בפסוק וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל וגו' (כב, ב-ג). ופירש רש"י וירא בלק וגומר, אמר אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה, לפיכך ויגר מואב וכו'.
ויש להקשות, הלא בפסוק לא הזכיר רק מה שעשה ישראל לאמורי, והוא סיחון, ואיך פירש רש"י אלו ב' מלכים וכו'. וכי תימא, הא באמת עשו לשני מלכים וכו', אם כן מה טעם לא הזכיר בפסוק רק אמורי. ב' מה תועלת בפרשה זו לדורות. ג' איך שייך פרשה זו בכל זמן ובכל אדם. מלבד שאר הספיקות שזכרו המפרשים.
ונ"ל לבאר, בביאור משנה דאבות (פ"א מי"ד) אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני וכו'. עיין ביאור זה במקום אחר, יעו"ש. והעולה משם, כי עיקר התכלית הוא לי, כמו הרי את מקודשת לי (יבמות נב.), וז"ש האי עלמא כהילולא דמיא, וביארו הרב המגיד מהר"ם, ודברי פי חכם חן.
עוד כתבתי במקום אחר ביאור משנה (קידושין פ"ד מי"ב) מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר, על דרך ששמעתי ממורי כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), לקשר המעשה הנקרא אני אל המחשבה הנקרא אין. וז"ש אם אין אני לי, דהיינו אם אפשר לקשר כל מעשיו ברוחני שהוא אין עם אני, מה טוב ומה נעים. ואם לא, יקשר מי לי, דשמעתי ממורי, אם מעיין בלמודו ואינו מבין אז הוא בבחינת מלכות, וכאשר הבין אז מקשר מלכות אל הבינה, ודברי פי חכם חן, וז"ש מ"י ל"י, והבן.
וכשאני לעצמי מה אני, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס דחלק (סנהדרין קט:) אמר ריש לקיש, ויקח קרח (במדבר טז, א) שלקח מקח רע לעצמו וכו'. וביאור משנה (אבות פ"ג מי"ח) חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו', על פי פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בחלק (סנהדרין קיא.) ופערה פי' לבלי חק וכו' (ישעיה ה, יד), יעו"ש. ובזה יובן, כשאני לעצמי בפירוד, מה אני ספון וחשוב לקיים כל התרי"ג מצות, דהא בלתי אפשר כי אם בכמה גלגולים, כמ"ש בספר הגלגולים (פ"ד) יעו"ש, ומי יודע אם יזכה אחר כך לתקן בגלגול. לכך אם לא עכשיו אימתי, והיינו על ידי אחדות, וק"ל.
עוד י"ל וכשאני לעצמי מה אני. דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס שלקח מקח רע לעצמו (סנהדרין קט:), כי רבי עקיבא כשהי' מתפלל ביחיד (ברכות לא.), דהיינו באחדות, הי' יכול להאריך, מה שאין כן בצבור, דהיינו בפירוד, הוכרח לקצר וכו' יעו"ש. וז"ש, כשאני לעצמי בפירוד, דהיינו בצבור, מה אני יכול להתפלל, והבן. הגם שיש כ"ד עתים (קהלת ג, ב-ח) והיא עת לשנוא ועת לאהוב, ואם כן בהגיע עת לאהוב וכנ"ל להתחבר עמהם, מכל מקום אם לא עכשיו אימתי, כי מי יודע מה יולד יום, וק"ל.
ובזה נראה לי לבאר משנה פרק ב' דאבות (מי"ד) אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. כי אם בגשמי אמר כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, דהיינו עם המחשבה, מכל שכן תורה ותפלה שצריך לפנות מחשבתו מכל מחשבות רעות וזרות, ואז מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר, בלי שום הפסק מחשבה זרה, כי תפלה בלא כוונה וכו', וכן תורה צריך לפנות מחשבתו וכו'. וז"ש אל תאמר לכשאפנה ממחשבות זרות, אז אשנה, ולא עתה שאני טרוד במחשבה זרה. כי הודאי שמו (פיוט וכל מאמינים), שמעתי וכו', אבל ספק הוא מצד הקל[י]פה, וז"ש שמא לא תפנה, מאחר שהוא ספק אם כן לא תפנה, שזה עצמו קל[י]פה, אלא צריך בוודאי לפנות מחשבתו. וגם כי יבואו איזה מחשבות זרות, קבלתי ממורי איך ידע איזה מחשבה מקו החסד שנפלה בסוד השבירה וצריך לתקנה ולהעלותה. אמנם יש מחשבות שהם הרהורי עבירה, וכאשר באה מחשבה זו, אם ידע האדם שיש עליו דינים ורוצים להענ[י]שו, על כן יחרד חרדה גדולה, ונעשה יחוד יראה ונורא ויתפרדו כל פועלי און, וכאשר פירש הפסוק (בראשית יב יא), ועתה ידעתי כי אשה יפת מראה את פן יהרגוני, שהוא סימן העונש שיכנס הרהור האשה בו, ודברי פי חכם חן.
וזש"ה תהלים סימן נ"ה (ה) [ו]אימות מות נפלו עלי, שהם מחשבות זרות והרהורי עבירה, כמ"ש בסמוך (שם, ד) כי ימיטו עלי און, לכך עצה היעוצה - יראה ורעד יבא בי, וק"ל.
וכאשר נבאר המשך פסוקי סוף פ' חקת (כא, לג-לד) ויפנו ויעלו דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן לקראתם וגו' ויאמר ד' אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי וגו'. ויש להבין, למה נכתבה פרשה זו בתורה שהיא לדורות, דמאי [ד]הוה הוי. ועוד דאמר לו ה' אל תירא, דמשמע שהי' ירא אותו, וקשה למה. ודרשת חז"ל (נדה סא.) ידוע. ועוד, דהל"ל בידך אתן אותו, מה שאין כן נתתי לשון עבר לא אתי שפיר.
ונ"ל, דהפרשה זו סוד התפלה, שהיא בכל אדם ובכל זמן. ובזה יובן ויפנו ויעלו וגו', ר"ל שנפנו ממחשבות זרות, כמ"ש באורח חיים סימן צ"ח, שיסיר כל מחשבות הטורדות אותו עד שישאר מחשבתו זכה בתפלתו וכו'. ויצא עוג מלך הבשן לקראתם וגו', ר"ל כאשר הפנו ממחשבתם משאר מחשבות אז יצא לקראתם מחשבה של קל[י]פת עוני למלחמה, שהיא קל[י]פה קשה מאד, גם משה שנקרא דעת (זח"ב רכא.) נתירא ונתחרד חרדה גדולה איך ישבר קליפה קשה ומחשבה זרה זו בתפלה, שלא יבלבל מחשבתו בתפלה. אז ויאמר ה' אל משה בחינת דעת, אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו, ר"ל כי על ידי המורא שנתירא נעשה יחוד יראה ונורא ונתפרדו כל פועלי און, וכבר נתתי אותו בידך בעת המורא שלך.
וז"ש ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך [ה]אמורי, כי המחשבה נקרא אמורי, לשון אמירה, כמ"ש (אסתר ו, ו) ויאמר המן בלבו, ולכך אמירה בחשאי, וסיחון הוא מלך לאמורי, לכל מחשבות הרעות, שהוא קל[י]פה קשה, ועל ידי המלחמה במחשבה נשבר הקל[י]פה למעלה, וממילא נשאר האומה למטה פגרים מתים, כי יפקוד ה' על צבא [ה]מרום במרום תחלה, ואחר כך על מלכי [ה]אדמה באדמה (ישעיה כד, כא).
ובזה תבין, כל ענין מלחמת משה ויהושע ודוד הנזכר בתורה וכתובים הנ"ל, היו על ידי תפלה לשבר הקל[י]פה במחשבתו, וממילא יוכנעו האומות למטה, והבן.
ואגב נבאר בקיצור פ' בשלח (שמות יז, ח) ויבא עמלק וילחם בישראל ברפידים וגו'. ר"ל עמלק היא המחשבה וקל[י]פה קשה, סוף מן בלעם ובלק, כמ"ש בזהר (ח"ג רפא:) וכו'. וילחם בישראל, במחשבה, בסוד (בר"ר א, ד) ישראל עלו במחשבה. והיא ברפידים, שרפו ידיהם מדברי תורה (עי' סנהדרין קו., זח"ב סה:), כי צריך ללמוד תורה קודם תפלה ולאחר תפלה, כמ"ש בש"ס דברכות (לא.) אין עומדים להתפלל אלא מתוך דבר הלכה וכו', הגם בש"ס משמע לפניו לבד, וטעם הש"ס הוא מפני טרדות המחשבה וכו', ובזהר מבואר גם אחר התפלה ילמוד וכו', ומכל מקום גם להש"ס אתי שפיר, לפי שרפו ידיהם מדברי תורה נטרדו במחשבה זו של קל[י]פת עמלק*הגה"ה ובמקום אחר כתבתי מ"ש בתיקונים ומיד דמשתדלין בתורה בדחילו ורחימו יתמחי עמלק וכו', יעוין שם. אם כן אתי שפיר שרפו ידיהם מדברי תורה, והבן..
לכך ויאמר משה, בחינת הדעת. בחר לנו אנשים, בח"ר מלשון ואותיות חבר, להתחבר עם אנשים צדיקים, כמו רבי עקיבא שהיה מתפלל באחדות הנ"ל, אז היכולת לכוין ולשבר על ידי המחשבה כל הקליפות.
ויעש יהושע וגו' וכאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. ר"ל כי השכל שנקרא יד ה' היא התפלה, כמ"ש (תהלים קט ד) ואני תפלה, וכאשר ירים משה ידו - לקשר מלכות אני אל המחשבה הנקרא אין, ונעשה מן ידו יוד סוד המחשבה, אז משבר כל הקל[י]פות והמחשבות זרות ומבטל כל גז[י]רות קשות, כאשר שמעתי זה ממורי, ודברי פי חכם חן, לכך וגבר ישראל וגו'.
ויחלוש יהושע את עמלק לפי חרב, ר"ל בחרב פיפיות של התפלה, וכמ"ש (ישעיה יד, יב) חולש על גוים - בתפלת לחש על ידי המחשבה, והבן.
ובזה יובן, וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ר"ל שראה בלק שהוא העונש - בא לק, שהי' ראוי להם, שנמשך מן בן צפור, שהיא המחשבה רעה שנקרא צפור רעה, והם בטלו זה העונש. וז"ש את כל אשר עשה ישראל לאמורי, היא המחשבה רעה ששברו, על ידי המורא והחרדה שחרדו ישראל מפני המחשבה רעה הנקרא אמורי, שהיו סיחון ועוג למטה פגרים מתים. לכך ויגר מואב מפני העם, לשון מורא גם כן, שסבר גם כן על ידי מורא גם כן יושבר כח ישראל כמו הם, ובאמת זה אינו, כי אדרבה, כי רב הוא - שזה סימן שימסרו בידם ויכנעו, וישראל היו רב וגדול עליהם, וכמו שאמרה רחב (יהושע ב, ט) ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ [ו]כי נפלה אימתכם עלינו, וכמו שפירש האלשיך, יעו"ש.
וכאשר ראו שאין תקנה בזה, לכך ויקוצו מפני בני ישראל, שקצו בחייהם של ישראל, שהוא כוונת התפלה על ידי מוחין שנקרא חיים ונשמה, ותפלה עצמה היא כגוף אל הנשמה כנודע, וידעו שבא קצם על ידי חייהם של ישראל, כי על ידי כוונת התפלה משברים הקליפות למעלה, וסר צילם מעליהם למטה, וגבר ישראל, והבן.
ואגב נבאר משנה פרק ד' דברכות (מ"ג) רבן גמליאל אומר בכל יום מתפלל אדם י"ח. רבי יהושע אומר מעין י"ח, ורבי עקיבא אומר, אם שגורה תפלתו בפיו יתפלל י"ח, ואם לאו מעין י"ח. ויש להבין במאי פליגי רבן גמליאל ורבי יהושע. וביותר לרבי עקיבא, אם תפלה הוא תקנת אנשי כנסת הגדולה, וכי מפני שאין שגורה בפיו יוכל לבטלה מה שתקנו אנשי כנסת הגדולה.
ונ"ל דשמעתי ממורי, כי רבי נחוניא בן הקנה אחר שידע כל הכוונות הי' מתפלל כתינוק בן יומו וכו', יעו"ש. וביאר מורי, כי בענין התפלה ועבודת ה' יש ב' בחינות, אחת שמאל, שהקדוש ברוך הוא דוחה אותו. ב' ימינו יתברך מקרב. והענין כמבואר בטור אורח חיים סימן ה', דכתב הטור, יכוין ה' בקריאתו באדנ"י שהוא אדון הכל, ויכוין בכתיבתו ידו"ד הי' הוה ויהיה, המהוה כל העולמות וכו'. אם כן כשאדם אומר בלב מבין ברוך אתה, שה' יתברך לנגד פניו, וגם פירוש שם הוי"ה שהוא הי' הוה ויהיה, המהווה כל העולמות ומחיה כל הנשמות בהזכרת שם זה, היש תענוג גדול מזה שמדבר עם המלך מלכו של עולם פנים בפנים, וכמ"ש (שה"ש א, ב) ישקני מנשיקות פיהו, ואז יקרא בחינה זו ימינו יתברך תחבקני. מה שאין כן אם עונותיו מבדילין בינו לבין קונו, ובעת אומרו ברוך אתה וכו' מחשבה זרה מפרדת בינו לבין אלדיו, וטורדת אותו המחשבה בהבלי עסקיו של עולם הזה, ואין יכולין לכוין כו' וניטל ממנו התענוג הנפלא של ישקני מנשיקות פיהו, אז בחינה זו נקרא שמאלו של הקדוש ברוך הוא. ומכל מקום גם בעת שהשמאל דוחה היא לתכלית כדי שיקרב אותו בימין לקבלו בתשובה, והחכם יתן לב לידע בעת ששמאלו של הקדוש ברוך הוא דוחה אותו ה' יתברך בעצמו ובכבודו שם, כי חוש הראות מעיד בעת שאדם דוחה חברו הוא עצמו שמה, לכן יקבל דחיי' זו באהבה וינשק הדחייה, ויחרד חרדה גדולה, ולהבין שזה הדחיי' כדי להתקרב אליו יתברך יותר, והוא אשר ימינו פשוטה לקבל שבים. וכן בכל עניני פחד ויראה חצונית יכנס מזה ליראה פנימית. וכן ע"י מחשבות רעות יבין וכו'. הגם שהנשיקה ממנו יתברך טוב יותר מהדחייה, מכל מקום יעשה כנ"ל, ודברי פי חכם חן.
הרי שיש ב' בחינות, ימין ושמאל, והחכם עיניו בראשו להבין ולהשכיל, אם הזמן גרם שיוכל לכוין בסוד הפנימי ולהתענג כנ"ל מוטב, ואם רואה שהוא בסוד הקטנות ואינו יכול לכוון, שמתגברין עליו מחשבות זרות, אזי יתפלל כתינוק בן יומא מתוך כתב, כאשר העיד מורי על עצמו, שהי' בארץ אחרת זמן מה בבחינה זו שנסתלק ממנו הנ"ל, והי' מדבק עצמו אל האותיות וכו', ואמר, כאשר מתפלל מתוך הכתב ומדבק עצמו אל האותיות אזי מעלה בחינת עשיה, כי תיבת כתב ראשי תבות כ'תר של מלכות שהוא תּ' על ידי ב' בינה, וכך צוה לאיש פרטי שיעשה כך, עד שחזר למדרגתו העליונה וכו', ודברי פי חכם חן.
ואפשר לומר דרך רמז, שאמר ה' יתברך ליעקב אל תירא מרדה מצרימה ואנכי אעלך גם עלה (בראשית מו, ג), שירד למדרגתו בחינת שמאל כדי להעלות עשיה, והבטיחו שיחזור למדרגתו העליונה, גם עלה - שיהי' לו עלייה כפולה, כמו ששמעתי ממורי על עצמו, אחר ירידתו הנ"ל הי' לו עלי' כפולה, גם בגשמי הי' מאהב לכל אדם, ברואה שהכל מסתלק ממנו ואחר כך כשחזר למעלתו, אם כן הכל בידו יתברך וכו', ודברי פי חכם חן.
ובזה יובן דפליגי, רבן גמליאל סבירא ליה יתפלל י"ח, ורבי יהושע אומר מעין י"ח, ובא רבי עקיבא כמכריע, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי בעת שימינו יתברך תחבקני ושגורה תפלתו בפיו, דהיינו בפיו ולבו שיהא שווין בלי מח"ז, אז יתפלל י"ח בעל פה, ויקשר מלכות הנקרא פה, אל ח"י ברכאן, סוד (עי' ברכות ט:) סמיכת גאולה לתפלה דצלותא סוד צדיק חי עלמין, וצדיק עולה עד הדעת היא המחשבה, ומקשר מלכות ע"י צדיק אל המחשבה הנקרא אין, ונעשה מן אני אין, כמו שכתבתי מעבר לדף, ובזה ממשיך שפע מאין סוף על ידי צדיק למלכות ומשם לכל העולמות. ואם לאו, שהוא בבחינת שמאל וכנ"ל, יתפלל מעין י"ח, לעיין בכתב של י"ח ברכאן, לדבק עצמו אל האותיות כפשוטן, ובחינה זו נקרא מעין י"ח ברכאן, שהיא להעלות עשייה מלכות, הסמוך לבחינת יסוד ח"י ברכאן, וגם לשון מעין - מעיין י"ח היטיב בכתב, ולעולם צריך י"ח שלימות, והבן, וה' יתברך יכפר.
ועיין בזהר פ' פנחס דף רמ"ב עמוד ב' רעיא מהימנא: בשאר צלותין איהו חובה (לסמכה) [לסמכא] לה בצדיק ח"י עלמין, דבי' כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק בכל אותו יום וכו'. אם כן שפיר אמרו אם שגורה תפלתו בפיו, השכינה שנקרא תפלה שגורה בפיו, יתפלל י"ח - לסמכה ולקשרה בחי שהיא י"ח, מזה סומך גאולה לתפלה, והבן לשון שגורה, כמו משגר כוס של ברכה לביתו (סוטה לח:), כך הצדיק הוא משגר ושולח לקשר תפלה בפיו לח"י. מה שאין כן ברואה שאין שגורה בפיו, אינו צריך לקשרה לח"י, ויתפלל מעין י"ח, ואתי שפיר. וזה נודע לאדם, באם כוונתו בתפלה לא לתועלת עצמו רק לתועלת השכינה השגורה בפיו, אז יקשר לצדיק ח"י עלמין ונקרא סמיכת גאולה לתפלה, וה' יתברך יכפר.
עוד י"ל בכל יום מתפלל אדם י"ח. דכתבתי ביאור ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא (במדבר ט, ו), שתהי' התפלה בטהרת המחשבה וכו', יעו"ש. וז"ש בכל יום, שהוא בטהרת המחשבה, יתפלל י"ח. ואם לאו, מעין, והבן.
ועל פי זה כתבתי שם ביאור בפ' קדושים (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו וכו', יעו"ש.
עוד יש לומר ביאור איש אמו ואביו תיראו וגו'. דכתבתי וישב ממנו שבי (במדבר כא, א) על פי מ"ש בעקידה (שער ס) ביאור ש"ס (ב"ב עד:) ענין לויתן, שבראן זכר ונקבה, ואלמלא נזקקין זה לזה היו מחריבין העולם, מה עשה ס[י]רס הזכר והרג הנקבה וכו'. וביאר, שתואר הלויתן הוא השכל עם הגוף. וסירס הזכר, שצריך להשתמש באכילה ושתיי' כדי קיום הגוף, שהיא חלק הגוף, והמותר יחרים ויעסוק בצרכי הנשמה, וז"ש והרג הנקבה, כמו לבי חלל בקרבי (תהלים קט, כב) וכו'. וזהו שאמרו אם נתן תתן והחרמתי וכו', יעו"ש.
ובש"ס אמרו (עי' קדושין ל:) ג' שותפות באדם, הגוף הוא מאביו ואמו, והנשמה הוא מה' יתברך וכו'. ונודע כי יש כח האם בבן וצורת הבנאי בבנין, כמו שכתב הראב"ד יעו"ש, [ו]בזה כתבתי במקום אחר ביאור משנה (עדויות פ"ב מ"ט) האב זוכה לבן בחמשה דברים, בכח וכו', יעו"ש.
ובזה יובן איש אמו ואביו תיראו, שמוזהר שלא ישחית הגוף מכל וכל, שצריך שיאכל וישתה כדי קיום הגוף, שהוא חלק אביו ואמו, ויש בגוף כח אב ואם, וצריך להאכילן ולהשקותן, והוא רק כדי קיום וצורך הגוף ולא מותרות, מצד מורא אביו ואמו. אבל נשמתו, שהוא חלק הקב"ה שנקרא שבת, כמ"ש בזהר (ח"ב פח:) מאי שבת, שמא דקודשא בריך הוא וכו', מוזהר שיכבד נשמתו יותר מהגוף, וז"ש [ו]את שבתותי תשמורו אני ה' אלדיכם, שאתה ואביך, שהוא הגוף, חייבים בכבודי (יבמות ה:), שהוא כבוד נשמתו, והבן.
ובזה נ"ל לפרש משנה סוף כריתות (פ"ו מ"ט) האב קודם לאם בכל מקום, יכול שכבוד האב עדיף על כבוד אם תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו, מלמד ששניהם שקולים וכו'.
לבאר זה, נבאר פסוקי תהלים סימן פ"א (ז-יז) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע, הסירותי מסבל שכמו וגו' עד סופו. וכתבתי מזה בדף כ"א ובמ"א. וכעת נ"ל דכתבתי במקום אחר שמעתי בשם מורי זללה"ה למתק דינין בשורשן ל"ל שאם ימצא בתוך הדין איזה שורש של חסד נעשה הכל חסד וכו', יעו"ש. והענין, שיש בכל מציאות שנמצא בעולם דבר והיפוכו, בתוך גבורה ודין יש בו חסד, ובתוך החסד יש בו גבורה ודין, והכל לפי המקבל, וזהו שאמרו בש"ס (ברכות ס: גירסת ע"י) שיהא רגיל לאומרו, כל דעבדין מן שמיא לטב עבדין וכו', וזהו ענין נחום איש גם זו (תענית כא.), וכמ"ש שהוא ביד האדם להפך מרעה לטובה, לעשות מגבורה ודין חסד.
וכבר נודע כי מצות לא תעשה שהם הלאווין, הם גבורות ודין. ומצות עשה, הם מצד החסד. והיודע להפך מן לא אל, שהוא חסד אל כל היום (תהלים נב, ג), נעשה מגבורה חסד. ובחינת אבא הוא קו הימין חסד, ובחינת אמא קו שמאל גבורה, לכך לפעמים הקדים אב ולפעמים הקדים אם, ללמדך ששניהם שקולים, ר"ל שנכללו זה בזה, קו החכמה קו ימין נכלל בגבורה של אמא בשמאל, ואמא גבורה נכלל בימין שהוא אבא חסד. ובזה נעשה יחוד הויה אדם, שהוא יחוד קודשא בריך הוא, על ידי כוונה הנ"ל, והבן.
ובזה יובן, עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים וכו'. דאמרינ(י)ן בש"ס דסוטה (י:) יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה וכו'. והכוונה, על ידי שידע דעת זה להפך הרעה לטובה כמפורש בפסוק (בראשית נ, כ) אתם חשבתם עלי רעה אלדים חשבה לטובה להחיות עם רב ושיהי' לכם לפליטה גדולה, והיינו על ידי שקבל הרעה באהבה, שידע שהוא לטובה, שבזה המתיק הרעה והדין בשרשו שיצא בו חסד, ונכלל שמאל בימין ונעשה חסד באמת, ונעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי' על ידי שנכלל שמאל משם אדנ"י בימין ששם הוי"ה כנודע.
וז"ש שקידש - ע"י קידושין לייחד שם עם שמים, בסתר - במחשבתו. והוסיפו לו אות אחת ונקרא עדות ביהוסף, זה גרם לו בצאתו על ארץ מצרים - להיות שליט על ארץ מצרים, ונתהפך באמת הרעה לטובה, מן כלם נעשה מלך, כמ"ש דף.
וז"ש שפת לא ידעתי וגו'. כי שפת הוא לשון סוף, כמו (שמות כו, ד) שפת [ה]יריעה וגו' - להפך תיבת לא מסופו לראשו, ידעתי איך להפכו, מן לא יהי' אל, חסד מן גבורה להדין שנקרא לא, כי הלאווין בגבורה כנ"ל.
וי"ל דזהו שפירש רש"י בפ' תזריע (ויקרא יג, לא) ועמוק אין מראה מן העור, לא ידעתי פירושו. והוא תמוה, ל"ל לפירוש רש"י, ולדברינו אתי שפיר, כי נגע וענג אותיותיהן שווין, כמ"ש בספר יצירה (ב, ד) אין למעלה מענג ואין למטה מנגע וכו', והיודע להפך מנגע לענג גורם טהרה אל הטומאה בסוד (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד, בתמיה, כי אותיות נגע וענג אחד, וזה טהור וזה טמא. וז"ש ועמוק אין מראה, כי אין משמש הן ולאו, ופירושו כמו לא ידעתי הנ"ל שפת לא ידעתי, והבן.
וז"ש שפת לא ידעתי אשמע. כי אות א' אלופו של(ם) עולם שהוא בכל מקום, ואות א' מורה אחד, שמצא אחדותו יתברך נכלל גבורה בחסד וחסד בגבורה. ובזה נעשה ייחוד אות ה' תתאה שנקרא שם, עם ה' עילאה שנקרא ע' רברבי, על ידי ו' המיחדם, וזהו אשמע.
הסרותי מסבל שכמו. דכתבתי שקבלתי ממורי זלה"ה, שגם שבסמאל יש בו שם קדוש סא"ל גימטריא צ"א יחוד הוי"ה ואדנ"י וכו', ודברי פי חכם חן. וזה מורה על אחדותו יתברך אשר מלכותו בכל משלה גם על הקל[י]פות, (והבן, וה' יתברך יכפר. ושפיר הקדים כאן במורא אמו, ובכבוד הקדים אב, לומר ששקולים, דנכלל שמאל בימין, והבן) וז"ש הסרותי מסבל שכמו כפיו וכו' להכניען, וכאשר האדם יודע זה אז זה הסרותי מסבל שכמו, כי מסבל גימטריא קל"ב, שם הנ"ל עם הכולל, ר"ל מצד כללותו יתברך הכולל הנ"ל הוסר מסבל שכמו, כי כשמתענג ברוחני אז נותנין לו משאלות לבו.
כפיו מדוד תעבורנה. דכתבתי פשטו ידיכם בגדוד (ברכות ג:), סוד שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז), שצריך לירד בסוד ד' ושפלות דלה, ועל ידי זה עולה, בסוד ותורד כדה ותעל (בראשית כד, יח), כי הצדיק בחינת י' זעירא יורד בתוך ד' נעשה [ה'] (פ'), ועולה להתחבר עם ג' אותיות ראשונות של שם בן ד' וכו', יעו"ש. אמנם דוד שידע זה, התפלל ואמר (תהלים קיח, יז) לא אמות כי אחיה, דהוא תמוה, דפשיטא אם יחי' לא ימות, והוא כפול. ולדברינו אתי שפיר, כי הירידה נקרא מיתה, כמ"ש באדרא (זח"ג קלה:) יעו"ש, לכך התפלל דוד לא אמות, שלא אצטרך לירד כדי להחיות אנשי החומר ולהתחבר עמהן להעלותן, כמו שכתבתי. וזה זכאה מאן דאחיד בידא דחי[י]בא, וזהו פשטו ידיכם בגדו"ד, והבן.
וז"ש כפיו מדו"ד תעבורנה, שלא יצטרך להיות עוד בבחינת דו"ד, דהיינו תחלה ד' דלה, ועל כן על ידי שיורד ו' אל ד', שנ"ע ה' ועל ידי זה עולה אחר כך עם אנשי החומר, כי יקוים בו מה שנאמר לא אמות כי אחי' ואספר מעשי יה, והבן.
והטעם, כי בצרה קראת ואחלצך אענך בסתר רעם וגו'. דשמעתי ממורי זללה"ה כשנזדמן לאדם איזה צרה והתפלל וניצל, גם כשיזדמן לו עוד סבה זה, ולא יהי' צרה וכו', ודברי פי חכם חן. והטעם נראה לי, כי ה' יתברך הי' הוה ויהיה, אם כן מה שיהי' אחר כך נכלל הצרה במה שהי' כבר, וכבר התפלל בעבר על מה שהיה, יעלה תפלה זה על מה שיהיה, וכעין זה שמעתי מן מהר"נ. והנה קשה, בצרה קראת לשון עבר, ואחלצך לשון עתיד. ולדברינו אתי שפיר, כי ביאר טעם מה שנאמר כפיו מדוד תעבורנה, גם שיצטרך עוד בחינה זו ו' כורע לגבי ה' להעלותה וכנ"ל, מכל מקום מאחר שכבר בצרה קראת בעבר, תפלה זו של עבר עולה גם להבא, לכך ואחלצך לעתיד, גם שיצטרך עוד בחינה זו ו' כורע לגבי ה' להעלותה, מכל מקום מקויים בו תפלת דוד לא אמות - שלא אצטרך לירד, גם כי אחי' - שיצטרך ולהעלות אנשי החומר.
והטעם ביאר [ה]פסוק עצמו, אענך בסתר רעם וגו', כי אענך שתהא נענה בתפלתך העבר גם להבא, מכח בסתר שיש ראש תוך סוף, ראשי תבות סתר, שהוא הי' הוה ויהיה, לכך נתהפך מרע, שיהי' שולט ומושל ורעה נאמן, שהוא רע"ם, וז"ש אענך בסתר רעם.
אבחנך על מי מריבה סלה, ר"ל גם כי ה' יתברך צדיק יבחן (תהלים יא, ה), שהוא יהיה, מכל מקום כבר נכלל במה שכבר הי' בימי משה, שנבחן על מי מריבה, ומאז כל הנסיונות שיבחנו לעתיד כל צדיק, סלה, שהוא נענה על ידי תפלת משה, שנשמתו הי' כולל כל ישראל בעבר ועתיד. וז"ש אענך בסתר רעם, גם כי אבחנך עוד, מכל מקום נכלל במי מריבה (עד) עד עולם, וז"ש סלה שהוא נצח, כמו שמפורש בש"ס דעירובין (נד.), וכתבתי במקום אחר, יעו"ש.
ובזה תבין מאמר הזהר, פ' שבשעת גאולת מצרים נגאלו ד' גאול[ו]ת וכו'. והוא תמוה. ולדברינו אתי שפיר, מצד הי' הוה ויהי' נכלל הכל בגלות ראשון ובגאולה ראשונה, והוא מ"ש בצרה קראת, ואחלצך לעתיד גם כן, והבן.
שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. דכתבתי במקום אחר, עמך ישראל צריכין פרנסה (ברכות ג:), שהם ב' סוגים ישראל, אחד נקרא עם בחינת אנשי החומר, ב' בחינת אנשי הצורה הנקרא ישראל, שניהם צריכין פרנסה, זה בגשמי, וזה ברוחני לענין התפלה שהם כגוף בלא נשמה. והשיב, שיתפרנסו זה מזה וכו', יעו"ש. ומצאתי שמיעה לשון אסיפה וחבור, כמו שאמר הכתוב (שמ"א טו, ד) וישמע שאול את העם וגו'.
וז"ש שמע עמי, אנשי החומר, שיתאספו להתחבר אל אנשי הדעת והצורה, וזהו ואעידה בך - שתבא תפלתך עם אנשי הדעת בחבור אחד, מטעם המבואר שם כדי שיהיה להם פרנסה ברוחני הנוגע אל הנשמה. ישראל אם תשמע לי, ר"ל אתה ישראל, אנשי הדעת והצורה, אם תשמע להתאסף ולהתחבר אל אנשי החומר, לא תהא כוונתך לטובתך הגשמי, שיהא לך פרנסה מהם בגשמי, רק שתהא כוונתך לי, לשמי, כמ"ש (שמות כה, ב) ויקחו לי תרומה, דפירש רש"י לי לשמי, וכתבתי שעל ידי זה שיתחבר עם אנשי החומר יתקרבו לה' יתברך, כמ"ש (אבות פ"א מי"ב) אוהב את הבריות ומקרבן לתורה וכו', והכא נמי כך. לא יהי' בך אל זר, אזהרה לאנשי החומר, שעל ידי הגאוה שהוא כעבודה זרה, לא ירצה להתחבר לאנשי הדעת, וז"ש (אבות פ"ב מי"ג) אל תהי רשע בפני עצמך, ר"ל בזה שתהא בפני עצמך, כאשר כתבתי מזה. לא תשתחוה לאל נכר, אזהרה לאנשי הדעת, שאל יכנעו לאנשי החומר בשביל פרנסתן, כמו שכתבתי בשם בעל עקדה (פ' יתרו שער מה) במצות לא תעשה לא יהי' לך אלדים אחרים על פני (שמות כ, ג), שהוא עבודה זרה על ידי עסק קיבוץ ממון וכו', יעו"ש, והנה לא תשתחוה להכניע עבור פרנסתך מאחרים, שהוא אל נכר.
אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. ונבאר ש"ס דשבת (קיח.) אמר רבי יוחנן כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיה נח, יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכו'. אמר רב יהודא אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו כל משאלות לבו, שנאמר (ישעיה נח, יג) והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, עונג זה איני יודע מה הוא וכו'. ויש להקשות ברישא מנלן דקאי אשבת, ואם כפירוש רש"י, מדכתיב לבתר וקראת לשבת, אם כן בסיפא ל"ל הוכחה, עונג זה איני יודע מהו, דמוכח מענינא דקרא. ועוד הקשה הגאון הא אין אדם מת וחצי תאותו בידו (קה"ר א לד, ג יב) וכו'. ועוד, מהו שכר נחלה בלי מצרים.
ועוד, דאיתא בש"ס דברכות (נ.) האומר מטובו חיינו הרי זה בור, ופריך הא כתיב (תהלים פא, יא) הרחב פיך ואמלאהו, ומשני ההוא בדברי תורה כתיב. ופירש רש"י וכו'. והקשה מהרש"א, מנלן דבדברי תורה קאי, ומשני וכו'. ואני כתבתי במקום אחר טעם למה בדברי תורה נותנין לו, מה שאין כן בגשמי אין אדם מת וחצי תאותו בידו. כי ברוחני התופס מקצת תופס הכל וכו', יעו"ש. ומעתה נבאר קושית מהרש"א הנ"ל כפשוטו, והוצעת ביאור הפסוק כך הוא, אנכי ה' אלדיך המעלך מארץ מצרים, ר"ל שהעלה אותן למדרגה העליונה לצאת מעסק הגשמי שנקרא ארץ מצרים, שיש לו מצר וגבול, ונקרא אין סוף ונצחי, לכך מעתה הרחב פיך ואמלאהו, שאוכל ליתן ברוחני כל משאלות לבך. מה שאין כן כשהיית בגשמי אי אפשר ליתן לך כל משאלות לבך, שהוא בעולם הפירוד כנ"ל. ושפיר אמר הש"ס ההוא בדברי תורה כתיב, לענין רוחני, אז כל משאלות לבו נותנין לו, ושפיר אמר הרחב פיך ואמלאהו, מה שאין כן בגשמי אין חצי תאוותו בידו, ולא קשיא מידי קושית הגאון הנ"ל.
ומעתה מבואר ש"ס דשבת הנ"ל, דנודע כי הקב"ה נקרא שבת, כמפורש בזהר (ח"ב פח:), מהו שבת, שמא דקודשא בריך הוא וכו'. וז"ש כל המענג את השבת - שיצא מעסק הגשמי לדבק ברוחני, ולדבק ולהתענג בו יתברך שנקרא שבת, אז מדה כנגד מדה נותנין לו שכרו גם כן ברוחני, שהיא נחלה בלי מצר וגבול, שנאמר אז תתענג על ד' - ברוחני, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, שנאמר (בראשית כח, יג) הארץ אשר אתה שוכב עליה, והקשה בש"ס (חולין צא:) ובזהר (ח"ג פד.), מאי רבותיה, ומשני דקאי על ארץ העליונה ברוחני, וזהו ארץ ישראל, והבן.
ובזה מבואר גם כן מאמר שאמר כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, מה שאין כן בגשמי, וטעמו כנ"ל דמוכח גם כן מפסוק אנכי ד' אלדיך המעלך מארץ מצרים אז הרחב פיך ואמלאהו, והבן. ועיין מזה במקום אחר.
ולא שמע עמי לקולי וישראל לא אבה לי וגו'. ר"ל שבחינה הנקרא עמי, אנשי החומר, לא שמע להתחבר לקולי, לאנשי הצורה העוסקים בתורה - הקול קול יעקב (בראשית כז, כב). וישראל לא אבה לי דייקא, שלא הי' כוונת בחינת אנשי החומר לי לשמי, רק להנאת עצמן, ולכך שלא הי' כוונתו לשם שמים אין סופו להתקיים, ולא שמע עמי לקולי - לפי שישראל לא אבה לי.
לכך ואשלחהו בשרירות לבם - לבחינת אנשי הצורה, מה שהי' ראוי שיכוון לה' יתברך בתפלה, כמ"ש (תהלים י, יז) תכין לבם תקשיב אזנך, עתה שאין מכוונין לבם לי לשמי, ואשלחהו בשרירות לבם. ואנשי החומר, שאינם רוצים לילך אחר עצת הזקנים ואנשי הצורה להתחבר אליהם, לכך ילכו במועצותיהם.
ומכל מקום עצה יעוצה שיתעוררו אנשי החומר תחלה לטוב, כי עיקר התעוררות העליונים תלוי בתחתונים, כמו שכתבתי במקום אחר יעו"ש. וז"ש לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, ר"ל שיתעוררו תחלה אנשי החומר, לו עמי שומע לי - ר"ל שישמע ויתחבר לאנשי הצורה והתלמידי חכמים שבזה נתחבר אלי, כמ"ש (דברים י, כ) ובו תדבק, הדבק בתלמידי חכמים שנחשב בזה כאלו נתדבק בו וכו'. וגם בזה שמחזיקים אנשי החומר ביד אנשי הצורה כדי שבחינת ישראל בדרכי יהלכו, שהתורה נקרא דרך ד', שיוכלו לעסוק בתורה, כמ"ש בדברי הימים סימן ל"א (דברי הימים ב לא, ד) לתת מנת לכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'. וגם יהלכו, הוא על דרך שכתב הטורי זהב באורח חיים סימן מ"ז (ס"ק א), אם בחקותי תלכו (ויקרא כו, ג), שתהיו עמלים בה (תו"כ שם), וז"ש הכתוב (ירמיה ט, יב) ולא הלכו בה וכו', יעו"ש.
וכאשר נכנעו אנשי החומר אל אנשי הצורה כמעט אויביהם אכניע גם כן, ועל צריהם אשיב ידי וכו', ופורעניות שהי' להם אשיב על צריהם. והטעם, כשלא רצו לשמוע מוסר חכמים אז ישמעו מוסר ה', שהוא יסורין, מה שאין כן כשיכנעו להתחבר לחכמים אז יסור מכת פורעניות מהם ויתן על צריהם, ובזה יקחו מוסר גם כן, כמו שאמר הכתוב (עי' צפניה ג, ו-ז) הכחדתי גוים וגו' אמרתי אך תקחו מוסר, שיפרשו להם חכמי המוסר זה הענין, כי יסורי אחרים הוא לתועלתן שיקחו מוסר והם ישמעו.
ואז משנאי ה' יכחשו לו, דאיתא במדרש ויכחשו אויבך לך (דברים לג, כט) בשעת טובתן של ישראל אומות העולם מכחשים להם כאלו הם אחים, שאמר עשו ליעקב (בראשית לג, ט) יש לי רב אחי וכו', וחירם אמר לשלמה (מל"א ט, יג) מה הערים שנתת לי אחי וכו'. והנה יש ב' שונאים, א' שונא לה' יתברך ממש, כמו האומות. ב' עם הארץ השונא לתלמידי חכמים עובדי ה', הוא שונא לה' יתברך. וז"ש משנאי ה' - ב' סוגי שונאי ה' הנ"ל, יכחשו לו כאלו הם אחים, והבן.
ויהי עתם לעולם. גם שיש כ"ח עתים, י"ד לרעה וי"ד לטובה (קהלת ג, ב-ח), כמ"ש המקובלים, אבל על שונאי צדיק יהי' זה לעולם לרעה.
ויאכילהו מחלב חטה לבחינת ישראל, כפירוש רש"י, ומצור דבש אשביעך, שלא יצטרכו אנשי הצורה לכנוע אל אנשי החומר עבור פרנסה, כי מצור דבש אשביעך, כמו שאמר הכתוב (דברים לב, יג) ויניקהו דבש מסלע, והבן.
ועל פי זה נבאר תורת כהנים בפ' בחקותי ומדרש רבה, אם בחקותי תלכו (ויקרא כו, ג), הדא הוא דכתיב (תהלים, קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, בכל יום הייתי מחשב וכו' והיו רגלי מביאות אותי לבית הכנסת ולבית המדרש וכו' (ויק"ר לה, א). ובתורת כהנים (כו, ג) אם בחקותי תלכו, מלמד שהמקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה, וכן הוא אומר (תהלים פא, יד) לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו וכו' עד ולא תגעל נפשי אתכם (כו, יא) - מלגאול אתכם עוד איני מואס בכם וכו'.
והוא תמוה, א' מהו הדא הוא דכתיב חשבתי דרכי וגו', מה זה ענין לזה. ב' יש להבין מה שאמר ורגלי מביאות אותי לבית המדרש. ג' שבזה שמביא ראיה, לו עמי שומע לי וגו', אינו ראי' כלל שיהיו עמלים בתורה.
ד' משגאל אתכם שוב אינו מואס בכם. אם קאי על הגאולה הראשונה, משגאל שוב אינו מואס בכם, הרי מצינו בפ' בחקותי (כו, ל) ונתתי את פגריכם וגו' וגעלה נפשי אתכם. ואם קאי על גאולה אחרונה, שלא ימאס עוד, אם כן הל"ל משיגאל וכו', מה שאין כן משגאל משמע לעבר. ה' דכאן כתוב וגעלה נפשי אתכם, ואחר כך כתיב (כו, מד) וגם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וגו', דסתרי אהדדי. ו' קושית הרמב"ן (ויקרא כו, יא) בעושין רצונו של מקום כתיב (שם) ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, הא גם בקללות כתיב ולא געלתים, ומה הפרש בין זה לזה. ותירץ וכו', כתבתי מזה בדף, יעו"ש.
הגם דב' קושיות אלו יתורץ חדא באידך על ידי קושיא ג', דאיתא בש"ס דחלק (סנהדרין צח.), אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח וכו', דכתבתי מזה במקום אחר, שהיא שאלת מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות (הגש"פ) - שנתארך הגלות הזה האחרון מכל הלילות. ומשני, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה וכו', יעו"ש. הרי מבואר, כי בכל עבירות שבכל גלות שוכן אתם בתוך טומאותם, ואין השכינה מסתלק מהם, ולכך נגאלו עבור השכינה שביניהם, וכמ"ש (במדבר כ, טז) וישלח מלאך שהוא השכינה, ועל ידי זה ויוציאם, וכמו שכתבו התוספות בקדושין (לא: ד"ה איסתייעא) משל, מזמור לאסף אלדים באו גוים בנחלתיך וגו' (תהלים עט, א), יעו"ש, מה שאין כן בגלות האחרון שיש בהם גסי הרוח שגורם סילוק שכינה, ואז אין אלהי בקרבי לכך מצאוני הרעות האלה (דברים לא, יז), ונתארך הגלות עד שיכלו גסי הרוח, וחזרה שכינה בתוך גלותם, ואז למען שכינת עוזו יגאלו, וכמ"ש בזהר פ' בחקותי (ח"ג קטו:) לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, לא געלתים בשביל הכלה שהיא עמהם, משל לבר נש דרחים אתתיה דדיירי בשוקי דבורסקי וכו', יעו"ש.
ובזה יובן, מ"ש וגעלה נפשי אתכם הוא כשיש בהם גסי הרוח, שהוא כעבודה זרה, דסמיך לי' (כו, ל) ונתתי פגריכם על פגרי גלוליכם, כפירוש רש"י יעו"ש, שהוא עבודה זרה וכו', לכך וגעלה נפשי אתכם, שהוא סילוק וכו' כפירוש רש"י וכו', כי זה נמשך מזה כנ"ל. מה שאין כן כשיכלו גסי הרוח, גם שיש בהם שאר עבירות וטומאתם, מכל מקום שוכן אתם בתוך טומאותם, שהכלה החביבה עמהם, אז לא מאסתים ולא געלתים לכלותם - בשביל הכלה שהוא ממש וישלח מלאך ויוציאם, ואז בן דוד בא.
אך שמא תאמר, מחמת שהבחירה חפשית ומסורה ביד האדם, ובפרט עבירה זו שהיא הגאוה שורש כל העבירות, המסורה ביד האדם, מאן יימר שיכלו גסי הרוח, ושמא ח"ו לא יגאלו לעולם. לכך הבטיחן הכתוב תחלה, בימי שלוה ושכנתי בתוככם לעולם, ולא תגעל נפשי אתכם גם בימי הגלות, גם שיהיו גסי רוח הגורם סילוק שכינה לזמן ההוא, מכל מקום לא ישארו בבחינה זו לעולם, רק הבטחון שיכלו גסי הרוח, ובזה לא תגעל נפשי אתכם. וזה שכתב בתורת כהנים משגאל אתכם שוב אינו מואס בכם, שנכללו בגאולה ראשונה כל ד' גאול[ו]ת מצד הי' הוה ויהיה, לכן גם בגלות אחרון אינו מואס בכם, כמ"ש (תהלים פא, ח) בצרה [קראת], ואחלצך לעתיד גם כן, וז"ש לא תגעל נפשי אתכם, דקאי על גלות האחרון, כמ"ש ולא געלתים לכלותם, וסרה קושית הרמב"ן, והבן. ובזה מתורץ ג' קושיות אחרונים.
וכדי לבאר ג' קושיות ראשונים, נ"ל לבאר (ויקרא יב, ב) אשה כי תזריע וילדה זכר וכו'. ובמדרש רבה (ויק"ר יד, א) הדא הוא דכתיב (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני וכו' אמר רבי שמלאי וכו'. וכתבתי מזה במקום אחר.
וכעת נ"ל לבאר, דאיתא בש"ס דבבא מציעא (לג:) הגד לעמי פשעם (ישעיה נח, א) אלו תלמידי חכמים וכו'. ויש לתמוה, אם כן בשביל שאני זכר הפסדתי וכו'.
ונ"ל, דכתבתי במקום אחר דשמעתי בשם מורי זלה"ה ש"ס (שבת קיג:) וכי דרכו של בעז לשאול בנשים, אלא דבר צניעות וחכמה ראה בה וכו', כי הכל תלוי בהתעוררות תחתונים להרע או להטיב וכו' יעו"ש. וכן כתבתי במקום אחר בהג"ה אשרי אדם שתולה בעצמו באומרו מה שהתלמידי חכמים יורדין ממדרגה מצד שהם לא בניו של הקב"ה, הוא מומם של הדור, שהם דור עיקש ופתלתול, וק"ל. (וזה היפך ממה שנאמר שם). ובזה יובן, הגד לעמי, שהם המוני עם, כי פשעם של התלמידי חכמים נמשך מהם, מצד חלאתם של בית יעקב המוני עם מעוררין תחלה, וקל להבין*הגה"ה ובזה יבואר גם כן (דברים לב, א-ג) 'האזינו השמים', שיתעוררו למעלה, אם 'ותשמע הארץ' למטה תחלה. וכן 'יערוף כמטר', היורד מלמעלה, 'לקחי', אם 'תזל כטל' שנמצא למטה שכבת הטל 'אמרתי'. וכן אחר כך יש ב' בחינות אלו, והבן..
ובזה נתבאר ש"ס דשבועות דף י"ח (ע"ב) אמר רבי בנימין בר יפת, כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים, שנאמר (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, וסמיך לי' (ויקרא יב, ב) אשה כי תזריע וילדה זכר וכו'. ויש לתמוה, הא קיימא לן (ברכות ס., נדה לא.) אם אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, ומוכח מפסוק, ואם כן מה ענין קדושה להיולדת זכר.
ונ"ל דאיתא בש"ס דברכות דף נון גימל (ע"ב) והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב, אני ה' אלקיכם זה ברכה. והקשה מהרש"א כי פסוק אני ה' אלדיכם אינו בפסוק זה כלל וכו', יעו"ש. ועוד בזהר רעיא מהימנא פ' (ח"ג רמו.) מפרש מים ראשונים לענין זרע וכו'. וקשה, מה ענין זה לזה.
ולדברינו הנ"ל, דהכל תלוי באתערותא דלתתא דכך איתער לעילא בין באשה נגד בעלה, ובין באנשי החומר נגד אנשי הצורה וכו'. ובזה יובן מד"ר והתקדשתם וגו', קאי בעולם שנה ונפש בפרט ובכלל, וז"ש והתקדשתם אלו מים ראשונים, שהאשה מזרעת תחלה נקרא מים ראשונים, וכשהיא בקדושה בעולם שנה ונפש, בין באשה ממש, בין באנשי החומר שנקרא אשה נגד אנשי הצורה, באתערותא למטה מני' נתעורר כך למעלה. והייתם קדושים, זה מים אחרונים, אנשי הצורה למעלה, שגם הם מזריעים אחר כך בקדושה מים דכורים, בין באנשי בחינת נפש, בין באנשי הצורה בחינת שנה, שהוא שנה ונפש, וגורמים כך בעולם העליון, וז"ש כי קדוש זה שמן ערב, שיומשך שפע העליון שנקרא שמן ערב כנודע, מן קדוש שהוא חכמה והשכינה שנקרא אני ה' אלדיכם, וזה ברכה שגורם בכל ג' סוגים הנ"ל, באשה גורם שיולדת בזכר ממש, גימטריא ברכה, ואנשי הצורה גורמין ברכה ממש בעולם התחתון, שבא ברכה מעולם העליון, והבן.
ובזה יובן אשה כי תזריע וילדה זכר, ר"ל כי התעורר[ו]ת תחתון שנקרא אשה, גורם כך למעלה לילד זכר, גימטריא בחי' הנ"ל. וז"ש הדא הוא דכתיב אחור וקדם צרתני, כי כמו בחינת אחור כך הוא בחינת קדם, שצרתני יחד. ומפרש רבי שמלאי זה יותר, כשם שיצירת אדם אחר כל בהמה וחיה, כך תורתו ומנהגו נמשך אחר בהמה חי' ועוף, הן להרע או להטיב וכנ"ל, והבן.
ובזה יובן אם בחקותי תלכו, שהם המוני עם שיתחילו להתעורר לטוב, שבחקותי תלכו, כי עמי הארץ הכל להם נמשל לחוק בלי טעם, שאינם יודעים טעם המצות. אז יגרמו גם לתלמידי חכמים מצותי תשמורו - ושמרתם ועשיתם אותם.
וז"ש הדא הוא דכתיב חשבתי דרכי [כו'] בכל יום הייתי מחשב לילך וכו', והיה רגליה, בחינת המון עם הנקרא רגלי בסוד (במדבר יא, כא) שש מאות אלף רגלי העם וגו', הם היו מביאים אותם לבית המדרש על ידי אתערותן לטוב תחלה וכנ"ל.
וז"ש בתורת כהנים, מלמד שהמקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה, בחינת אנשי הצורה, לכך צוה שיתעוררו תחלה המוני עם, ועל ידי זה יגרמו לאנשי הצורה גם כן וכו'.
וז"ש לו עמי בחינת אנשי החומר, שומע לי תחלה, אז גם ישראל בדרכי יהלכו אנשי הצורה שנמשכו אחריהם כנ"ל, והבן.
עוד י"ל, דכתב מהרש"א בפרק הפועלים (ב"מ פג: ד"ה עד מתי), שלח לי' רבי יהושע בן קרחה, חומץ בן יין, עד מתי אתה מוסר עם ה' להריגה. השיב, קוצים אני מכלה מן הכרם וכו'. וזה לשונו: לפי שנקראו חומץ בן יין, השיב לו כי החומץ נעשה מן יין על ידי הקוצים שבכרם, שנתקלקלו הגפנים על ידי הקוצים, אבל כשיכלו הקוצים יתוקן הכרם ויחזור היין למוטב, שלא יהי' נעשה חומץ ודוק, עכ"ל. וכוונתו על דרך מה שכתבתי שמואל הקטן הי' ראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין הדור ראוי לכך (סוטה מח:), ושמעתי כי מצד אחדות וכו', יעו"ש, והכא נמי כך הוא. ובזה יובן כל הנ"ל, הגד לעמי פשעם וכו', וק"ל. ומדרש רגלי מביאות אותי לבית המדרש, וק"ל. ופסוק לו עמי שומע לי וגומר, וק"ל.
עוד יש לומר פסוק לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי וגו' עד ומצור דבש אשביעך, דראיתי בספר פירוש על פרקי אבות במשנה (פ"ג מ"ה) המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ וגומר, דאיתא בש"ס דבבא בתרא פרק קמא (ח.) אמר רב, אין פורעניות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ, דההוא דמי כלילא דשדיא אטבריא וכו', עד ערק ההוא כובס, פקע, וכולי. אם כן מבואר, שהמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ ועול מלכות ודמי כלילא, ועול דרך ארץ - מתשמיש, דתלמידי חכמים פטורין כי אם מליל שבת לליל שבת (כתובות סב:) וכו', יעו"ש.
ובזה יובן לו עמי שומע לי, דקיימא לן (מנחות צט:) הקורא קריאת שמע שחרית וערבית מקיים (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה וכולי, וזה נקרא קבלת עול מלכות שמים. וזה שכתוב לו עמי שומע לי, רצה לומר בחינת עמי הארץ שיקבל עול מלכות שמים תחלה שהוא שמע ישראל, וז"ש 'שומע' לי, לבחינת ישראל התלמידי חכמים בדרכי (יהלכו) [יהלכו] - שיקבלו עול תורה ממש, והגית בו יומם ולילה כמשמעו. אז מעבירין מהם עול מלכות - כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי, לפרוק ממנו עול מלכות, וגם עול דרך ארץ שהוא טרדת עולם הזה בעסק פרנסתו, שלא יצטרך להפריד יומם ולילה. כי מחלב חטה ומצור דבש אשביעך, כמ"ש (דברים לב, יג) ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, וכמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ט ה"א) באם בחוקותי תלכו יהיו מעט טרדה מספיק למזונו, ויהי' פנוי בעולם הזה לעשות הכנה לעולם הבא, ויזכה בזה ובבא, ובהיפך וכו', יעו"ש, וק"ל.
וכדי לבאר ש"ס הנ"ל, אין פורעניות בא אלא בשביל עמי הארץ, וענין דמי כלילא. נ"ל לבאר ש"ס פרק קמא דברכות (ו:) אמר רב חלבא אמר רב הונא, המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר (תהלים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון כרום זולת לבני אדם. אמר אביי, לא אמרן אלא דלא מהדר אפי' לבי כנישתא כו', מאי כרום זלות לבני אדם, א"ל אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם. רבי יוחנן ורבי אלעזר אמרו, כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנים ככרום וכו'. ופירש רש"י, דברים העומדים ברומו של עולם, זו תפלה שעולה למרום. ומהרש"א כתב, דקאי ארישא דקרא, המתפלל סביב לבית הכנסת נקרא רשע, שמזלזל בתפלה העומד ברומו של עולם וכו', ולמאן דדריש שנצרך לבריות, שעובר סביב לבעל חובו וכו', יעו"ש.
ולי נראה לפרש ש"ס הנ"ל, דמבואר בכתבי האר"י זלה"ה, דמבינה נעשה כתר לזעיר אנפין וכו', וכן כו' במ"ט ימי הספירה וכו', ובליל שבועות נעשה מן שער נ' בבינה כתר לזעיר אנפין, ובמי חסד טובלות בשחר וכו'. להבין זה, נ"ל דנודע דמתפלה נעשה כתר בראש אלקי הצבאות כשהתפלה מלבות באות, וכמו שיסד הפייטן ביוצר יום א' דראש השנה, שמליצי יושר יקבלו תפלות מלבות באות ויתנום בראש אלקי הצבאות, בכתר ונזר בראשו להראות וכו', יעו"ש.
וזהו צחות לשון הש"ס הנ"ל, דברים העומדים ברומו של עולם זו תפלה, כי השכינה נקרא תפלה כמ"ש (תהלים קט, ד) ואני תפלה, ועל ידי תפלת בני אדם עולה השכינה, שנקרא עולם, בסוד מיין נוקבין, בסוד עטרת תפארת (ישעיה סב, ג), שהוא כתר בראש אלקי הצבאות, ועומדת ברומו של עולם - בינה דייקא, בסוד מן העולם ועד העולם (נחמיה ט ה, תהלים קו מח), והיינו כשהתפלה בכונת הלב, שהוא בינה שנקרא לב, כמ"ש בתיקונים (הקדמה יז.) בינה מליבא ובה הלב מבין וכו', ואז נכללת ה' תתאה, שנקרא תפלה, בסוד ה' עילאה שנקרא בינה, כמו שביאר מורי זלה"ה בלומד ואינו מבין הוא מלכות לבד, ובלומד ומבין מקשר מלכות אל הבינה, ודברי פי חכם חן. והנה מקשר התפלה, ה' תתאה על ידי כוונת הלב אל ה' עלאה בינה, ומזה התפלה שהוא בינה נעשה כתר לזעיר אנפין, והבן. והיינו על ידי תואר אדם אנשי הצורה והנשמה, מה שאין כן תואר בני אדם מזלזלין אותה, שהם אנשי החומר, דנחית דרגא מתואר אדם שהוא הנשמה (ולגאו) [מלגאו] נקרא אדם, כמ"ש בזהר (ח"א כ:), ואנשי החומר בני אדם מזלזלין בה, שאינם מתפללין בכונת הלב.
וכתבתי במקום אחר, שיש תקנה שיתחברו גוף בני אדם וגוף התפלה, עם אנשי הצורה ונשמת התפלה, ואם לאו בזה אמרו (אבות פ"ב מי"ג) אל תהי רשע בזה שאתה בפני עצמך בלי חיבור אנשי הצורה. וזה ביאור הש"ס (ברכות ג:) עמך ישראל צריכין פרנסה - ב' סוגי האנשים הנ"ל, והשיב, שיתחברו זה בזה ויתפרנסו זה מזה, אנשי החומר ברוחני ואנשי הצורה בגשמי, ויהיו תועלת לשניהם וכו', יעו"ש.
ובזה יובן ש"ס הנ"ל, אמר רב[י] (חלבא) [חלבו] אמר רב הונא, המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע וכו'. דנודע דבית הכנסת נקרא מקדש מעט, והאדם שלם נקרא מקדש בסוד (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר וכו', כי האדם עצמו נקרא היכל ד', וצריכין אנשי החומר להתחבר עמהם בתפלה פנים בפנים מטעם הנ"ל, מה שאין כן כשיחזיר אחוריו אליו, וז"ש המתפלל אחורי בית הכנסת, וכדמפרש אביי דלא מהדר אפי' לבי כנישתא - לאנשי הצורה שנקרא מקדש, בזה נקרא רשע. שנאמר סביב רשעים יתהלכון, כשהם סביב ולא פנים בפנים נקרא רשע, וקאי אתפלה, שנאמר כרום זולת לבני אדם, דברים העומדים ברומו של עולם, כי התפלה שנקרא דברים העומדים ברומו של עולם שהוא בינה, כשהיא בכוונת הלב וכנ"ל, ובני אדם מזלזלים אותה - כשאינה בכוונה, או בחיבור אנשי הצורה, וכנ"ל.
ובזה שפיר אמר רבי יוחנן ורבי אלעזר כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנים ככרום וכו', בשלמא אם יתפרנסו זה מזה לא משתנה פניו, מה שאין כן עתה שנצרך תואר אדם לבריות, ותואר בני אדם המזלזלין הנ"ל לא נצרך לתואר אדם, אז פני אדם משתנה, דכ' בספר מבחר הפנינים (שער החכמה ע"ש) שאלו לחכמים, מי הם גדולים החכמים או העשירים, אמרו, החכמים, אמרו להם מפני מה החכמים משכימים לפתחי העשירים יותר מהעשירים לפתחי החכמים, אמרו להם מפני שהחכמים מכירים במעלת העושר והעשירים אינם מכירים מעלת החכם. ואמר, חמלו על נכבד שנקל, ועל עושר שנירש, ועל חכם שנפל בין הכסילים, עכ"ל. וז"ש כיון שנצרך אדם לתואר חכם, לבריות שאינם יודעים מעלת אדם חכם, והראי' שמזלזלין בתפלה ואינם מתחברין עמו, אם כן אז ודאי פניו משתנות, כמו חכם שנפל בין הכסילים הנ"ל. ופניו משתנות, כי (קהלת א, ב) חכמת אדם תאיר פניו, מה שאין כן בין הכסילים שאי אפשר לאדם לגלות חכמה להאיר פניו, ולקיים מה שאמרו חז"ל יהלל(ו)ך זר ואם לאו פיך, ולכך פניו משתנות, והבן.
ובזה נ"ל לבאר משנה באבות פרק ד' (מ"ג) אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר וכו'. והוא דזכרנו, דחכם שנפל בין הכסילים הוא לבז בעיני הכסילים. אמנם יש עצה יעוצה, כשהוא בין הכסילים יעשה עצמו כסיל ויהי' נכבד בעיניהם, כמו שעשה דוד המלך עליו השלום, שנאמר (שמ"א כא יד, עי' רש"י ז"ל) ויתהולל בידם, והיינו משל שר אחד ונכבד שבא בין הפחותים פשט לבושו ולבש כמותן וכו'. וכן מצינו בכלב שהי' בין מרגלים ואמר, אני עמכם בעצה (במ"ר טז, יט), שנאמר ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וכו' (במדבר יד, כד), כשהי' בין הכסילים עשה עצמו כסיל, וכמו שכתבתי במקום אחר בשם מהר"ן, גם אויל מחריש חכם יחשב (משלי יז, כח) - על ידי שעשה כלב עצמו כסיל אויל, ויהס כלב - ומחריש, וזה לחכמה יחשב, ודברי פי חכם חן.
ובזה יובן אל תהי בז לכל אדם, שלא תהי' בז ונבזה לכל אדם, דהיינו כשנפל בין הכסילים, עצה יעוצה לך שלא תהי' מפליג לכל דבר שאתה שם, רק יתחבר עמהם, שאם נפל בין הכסילים אל יפליג לכל דבר שיעשה עצמו חכם בין הכסילים, שאז יהי' לבוז, רק יעשה עצמו כסיל כשהוא בין הכסילים, שאין לך דבר וכו', וק"ל.
וז"ש חז"ל כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנות, שלא יעשה עצמו חכם אשר חכמת אדם תאיר פניו, רק פניו משתנות לאותו גוון ודוגמא של הבריות שנצרך להם, אם הם כסילים יעשה עצמו כסיל וכו', וק"ל.
ובזה נבאר משנה שאחרי זה (אבות פ"ד מ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם, שתקות אנוש רמה. והוא תמוה. ולפי הנ"ל אתי שפיר, מלבד התקנה שלא יהי' לבז אם יהי' חכם בין כסילים, לכך יעשה עצמו כסיל, יש עוד תועלת זה על ידי שיהי' שפל רוח בפני כל אדם, גם כשהוא כסיל יהי' שפל רוח להתחבר למדרגתו על ידי שיעשה עצמו כסיל גם כן. והתועלת בזה, שתקות אנוש רמה, ר"ל להרימם ולהעלותן על ידי שיתחבר עמו, בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותו שכתבתי במקום אחר וק"ל.
עוד נ"ל, דכ' בספר מבחר הפנינים (שער הענוה): קרן החכמה ענוה, וקרן הכסיל עזות. ופירושו כי החכם מנצח עם הענוה, והכסיל מנצח עם העזות, יעו"ש. ובזה יובן, הוי שפל רוח - להיות בבחינת חכם המנצח בענוה ושפלות, ולא תהי' בבחינת כסיל שתקות אנוש רמה, כי הכסיל הנקרא איש תקותו לנצח ביד רמה ובעזות, לכך הוי שפל רוח וכו', וק"ל.
ונחזור לענין הנ"ל שאמרו רמז חכם שנפל בין הכסילים - אל תהי מפליג לכל דבר, מטעם הנ"ל. אמנם ענין הנ"ל הוא בדיעבד ולא לכתחלה, דהיינו שאם נזדמן שנפל חכם בין הכסילים אז יעשה כאמור להנצל מהם, וכמו שעשה דוד המלך עליו השלום, שנתהולל בידם בכדי להנצל מהם. אבל לכתחילה לא ילך החכם בין הכסילים ויצטרך שיעשה עצמו כסיל גם כן ביניהם.
והטעם, כמו שהזהירו חז"ל (אבות פ"ד מי"ד) הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, ומפורש בפסוק (משלי יג, כ) הולך אחר חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע. ועוד, דכתבתי במקום אחר ביאור אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו' (תהלים א, א), כי כלב נכנס בסכנה בבחינה הנ"ל, שלא יהי' בעצת מרגלים, והוצרך להשתטח על קברי אבות שינצל מהם, שיהי' בבחינת עייל ונפיק והוא סוד נפילת אפים וכו'. ולכך דוד המלך עליו השלום לא רצה לכנס לכתחלה בזה, וכמו שכתבתי במקום אחר ביאור מדרש (שמ"ר ל, כב) שכתב בעקדה (פ' משפטים שער מו), עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי (תהלים קיט, קכא), משל לסוחרים שהיו בין ליסטים, [ו]זלזלו בסחורותן, שאמרו על אבנים טובות שהוא זכוכית. מה שאין כן דוד לא רצה לזלזל בסחורה שלו ואמר (תהלים קיט, ב) טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף וכו'. ולפי הנ"ל מבואר טעמו על נכון, והבן.
וזה נ"ל ביאור משנה הנ"ל, אל תהי בז לכל אדם, ר"ל בתחלה לא ילך חכם בין הכסילים, שאם יחזיק שם בתורתו ובחכמתו אז יהי' בז לכל אדם, ואם כן יהיו צריך לקיים אל תהי מפליג לכל דבר - שיעשה עצמו גם כן כסיל, ויהי' בבחינת עייל ונפיק, שהוא סכנה, וחמירא סכנתא מאיסורא (חולין י.). וזהו שסמך משנה זו אל משנה (אבות שם מ"ב) הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה וכו' ושכר עבירה עבירה, לכך אל תהי בז לכל אדם, שלא יכנס בסכנה החמור מעבירה, כי צריך שיהיה בורח מן עבירה, וק"ל.
וכן משנה שאמרו חז"ל (שם מ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח, ר"ל להיות זנב לאריות, ולא ראש לשועלים שהוא תקות אנוש רימה - להיות ראש ולנהוג ברמה, וק"ל.
וז"ש רבי צדוק אח"ז (שם מ"ה) אל תעשה עטרה להתגדל וכו'. וכן רבי יוסי אח"ז (שם מ"ו) כל המכבד את התורה, כי כבוד תלמיד חכם הוא כבוד התורה, וכמ"ש היעבץ במשנה (אבות פ"ו מ"ה) אל תבקש גדולה לעצמך וכו' יעו"ש, וכתבתי מזה במקום אחר. ואם כן כשהוא בין חכמים שמכבדים את לומדיה, הרי זה מכבד התורה, מה שאין כן כשהוא בין כסילים, שהתלמידי חכמים הן למרמס בין רגלי עם הארץ, שפלים ונבזים, נקרא מחלל את התורה. וזהו צחות לשונם במאמר רבי יוסי כל המכבד את התורה, והיינו במה שגופו מכובד בין הבריות, והיינו כשהוא בין חכמים, כמ"ש (עי' משלי יג, כ) הולך בין חכמים יחכם. וכל המחלל את התורה, היינו אם גופו מחולל על הבריות, שהוא בין כסילים שהוא מחולל ומבוזה בין הכסילים נקרא מחלל התורה, כמ"ש ורועה כסילים ירוע.
וז"ש רבי נהוראי אחר כך (שם משנה יד), הוי גולה למקום תורה, ולא בין הפריצים וכו', וק"ל. וז"ש אח"ז (מט"ו) הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. שדברי כולם עולים בקנה אחד, והבן.
ועתה נבוא לבאר ש"ס הנ"ל דבבא בתרא, אמר רבי אין פורעניות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ, כההוא דמי כלילא דשדי אטבריא, אתו לקמי' דרבי ואמרו לי' ליתבו רבנן בהדן, א"ל לא, אמרו לי' ערוקינן, אמר להו ערוקו, ערקו פלגיהון, דליוה פלגא, אתו הני פלגא קמי דרבי, אמרו לי' ליתבו רבנן בהדן, אמר להו לא, אמרו לי' ערוקינן, אמר ליה ערוקו, ערקו כולהו, פש האי כובס, שדיוה אכובס, ערק כובס, פקע כלילא. אמר רבי, ראיתם שאין פרעניות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ. והספיקות עם ביאורן על פי הפשט כתבתי במקום אחר, יעו"ש. ושאר ספיקות שלא זכרתי שם יובן ויבואר ממילא.
ונ"ל, דזכרתי לעיל ביאור ש"ס (ברכות ו:) דברים העומדים ברומו של עולם, זו תפלה, כי על ידי תפלה בכוונת הלב נעשה מהתפלה זו כתר לזעיר אנפין, וז"ש בכתבי האר"י זללה"ה מן בינה נעשה כתר לזעיר אנפין וכו'. ונודע כי שם אדנ"י מלכות הנקרא תפלה בסוד דינא דמלכותא, השורש הוא ד"ן, ונתחבר מן אות [י'] חכמה לאות א' מן אהי' אימא ונעשה שם אדנ"י, ונמתק הדין ונעשה רחמים.
וז"ש בתיקונים קול דמי אחיך צועקים אלי וגו' (בראשית ד, ט), שנסתלק א' ונעשה דן, גימטריא דמ"י, וז"ש (בראשית שם) אי הבל אחיך, ונידון בזה וכו', יעו"ש תיקון ס"ט בדף קי"ד בהגה"ה.
ועל ידי כוונת הלב בתפלה וטהרת מחשבתו, מקושר דן אל י' מן חכמה הנקרא מחשבה ואל א' מן אהיה בינה, שהיא כוונת הלב, ונעשה רחמים, ומבטל הדין, שנמתק*הגה"ה ואפשר שזה כוונת (תהלים נא, יז, תפילת עמידה) אדני שפתי תפתח, למתוק כל הדינים שנכלל בתיבת [ד"ן] מן א"ד, ע"י א' של אהי"ה ועל י' מן חכמה, בסוד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי שכתב מהרח"ו (דרוש בסוף ת"ז) והש"י יכפר., וכמ"ש בשם מורי זלה"ה שכל פרעניות שבא לעולם היא כשאין מלכות ביחוד עם דודה, מה שאין כן ביחוד הנ"ל נמתק הדין ונעשה רחמים כמ"ש, יעו"ש.
ובזה יובן, אמר רבי אין פורעניות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ, שאין תפלתן אלא מן השפה ולחוץ בלי כוונת הלב וטהרת המחשבה, ונשאר ד"ן, ופרעניות בא לעולם, שאין המלכות ביחוד דן עם א'.
ומביא ראיה, כי ההיא דמי כלילא דשדי אטבריא, ר"ל מן תפלת אנשי הצורה נעשה כתר להקדושה, מה שאין כן מן תפלת אנשי החומר ועמי הארץ שמתפללין במח"ז שהיא קליפה, משליכין אל מקום הקליפה ושם נעשה כתר לקליפות. ולכך מדה כנגד מדה, נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כז, יח) - כי הצדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן (ברכות יז.) ר"ל עטרותיהן של עצמם שהתקינו בתפלתן, וזהו לעולם הבא הקרן קיימת להן שם, ופירותיהן אוכלים בעולם הזה - כי המקבל עליו עול תורה של הקב"ה, מעבירין ממנו עול מלכות (אבות פ"ג מ"ה) ופטור מדמי כלילא של מלכות הנמשך מהקליפה, מה שאין כן עמי הארץ, שאינן מתפללין בכוונת הלב, וגם אינן מקבלין עליהם עול תורה - שיתחבר עם בעלי תורה, שהיא עול מלכות שמים, שנאמר (דברים י, כ) ובו תדבק, הדבק בתלמידי חכמים, שאז יצא ידי תפלה בכוונה גם כן כמ"ש, לכך נותנין עליהם עול מלכות וזה דמ"י כלילא דייקא, גימטריא ד"ן, ונסתלק א"י בסוד אי הבל אחיך - ר"ל הבל התפלה של אחיך אנשי הצורה שיודעין לחבר א"י עם ד"ן וכו'.
והטעם דשדי דמי כלילא אטבריא דייקא, משום שהתפלה שנעשה כתר הקדושה עולה דרך ארץ ישראל שהיא באמצע העולם בטבור הארץ, שנאמר (דה"ב ו, לח) והתפללו דרך ארצם, ושם היא אבן השתיה - ש"ת י"ה. וזהו דשדי אטבריא. וגם המוני עם המזלזלין בתפלה גורמין לעשות כתר לקליפה שהיא דמ"י כלילא, כי ד"ן שבאמצע אותיות א"י לא נמתק, ולכך שדי אטבור י"א, טבור ואמצע י"א, גימטריא דמי כלילא אטבריא, והבן.
אתו לקמי' דרבי, ואמרו ליה ליתבו רבנן בהדן. ר"ל שישבו עמנו בכנופיא חדא בבית הכנסת א', ולא יפרדנו מנן להתפלל בפני עצמו, ואז יהי' תפלת הרבים, ואל כביר לא ימאס (איוב לו ה, ברכות ח.), כמ"ש שהתרעמו על דוד המלך עליו השלום, שלא התפלל עמהן, שנאמר (תהלים סט, יג-יד) ישיחו בי יושבי שער - על שאני תפלתי בעת רצון בשעה שהצבור מתפללין (ברכות ח.), ולא התפלל עם הצבור ממש וכו', והכ"נ בקשו מרבי זה כדי שיעשו כתר בקדושה בתפלה, כשיהיו בכנופיא חדא דליתבי רבנן בהדן, ויפטרו מדמי כלילא שהיא כתר לקליפה.
והשיב רבי, לא, והיינו מטעם שלא רצה דוד להתפלל בצבור, שיצא שכרו בהפסידו, שהוא יושבי שער, למהר בתפלה ולצאת וכו', יעו"ש, והכא נמי כך.
אמרו ליה ערקינן, ר"ל בזה דלא ליתבי רבנן בהדן ופורשין מנן, גורמין שגם אנחנו בורחין ופורשין מהן, וז"ש ערקינן. אמר להו ערוקו, שבזה יהי' טובה גדולה לרבנן אנשי הצורה כשפורשין מהן אנשי החומר. וטעם, שכתבתי כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם כו' (תהלים קכה, ג), יעו"ש. ועוד, דכתבתי במקום אחר ועליהם חי' יחיה, דשמעתי מהרב המגיד מהר"ם, זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא, שיקשר הצדיק נפשו עם נפש הרשע להעלותן, הגם שהוא סכנה להצדיק, כי הטובע בנהר ובא אחר להצילו יש סכנה וכו', וזה ששמעתי רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהלים לב, ו), ודברי פי חכם חן. מה שאין כן כשהרשע פורש עצמו מהצדיק אז נשאר חיות הרשע עם חיות הצדיק, וז"ש (במדבר יד, לח) חיו מן האנשים וכו', יעו"ש, וגם ניצול מסכנה הנ"ל של הנטבע בנהר, ולכך שפיר אמר רבי ערוקו, שבזה יהי' טובה לצדיק, ורעה לרשעים, וז"ש (דברים כט, כ) והבדילו ד' לרעה וגו', וכתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש.
