ענין נטילה
שאלו תלמידיו לרבינו שלמה הנפנ' ונטל ידיו צריך ליטול ידיו פע' אחרת לאכיל' או לאו אמר להם אף אני שאלתי את רבינו יעקב בר יקר ואמר צרי' ליטול ולחזו' וליטול ולברך על הראשו' אשר יצר את האדם ועל השניי' על נטילת ידים אבל סבירא לי נטילה אחת לכאן ולכאן וראיה לדבר מהא דרב והורה יצחק בר' יהודה ז"ל מי שהולך בספינה ואין לו כלי ורוצה לאוכל שוטף ידיו בנהר וידיו ואינו מבר' על נטיל' ידים הואי' ואינו נוטל מן הכלי דעל שם נטלא תיקנו חכמים שצריך לברך על נטילת ידים אלא מברך על שטיפ' ידי' ועוד הורה שכל פעם ופעם שחוזרין מלהסך רגליו בין לגדולים בין לקטנים נוטל ידיו וצריך לברך אשר יצר את האדם.
אבל כשנוטלי' ידי' ללכת לבית הכנסת ולא עשה צרכיו או נוטל ידיו כדי ללמד תורה בנקיות מברך על נטילת ידים שכך תקנו חכמים שצריך ליטול ידיו לתפילה ולתלמוד תורה שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל וכשעומד ללמוד תורה מברך על התורה ושוב אינו מברך ברכת התורה בבית הכנסת אלא קורא פרשת קרבנות בלא ברכה.
וששאלתם אסור ליטול ידיו כדי לאכול מן הצינור או מן הזחילה או מן הנהר או מן המעיין לברך על נטילת ידים שאין רשות ליטול ידיו לברך אלא אם שופך מים על ידיו בכלי שמחזיק רביעית והלאה או עושה הנוטל עצמו הכלי בין ארכובותיו ושופך על ידיו אי נמי מי שזורק בידו אחת או בשתי ידיו שיעור רביעית מים למעלה ומקבלו בשתי ידיו הרי זה מברך על נטילת ידים ובלאו הכי אסור לברך אבל רוחץ בלא ברכה ואם מברך עובר משום לא תשא ומים חמים אפילו אחד שפך מן הכלי על ידיו אסור לברך.
נטילת ידים פירש רב האי גאון בתשובתיו על שם שצרי' להגביה את ידיו למעלה לאחר רחיצתם כמו וינטל' וינשאם כל ימי עולם דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב מים הראשונים צריך להגביה ידיו מים אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים ונטילת הידי' בראשונה עד הפרק ונטילת ידים באחרונה עד הזוהמה ומה שהוא אומר בלשון נטילה ואינו או' בלשון נשיאה אמר ר' על שם הכלי שניטל הימנו שכך שמו והו' מחזיק לכל הפחות רביעית כדאמר' אנפ"ק אנג"ב אנט"ל היא רביעית של רביעית של תורה ושנו רבותי' רביעי' נוטלין הימנו לידים לאחד ואפילו לשנים ומים אחרונים אין צריכין ברכה לפי שהיא חובה ואינם מצוה אל' משום סכנה וליכא למימר אשר קדשנו במצותיו וצונו.
למה מברכין על נטילת ידים ולא על רחיצת משום שאנט"ל שם הכלי. ועוד משום שצריך להגביה ידיו כשרוחצם כמו וישא תרג' ונטל. אמר רב פפא הילכ' דברים הבאים מחמת סעודה בתוך הסעודה אינן טעוני' ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם.
פי' כלומר דברים הרגילי' לבוא מחמת ליפתן ללפו' בו את הפת כגון בשר ודגים ותבשיל והביאם לתוך הסעודה לאחר שבירך על הפת אע"פ שלא היו בשעת ברכה אין טעוני' ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם דכי בריך אדעתא דלייתו ליפתן בריך והוה ליה פת עיקר ופוטר את הטפילה שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כלומר דברים שאין דרכם לבוא מחמת סעודה שאינו ליפתן ואוכלין אותן בסעודה לשביע' כגון חלקא טרגים וטיסני. חלקא א' לשנים. טרגים לג' טיסני לד'. ובאו בתוך הסעודה לאחר שבירך על הפת מברך לפניהם הואיל ולא באו לפני הפת וטפילה דליפתן ליתנהו כרבי זירא דא' הני בבלאי טפשאי אכלי נהמא בנהמא וברכותיהם אינן שוות. אבל אינו מברך לאחריהם דהא מין מזון נינהו ומפטרי בברכת המזון אבל אם באו קודם הסעודה פת פוטרתן כדתנן בירך על הפת פטר את הפרפרות שלפני המזון.
ודברים הבאים לאחר סעוד' שרגילין לאוכלן לאחר סעודה דהיינו בקינוח סעודה לפני ברכת המזון כגון פירו' ומיני מגדים טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן דלאו לפתן הו' ולא זיינו והקשה אדוני הרב והא הלכה פסוקה היא דכל זיינו. ואפי' עשאן לפתן בטלה דעתו אצל כל אדם ולא מיפטרי בפת מיהו אם הביאם לפני הסעודה פת פוטרתן מכל מקום התחילו לשתות תוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו כדמפרש טעמא בברכות לפי שאין בית הבליעה פנוי לענות אמן לאתם הברכה ואינו מתכוין לה לפיכך אינו יוצא בברכת חבירו ואם נתכוון וענה אמן יצא. וכן הלכה מר'. כל הברכות בעינן דעת משמיע ודעת שומע פעם אחת באתי לצאת ידי הבדלה בהבדלת בית הכנסת ולא נתכוונתי בברכת היין ואמר לי ר' הואיל ונתכוונת בברכת הבדלה דייך.
וששאלתם הא דאמרי רבנן דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה וכו'. וכי יתיב הכא קמייהו וכבר אכלי סעודתייהו לאחר סעודה קרינא ליה אי לא או דילמ' אין לאחר סעודה אלא לאחר ברכת המזון והילכת' מאי. כך ראינו שג' פעמים אלו משונים זה מזה ואין הולכין שוה באחד אך כיצד דברים שדרכן להביאם לאחר הסעוד' והביאם לפניו בתוך הסעו' כגון תמרים ורימונים וענבים ושאר פירות שאין נאכלין בפת טעונין ברכה בין לפניהן בין לאחריהם ואפי' שולחן לפניו והוא אוכל לחם וכל שכן כשגמר סעודתו ושלחן לפניו וכל שכן אם סילק שולחן שטעונין ברכה בין לפניהן בין לאחריהן שאינה תלויה ברכתן בברכת המזון.
דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון דייסא ושאר מינים אע"ג דאיכא אינשי דאכלי ריפתא בהדייהו בטלה דעתם אצל כל אדם דאמר ר' זירא בבלאי טפשאי אכלין נהמא בנהמא וזו הלכ' היא וכגון הביצה ועציר' ושאר דברים הנעשים בדבש וקמח טעונין ברכה לפניהם בורא מיני מזונות מפני שאין נאכל בהם לחם לפיכ' חייב לברך לפניהם. אבל ברכה אחרונ' פטורה מפני שחותם בהם על הארץ ועל המחייה. וברכת המזון כבר חותם בהן הזן את הכל הילכך כל זמן שאוכל מהן בין יש שולחן לפניו ואוכל עליו בין גמר סעודתו ועדיין שולחן לפניו בין סילק שולחן מלפניו כל זמן שלא בירך ברכת המזון מברך לפניהם ואינו מברך לאחריהן.
דברים הבאים מחמת הסעודה והביאם לפניו בתוך הסעודה כגון בשר ודגים ובצים ומלוח ומבושל וכל ירקות כיון דלצורך סעודה הביאום לפניו אינן טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן. ואם רוצה להרבות ברכות יברך קודם המוציא. אבל בירך המוציא לא יברך לא לפניהן ולא לאחריהן. ודווקא שהיה דעתו סמוכה על אלו ללפת בהן את הפת אבל נזדמנו לו מאהובו או מחמת עניין אחר בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהן.
מה טעם שאפי' דברים שברכותיהן שוות ופוטרת זו את זו דווקא שהיו לפניו בבית אחד ותנן היו לפניו מינין הרבה חכמים אומר על אי זה מהן שירצה היו לפניו קמא דאיתנהו קמיה וקאמר הביאו לפניו צנון וזית כו' וכל היכא דאמר פוטרות זו את זו דווקא שהיו כולם לפניו. אבל אם היה לפניו מין אחר ובירך עליו ואחר כך נזדמן לו דבר אחר שלא היה דעתו עליו אף על פי ששניהם ברכה אחת חוזר ומברך על השני וכך הילכתא.