גמ' השתא דליתנייהו דאילו הוי קמן כו'. אף שאין בהודאתן מעלה ומוריד דאין חוזרין ומגידין מ"מ עדיף השתא מאיתנהו קמן ומכחישי להו ודו"ק:
בתד"ה ואוקי ממונא כו' וא"ת בחזקת הבתים וכו'. בל"ז ע"כ דלא כרבנן דלרבנן כשיחזיק בה א' בידו ס"ל המוציא מחבירו עליו הראיה ודאי מתחלה אין כאן מוחזק אבל תיכף שבא ליד א' אין חבירו יכול להוציא ממנו אלא בראיה משא"כ כל דאלים גבר אם תפס אח"כ השני מיד המוחזק לא מפקינן מניה ודו"ק:
בא"ד ורשב"א נראה לו להעמיד הברייתא בשובר עיין בהג"א:
בתד"ה אלא אמר ר"נ וכו' או קרובים משנולדו וכו'. ולפ"ז הא דמקשה תרי ותרי נינהו אף די"ל שאמרו פסולי עדות לאחר שנולדו רק בשעת חתימתן ואנוסין מחמת ממון רק הקושיא הוא מקטנים ויש לראות דלמא בקטנים נמי חזקה אין העדים חותמין אא"כ נעשה בגדול כדלעיל וחילוק דק יש לחלק בין הך חזקה לחזקה דכשרות כשנולדו ודו"ק:
בתד"ה ור"י כו' ומפרש בגמ' מאי קיומו. ע"ש דיש ליתן טעם למה הביאו הגמ':
בא"ד וא"ת והכא אפילו אין זוכרה כלל וכו' יביא שטר וכו'. ר"ל פ' ד' אחין מתיישב שלא תקשה מהא דג"פ ומהגוזל קמא אבל הכא עדיין קשה יביא כו' וה"ה דה"מ להקשות יבא ויעיד שכך ראה בשטר רק הך עדיף דהתם בג"פ ובהגוזל א"א רק להעיד דנשרף או נמחק ובסמוך דכתבו ומ"מ נהי דע"א כו' לענין שאם יבואו עדים ויאמרו כך ראינו וכו' הומ"ל לענין שלא יביאו השטר לב"ד גם עתה כתבו דחשבינן להו כעד מפי עד ואי הוי נקטי לענין שלא יביאו השטר הוי כתבו דהוי עדות מפי כתב וכתיב מפיהם ולא מפי כתבם ועיין:
בא"ד אלא זכרון דברים בעלמא. וכיון דלא כתוב כתיקון השטר אף שהוא זוכר העדות עי"כ [היינו לרב הונא] מ"מ לא עדיף כשטר שמעיד שראה עדות שנמחק בב"ד ודו"ק: