בפסוק וידבר ה' אל משה לאמור, דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם, איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו (יט, א-ג). וי"ל, א' למה פרשה זו נאמרה בהקהל, ודרשת חז"ל ידוע. ב' כל מיותר. ג' קדושים תהיו כי קדוש אני, מה זו נחשבת טעם, אדרבא מי יוכל לדמות ליוצרו. ד' איש אמו ואביו תיראו, ל"ל, הי' לו לכלול מורא וכיבוד כאחד, ודרשת חז"ל (קדושין ל:-לא.) הקדים וכו' ידוע. ה' שבתותי, בלשון רבים. ו' הלא נאמר בשבת זכור ושמור, ומה טעם הזכיר רק שמירה כאן.
ועיין לעיל סוף פרש' צו ביא[ו]ר על פי המשך פסוקי ישעיהו (ה, כ) הוי [ה]אומרים לרע טוב וגו', יעו"ש.
עוד י"ל, דכתב בחסד לאברהם (בריכת אברהם) השקת א' וזה לשונו: האדם ראוי לדמות לקונו ואז יהי' בציור העליונה בצלם ודמות וכו', אם כן ראוי שימצא בו י"ג פעולות כנגד י"ג מדות של הקב"ה וכו', יעו"ש. וכך כתב בשל"ה דף ע"ב: קדושים תהיו כי קדוש אני, שצריך האדם להתקדש שיעור קומתו בסור מרע ועשה טוב, יעו"ש שהאריך. אך זה הוא לבני עליה היכולין לקדש להתקדש להיות מרכבה לקדושה עליונה לדמות ליוצרו, אבל המוני עם אינן בגדר זה, ואיך נאמר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו כי קדוש אני, משמע שפיר שאפשר לכולם שיזכו למדרגה זו, ובאמת זה אינו.
ונ"ל שאפשר מצד אחר, שדרשו חז"ל ובו תדבק, הדבק בתלמידי חכמים, והוא קשה להולמו, דכתיב ובו תדבק, ואיך דרשו חז"ל הדבק בתלמידי חכמים, ואכתי צ"ל על ידי שתדבק בתלמידי חכמים יהי' דבוק בו, וצריך הבנה איך הוא זה.
וי"ל, דביארתי לעיל בפ' אחרי מות ביא[ו]ר משנה (אבות פ"א מט"ז) עשה לך רב והסתלק מן הספק, וביא[ו]ר ש"ס (שבת קיט:) כל המבזה תלמידי חכמים אין רפואה וכו', יעו"ש. אם כן הדבק בתלמיד חכם שהוא דבוק בו יתברך, כאילו הוא דבוק בו יתברך.
ובזה יובן דבר אל כל עדת בני ישראל, ר"ל כשהם כולם באחדות אחת עם התלמיד חכם על ידי דעת המיחדם, ובזה תהיו כולכם קדושים, על ידי התלמידי חכמים הדבקים בקדושתי, כי קדוש אני ואתם דביקים בהם, וק"ל.
עוד י"ל, דכתב בטור אורח חיים סימן א': בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו' (אבות פ"ה מ"כ) וגיבור כארי לקום בבוקר, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים נז, ט) עורה כבודי עורה הנבל וכינור אעירה שחר, אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי וכו'. והקשה הט"ז, ל"ל הסיפא. וביאר הט"ז שיש ב' מיני התעוררות וכו', יעו"ש.
ולי נראה, דכ' באורח חיים סימן א': יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהיה הוא מעורר השחר. והקשה הט"ז, מה שייכות יש לזה, שהוא זריזות בפני עצמו, וביאר שם, יעו"ש.
ונ"ל, דמצוה מן תרי"ג מצות, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה (ויקרא ו, ו), ודרשו חז"ל אף על פי שיורד אש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. וכבר כתבתי במקום אחר ביאור זה, וכעת נראה לי איזה תוספות.
ונבאר אשה כי תזריע וילדה זכר (ויקרא יב, ב), ודרשו חז"ל (נדה לא.) אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, ואם איש מזריע תחלה יולדת נקבה. ונראה דיש ב' מיני תשובה, א' אדם המתחיל בתשובה ואחר כך מסייעין לו מלמעלה, כמו שכתב הט"ז הנ"ל. ב' שאינו מתחיל כי אם על ידי סיוע מלמעלה, וכמו שדרשו חז"ל (איכ"ר ה, כא) שזה הויכוח בין הקב"ה ובין כנסת ישראל, כי הקב"ה אומר (מלאכי ג, ז) שובו אלי ואשובה אליכם, ר"ל שיהיה האדם המתחיל בתשובה וה' יגמור בעדו לטובה והבא לטהר מסייעין לו (שבת קד:, יומא לח:), לכך נאמר שובו אתם תחלה. וכנסת ישראל משיבה, אין בנו כח להתחיל, אלא (איכה ה, כא) השיבנו ה' אליך ונשובה, שה' יתברך יהיה המתחיל, יעו"ש. והנפקותא בין אם אדם המתחיל תחלה, אז אשה מזרעת תחלה וילדה זכר, רחמים. מה שאין כן אם מתחיל מלמעלה ע"י הצרות ח"ו, היא נקבה, והבן. וכעין זה ששמעתי ממורי, עיין במקום אחר.
ובזה יובן אש תמיד תוקד על המזבח וגו', אף על פי שהאש יורדת מן השמים, שלהביות אש לסייעו יורדות מן השמים, מכל מקום מצוה להביא מן ההדיוט, שיהי' הוא מעורר שלהביות אש מלמטה תחלה, ואחר כך יורד הסיוע משמים, וזה אשה מזרעת תחלה וילדה זכר, וק"ל*הגה"ה ובזה נ"ל כי שם י'ד'ו'ד' אקרא (דברים לב, ג), אבל עצה היעוצה, אתם תחלה הבו גודל לאלהינו, סוד מיין נוקבין תחלה, וכמו שכתבתי במקום אחר, יעוין שם, והבן..
ובזה יובן כוונת השולחן ערוך יתגבר כאריה לעמוד בבוקר, ר"ל לעמוד נגד היצר הרע בבוקר, בבחרותו, בהשכמה, וכמו שכתב בעולל[ו]ת אפרים (מאמר ר) וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו (בראשית כב, ג), יעו"ש, וכמ"ש בש"ס דעבודה זרה (יט.) אשרי שעושה תשובה כשהוא איש, קודם שיעוררו אותו מלמעלה על ידי (הצרעת) [הצרות] ח"ו. וזהו דמפרש שפיר שיהא הוא מעורר השחר, בבחרותו, ובבחרותו הטוב כשהוא בטובה. ושפיר סיים הטור ואין השחר מעיר אותי, להתחיל בתשובה על ידי התעורר[ו]ת מלמעלה, רק אני מעצמי מתחיל ומעורר השחר, גם כן שבא אחר כך סיוע עליון מכל מקום נקרא זכר רחמים, והיא היפך סברת הט"ז, והבן.
ומכל מקום, אם לא נתעורר מעצמו, על כל פנים יתעורר אחר שהתעוררו מלמעלה על ידי הצרות ח"ו, מיד ישוב מדרכו הרעה, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' תענית פ"א ה"א-ה"ג), מצות עשה מן התורה, בבוא הצרה ח"ו יתעורר מיד בתשובה וכו', וכי תלכו עמי קרי (ויקרא כו, כא) וכו', יעו"ש. ולכך לא כתב השולחן ערוך הסיפא ואין אני מעורר השחר, כי לפעמים צריך שיתעורר על כל פנים אחר שבא התעורר[ו]ת עליון, וק"ל.
ובזה יובן, שבא ללמוד דעת קדושים תהיו, שיתעוררו תחלה הם לקדש עצמן, ואחר כך כי קדוש אני לסייע לכם להיות ה' אלהיכם, וק"ל.
הגם יש לומר כפשוטו, דכתיב בזוהר ויקרא דף ד' עמוד ב' וזה לשונו: וכד ישראל אשתלימו בעובדיהו כביכול שמא קדישא אשתלים, וכד וכו', יעו"ש. וז"ש קדושים תהיו ואז כי קדוש אני ה' אלהיכם, שמא קדישא אשתלים, ודי במוסר זה להתאזר כגיבור חלציו להתקדש כדי שישתלם שמו יתברך, וק"ל.
•
איש אמו ואביו תיראו (יט, ג). ויש בו ב' סוגים בחכמים, א' הנקרא אב, ב' נקרא אם, וכמו שכתב האלשיך בפסוק (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, כי טבע האב על ידי טפה זרעית להוליד, ושוב אין בו תועלת לוולד, מה שאין כן האם היונקת לוולד תמיד וכו', יעו"ש. ונ"ל, כי במוסר, סוג האב ולא יאמר רק להוליד איזה פרי מעשה טוב בעיר, ושוב יפרוש מהם, מה שאין כן סוג האם דדי' ירווך בכל עת (משלי ה, יט), לומר דינים בכל שבת, כמלמד מדרש הפסוק ויקהל משה (שמות לה, א) - להקהיל קהילות וכו'. וז"ש איש אמו ואביו תיראו, ב' סוגים הנ"ל.
ואת שבתותי תשמרו, כמו ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יא), שלא יהא לך למשא שמיעות תורה ומוסר בשבת, רק יצפה וישמור את שבתותי, שיזכה לשמוע תורה ודינין ומוסר. ומקדשי ת[י]ראו שכ' אחר כך, הוא מורא מקדש מעט, שהוא בית הכנסת, שלא ידבר וירים קול שיחת חולין, רק יהא מורא מקדש עליו, ובזה יזכה למען יאריך ימים על האדמה נצח סלה ועד.
•
בפסוק דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו כי קדוש אני וגו', איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו וגו', אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם וגו' (יט, א-ד). וי"ל, דהל"ל בלשון הוה, ולא תהיו לשון עבר ועתיד. ב' כי קדוש אני, היא נתינת טעם הפכיי, וכמו שכתב האלשיך (ויקרא יט, א). ג' דאמרו בש"ס דברכות (לה:) דפליגי, תנא קמא סבירא לי' ואספת דגנך (דברים יא, יד) הנהג [בהן מנהג] דרך ארץ, ורבי שמעון בר יוחי סבירא לי' והגית (יהושע א, ח) כמשמעו, ומסיק, הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם וכו'. (עיין ביא[ו]ר זה קשה זה לקמן מה שכתב בעקידה, יעו"ש) ושמעתי, לפי שהרבה עשו כרשב"י לכך לא עלתה בידם, כי בני עלי' מועטין וכו', ואם כן איך אפשר שכל עדת בני ישראל יהיו קדושים. ד' מה ענין איש אמו וגו' לכאן. ה' מה קישור וחיב[ו]ר יש זה לזה אל תפנו וגו' ואלהי מסכה וגו'.
הגם דקושיא א' לחוד אפשר לתרץ, דכתב האלשיך תהלים סימן א' פירוש הפסוק (תהלים א, ב) כי אם בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, דיש בתורה ב' בחינות, א' חלק הנגלה. ב' הנסתר, וז"ש בתורת ד' חפצו, שהיא חלק הסוד והנסתר, גם שלא ישיג אותה, מכל מקום יהי' חפצו בה וכו'.
ובזה יובן קדושים תהיו, ר"ל גם כי בפועל ובהוה אי אפשר שיהיו כולם בגדר קדושה, והטעם כי קדוש אני, ואם כן איך שיזכו כולם למעלה נפלאה זאת, מכל מקום עצה היעוצה להם שעל כל פנים יהי' חפצו ורצונו בקדושה, וז"ש קדושים תהיו על שם המחשבה, שחשקם ורצונם שיזכו לעתיד, גם שלא ישיגו עכשיו, וק"ל.
אמנם באמת קשה גם להאלשיך, מאחר שלא ישיגו אותה מעלה מה תועלת יש בזה. והוא הדין כאן קשה מה תועלת שיש חפצם בקדושה מאחר שאי אפשר שיזכו לזה.
ונראה לבאר ש"ס פרק קמא דראש השנה (יז:) רבי אלעזר רמי, כתיב (תהלים סב, יג) ולך ה' החסד וכו', וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, בתחלה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולבסוף לך ה' החסד. וכתב[ו] התוספ[ו]ת בראש השנה (ד"ה בתחלה): בתחלה תשלם לאיש וכו', והכי קאמר קרא, ולך ה' החסד ליכנס לפנים משורת הדין כשאתה רואה שאין העולם מתקיים כשתשלם לאיש כמעשהו, עד כאן. והנה משום דקשה בש"ס אם כן אפכא הל"ל, לכך פירש התוספ[ו]ת דהכי קאמר וכו'.
ול"נ לפרש דלא קשיא מידי, דאיתא במשנה בפרק ג' דאבות (מ"ד) הניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו. וכתב במדרש שמואל וכו', עיין לעיל, יעו"ש.
ולי נראה ביאור משנה זו, דיש לפרש ביא[ו]ר פסוק קדושים תהיו וגו' בג' פנים, והם ג' בחינות שזכר התנא במשנה זו, א' הניעור. ב' והמהלך. ג' והמפנה.
והוא, דכתב החסיד מוהר"ל במשנה פרק ב' דאבות (מ"ב) וכל העמלים עם הציבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים, ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם. דר"ל ואתם עוסקים להשתדל עבור הציבור לשם שמים, ואי אפשר להשיג הדבר שתשתדלו בה, מכל מקום נחשב לכם כמעשה, כמו שאמרו חז"ל (קידושין מ.) ולחושבי שמו (מלאכי ג, טז), כל מי שחושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלין עליו כאילו עשאה וכו', יעו"ש.
ונודע כי בעבירה אם חשב לעשותה ונאנס ולא עשה, אין מעלין עליו הכתוב כאילו עשאה, כי אם שגמר העבירה במעשה דווקא. והוא מצד החסד יתברך שמו, שמחשבה טובה מצרפו למעשה מה שאין כן מחשבה רעה, שנאמר (תהלים סו, יח) און אם ראיתי בלבי וכו', כדאיתא בפרק קמא דקידושין (מ:) משל לאילן העומד במקום טהרה ונופה נוטה וכו', יעו"ש.
ובזה יובן ש"ס הנ"ל, רבי אלעזר רמי כתיב וכו', ומשני בתחלה תשלם לאיש כמעשהו, ר"ל עונש העבירות שהוא נפרע מהאיש תחלה, הוא משלם לאיש כמעשהו דוקא, מה שעשה בפועל ולא מה שחישב לעשות. מה שאין כן לבסוף, דהיינו שכר מצוה שהוא לבסוף, אז לך ה' החסד, גם שחישב לעשות מצוה ולא עשאה מכל מקום משלם לאיש כמעשהו, ר"ל כאילו עשאה בפועל, וק"ל.
ומעתה מבואר דלא קשיא מידי על האלשיך, כי מבואר התועלות, שאם בתורת ה' חפצו, גם שלא ישיג אותה, מכל מקום נקרא חושב לעשות מצוה ולא יכול להשיגה, נחשב כאילו עשאה (וכן מצאתי כתב בספר אלגזי ספר אהבת עולם אם בתורת ה' חפצו, נחשב כאילו בתורתו יהגה וגו', ודברי פי חכם חן). ובהיפוך, אם אין חפצו בה יש עונש כאשר דוחה אותה, וכמו שכתבתי במקום אחר ביאור פלוגתא רבי יוחנן וריש לקיש (סנהדרין קיא.) ופערה פי' לבלי חוק (ישעיה ה, יד), כי הדוחה חלק מן האחדות דוחה כולה וכו', יעו"ש. והנה כל התורה כולה חלק הנגלה והנסתר, הכל אחדות אחת, והדוחה חלק הנסתר, שאינו חפץ בה, דוחה כולה ונענש. ומכל שכן המלעיג על דברי החכמים העוסקים בחכמה זו להשפיע להשכינה, וכמ"ש בספר הקנה לו חכמו ישכילו זאת (דברים לב, כט), כי הלומד כל התורה כולה לא נקרא חכם רק למדן, כי אם הלומד להשפיע אל המדה הנק' זאת וכו', יעו"ש, עונשו מרובה, כאשר הארכתי בזה במקום אחר. מלבד מה שביאר הגאון מהר"ל דלטשן בהקדמה לספר הזהר, יעו"ש.
ובזה יובן דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו, במחשבה שהיא תואר אות י' על שם העתיד, כמו אז ישיר משה (שמות טו א), דפירש רש"י אות י' על שם המחשבה נאמר וכו', והנה שיחשוק במחשבה - שיהיו חפיצים בקדושה, וז"ש תהיו לשון עתיד, גם שאינו בהווה בפועל מכל מקום יהי' חפצו לידבק בקדושת אחדותו יתברך, שהוא קדוש אני ה', ואם דוחה החלק דוחה הכל, לכך הזהיר קדושים תהיו, והבן.
וזה יהי' בחינת הניעור בלילה וכו', דכת' בספר יד יוסף שחורה אני ונאוה וגו' כאהלי קדר כיריעות שלמה כו' (שה"ש א, ה), מצד לבושי התורה אמרה שחורה אני, ומצד פנימיות וסוד התורה אמרה ונאוה, כיריעות וכו', יעו"ש. וגם נודע כי או"ר גימטריא ר"ז. וז"ש הניעור בלילה - בחלק הנגלה ולבושי התורה הנקרא [לילה], שהוא עוסק בה וניע[ו]ר בה, ואין חפץ באו"ר התורה, שהיא תורת ה' שנקרא יום, שדוחה את האחדות כולה, ומתחייב בנפשו - כמ"ש ופערה פי' לבלי חק וכו', וק"ל.
עוד יש להסביר פן ב' קדושים תהיו וגו'. דכתבתי במקום אחר כי תהיה רק למעלה וגו', זה הגלגל חוזר בעולם, וכשהוא למעלה אז יורד למטה, וז"ש (דברים כח, יג) רק למעלה, וק"ל. וכעת נראה לי בפנימיות מדבר, שלא יאמר האדם שהוא כבר במעלת השלימות למעלה, אלא ידע בבירור שהוא ר"ק למעלה, ולא במעלה העליונה ממש.
ובזה נבאר קושית הרמב"ם, שכתב מצות עשה להיות אפר הפרה שהוא מי הנדה מטמאין לאדם טהור ומטהרין לאדם טמא. והשיגו הראב"ד, למה לא יחשבו בשתים הטומאה והטהרה וכו', יעו"ש. ונ"ל ביאור זה במקום אחר, על פי ש"ס דראש השנה (כט.) כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן וכו', והעולה משם, כי על ידי שמץ טומאה וחוב שיש לאדם טהור, שהוא תלמיד חכם, מתחבר עם חייבא להוציאן ידי חובתן, על דרך זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא וכו', ונעשה הטהור טמא והטמא טהור, לכך נחשב הכל למצוה אחת, כי הטומאה הוא לתכלית הטהרה, וק"ל.
וכעת נ"ל על דרך שכתוב (ויקרא יג, יד) וביום הראות בו בשר חי יטמא, כי הצדיק כל טומאתו וחטאתו לנגדו תמיד, מה שאין כן הרשע מראה סימני טהרה שבעצמו, כמו החזיר וכו' (בר"ר סה, א), מובא לקמן יעו"ש. וז"ש מטמא לאדם טהור, ר"ל האדם שסובר שהוא טהור הוא סימן טומאה, מה שאין כן מי שסובר שהוא טמא, וכמ"ש (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, הוא סימן טהרה, וק"ל, עיין במקום אחר ביא[ו]ר זה עוד. ושמעתי שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין לימוד עוד, ודברי פי חכם חן. וז"ש חז"ל (אבות פ"ד מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם, שיודע שצריך ללמוד עוד מזולתו, מה שאין כן השוטים חכמה ומוסר אוילים בזו (משלי א, ז), וכמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א), יעו"ש.
ובזה יובן קדושים תהיו, ר"ל שתכלית הידיעה שידע שאינו יודע, וגם במעלת השלימות ידע שלא הגיע לגדר הקדושה, גם שהוא במעלה עליונה ידע שהיא למעלה מועט, אלא שיהי' מכלל המצפים לישועה אימתי יזכה לגדר קדושים תהיו לעתיד ולא בהווה. כי קדוש אני ה', הוא לבדו יתברך הוא בתכלית השלימות הקדושה, אבל אדם אי אפשר בזה, לכך יראה עצמו תמיד חסר מגדר הקדושה והשלימות, והבן.
וזה יהי' בחינת והמהלך בדרך יחידי, שסובר שהוא במעלת והגדר הקדושה והמהלך בדרך יחידו של עולם שנאמר בו כי אני ה', כך סובר שהוא השיג מדריגה זו, אז מתחייב בנפשו, כי זה סימן טומאה, וכנ"ל.
עוד יש לומר פן ג' קדושים תהיו וגו'. ונבאר ש"ס סוף ברכות (סד.), והוא גם כן סוף יבמות (קכב:) ונזיר (סו:), אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר (ישעיה נד, יג) וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך, אל תקרא בניך אלא בוניך. שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול (תהלים קיט, קסה). יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך, למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך (שם קכב, ז-ט), ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (שם כט, יא). והספיקות רבו. ועיין מוהרש"א ברכות וכו'. וקצת מזה ביארתי, ועיין במקום אחר ביאור פסוק ה' עוז לעמו יתן וכו' (תהלים כט, יא), יעו"ש.
ונראה, דשמעתי ממורי כל שיש בידו למחות וכו', ר"ל למחות ולמחוק החטא שבידו, אז ממילא באחרים גם כן נמחק, עיין במקום אחר ביא[ו]ר מזה. והטעם מבואר שם, כי הם לבם של ישראל, והכל הולך אחר הלב אם הוא טוב או רע, כמבואר במשנה פרק ג' דאבות (פ"ב מ"ט) ר' אלעזר אומר לב טוב וכו'.
ובזה יובן, תלמידי חכמים שהם לבם של ישראל, מרבים שלום בעולם ר"ל מרבים שלימות באנשי העולם, על ידי שמוחק החטא של עצמו ונקרא איש תם גבר שלים (ת"א בראשית כה, כז), אז גורם שלימות בעולם. שנאמר ורב שלום בניך, אל תקרא בניך אלא בוניך, והסגנון, דאי אפשר לקרות בניך, אלא שיהא תחלה בוניך, לבנות ולתקן את עצמו שיהא גבר שלים, ורב שלום בניך גם כן. וז"ש שלום רב לאוהבי תורתך, ר"ל שיש שלום רב לאנשי עולם אוהבי תלמידי חכמים שנק' אוהבי תורתיך, והטעם כי אין למו מכשול ועון לתלמידי חכמים עצמם, שמיד מוחק ומוחה, כמ"ש בש"ס (ברכות יט.) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה וכו' כי ודאי עשה תשובה וכו'. ועל ידי זה גורמים שלום רב בעולם גם כן וכנ"ל.
וז"ש יהי שלום בחילך, שלום לאורייתא, לתלמיד חכם עצמו, וזה גורם שלוה בארמנותיך, לבני עולם שהם ארמנותיך, כמ"ש בזוהר שמות (ח"ב ד.:) איש וביתו באו (שמות א, א), יעו"ש, והבן שם.
וז"ש למען אחי ורעי, שהם כללות ישראל כנודע, אדברה נא שלום בך כמ"ש במכילתא פ' ויקרא (פ"ב) לאמור (ויקרא א, א) צא ואמור להם דברי כיבושין, בשבילכם נדבר עמי, שכל ל"ח שנה וכו'. ושפיר למען אחי וגו' אדברה נא שלום בך - בתלמידי חכמים ונביאים וראשי הדור. וזה שכ' למען בית ה' שהם כללות העולם שנקרא הוי"ה ונקרא בית ה', אבקשה טוב לך, שיהא טוב במעשיו. וז"ש ה' עוז לעמו יתן, שהם כללות העולם, על שיברך את עמו ישראל בשלום.
ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו, שנאמר וכו' (אבות פ"ה מכ"ב). והקשה האלגזי דהל"ל ומשפטיו בישראל וכו', עיין ביא[ו]ר זה במקום אחר, והעולה משם, כי כמו שהיה נשמת משה כלול מכל נשמת בני דורו, כך בכל דור ודורשיו וכו' (עי' סנהדרין לח:). ובזה יובן, משה זכה וזיכה את הרבים, ר"ל מה שזכה לעצמו בזה זיכה את הרבים, שכולם נכללין בו. וז"ש ומשפטיו עם ישראל, ר"ל עם נשמת ישראל הכלולין בו עשה התורה והמשפטים, וז"ש זכות הרבים תלוי בו ובקרבו. ובהיפך ירבעם, כאשר חטא אז החטיא את ישראל הכלולין בו גם כן, וק"ל.
ומעתה יבואר כל הנ"ל כפשוטו, אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, מאחר שהן עיני העדה וראשי הדור וכל נשמ[ו]ת דורו כלולין בו, אם כן כאשר התלמידי חכמים עוסקים בשלימות הבורא יתברך אז מרבים השלימות בעולם גם כן, כי בני העולם כלולין בהם, וכל הענין יבואר ממילא כמו בענין הנ"ל.
ובזה יובן דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו, ר"ל עדת הוא דעת, שהם התלמידי חכמים שיש בהם חכמה ובינה ודעת כלולין, ואליהם תאמר קדושים תהיו, ואז עליהם ימשוך הקדושה לכל עדת בני ישראל גם כן, שיהי' גם כן קדושים, מאחר שכולם כלולין בהם. וקדושת התלמידי חכמים מדביקים בו יתברך נמשך להם ממנו יתברך, וז"ש כי קדוש אני ה', והם יהיו ממוצעים להמשיך הקדושה אל כל עדת בני ישראל שיהי' תואר אלדיכם על הכלל כולם, ועיין במקום אחר מזה, ענין משה שהי' ממוצע בינו יתברך לבין העם להמשיך שפע הקדושה וכו', יעו"ש.
וז"ש חז"ל הדבק ובו תדבק (דברים י, כ) הדבק בתלמידי חכמים וכו', שעל ידי שידבק בתלמיד חכם, אחר שנכלל בו לא יפרד ממנו, ואז כאשר התלמיד חכם מדבק את עצמו בו יתברך, אז נדבק עמו כל הנשמות הנכללין בו יתברך. ובזה מבואר הקושיא, איך הוציאו על ידי הדרש המשמעות הפסוק, שנאמר ובו תדבק, משמע בו יתברך ממש, ואיך דרשו הדבק בתלמיד חכם, שאינו בו יתברך. ולפי הנ"ל אתי שפיר.
וזה יהי' בחינת והמפנה לבו לבטלה, ר"ל תינח אם יש להם תלמידי חכמים הנקראים ל"ב, הדבקים בקדושתו יתברך, אז אפשר שכל עדת בני ישראל יהיה קדושים ע"י כנ"ל, מה שאין כן אם התלמיד חכם שלהם מפנה לבו לבטלה, שלא לדבק בו יתברך רק בענינים אחרים, ונקרא חוטא ח"ו, ומתחייב בנפשו, שגורם על ידי שמפנה לבו לבטלה שהם גם כן יפנו לבטלה, שנכללין בו. אך דכל זה אם כבר הי' אנשי הדור יראים ושלמים, ועכשיו בבוא תלמיד חכם זה אחר כך אז גורמים שהוא מפנה לבו לבטלה על ידם והם מתחייבין בנפשו, והוא בענין זווג ראשון או שני (סוטה ב.), ויבואר במקום אחר.
ובזה יובן קדושים תהיו וגו', על ידו. והתלמיד חכם הנקרא דעת וכו', ובלבד אם איש אמו ואביו תיראו, שכינה נקרא אמו וקב"ה נקרא אביו (ברכות לה:), אם כבר איש אמו ואביו [תיראו] - שיש להם מורא מקום מה' יתברך וכו', אז וודאי את שבתותי שהם התלמידי חכמים, תשמרו, לדבק בתלמיד חכם הדבוק בו יתברך. וזה גורם אל תפנו אל האלילים, ודרשו בש"ס (שבת קמט.) אל תפנו אל מדעתכם וכו', והכוונה שלא יפנה את לבו כל אחד לפי דעתו של עצמו, רק יפנה אל התלמיד חכם שהוא דעתכם הכללי, ואז לא יטה שכלו ודעתו לעשות אלהי מסכה, אלהי כסף וזהב, וכמו שכתב המוהרש"א בפרק קמא דסנהדרין (ז: ד"ה בשביל כסף וזהב) בענין אלהי כסף הבא בשביל כסף וזהב (סנהדרין ז:), יעו"ש, וז"ש אלהי מסכה לא תעשה לך, אז אני אלהיכם.
ומכללו נשמע ההיפך, אם אין קדושה אין יראה אין חכמה, ר"ל אם אין יראת ה' במקום ההוא על ידי שלא נתקדשו בקדושת המאכל, שהוא ראש כל הקדושות, כמו שאמרו חז"ל, ועל ידי זה כל הדמים שנעשה ממאכלות אסורות ומא(י)לו דמים נעשה השכל והדעת, ואז השכל נוטה לחוץ, וכמו שכתב הרמב"ם בתשובה, מובא לעיל, יעו"ש.
ובזה יובן הפסוק כמשמעו באופן אחר עוד, קדושים תהיו, דהיינו קדושת המאכל ראש כל הקדושות, ואז יוכל לבוא למדרגת איש אמו ואביו תיראו, יראת ה' היא אוצרו, ואז לרבות תלמידי חכמים - את ה' אלהיך תירא (דברים ו יג, עי' פסחים כב:), וז"ש [ו]את שבתותי תשמרו הם מורא התלמידי חכמים הבא מריבוי מורא ה' יתברך. ואז אל תפנו אל האלילים מדעתכם, שלא יפנה דעתו מדעתכם הכללי, שהם התלמידי חכמים. ואלהי מסכה לא תעשה לך, שלא יהיה להם התלמיד חכם, המפנה לבו לבטלה לאסוף הון רב, רק יעסוק במושכלות ולדבק בו יתברך. ואם כן נכתב הכל כסדר בפסוק, זה נמשך מזה.
מה שאין כן כשלא נזהרו בהקדושה שהם קדושת המאכל, אז שכלו שנעשה מהדמים, נוטה לחוץ, ולא יזכו למדריגות איש אמו ואביו תיראו. וכשאין יראה אז את שבתותי לא תשמורו, שהם התלמידי חכמים. וז"ש (אבות פ"ג מי"ז) אם אין יראה אין חכמה - לשמור כבוד החכמים. וגורם שיפנו אל אלילים, שיפנו מדעתכם הכללי, שהם התלמידי חכמים, רק כל אחד יפנה אחר שכלו ודעתו על ידי ספיקות שיקשו על התלמידי חכמים, ויעשה ח"ו אלהי מסכה, ר"ל אלהי כסף הבא בשביל כסף, שיטה דעתו ושכלו שזה חשוב יותר מהחכמים הדבקים בו יתברך. וזהו ענין עגל מסכה שעשו על ידי שאמרו (שמות לב, א) קום עשה לנו אלדים שילכו לפנינו, שכתב הרמב"ן (עה"פ) שיהי' להם מנהיג לצאת, מה שאין כן משה שהי' עוסק בדביקות ה' יתברך אמרו (שם) זה משה האיש לא ידענו מה הי' לו וכו', וכמו שכתבתי במקום אחר. ושפיר הזהיר[ה] התורה קדושים תהיו וגו' עד אלהי מסכה לא תעשה לך, ואז אני ה' אלדיכם, וק"ל.
•
וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו וגו' (יט, ה). והוא תמוה, דכבר נאמר בפרש' ויקרא, וכן הקשה האלשיך, עיין ביאור זה במקום אחר, יעו"ש.
•
עוד יש לומר ביא[ו]ר קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו (יט, ב-ג). והספיקות זכרנו, א' קדושים היו הל"ל. ב' כי קדוש אני, הוא דבר ההפכי. ג' תואר אלדיכם. ד' מהו ענין איש אמו ואביו וגו' לכאן. ה' פתח איש יחידי, וסיים תראו לרבים, ועל תיראו שהזכיר מורא ולא כבוד, ודרשת חז"ל ידוע (קדושין ל:). ו' ואת שבתותי וכו', מה ענין לכאן. ז' שבתותי לשון רבים.
ונ"ל, דכתב[תי] במקום אחר בשם הרמב"ם ששאל, הלא כל מעשה בראשית לצביונן נבראו (חולין ס.), ואם כן מה טעם לא רצה ארץ להיות בחינת שמים. והשיב, שלא ניתן לארץ דעת שידע בחינת שמים שיתאוה לבחינה זה וכו'. והטעם, שהעולם צריך לבחינת ארץ גם כן, לכך לא ניתן לארץ דעת. והוא הדין בכל הנבראים וסוגי בחינת האדם יש כמה מעלות זה על זה, וזה טעם שאין אחד רוצה בבחינת מעלות חבירו העודפת עליו, לפי שלא ניתן לו דעת זה וכאמור וכו', יעו"ש.
אמנם יש להבין זהו גופא, מה טעם ניתן לארץ דעת בחינת חומר ארץ, ולשמים ניתן בדעת בחינת שמים, ולא בהיפוך. וצריך לומר, כי הבורא יתברך בחן שורש כל אחד ויסודו, ונתן לכל אחד דעת שיחשוק לשרשו, כמו טבע העפר לירד למטה ליסודו ושרשו, וטבע האש לעלות למעלה לשרשו, לכך בכל הנבראים הכל חפיצים לדבק בשרשו ויסודו על פי דעתו שניתן לו מהבורא יתברך, והבן.
ובזה יובן דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו, ר"ל שלא יאמרו להתנצל שלא ניתן להם דעת שידעו בחינת קדושה איך להתקדש, ולכך אין חשקם בגדר קדושה, כמו ארץ שלא ניתן לה דעת שידע מעלת בחינת שמים וכו', דזה אינו, כי כל עדת בני ישראל יש להם דעת של קדושים תהיו, ויודעין מעלת הויות גדר קדושה מצד שרשן ויסודן, כי קדוש אני ה' (אלדכון) [אלדיכם], שקדושתן נמשך משורש קדושתו יתברך המתייחס (אלידכון) [אלדיכם] דייקא. ואם כן, אין מונע מלהתקדש ולהדבק מחשבתו בעולם המחשבה בסיבה ראשונה בו יתברך.
אך שמא תאמר כונת הלב וקדושת המחשבה אין זה מסורה ביד האדם להתקדש ולדבק בו, כי עולה מחשבה רעה וזרה על רעיוניו, ולבו כלו כוונת רשע, וכמו שכתבתי במקום אחר הנסתרות (דברים כט, כח) שהיא המחשבה מסורה לה' אלדינו, שיוכל להתקדש מחשבתו, אבל המעשה הנגלה היה לנו ולבנינו וכו', יעו"ש. לכך אמר איש אמו ואביו תיראו, שהיא כוונת הלב שנק' אמא כמ"ש בתיקונים (הקדמה יז.) בינה לבא וכו', ואביו שהיא המחשבה שנקרא אבא, תיראו - ר"ל שיש תקנה על ידי יראה משבר המחשבה רעה, וכמו שכתבתי במקום אחר אימ[ו]ת מות נפלה עלי יראה ורעד יבא בי וגו' (תהלים נה, ה), כמו ששמעתי ממורי, ונעשה יחוד יראה ונורא, ואז יתפרדו כל פועלי און וכו', יעו"ש, ושפיר אמר תקנה איש אמו ואביו תיראו.
אך דתחלה צריך לתקן כלי המעשה הנגלה ואחר כך יתקן כלי המחשבה הנסתר, וכמו שכתבתי במקום אחר, מה אין כן כשלא תיקן במעשה אי אפשר לקדש מחשבתו בעולם המחשבה, שהיא בינה שבת עילאה, לזה אמר את שבתותי תשמרו, ר"ל שצריך בהדרגה, תחלה שבת תתאה מלכות בעולם העשיה על ידי מעשה, ואחר כך שבת עילאה, בינה עולם המחשבה, ואז תצליח ותעלה במדריגות השלימות, והבן*הגה"ה וז"ש (קדושין פ"ד מי"ב) מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר וכו'. ר"ל כאשר רוצה להתייחד עם אמו, דהיינו בינה עולם המחשבה, צריך להתייחד תחלה עם בתו מלכות, בתקון עולם העשי' על ידי תקון המעשה, ואחר כך יוכל לדבק מחשבתו בעולם המחשבה בקירוב בשר, בלי שום מסך מבדיל של הקליפות ומחשבה זרה וכו', והבן..
•
עוד י"ל את שבתותי תשמרו, דכתב האלשיך פ' אמור דף קס"ה עמוד ב' (ויקרא כב, לב), ביא[ו]ר משנה (אבות פ"ד מ"ב) בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה [ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה]. והקשה, דהל"ל רוץ למצוה קלה. ב' ל"ל נתינת טעם, דמשמע בלאו הכי וכו'. ג' הל"ל ובורח מעבירה קלה וכו'. ד' העבירה בה' הידיעה. ה' למה צריך בריחה. ו' ששכר מצוה, דהל"ל ושכר מצוה וכו'. וביאר, שצריך שיאחז צדיק דרכו בהתמדה וכו' וז"ש הוי רץ וכו', וכדי שלא יעשה כדרך הסוחרים וכו', מה שאין כן אם תרוץ למצוה קלה תזדמן אחרת, כי מצוה גוררת מצוה עד לרוב וכו'. וכן בעבירה, על כל פנים יש לך עבירה אחת הידועה לך, כי אין צדיק בארץ וכו' (עי' קהלת ז, כ), והיא גוררת אחרת, לכך [ו]בורח מהרבה עבירות וכו', יעו"ש שהאריך. וכמו שפירש באדם אחד כך יש לפרש בכלל, כי מצוה של אדם אחד גורם מצוה להכלל, כי הכל אחדות אחת, והבן.
ובזה יובן את שבתותי תשמרו, ר"ל כי לא שבת אחת תשמור, כי מצוה גוררת מצוה, ואם תזהר לשמור שבת אחת זה גורם שבתות[י] תשמורו, לשמור שבתות הרבה, ואז אדם אחד מעורר שמירה לרבים. וכיוצא בזה תבין איש אמו וגו', אם מתחיל במצות מורא אם גורר מצות מורא אביו גם כן, וגורם הרבה מצות יראה, וז"ש תראו וגו', וגם יחיד מכריע לרבים גם כן ליראת ה'. וכן אם אדם מתחיל בקדושה גורם להכלל קדושים תהיו, כי הכל אחדות אחת ממנו יתברך, וז"ש כי קדוש אני ה', וק"ל כי משה רבינו עליו השלום פתח צינור היראה לכל העולם.
ועל פי זה נבאר משנה פרק ג' דאבות (מט"ו), הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה. והספיקות רבו, ופירוש הרמב"ם בזה יעו"ש. וכדי לבאר זה נבאר משנה פרק ב' דעדיות (מ"י), אף הוא הי' אומר ה' דברים של י"ב חדש, משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש, שנאמר (ישעיה סו, כג) מידי חודש בחדשו. רבי יוחנן בן (גוריון) [נורי] אומר מן פסח ועד עצרת, שנאמר מדי שבת בשבתו. ופירוש רש"י יעו"ש. ויש להבין טעם הדבר, למה יהי' בגיהנם מפסח ועד עצרת דייקא, הגם דדרשו ממשמעות הפסוק, מכל מקום צריך טעמא.
ונ"ל, דכתב האלשיך פ' אמור דף קס"ז עמוד ב' (ויקרא כג, ט) וזה לשונו: מה טעם קרא את היום טוב של פסח שבת, כמ"ש (ויקרא כג, יא) ממחרת השבת וגו' עד ממחרת השבת השביעית וגו', שהוא עצרת, תספרו חמישים יום. אך לרמז שהם ספירות ליבון, ששבתו מטומאת הנדה של מצרים מפסח עד עצרת ז' שבועות וכו', על כן נתייחדו הימים ההם לדורות וכו', וצריך הכשר וטהרה להתקדש בימי הליבון האלה, ועל כן הנהיגו קדמונינו להגות בימים האלה משלי ומסכת אבות, להכין לבם ולהתנהג בחסידות במילי דאבות וכו', יעו"ש.
וכך כתב במדרש שמואל (הקדמה) וזה לשונו: ראוי ליתן טעם למה דנהיגו לקרות מסכת אבות בין פסח עד לעצרת, ומצאתי כתוב וכו', ואני אומר, כי בימים הללו מתו תלמידי רבי עקיבא והם ימי דין וכו', וגם נוהגין קצת אבילות ולבם נכנעין קצת, ישמע ויתנהג קצת מילי דחסידות וכו'. ואפשר עוד, כי בימים האלו בני אדם עוסקים ברפוא[ו]ת על פי הטבע וכו', ואנחנו בני ישראל מתנהגין על פי התורה ואיננו עוסקין ברפואת הגוף אלא ברפואת הנפש ובזה יהי' רפואה לגוף גם כן, כמ"ש (שמות טו, כו) אם שמוע תשמע לקול ה' אלדיך וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, לכך קוראים מסכת זו באלו הימים, שכולו מוסר וכו', יעו"ש. וכן דרשו חז"ל (שמ"ר כז, ט) שמעו אלי ותחי נפשכם (ישעיה נה, ג), משל לרופא שנתן רטי' על אבר אחד וכולם מתרפאין וכו'.
אמנם אלו דברי המוסר בין בלימוד בין בשמיעה, על הצדיקים נאמר (ישעיה נה, א-ג) כל צמא לכו למים - לשמוע תורה ומוסר ותחי נפשי, מה שאין כן לרשעים ובאו בה המים למרים (במדבר ה, כד), כי חכמה ומוסר אוילים בזו (משלי א, ז), ולגיהנם יחשב לו אלו המוסרים שמפסח ועד עצרת (וז"ש רבי יוחנן בן נורי משפט רשעים בגיהנם מפסח ועד עצרת וכו'), שהוא זמן שמיעת ולימוד מוסר ומילי דחסידות. ועל דרך שכתבתי במקום אחר צדיקים מתרפאין ורשעים נידונין בה וכו' (ע"ז ג:, נדרים ח:), יעו"ש, וק"ל.
הגם דיש לומר כפשוטו, על דרך שכתבתי במקום אחר ביא[ו]ר פלוגתא (סנהדרין קיא.) ופערה פי' לבלי חוק (ישעיה ה, יד), שמשייר חק אחד וכו', כי הדוחה מצוה אחת שהיא חלק האחדות דוחה הכל וכו', יעו"ש. והנה מצוה לשמוע מוסר קבלנו מסיני, נעשה ונשמע (שמות כד, ז), וכמ"ש (ישעיה נה, ג) שמעו ותחי נפשכם וגו', וזה שדחה המצוה לשמוע מוסר מפסח עד עצרת כול' נידונין בגיהנם מפסח ועד עצרת, וכמ"ש ופערה פי' לבלי חק וכו', והעבירה עצמה היא מענישו אז בזמן ההוא מדה כנגד מדה, כמ"ש (ירמיה ב, יט) תיסרך רעתך וגו', וז"ש מידי שבת בשבתו, כדי שישבות בטהרת ימי ספירת הליבון על ידי המוסר, והבן.
ובזה יובן הכל צפוי, ור"ל גם שלא ניתן לארץ בחינת שמים, וכמו שכתב הרמב"ם הנ"ל, אבל באדם הכל צפוי וגלוי - בחינה של העליון במדריגה ממנו, אם כן הרשות נתונה לו להיות במדריגה עליונה ממנו, רק רוע בחירתו הוא, כי בטוב העולם נידון, ר"ל כי בטוב שעוסק הצדיק, דהיינו תורה ועבודת ה' ומוסר וכיוצא, בזה עצמו שהצדיק מתעדן בטובו, בו העולם נידון, שנחשב זה לכללות העולם ליסורין ודין, שאין לרשעים גיהנם יותר מגן עדן וכו', והטעם, שאין זוכין ליכנס לטוב הגנוז כי אם אחר שטיהר עצמו במעשה להסיר החושך והפגם, וז"ש כי הכל לפי רוב המעשה, אז זוכה להתעדן ברב טוב הצפון לצדיקים בזה ובבא, וכמו שכתוב בדף, יעו"ש, והבן.
ועל פי זה נבאר ש"ס דבבא בתרא (עג:), אמר רבה בר בר חנה, זמנא חדא הוה קא אזלינן במדברא, וחזינן הנהו אווזי דשמיטי גדפייהו משמנייהו, וקא נגדי נחלי דמשחא מתותייהו, ואמינא להו אית לי מנייהו חולקא לעלמא דאתי, חדא דלי לי אטמא, וחדא דלי לי גדפא. כי אתאי לקמי' דרבי אלעזר, אמר לי עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין.
וכתב מוהרש"א, כי הרואה אווזא בחלום יצפה לחכמה וכו' (ברכות נז:), וחזא נהרא דמשחא, היא תענוג נפשו וכו', וא"ל רבה בר בר חנה שהם מן החכמים, אית לי להנות מרוחני הזה, חדא דלי לי וכו', דאין החכמה עיקר רק המעשה וכלי המעשה הם הידים ורגלים, וז"ש חדא דלי לי גדפא וכו', יעו"ש.
והריטב"א כתב, אווזא דשמטא גדפא משמנייהו, הם מלכות אדום וישמעאל, ועתידין לחזור ליקרא בשם ה' לימות המשיח בסופו הנשארים מהם, ומפני שגלותינו מעכב תשובתן, על זה עתידין ליתן עליהם את הדין, עכ"ל.
ובעל עקידה בשער פ"ה, ביאר מדרש (במ"ר כב, ח), ומקנה רב (במדבר לב, א), זה שאמר הכתוב (קהלת י, ב) לב חכם לימינו - זה משה, ולב כסיל לשמאלו - זה בני גד ובני ראובן שעשו עיקר טפל וטפל עיקר וכו', שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות וכו', ועליהם נאמר (משלי כ, כא) נחלה מבוהלת בראשונה וכו' ואחריתה לא תבורך, וכן הוא אומר (משלי כג, ד) אל תיגע להעשיר מבינתך חדל, ואיזהו עשיר השמח בחלקו (אבות פ"ד מ"א), שנאמר (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, עד כאן (המד"ש) [המדרש]. וכת' במקום אחר, והספיקות רבו. ובעל העקידה האריך, ומסיק כי מאמר רבה בר בר חנה הנ"ל הוא חידה, מחמת טרדותן וטרופים אחרי ממונם, עוד ראה כי לא נשאר בידם עשרם רק נמשך לנחלה לזולתו, ושאל אם יתקן לקחת שמץ מדרכם לחזות בנועם ה' לעולם הבא, וחד פשט גדפא - שנשתמט ממנו כלי המעשה לסיבת שמנינותו, וחד פשט אטמא, הרגל, שלא נשאר לו מזה וכו', אמר רבי אלעזר, עתידין ליתן וכו' וביאר מאמר הנביא (ירמיה ב, ז-י) בזה וכו', יעו"ש.
ול"נ לפרש, דכוונת רבה בר בר חנה הוא על פי מה שכתב הרמב"ם בפרק ו' מהלכות דעות (ה"א): דרך אדם להיות נמשך בדיעותיו וכו' עד זה שאמר הכתוב (ירמיה ט, א) מי יתנני במדבר מלון אורחים וכו', וכתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש. וכן מצינו בזהר קראן פרושו מדבר (ח"ב קפג:), שפרשו מן הישוב אל המדבר להתבודד שם בתורתו ועבודתו יתברך. וזש"ה (שמות ג, א) וינהג את הצאן אחר המדבר, מטעם זה.
ובזה יובן מאמר רבה בר בר חנה, זמנא חדא הוה קא אזלינן במדברא, אחר שראיתי טרדת הישוב שמטריד מעבודת ה' ומתורתו, הסכים לפרוש למדבר. ומצאתי שם אנשים פרושי מדבר שנק' אווזי, גימטריא זוזי, כמ"ש מוהרש"א יעו"ש לשיטתו. ולדברינו אלה יש לומר, אווזי גימטריא ל, ובמילוי למד, פרשו למדבר. או יש לומר, שהי' להם זוזי לעסוק ולפקח בעסקי מ"מ ושאר עסקי עולם הזה, ומכל מקום פרשו מכל וכל עניני עולם הזה למדבר, לעסוק בצרכי נשמתם, שהיא יותר מדריגה מאלו שפרשו למדבר מחמת שלא הי' להם זוזי לעסוק בעסקי העולם הזה והוכרח לעסוק בעניני עולם הבא, על דרך (סנהדרין כב:) חסרי' לגנבא נפשי' לשלמא נקט. או י"ל כי אווזי הוא תואר החכמה כמו שכתב מוהרש"א, כי ממדבר מתנה (במדבר כא, יח), כי התורה אינו מתקיימת כי אם מי שמשים עצמו כמדבר כמפורש בש"ס דערובין (נד.) וכו'.
וחזינן הנהו אווזי דשמיטי גדפייהו, ר"ל בקניני עולם הזה הוא מכונה בשם נוצה וכנף, ותרג' אונקלוס גדפא, כי כמו הנוצה הוסר מהעוף בשחיטתו, כך כל עניני עולם הזה מהאדם במותו, כמו כנף שהוסר מהעוף בשחיטתו. והם מחמת בדידות לעסוק בצרכי נשמתן עזבו כל עניני עולם הזה, שהשליכו אחר גיום, שהוא תואר דשמיטי גדפייהו משמנייהו, שעסקו ברוחני לנגוד נחלי שמן, כמ"ש (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, וכתבתי מזה במקום אחר.
ואמר דנגדי נחלי דמשחא מתותייהו, ר"ל דזכותן נחלה וירושה לו ולזרעו אחריו, כמ"ש בספר תהלים סי' ק"ג (יז-יח) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו וצדקתו לבני בנים לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו לעשותם וגו'. וז"ש, נחלה וירושה דמשמע לזרעו שתחותייהו, כמ"ש לבניו תחתיו וגו'.
ואמינא להו אית מינייהו חולקא לעלמא דאתי. כי אלו האנשים שאינם יכולים לעשות כמעשיכם לפרוש מכל עניני עולם הזה, מכל מקום מצד האחדות של כללות אומה ישראלית ראוי שיהא לי וכיוצא בי חולקא מינייכו לעלמא דאתי.
והשיב שמצד ב' דברים ראוי שיהא לך וכיוצא בך חלק בזה גם כן. א' אילו דתמכין לאורייתא, וכמפורש בזוהר ותקע כף ירך יעקב (בראשית לב, כה). וכתבתי ביאור פ' צו במקום אחר, יעו"ש, וז"ש חדא דלי לי אטמא, שהיא כף ירך יעקב, שהיא תואר עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח), שהם הירך תמכי אורייתא. וחדא דלי לי גדפא, על דרך (דברים לב, יא) כנשר יעיר קינו וגו' יפרוש כנפיו יקחהו, ותרג' אונקלוס גדפייהו וגו', שאם אינו בר הכי שיהא תמכין לאורייתא, מכל מקום אם הוא כלי המעשה שיוכלו אנשי הצורה לגמור איזה מצוה על ידי אנשי החומר, כמו שעל ידי גדפא יוכל עוף לפרוח, כן הצדיק שנקרא עוף יוכל לפרוח ולעלות על ידי אנשי החומר שנקרא גדפא. ואם לאו, שאינו מסייע, ומכל שכן המתנגדו, אין לו חלק בו.
אמר רבי אלעזר עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין. כמו שאמרו חז"ל (יומא לה:) רבי אלעזר בן חרסום מחייב עשירים, והכי נמי כך ללמוד ממעשיהם כאמור, והבן.
ועל פי זה נבאר ש"ס דקידושין (לא.), דרש עולא רבה, יודוך ה' כל מלכי ארץ וכו' (תהלים קלח, ד) עד מסוף דבריך ניכר שראש דבריך אמת. וכתבתי מאמר זה במקום אחר, וביאור זה, עיין דף ס"ה עמוד ב' וגו'.
וכעת נ"ל, דזכרתי לעיל ובטוב העולם נ[י]דון וכו' (אבות פ"ג מי"ט), וכן כתבתי במקום אחר כל המחלה וגו' כי אני ה' רופאיך (שמות טו, כו) וכו'. והעולה משם, כי תורה ומוסר שהיא רפאות לשריך (משלי ג, ח), לבעלי הצורה, הוא מחלה ויסורין לבעלי חומר שנק' מצרים. וזהו השבח הגדול שהזכיר בתורה כמה פעמים (שמות כ ב; דברים ה ו) אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מגלות הגוף והחומר, שהוא הנהגת הגוף על פי עצת החומר, שאז קולה כנחש ילך (ירמיה מו, כב), דזנבא סליק לעילא ושליט וכו' (זח"ג קיט:), וכתבתי מזה במקום אחר, מה שאין כן אחר צאת הנשמה מהגלות הגוף, והנשמה מלך על כל אברי הגוף בפרטות אדם אחד, ובכלל שליט אנשי צורה על אנשי החומר, שאז יש שבח לה' יתברך בהנהגת הנשמה.
ובזה יובן יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך, ר"ל שיש הודאה ושבח מן כל מלכי ארץ, בין בפרט אדם אחד כשהנשמה מלך על כל הארץ, שהיא על כל אברי גוף, שאדם נקרא עולם קטן כמפורש בתיקונים, והיינו כי שמעו אמרי פיך - לקבל חכמה ומוסר מפי חכמים האומרים אמרי פיך, שנק' רפאות לשריך, ויש לפרש לשריך כמו (קהלת י, טז) שריך בבוקר יאכלו, כי כשהשרים והמנהיגין מקבלים מוסר, שנחשב להם (רפואת) [רפאות] לשרים, אז טוב לכללות העולם, וכמו שכתב הרמב"ם בתחלת מסכת אבות וכו', וכתבתי מזה במקום אחר. וכל זה אחר שהוציאם ה' יתברך ממצרים מגלות הגוף אז שמעו אמרי פיך, מה שאין כן מקודם שהי' הנהגת הגוף על פי עצת החומר שנקרא מצרים, אז הי' המחלה אשר שמתי במצרים, שלא לקבל מוסר וכו'.
וזהו שדרש עולא רבה אפתחא דבי נשיאה, שאם השרים והראשים מקבלים מוסר אז יש שבח והודאה להשי"ת מהכלל כולו, וכמ"ש בש"ס דגיטין (סוטה מט.) עלמא אמאי קא מקיים, אקדושא דסדרא ויהא שמי' רבא דאגדתא, שבזה יש נחת רוח להשי"ת, כמפורש בתנחומא פ' ויקהל עשה לך קהילות גדולות וכו' כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני ישראל וכו'.
והיינו שאמר הקב"ה, עיקר הכל אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שאז רפאות לשרך, על ידי שמעו אלי ותחי נפשכם. מה שאין כן קודם לזה הי' הנשמה בגלות החומר, שהי' גלות מצרים ברוחני וזה גרם גלות הגשמי אצל פרעה במצרים ממש, וכן בגלות האחרון הנ"ל, כמו שביארתי במקום אחר, יעו"ש.
וזה שדרש אפתחא דבי נשיאה, מאי דכתיב יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך, מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך, בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך סברי שהדברים כפשטן, ולכך האומות שהי' אברי הגוף, שיש שם שליטת האומות, אמרו לכבוד עצמו הוא דורש. כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך, שהם הנשמה והמוחין שנק' אביך ואמך, חכמה ובינה כנודע, וכבד אביך ואמך - תזהר בכבוד נשמתך יותר מגופך, שתהי' למעלה ולא למטה, אז טוב לך סלה, מה שאין כן בהנהגות החומר אז זנבא שליט וכו', אז למפרע הבינו שמה שאמר הקב"ה אנכי ה' אלדיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, הוא גם כן על כוונה זו לטובת האדם, ולא לכבוד עצמו דרש זה, כי על ידי שהוציא הנשמה מהגלות החומר שנקרא מצרים, אז יהיה הנהגת הגוף על ידי הנשמה שהיא טובה לאדם, ולא לכבוד עצמו דורש, לכך חזרו והודו למאמרות ראשונות. וביאר זה גם כן רבא, שנאמר ראש דברך אמת, וכי ראש דברך אמת ולא סוף דברך, אלא מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת וטוב יותר, והבן.
וכמ"ש בפרטות אדם כך יש לפרש בכללות אנשי החומר והצורה, יודוך ה' כל מלכי ארץ, מאן מלכי רבנ(י)ן (עי' גיטין סב:), אנשי הצורה. כי שמעו, אנשי החומר, אמרי פיך, לקבל מוסר. שאמרו האומות, אנשי החומר, לכבוד עצמו כו'. כיון שאמר הקב"ה כבד את אביך ואמך, שהם החכמים בעלי המוסר, כמ"ש (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך וגו', והיינו כבד אביך ואמך, הם החכמים רופאי נפשות, ועל ידי זה רפאות תהי' לשריך, כמ"ש שמעו אלי ותחי נפשכם. ואז חזרו והודו למאמרות ראשונות, שהוא גם כן לטובת אנשי החומר שיתנהגו על פי אנשי הצורה. ואם לא תאמין זה אז החוש והנסיון מעיד על זה, כי מהנהגת אנשי החומר שהוא סוף דבריך, הגורם גלות וצרות, ניכר שהנהגת אנשי הצורה שהוא ראש דברך, אמת וישר וטוב סלה, והבן, ועיין במקום אחר מזה.
ונבאר מדרש הנ"ל (במ"ר כב, ח), ומקנה רב היה לבני גד ולבני ראובן וכו' (במדבר לב, א), זה שאמר הכתוב (קהלת י, ב) לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, אלו בני גד ובני ראובן שעשו עיקר טפל וטפל עיקר וכו', יעו"ש. ויש להקשות, למה מקנה רב לבני גד וראובן יותר מכל השבטים שלקחו מהשלל בשוה. ב' מה דהוה הוה, והאיך נכתב בתורה שהוא נצחי. ג' זה שאמר הכתוב וכו'.
ונבאר ש"ס דנדרים (פא.) על מה אבדה הארץ (ירמיה ט, יא-יב) וכו'. וק"ל, אם עסקו בתורה וכו'. ונ"ל, דכתב בספר פחד יצחק ביאור פסוקי מלכים סי' ג': אז תבאנה שתי נשים זונות אל המלך וגו' ותאמר בני החי ובנך המת וזאת אומרת לא כי בני החי ובנך המת, ויאמר המלך גזורו וגו', עד היא אמו. וביאר, ב' נשים זונות היא פונדקאות, א' זן לכוחות הגוף, ואחת השכלית זן לכחות הנפש. וזאת אומרת בני החי וגו', והויכוח אם עיקר שימושו וקיומו על ידי פעולות גופניות או על ידי פעולת הנפשות. והתחכם המלך לחלוק בניהם וכו', והאשה הטבעיות והגופניות לא תקפיד במיתת הילד עמה, רק משתוקקת אל הערב והנאה לפי שעה, גם שימות מיד לא תקפיד. אמנם השכליות תשוקתה אל החיים הנצחיים, ממאנת בזה, רק להעמיד תולדות אנשים נצחיים וקיימים. אז יצא משפט חרוץ כי לה הבן החי וקיימא. וזה יהי' ענין ב' נשים אחת אהובה ואחת שנואה (דברים כא, טו), אחת אהובה - תשוקת הגופני, ואחת שנואה - השכלית וכו', לו משפט הבכורה - לעשות תולדות האשה השכלית עיקר, ותולדות האשה הגופנית טפל אליהם, ובזה ישיג חיים הנצחיים, וז"ש בש"ס (עי' תמיד לב.) אם ימות יחי' וגו'. וז"ש (ירמיה ט, כב) אל יתהלל החכם בחכמתו וגו', כי יש תכלית פנימיות אמת ויש תכלית חיצוני מדומיי, וז"ש אל יתהלל החכם בחכמתו שקנה לעצמו לתכלית חיצוני לצורך עולם הגשמי להתפאר ולהתכבד ליקרא חכם ורבי, וכן גיבור בגבורתו להתגבר לזולתו, ועשיר בעשרו לאסוף הון רב להשתמש בו לצורך גופני חיצוני, כי אם בזאת יתהלל לצורך נפשי ותכלית פנימי וכו', יעו"ש.
