גמ' איבעית אימא לעולם בפועלים עסקינן דאמרי ליה כיון דאמרת לן בד' טרחינן ועבדינן לך עבידתא שפירתא וכו'. לפי הסוגיא נראה דבשינויה זו לא צרכינן לומר דאיכא דמתגרי בארבע ואיכא דמתגרי בתלתא אלא איירי אפי' כולהו מיתגרי בתלתא ואפ"ה איכא תרעומת משום דאמרת לן בד' עבדינן עבידתא שפירתא והיכי דלא ידיע כגון דמליא מיא איכא תרעומת והיכי דידיע דשוי עבידתייהו ארבע חייב הבעל הבית לשלם להם ארבע והיינו טעמו של הטור ח"מ סי' של"ב שכתב וז"ל בד"א כשאין מלאכתם שוה ארבעה אבל אם הוא שוה ארבעה נותן להם ארבעה אפי' שהפועלים נשכרים בשלשה והוא שיכולים לברר שמלאכתם שוה ארבעה אבל אם אי אפשר לעמוד על המלאכה כמה היא שוה אין להם אלא שלשה ותרעומתן על השליח עכ"ל אלא שלא נמצא מבואר זה בשאר הפוסקים:
שם פשיטא אי א"ל בעל הבית בתלתא ואזל איהו א"ל בארבע ואמרי ליה כמ"ש בע"ה דעתייהו אעילוייא וכו'. פי' רש"י וכיון שבע"ה פוחת אי אמר להם הא שכרכם עלי יתן משלו ואי אמר להם שכרכם על בעל הבית יש להם תרעומת עליו והרי"ף כתב לענין כשאמר שכרכם על בעל הבית ושוה מלאכתן ארבעה דנותן בעל הבית להם ארבעה עיין בהרי"ף והרא"ש שגם בכאן כתב הטור אפי' היכי דהפועלים נשכרים בג' כיון דמלאכתם שוה ד' חייב הבע"ה לשלם ד' וע"ש וכלל הענין דהכא הוי דינא ממש כדלעיל דהיכי שאמר בע"ה בתלתא ואמר איהו בארבע ועיין בביאורי שכתבתי על הטור וכאן אין להאריך:
תוס' ד"ה ואזיל איהו וכו' אי נמי משום דאי אמר בעל הבית טפי מארבע וכו' האי אי נמי אינו תירוץ אחר אלא הכל תירוץ אחד הוא ור"ל דמשום הכי פשיטא ליה משום דעכ"פ לא היה כוונת הפועלים לפחות מד' במה שאמרו כמו שאמר בעל הבית אלא שהיתה כוונתן לאחד משני פני' או שהיתה כוונתם לומר את מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית או היתה כוונתם במה שאמרו כך דאי אמר בעל הבית טפי מד' שיהא להם כמ"ש בעל הבית אבל לפחות מד' לא עלה על דעתם ומ"ש בגמרא הכא דעתייהו לאו דווקא אלא ר"ל שלא עלה על דעתם לפחות מד' והיינו דבעי בתר הכי וכו' ר"ל אבל אי הוה מפרשים דר"ל בפשיטא דדעתייהו הוה דוקא אעילויא א"כ מאי בעי בתר הכי הא כבר פשיטא ליה דדעתייהו אעילויא וק"ל: