אפשר להסתכל בה מגודל הבהירות לכן לא היו יכולין ישראל להתדבק במדריגתו ונפלו ממדריגתם כמה פעמים אבל מדריגת יהושע היתה נוחה לישראל להתדבק בה כבחינת לבנה שנוח להסתכל באורה ולכן עלתה בידם להתדבק במדריגה זו. ונבוא לביאור הכתובים כי הנה כל מגמת הרשעים האלה הי' להפריז האלוף ולהפסיק את ישראל משרשן כמו שאמרנו על מאמר בעל הגדה שלבן ביקש לעקור את הכל שרומז שביקש לעקור את יעקב אבינו להפרידו משרשו כמאמר הכתוב ארמי אובד אבי מלת אבי הוא לשון רצון (כמו ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם). ופירושו שביקש לאבד את יעקב ולהפרידו מרצון העליון. וכן הרשעים הללו בלק ובלעם זאת היתה כוונתם וזהו ששלח לו בלק לכה נא ארה לי שביאורו שתפילם ממעלתם ומקשרם הגבוה שיהיו אחוזים רק במקום שנקרא אור שהוא למטה בזי"הב וזהו לשון ארה לשון אור ותפרידם מעולם המחשבה שנקרא חשך ועי"ז יהי' בהם אחיזת החיצונים לקטרג עליהם ובלעם שהי' שונאם יותר אמר לשון קבה כי בלק הגם שרצה להורידם ממדריגתם למקום שיש בו השגה עדיין ישארו דבוקים במאורות העליונים שהם ג"כ אחדות הפשוט. אכן בלעם רצה להפרידם לגמרי ממקום הקדושה להביאם לעלמא דפרודא. וזהו לשון 'ק'ב'ה לשון ק"ב ומדה רומז על עלמא דפרודא שיש לו שיעור והוא בחי' קב ולזה אמר הש"ית לא תאור את העם כי ברוך הוא פי' שלא תוכל להורידם כלל ממדריגתם אפילו למקום שנקרא אור כנ"ל כי ברוך הוא שהם דבוקים הגבה למעלה במקור הברכות שעל זה רומז תיבת ברוך כידוע ואין שם שום יניקה לסט"א. לכן אין באפשרי להזיזם משם כלל. ולזה אמר ברוך הוא ולא אמר ברוכים הם מפני שרומז לעולם המחשבה שאין בו השגה ונקרא בלשון הוא כידוע. וזהו שאמר בלעם מה אקוב וכו' כי מראש צורים אראנו פי' שאני רואה שאיני יכול לעשות להם מאומה מפני שהם חזקים וקשים בשרשם בראש צורים שרומז לראשית המדריגות כידוע. ומזה יתבאר ג"כ כפל הלשון ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה ע"פ מה שאמרנו על פסוק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה. כי הנה כל מגמת הרשע הי' שיהי' מקום להדינים לחול ולשלוט בהם ח"ו וידוע שעיקר תגבורת הדינין הוא בשם אלקים וכשמסתלקת המ"ם משם אלקים נשאר אלהי שהוא שם רחמים ולבוש הנשמות וישראל מתכסין בו מהמקטריגים ושם ההוי' במילואו הוא רחמים וכשיש ח"ו פירוד בין האותיות מתגברין הדינין. וזהו אמרו לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה פי' ביכולתי להקטין שם ההוי' שלא יהי' שלם ח"ו או גדולה פי' להגדיל שם אלהי לעשותו שם אלהים במ"ם. והנה ידוע שע"י השתנות קריאת התיבות בנקודתם יכולין לשנות הענין שרוצין להמשיך מלמעלה ולכן מצינו השתנות נוסחאות בעניני התפילה בנקודתם כמו חֵי העולמים או חַי עולמים שכל אחת מהנוסחאות רומזת לפי דרכה והלוכו בקודש ולכן אין להלעיג על אדם שמשנה לפעמים נקודת התיבה כי אחר כוונת הלב הן הן הדברים ושמא יש לו איזה כיון במה שמשנה והנה בלעם הרשע כשחזר על כל הצדדים ולא עלתה בידו להרע לישראל שם מגמתו לשנות הנקודות מתיבת ברוך כי תיבת ברוך כנקודתו וכהלכתו רומז למקור כל הברכות כידוע וכשאמר הש"ית כי ברוך הוא רצה לשנות תיבת ברוך שישתנה ללשון בֵרַך שהוא משמעות אחרת שאינו לשון ברכה רק לשון רכות שלא יהיו קשים וחזקים כי בספר תורה אינו מנוקד ויכולין אנו לקרות הנה בָרוך לקתתי ובֵרַך ולא אשיבנה ופירושו שלקחתי מהש"ית לשון ברכה על ישראל ולא אוכל להשיבנה ללשון ברך שיהי' משמעותו לשון רך בלתי חזק רק בע"כ מוכרח אני לברכם.
ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה אי גדולה ויש להתבונן מה לשון בית מה מדה הוא בית מלא זהב וכי דרך למדוד בבתים כסף וזהב הול"ל כלים מלאים כסף וזהב או כיסים מלאים כסף וזהב ותו קשה הדיקדק הנ"ל מאי לעשות קטנה או גדולה הול"ל לעשית טובה או רעה כאשר אמר לבלק הלא אל מלאכיך שלחתי לאמר אם יחן לי בלק כו' לא אוכל לעשות טובה או רעה מלבי מה הוא קטנה או גדולה איזה דבר קטן או גדול וצריכא למודעי ונראה ע"ד הנ"ל דהענין הוא כך דהקב"ה ברא את העולם וברא את העולם עפ"י טבע והנה האומות העולם סוברים שהעולם כמנהגו נוהג אבל אנחנו קבלנו מהאבות העולם אפילו קודם מתן תורה שהעולם מתנהג עפ"י השגחה פרטיות לשלם לאיש כמעשיהו והראייה מדור אנוש שהציף שליש העולם ובדור המבול ששטף את כל העולם וישאר אך נח הצדיק ובניווגם מהפיכת סדום אשר הפך ה' באפו ובחמתו והצדיקים ממשיכים את "ההויות לתוך "הטבע שהיא בגימטריא "אלהים ומיחדים הכל כי ה' הוא "האלהים והרשעים מפרידין ומאבדין את העולם לפי שהולכים אחרי הטבע לבד ומפרידים השם "הויה "מהטבע שהוא גימ' "אלהים ובעו"ה בזמן הגלות כביכול אין השם שלם כי יש פירוד בין י"ה לחצי שם האחרון כידוע והצדיקים כל כוונתם שמיחדין במחשבתם השם הוי"ה לשם "אלהים שהוא "הטבע ובזה הם מקיימים העולם וממשיכים "ההויות ממקור הרחמים מי"ג ת"ד עילאה לתוך "הטבע שהוא גימ' "אלהים ומיחדים השמות ה' הוא "אלקים ומקטנים השם אלהים לעשותו שם אלהי כנ"ל כידוע כי שם "אלהי הוא לבוש הנשמה ומסתיר אותה ממקטריגים כמאמרינו בכל יום מה שתיקנו לנו חז"ל אלהי נשמה שנתת בי כו' וממשיכים שמות "ההוי"ה משלשה שמות "ההוי"ה שהוא מקור הי"ג ת"ד עילאה שהמה נקראו גדלות המוחין ועי"ז מקטינים השם "אלהים וכאמור והנה בלעם הרשע ימ"ש כל רצונו היה להפוך למשוך אחרי הטבע ולעשות פירוד בשם הוי' חלילה כאשר נעשה פירוד בעו"ה אח"כ בזמן הגלות ונעשה כביכול השם קטן שכל הנשמה תהלל "יה דייקא די לעולם להשתמש בשתי אותיות מהשם עד ביאת הגואל בב"א לזה היה ג"כ כל כוונת בלעם הרשע לעשות כביכול השם של רחמים קטן ולהגדיל שם "אלהים שיהיה חלילה התגברות הדינין ר"ל והשי"ת ברוב רחמיו מפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים ובע"כ שם רסן בפי בלעם הרשע שיהיה מוכרח לברכם ולמשוך רחמים גדולים ממקור עליון כידוע לא קם בישראל כמשה אבל באו"ה קם ומנו בלעם והם ברכות עליונות עד למאד ונבוא אל ביאור הפסוק ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק אם יתן לי בלק מלא ביתו כו' ר"ל המילוי של בית הוא ת"י והוא בגימטריא "כישף וזהו מלא ביתו דייקא ביתו של בלק לא יוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה ר"ל כנ"ל לעשות קטנה היינו לעשות השם "הויה קטנה להפרידו חלילה או גדולה ר"ל להגדיל שם אלהים שהוא מקור הדינים והגבורות לפי שאין בידו כלל וזהו שאמר לא אוכל לעבור את פי ה' "אלהי ר"ל שלא יוכל לעבור את פי ה' וכו' היינו שם "הויה להקטינו חלילה "אלהי ר"ל שם אלהי שהוא לבוש הנשמות ומסתירו מהדינים איניני יכול לעבור להגדולות ולעשותו גדול שיהיה "אלהים שהוא התגבורת הדינים ר"ל כי לא יוכל לעבור כלל לפי שמוכרח הי' מאת ית"ש ויהיה שם הוי"ה שלם שהוא שם רחמים ושם "אלהים יהיה בקטנות היינו אלהי ורחמים עלינו ועל כל ישראל.
ויעמד מלאך ה' במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה הנה התורה הקדושה היא נצחית ללמד לדורות עולם ומה זה בא הפסוק ללמדינו ונראה הענין בשום לב על מה שנקראו הימים שבין י"ז בתמוז לט"ב בין המצרים וטעמא בעי ולא שמעתי הפירוש מימי ולא ראיתי בספרים פירושו ונראה לומר דהנה כבר כתבנו למעלה שרשעים במעשיהם הרעים ממשיכים את ההנהגות העולם עפ"י הטבע שהוא גימ' "אלהים והוא גבורות ודינים וגורמין חורבן העולם חלילה אמנם הצדיקים במעשיהם הטובים ממשיכים את שמות הקדושים דהיינו הויות הקדושים גדלות המוחין לתוך שם אלהים וממתיקים הדינים והנה ידוע שבעתים הללו בין י"ז בתמוז לט"ב גברו הדינים והמקטריגים עד למאד עד שנחרב הבית המקדש ואז בעת מעשה חרבן הבית נסתלקו "הויות למעלה למעלה והיה הסתלקות הויות רק באותו הרגע ואח"כ מיד חזרו לזרוח כבראשונה שלא להאחז חלילה שליטת החיצונים ועי"ז היה קיום העולמות והנה נמצא כתיב בספר הכוונות להאר"י ז"ל שבימים האלה יש לכוין בג' הראשונות של הש"ע בתפילה בחתימה ראשונה יש לכוין האותיות שקודם "לההויה דהיינו שם "טדה"ד ובחתימה שני' של הש"ע יכוין האותיות שאחר שם "הוי"ה דהיינו שם "כוזו עיי"ש ונראה לי הענין כי הנה הדבר הידוע מדברי הקדושים העליונים ובספרים קדושים שבכל הזמנים חוזרין הדברים כמו שהיה בזמן הראשון דהיינו בימי הפסח מתעוררים החסדים כמו שהיה בפסח מצרים וכן בשבועות וכדומה וממילא בימים שבין י"ז בתמוז לט"ב מתעוררים הדינים ומקטריגים כמו שהיה בשעת החרבן ושריפת הבית ולזאת נראה עצה היעוצה עסוק בפשטות התורה בימים הללו ולא בנסתרות ומובן ממילא ליודעי דעת וג"כ יראה לאחוז במדות טובות בי"ג מדות וזה לדעתי נרמז בדברי כוונת האר"י ז"ל הנ"ל דהיינו לכוין שמות אלו בחתימת ג' ראשונות שם טדה"ד ושם "כוזו כי שם טדה"ד גימ' כ"ב דהיינו שרומז לכ"ב אותיות התורה ללמוד בהתמדה בתורה הקדושה בימים אלו ושם כ"ו"ז"ו בגימטריא ה' אחד דהיינו לייחד השמות ולאחוז בי"ג מדות כ"ש חז"ל ויעשו לפני כסדר הזה כו' כמבואר בדברינו למעלה פ' חקת ובזה נבין מה שנקראו הימים ימי צרה שמי"ז בתמוז לט"ב בין המצרים לפי שהשם הוי"ה הוא בין שני שמות דהיינו השם טדה"ד לפניו כנ"ל והשם כ"ו"ז"ו לאחריו כאמור וזהו בין המצרים בין הגבולים דהיינו השני שמות הנ"ל כדי שלא יאחזו בו החיצונים חלילה וזהו רומז בפסוק שהתחלנו ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים וכו' ר"ל שעומד מלאך ה' היינו מלאך של רחמים במשעול הכרמים היינו כרם ה' צבאות בית ישראל גדר מזה וגדר מזה היינו מצד הזה לשם הוי"ה הוא גדר וציון שלא יאחזו בו המקטריגים והדינים וכן מצד השני שם טדה"ד מלפניו ושם כ"ו"ז"ו מלאחריו שהוא נכתב ג"כ על המזוזה לשמירה ובזה ישמרנו השם ויצילנו מכל רע ואך טוב לישראל והבן.
עוד בפסוק הנ"ל ובפסוק שלאחריו ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים גדר מזה וג"מז ותרא האתון את מלאך ה' ותלחץ אל הקיר ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר ויוסף להכותה ויוסף מלאך ה' עבור ויעמוד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל ותרא האתון את מלאך ה' ותרבץ תחת בלעם ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל הדקדוק הוא כנ"ל מה בא הכתוב להשמיענו בזה שהמלאך עמד במשעול הכרמים ומה יתרון לנו בזה. עוד יש לדקדק כתיב גדר מזה וגדר מזה ואח"כ כתיב ותלחץ אל הקיר מפני מה בתחילה קראו הכתוב גדר ואח"כ קיר גם קשה מה משמיענו בזה הכתוב ויך את האתון במקל מה איכפת לנו במה שהכה האתון אם במקל או באבן או בדבר אחר ואם בא לפרוש למה לא נתפרש גם בהכאות ראשונות במה הכה אותה. ונראה לרמוז בזה דהנה אנשי כנס"הג תקנו לנו לקרות פרשיות של כל השנה וקבעו לנו לקרות פרשת בלק סמוך לבין המצרים ובוודאי יש סוד בדבר והנראה ע"ד הנ"ל דהנה ימי המצרים הן ימי התגברות הדינין וצריך להמתיק ע"י שמות הויות ש"ר אך הסט"א הוא מתגברת ומקטרגת על ישראל לזאת צריך להמתיקן בהעלם בכדי שלא יבינו הסט"א ע"ד הכתו' בתחבולות תעשה מלחמה ואיתא בהאר"י הקדוש ז"ל שבימים אלו צריך לכוין בשני ברכות הראשונות שבתפלה בברכה הראשונה לכוין האותיות הקודמין של שם הוי"ה דהיינו 'ט'ד'ה'ד והאותיות שלאחריו דהיינו 'כ'ו'ז'ו צריך לכוין בברכה שני' כמובא לעיל והעיקר הוא כמאמרינו למעלה שלא בכונה לבד תלי' מלתא רק בעובדא תלי' לעסוק בתורה לשמה וממילא נתיחדו היחודים כראוי וכשישראל עוסקים בתורה שבע"פ לשמה שאין או"ה יודעים מתורה שבע"פ שעליהם נאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים שאין להם תורה שבע"פ אזי הן פועלים ע"י עוסקן בתורה שבע"פ שיתיחדו הירודים באופן שלא יבינו הסט"א ולא יכולה לקטרג שישראל פועלים ע"י עוסקן בתורה שבע"פ שהיא כלולה ג"כ מכ"ב אתוין דאוריתא להמשיך הי"ג תיקונים והט' תיקונים שעילים כ"ב והשם 'ט'ד'ה'ד הנ"ל עולה ג"כ כ"ב והשם שלאחר אותיות השם הויה ב"ה הוא 'כ'ו'ז'ו עולה ל"ט כמספר שם הויה וי"ג תיקונים כי נפעל ע"י עוסקן בתורה שבע"פ שהשם הויה ב"ה מאיר בהשני שמות אלו דרך העלמה והסתר שלא יבינו הסט"א בכדי שלא יכולה לקטרג ועי"ז נמתקין הגבורות ונמשך רחמים עכנ"י מהי"ג תיקוני דיקנא וזרו שאמרו חז"ל בגמ' על תורה שבע"פ הדר קבלוהו בימי אחשורש כי המן הרשע רצה להגביר כח הדינין לקטרג על ישראל לכן עמדו ישראל וקבלו על עצמם תורה שבע"פ שע"י עסק התורה שבע"פ יכולין להמתיק הדינין וליחד שמות ההוי"ת של רחמים דרך העלמה להמשיך חסדים עכנ"י וזהו שהצירוף של החודש תמוז הוא וכל זה" איננו" שוה" לי" לרמוז כמו שבימי מרדכי נמתקו הגבורות ע"י שקבלו עליהם לעסוק בתורה שבע"פ כן בימים האלו צריך לעסוק בתורה שבע"פ יותר מבשאר דברים והצירוף של חודש אב היא "הסכת "ושמע "ישראל "היום כי על פסוק זה דרשו ז"ל הסכת עשו כתות כתות ועסקו בתורה מפני שבימים אלו שהוא עת תגבורת הדינין צריכין ישראל לעסוק בתורה שבע"פ כדי להמתיק הגבורות בהעלם ולהמשיך הי"ג תיקונים וט' תיקונים שע"י עסק התורה שבע"פ ממילא נתיחדו השני שמות 'ט'ד'ה'ד 'כ'ו'ז'ו וזהו שאיתא בכונת האר"י ז"ל לכוין שני שמות אלו בשני ברכות הראשונות של תפלה כדי ששם הוי' יאיר בתוכם דרך העלם כנ"ל ועי"ז נמתקין הגבורות ונמשך רחמים וחסדים עכנ"י והנה ידוע שמקור הרחמים הן שמות הויות הקדושות והדינין הן אותיות 'מ'נ'צ'פ'ך והן ה' שמות חלקים אשר מהם נשתלשל ק"ך צירופי אלהים והדינין היותר קשים הן שני שמות אלהים משני אותיות ראשונות של מנצפ"ך וזה לעומת זה עשה אלהים וכשם שיש בהקדושה ש"י עלמין דכספוא כח הצדיק כן יש הטומאה ש"י עולמות והן אותיות קר"י והנה הגבורות נמתקין ע"י שהצדיק מיחד השמות הויות של רחמים והן מאירין על שמות אלקים אך בעת תגבורת הדינין צריך ליחד בהעלם על דרך הכתוב בתחבולות תעשה לך מלחמה כנ"ל והנה כשבא בלעם נגד ישראל רצה להגביר כוחות הדינין לקטרג על ישראל אך בתחילה סבור שלא יצטרך להגביר כוחות הדינין הקשים ביותר שהם שני שמות אלקים משני אותיות ראשונות של מנצפ"ך אלא אם לא יעורר עליהם רק הדינים שאינם קשים כל כך יוכל ג"כ לקלל אותם אך ישראל באו כנגדו ע"י עסוקם בתורה בכח הש"י עולמות דקדושה שהן כח הצדיק ע"י עסק תורתו ונתיחד ע"י עסק תורתם השני שמות טדה"ד כ"ו"ז"ו ושם הוי' ב"ה האיר בתוכם בהעלם ובזה המתיקו כל הגבורות ולא היה כח לבלעם לקלל את ישראל ומזה נבוא לביאור הפסוקים הנ"ל ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים פי' משעול הוא שביל שאין הכל יודעים ממנו תיבות "כרמים גימ' ש"י וזה ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים פי' מלאך ה' היינו הרחמים במשעול הכרמים פי' בשביל של רש"י עולמות ור"ל בהעלם היה נמשך הרחמים גדר מזה וגדר מזה ר"ל שנמשך אז הרחמים ע"י שני שמות טדה"ד "כ"ו"ז"ו והן גדר לשם הויה ב"ה מלפניו ומלאחריו שיאיר בתוכם דרך העלם שלא יבינו הסט"א ועי"ז נמשך על הכנ"י הי"ג תיקוני' והט' תיקוני' כנ"ל ותרא האתון את מלאך ה' ותלחץ אל הקיר אתון רומז לסטרא דמסאבא ור"ל כשראה הסט"א שהרחמין מתגברין בכח הש"י עולמות דקדושה ותלחץ אל הקיר ר"ל גם הסט"א הלך נגד הקדושה בכח הש"י עולמות שלה שהן אותיות קרי' כענין שנאמר ויקר אלקים אל בלעם לשון טומאה כדי להגביר הדינין ויוסף מלאך ה' עבור ויעמוד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל ר"ל שלא הועיל לבלעם כל פועלותי' רק הרחמים נתגברו עד שלא הי' בכח הס"א לנטות עצמו ימין ושמאל וזהו ויוסף מלאך ה' עבור היינו שנתוסף הרחמים כ"כ עד שלא הי' להדינין אלו דרך לנטות ימין ושמאל ותרא האתון את מלאך ה' ותרבץ תחת בלעם רומז שלא הי' להדינין אלו כח לעמוד לפני הקדושה ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל ר"ל כשראה שאין מועיל כוחות הדינין הנ"ל להגביר על הקדושה ויך את האתון במקל ר"ל במק"ל עולה בגימ' קע"ב כמספר שני שמות אלקים ור"ל שרצה להגביר השני שמות אלקים שהן משני אותיות ראשונות של מנצפ"ך שהן הדינין הקשים ביותר אך כל זאת לא הועיל לו כלום בתחבולותיו ולא אבה ה' אלקים לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך את הקללה לברכה.
כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורינו כו' כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל נראה לרמוז ששני כתובים אלו מורים על ענן אחד הגם שאין סמוכין להדדי והענין הוא שבאמת העולם לא נברא אלא בשביל ישראל כמאמר הכתוב בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית וכל העולמות הן כדאי לצדיק אחד כדאיתא בגמרא כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה אך עתה בגלות המר אין או"ה מאמינים זאת וכמדומה להם שבשבילם נברא העולם אבל לעתיד כשיהי' ברורי עולמות ואז ידעו כולם מה' מקטנם ועד גדלם וכל ישראל יהיו צדיקים ויהיו כל העולמות כדאי לכל אחד ואחד מישראל אשר לא כן עתה שצדיקים המה מועטים לכן כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה אבל לעתיד יהיו ראוים כל העולמות אפי' לקטן שבישראל וכל יושבי תבל ושוכני ארץ יאמינו אז זאת שכל מה שנברא ראוי אפי' לקטן מישראל כמאמר הכתוב והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי וזה פי' הכתיב כי מראש צורים אראנו ר"ל מראשית היצירה אראנו שהוא ראש להיצורים ובשבילו נברא העולם אך עתה אין או"ה מאמינים זאת ע"ז אמר כעת רצה לומ' יבא עת ר"ל לעתיד יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ר"ל שיודו או"ה ויאמרו כל מה שפעל אל היינו בריאות עולמות הכל נברא בשביל יעקב היינו בחינה קטנה ולישראל היינו בחינה גדולה ור"ל שבשביל אחד מישראל אפילו לקטן שבהם ראוים כל העולמות להברא בשבילו וק"ל.
ויען ויאמר הלא את אשר ישים ה' בכי אותו אשמור לדבר. ויש להבין דהול"ל את אשר שם ה' בפי בלשון עבר דהא בלק אמר לו מה עשית לי לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך והל"ל מה אעשה כל אשר שם ה' בפי אותו דברתי מה זה לשון להבא אשר ישים עוד יש לעיין דהול"ל אותו אדבר מה לשון אשמור לדבר עוד נשים לב מה לשון ויען ויאמר הול"ל ויאמר הנא את אשר כו' מה ויען. ונראה בזה בדרך פשוט ע"פ מאמר חז"ל מברכותיו של אותו רשע ניכר מה הי' בלבו לקללם ביקש לומר שלא יהי' להם בתי כנסיות ובתי מדרשות ובסוף אמר להם על כרחו מה טובו אהליך יעקב וכו' שיהי' להם בתי כנסיות ובתי מדרשות. וכן כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים כלם היו בלבו להיפוך ע"ש והנה בלעם הרשע ראה ששם הקב"ה בפיו ברכות לישראל ובאמת הי' הוא שונא לישראל יותר מבלק ואמר לבלק שיתן עצות בנפשו שכל מה שיאמר לו הקב"ה ברכות לישראל יחשוב הוא בלבו קללות היפוך הברכות שישים בפיו. ובזה לא יהיו הברכות כלל כי אחרי כוונת הלב הן הן הדברים וזהו ויען פי שהי' לו עינוי מהברכות שבירכם בע"כ ששם ה' דבר בפיו. ויאמר הלא את אשר ישים ה' בפי מכאן ולהלאה כל אשר ישים ה' בפי אותו אשמור פי' כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לשון לא תעשה. וכן כאן פי' אשמור לדבר לשון לאו פי' שהכוונה שלי יהי' לאו לשון שמירה הוא לאו כנ"ל. וזה אותו אשמור לדבר שיהי' כוונתו לאו. דהיינו שלא יקיימו הברכות אבל הקב"ה מיפר עצת רשעים וכששם הברכות בפיו הי' מוכרח לדבר ולא הי' יודע כלל מה שמדבר כנ"ל.
וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים. ופירש"י ז"ל וישא בלעם את עיניו בקש להכניס בהם עין רעה כו' שוכן לשבטיו ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין ראה שאין פתחיהן מתכוונים זה כנגד זה ותהי עליו רוח אלקים פי' בזו"הק עליו על ישראל שרתה השכינה שלא יוכל לקללם. ונראה בדרך פשוט שהוא מדה כנגד מדה לפי שהם שמרו א"ע לבלתי להסתכל כ"א בפתחו של חבירו לראות בעסקיו כדי שלא יכניס בו עין הרע לזאת מדה כנגד מדה הגין עליהם הש"ית ברחמיו לבל ישלט בהם ג"כ עין הרע מבלעם הרשע ימ"ש. גם י"ל הכוונה שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה דהנה הכלל הוא שכל צדיק יאחז דרכו והלוכו בקדושה ופתח לו פתח לעצמו ולא לעשות מצות אנשים מלומדה דהיינו לפי שראה רבו כך עשה או חביריו עושים כן גם הוא יעשה כמעשיהם ותנועותיהם לא כן הדרך כ"א כל אחד יפתח לו פתח ושערי קדושה בפני עצמו וזהו ראה שאין פתחיהן מכונים זה כנגד זה היינו שלא הסתכל אחד לילך בפתח שפתח חבירו בקדושה כ"א כל אחד הלך בפתחו אשר פתח לעצמו לזאת ותהי' עליו רוח אלקים ששרתה עליהם שכינה כנ"ל.
א"י על פרש"י הנ"ל ראה שאין פתחיהן מכונים. יש לרמוז בזה כי הנה ידוע שסט"א הוא תמיד לעומת הקדושה כקוף בפני אדם וכשהאדם רוצה לכנוס אל הקדושה ולקבל עליו עול מלכותו ית"ש אז מתחזקת הסט"א לעומתו להלחם בו ולבלבלו ולכן צריך האדם לפקוח עינים על כל דרכיו ובתחבולות לעשות מלחמה כי כשרואין המקטריגין את הפתח שפתח לו האדם לעבוד את ה' מתחזקין לעמוד לשטן לו באותו הפתח ולבלבלו ולכן צריך האדם לפתוח לפניו דרך אחר אשר לא ידעו ולא יבינו המקטריגים לבלבלו וכן בכל עת ובכל שעה צריך האדם לבחור לו דרך חדש ופתח אחרת להנצל מן המבלבלין ומקטריגין כי עי"ז יתבלבלו המסטינין העומדים לשטן לו כשיראו שלא הועיל להם מה שעמדו לנגדו לסגור הפתח לפניו אשר פתח מקודם לכן מכיון שהאדם נטה לדרך אחר ולפתח חדש אשר לא ידעו מקדם ועי"ז יוכל להנצל מידם ולעלות מדריגה אחר מדריגה עד ינחה עליו רוח ה' וכן אין הדבר שוה בכל אדם כי כל אדם צריך לדרוך לפי שורש נשמתו בקדושה ולפי שכלו והנה בלעם הרשע שהי' מקור הטומאה ושורש רע נשא ג"כ עיניו ולבו לבלבל את ישראל ולהפרידם מדביקותם וראה שאין פתחיהן מכוונים רומזו בזה שראה שכל מה ששם מגמתו לעמוד ולבלבל דרכי עבודתם ולסגור לפניהם הפתח אז הם עשו בערמה לפתוח להם בכל עת כל איש מהם פתח חדש אשר הוא לא ידעו מקדם וזהו שוכן לשבטיו שכל שבט מהם הי' לו שביל בפני עצמו ופתח בפני עצמו בכל עת ומפני זה לא הי' יכולת בידו לעשות להם כל מאומה כי נחה עליהם רוח ה' ע"י עבודתם ודביקותם בא"ס ב"ה וזהו ותהי' עליו רוח אלהים ופי' בזוה"ק עליו על ישראל ובע"כ הוכרח לברכם והבן.