ובזה יובן ומקנה רב היה לבני גד ולבני ראובן וגו', ר"ל כי מקנה החומר והבהמיי, היה רב ושליט על הנשמה. או יש לומר רב, כמו שכתבתי במקום אחר בשם מורי זלה"ה וכו' לתואר ראובן שכ' במ"א רא"ו בן, שכל מעשיו להתפאר, ראו שאני תואר בן, שזה גשמי כנ"ל. וכן גד, התחברות ג' עם ד' שהם חומר וצורה, בלא י' שיהי' גיד, שהוא נביעו כמו שכתבתי במקום אחר בשם מורי, כי היוד היא תענוג הרוחני, ובלא יוד אז אינו מתענג ברוחני רק בגשמי. לכך לא בחרו בארץ ישראל שיהי' החומר נכנע אל הצורה, רק בחוץ לארץ שהיא דברים חיצונים. וזה שהתרעם עליהם משה רבינו עליו השלום, שעשו הטפל עיקר. וז"ש במדרש לב חכם לימינו וכו'.
אחר כך חזרו בהן, ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקנינו פה, ר"ל לנפש הבהמיי נעשה גדר ומחיצה לומר עד פה תבא, לעסוק בצורכי פרנסתו מה שהוא הכרחי לצורך קיום הגוף, להיות חזק בתורתו יתברך ובעבודתו, והמותר שאר היום יהי' לעסוק בצרכי הנשמה לעשות מדור שנק' ערים, לטפינו שהיא הנשמה שנקראת ילד נגד היצר הרע שנקרא מלך זקן. וישב טפינו בערי המבצר, בעולם הנצחיי, והבן.
והשיב משה רבינו, עליו השלום, שצריך לעסוק תחלה בצרכי נשמתו בכל, ואחר כך בצורכי הגוף, כמו שכתבתי במקום אחר ויאהב גם את רחל מלאה (בראשית כט, ל), שידבק בו יתברך בתורה ובתפלה ואחר כך יצא לעשות בצורכי הגוף וכו'. והם עשו עיקר (תפל) [טפל] וכו', וז"ש במדרש לב חכם לימינו וכו', לכך אמר בנו לכם ערים לטפכם, צורכי נשמתו תחלה, ואחר כך גדרות לצאן, צרכי הגוף הבהמיי, ואז היוצא מפיכם תעשו, ר"ל מה שיצא מפיו בלימוד תורה ותפלה לברר ניצוצין מן ל"ט מלאכות, כמ"ש (שמות לה, א) אלה הדברים, ל"ט מלאכות (שבת ע.) שעשה התלמיד חכם בדיבור, צוה ה' לעשות אותם במעשה המשא ומתן וכו', יעו"ש. וכל זה על ידי שיתבודד תחלה לכונן זה במשא ומתן, והבן. ושפיר סיים המדרש נחלה מבוהלת בראשונה לא תבורך, כי צריך להתבודד תחלה.
ובזה יובן ש"ס על מה אבדה האר"ץ, שאנשי האר"ץ, שעוסקין בארציות עסק החומר בעניני עולם הזה אינם מצליחין, שאין בה ברכה, ולטמיון הולך, גם שעוסקים בתורה גם כן, דאמרו חז"ל (ע"ז יט:) כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו וכו', וגם שהוא ראוי שמשמאלה עושר וכבוד (משלי ג, טז), ולכך לא פרש[ו]הו, עד שפרשה הקב"ה בעצמו על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, שיהי' עסק התורה והנשמה לפניהם, ואחר כך יעסקו בעסק הגוף, והם עשו העיקר טפל, וכל שהוא נחלה מבוהלת בראשונה, לכך התורה שהיא באחרונה לא תברך מעשה ידיהם*הגה"ה וי"ל, דזהו שפירשו המפרשים אז תשכיל ואז תצליח אז ישנתי וכו'. והענין, ג' שותפין באדם (קדושין ל:), ותחלה חלק להשי"ת שליש 'אז תשכיל', ואחר כך 'אז תצליח', מה שאין כן בהיפך, והבן, עיין מזה במקום אחר..
וזה שפי אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתחלה בתורה. ופירש בעולל[ו]ת אפרים (מאמר קלב-קלג) שלא שבחו מעלת התורה תחלה רק אחר כך, ודברי פי חכם חן. [שייך לדף הקודם]. ולדברינו אלה אתי כמשמעו, שלא ברכו - שלא היו חפצים בברכה הנמשך מהעוסק בתורה תחלה קודם שיעשה חפצי הגוף, כמפורש בפסוק נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך, וז"ש הכתוב (דברים לב, כ) כי דור תהפוכות המה וגו', והבן.
ובזה נבאר כוונת בלעם (במדבר כד, ה) מה טובו אהליך יעקב. שיש בחינת (ו)אוהל, שנקרא יעקב, שעוסק בגשמי, ואחר כך משכנותיך ישראל, שילך לבית המדרש תואר ישראל, וחשב זה ללא ברכה כנ"ל. לכך ויהפוך ה' אלהיך לך (דברים כג, ו) לטובתך, הסדר, תחלה משכנותיך ישראל ואחר כך באהלי יעקב, ובזה נתהפך מקללה לברכה, והבן, עיין מזה במקום אחר כי צריך להפוך הסדר, תחלה יעסוק כמו חצי היום בצרכי נשמתו ואחר כך בצורכי גופו, וכמו שכתבתי במקום אחר בשם מדרש שמואל (אבות פ"ה מי"ט) אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם (תהלים נה, כד), שיהי' חציו לה' וחציו לכם וכו', יעו"ש.
מה שאין כן נחלה מבוהלת, שהוא בהול על ממונו למצוא הון ונחלה מיד בשחרית, ואחר כך בעת שפנוי ממלאכתו אז עוסק בצרכי נשמתו, ועושה העיקר טפל, לכך נחלה מבוהלת לא תבורך בראשונה ואחריתה לא תבורך, ר"ל מאחר שעושה נחלה מבוהלת בראשונה, גם שאחריתה לעסוק בצרכי נשמתו, מכל מקום לא תבורך. מה שאין כן אם עושה (צרכו) [צרכי] נשמתו תחלה אז מלאכה שבאחריתה תבורך, כמ"ש בש"ס דברכות (לב:) חסידים הראשונים שעסקו ט' שעות בתורה ותפלה מלאכתן באחריתה מתברכת, והבן.
וזה שסיים המדרש שם, ואיזה עשיר השמח בחלקו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. ר"ל עשיר השמח בחלקו המיוחד לו, שאינו נפרד ממנו במותו, והיינו שעוסק בצרכי נשמתו תחלה, שהוא השמח בחלקו תחלה.
וכן מפורש בספר תהלים סימן קכ"ח (א) אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו ית' תחלה, ואחר כך שהוא יגע מעסק נשמתו אז עוסק מעט שנקרא יגיע כפיך כי תאכל, מה שעסק בצרכי גופו רק כדי לאכול ולא להותיר, אז אשריך וטוב לך, ר"ל אשריך בעולם הזה, שאינו צריך להטריח הרבה בעולם הזה, כי במעט מלאכה מתברך, כי אחריתה תבורך, מה שאין כן מבוהלת בראשונה לא תבורך.
וז"ש הכתוב (משלי כג, ד) אל תיגע להעשיר מבינתך חד"ל וגו'. ר"ל כאשר נחלה מבוהלת בראשונה, צריך יגיעה הרבה כדי להעשיר, וצריך תחבול[ו]ת ובינה יתירה, ומוטב יותר שיזה(ו)ר לעשות צרכי נשמתו תחלה, ואז אל תיגע להעשיר, שאין צריך יגיעה, רק במעט מתברך להעשיר. וגם מבינתך חדל, כי לא לחכמים לחם (קהלת ט, יא), רק הבוטח בה' חסד יסובבנו (תהלים לב, י), ומבואר כל המדרש הנ"ל.