עריק פלגא, דליוה פלגא. דתרגום (אונקלוס במדבר טז, א) ויקח קרח, ואתפליג וכו'. והכי נמי עריק על ידי שהוא פלגא, בקליפה. לכך נתמעט דמי כלילא גם כן פלגא, שהוא על ידי כח שנתנו בקליפה כנ"ל, וכשהותר כוחם נתמעט גם כן שם.
אתי הני פלגא קמי דרבי, אמרו ליתבי רבנן בהדן, ר"ל הני קמאי עצמן דאתפלגו וחלק לבן מחמת שלא נתאספו יחד רבנן עמהם בתפלה, וחזרו ואמרו, אם בתפלה לא רצו לשתף עמנו הדין עמהם כטעם האמור, מה שאין כן בשאר ענינים על כל פנים ליתבי רבנן בהדן - שירדו למדרגתן, כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ד מ"ג) אל תהי מפליג לכל דבר, ובזה יהי' לנו תועלת מהם שי[ו]כלו להעלות אותנו בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה, שזכרתי מעבר לדף.
והשיב רבי, לא, והיינו דמה שנאמר אל תהי מפליג לכל דבר היינו דיעבד, אבל לכתחלה לא, מטעם האמור שיש סכנה, שהיא בחינת עייל ונפיק.
א"ל ערקינן, כשיהי' כתואר חכם בין הכסילים זה גורם ריחוק, שיהי' לבז בעינינו, וז"ש ערקינן, שגורמין לברוח מהן. אמר ערוקו. ערוק כולהון, ר"ל שנתרחק מרבנן בכל הענינים.
פש ההוא כובס, שדי אכובס. שהי' כובס ורוחץ לטהר כתמי צואות עוונותיהן, על ידי מימי חסד של תורת חסד שעל לשונו בתוכחת מוסר, שהיא רפואת הנפש, כי חכמים הם רופאי הנפשות, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א) וכו', וכאשר עתה נתרחקו מהם שלא לשמוע מהם, חכמה ומוסר אוילים בזו (משלי א, ז), ניטל מהן הזכיות וניתן לכובס, בסוד כסוי חטאה (תהלים לב, א) שכתב בזוהר, וכתבתי מזה במקום אחר, וז"ש שדי אכובס - זכיותיהן נעשו לבוש לכובס.
ערוק כובס פקע כלילא, ר"ל ערק בסוד קרע, שהוציא מהן חיות ניצוצי הקדושה שהיו בהם בסוד חיל בלע ויקיאנו (איוב כ, טו), ולא היו חיות אל הקליפות, ופקע כלילא של קליפות, ונתחבר כח הקדושה שתהא התפלה כתר לזעיר אנפין על ידי הבינה כנ"ל, וה' יתברך יכפר, והבן.
ולולא דמיסתפינא, הייתי אומר מ"ש פש ההוא כובס, דמבואר בספר פרי עץ חיים הלכות שבועות (פ"א) שתקון כתר זעיר אנפין נעשה על ידי בינה שער נ' בלילה, ובשחר בחסד של הבינה שנקרא מים, שהיא כתר זעיר אנפין, בו נטבלת ונטהרת הכלה נו"ק דזעיר אנפין וכו', יעו"ש. וזה סוד (ישעיה ד, ד) אם רחץ ה' את צואת (בני) [בנות] ציון וגו'. וזהו הכובס - בינה כתר זעיר אנפין, רוחצת ומטהרת להכלה, ולבני אדם שושביני הכלה שהם חבריא. גם כובס גימטריא פ"ז עם הכולל, בסוד (שה"ש ה, יא) ראשו כתם פז. ושדי אכובס, בסוד לא נתמלאה צור אלא (מחורבנו) [מחורבנה] של ירושלים, והוא הדין איפכא, מחורבן צור נתמלאה ירושלים, והנה כאשר תש כח הקליפה, נתמלא ושדי אכובס. ערק כובס, בסוד קרע השטן. ופקע כלילא של הקליפה, ונעשה כתר הקדושה מחורבן כתר הקליפה הנ"ל**הגה"ה ובזה תבין ס' שבועות ו", והבן ס' כניסת המוחין ביום טוב זה, וכמ"ש בפרי עץ חיים (שער חג השבועות פ"א). וז"ש קרע וכו' ופקע כלילא, והבן..
וסיים רבי, ראיתם שאין פורעניות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ וכו'. וה' יתברך יכפר והבן.
ובזה תבין בתיקונים תיקון כ"א דף נ"ו (ע"א) וזה לשונו: בגין דאיהי כלה וכו' כד נטלא מאימא עילאה דאיהי שמחת תורה וכו' שוי' עטרה בראש כל צדיק וכו', וכל הענין, שהוא תמוה. ולדברינו אתי שפיר, נוצר תאנה יאכל פרי' (משלי כז, יח) - שהצדיק על ידי שמחבר ה' תתאה תפלה בכוונת הלב אל בינה ה' עילאה ונעשה כתר לזעיר אנפין, לכך עטרותיהן בראשיהן דייקא, והבן.
ובזה נבאר (במדבר ד, כב) נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם וגו'. וכתבתי מזה. וכעת נ"ל, כי עמי הארץ שונאים לתלמידי חכמים, כמאמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ וכו' (פסחים מט:), ומכל מקום צריכין תלמידי חכמים להושיט להם יד להעלותן, וכמ"ש (ברכות ג:) פשטו ידיכם בגדוד וכו', יעו"ש. ונראה דזה השיב רבי בצחות לשונו, כשאמרו ליתוב רבנן בהדן, אמר לא, ולא השיב לאו, מפני שהוא לישנא דמשתמע לתרי אפי, כמ"ש בש"ס דירוש' (סוטה פ"ה ה"ה) הן יקטלני לו איחל (איוב יג, טו), והדבר שקול וכו', וכתב הרמב"ם (פיה"מ) דמשמע לאו ומשמע הן וכו', יעו"ש, רק שרצה רבי להראות שאין פורעניות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ, לכן אמר לשון זה דמשמע לאו ומשמע הן, ובאמת הי' ראוי דליתבי רבנן בהדן להתחבר עמהן ולהעלותן, רק שהי' הוראת שעה שרצה רבי להראות וכו'.
ובזה יובן נשא להיפוך מן שנ"א שהם עמי הארץ - לחברן ולהעלותן, שיהי' נשא את ראש בני גרשון שאמרו ערקינן - שהם גרים בארץ אחרת על שם תואר גרשון, גם הם לבית אבותם, על ידי מחשבה שנקרא אב"א, והבן.
ואגב נבאר מגילת רות (א א - ג יג) ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדה מואב וגו' ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושני בניו מחלון וכליון וגו' ויבואו שדי מואב ויהיו שם, וימת אלימלך איש נעמי ותשאר היא וב' בניה, וישאו להם נשים אחת ערפה ואחת רות וגו' וישבו שם כו' שנים וימותו גם שניהם וגו' ותקם היא וכלותיה ותקם משדי מואב וגו' לשוב אל ארץ יהודה וגו' ורות דבקה בה וגו' ותאמר נעמי לרות וגו' הלא אבקש לך מנוח וגו' ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך וירדת הגורן וגו' ותגל מרגלותיו ותשכב וגו' ליני ובבקר אם יגאלך טוב יגאל וגו' וגאלתיך אנכי וגו'. והספיקות רבו, וקצת ספיקות וביאורן כתבתי במקום אחר יעו"ש.
וכעת י"ל, כי צורך מגילה זאת הוא צורך בכל אדם ובכל עת ובכל זמן. דאיתא בש"ס (ברכות סא:) צדיקים יצר טוב שופטן, ורשעים יצר הרע שופטן וכו'. והענין, דאיתא בספר יצירה (ה, ב) שיש י"ב מנהיגים בנפש האדם, והם י"ב איברים וכו', יעו"ש, ועליהם יש מנהיג ושופט אחד על י"ב מנהיגים ושופטים הנ"ל. רק יש הפרש בזה השופט הכולל, שבצדיקים יצר הטוב שופטן ומנהיגן, וברשעים יצר הרע שופטן ומנהיגן. אמנם החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), גם בחינת הצדיקים פעמים עולה ופעמים יורד בסוד (רות ג, ז) ותגל מרגלותיו ותשכב, שהנשמה יורדת ממקום מושבה ברום המעלות במ"ח שבראש שאז הוא בחינת מלך, כמ"ש בספר יצירה (ו, ב) כמלך במלחמה וכו', ויורדת עם הרגלים, שהוא מקום שליטות הקליפות, בסוד (משלי ה, ה) רגלי' יורדות מות, והצדיק חוזר ועולה בסוד (שם כד, טז) שבע יפול צדיק וקם, וז"ש הכתוב (שמ"א ז, יז) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, כמו שכתבתי במקום אחר, יעו"ש. אבל מי שאינו בחינת צדיק נשאר שם בבחינה זו, ויורד ואינו עולה, כי יצר הרע ששליטתו שם בקליפות, שופט ומושל על האדם, אז יש בבחינת וי, שיש שופט על השופטים, שהוא שליטת היצר הרע מלך זקן וכסיל (קה"ר ד, ט) כי שפ"ט הוא טפ"ש למפרע, שזה גורם ויהי רעב בארץ, כמפורש בזהר שם, שימי רעב הם ימים ששולט הרעה, וימי שובע הם שליטות ימי טוב, יעו"ש.
וילך איש מבית לחם יהודא, שהנשמה שהיא שר ומלך שנקרא בחינת איש, כמ"ש בתוספות יום טוב (סנהדרין פ"ג מ"ו) איש ירושלים וכו', שהלך מרום המעלות של הקדושה, שנקרא בית לחם יהודא, לגור בשדי מואב, במקום שליטת היצר הרע - ותגל מרגלותיו ותשכב, ויצר הרע נקרא מואב, שעושה שליחות הקב"ה והוא שליח מאב, וכמ"ש.
וז"ש ושם האיש אלימלך, הוא תואר נשמה לנשמה, שהוא מן חכמה שנקרא אל, בסוד י"פ אל שיש באב"א סוד שבי"ל וכו', ושם הנשמה לנשמה שהוא במוח שבראש נקרא מלך. ושם אשתו נעמי מצד הבינה הוא נשמה. ושני בניו מחלון, שהוא רוח, שמצד זה עלה יוסף לגדולה, שנאמר (בראשית מא, לח) הנמצא כזה אשר רוח אלקים בו, והעולה לגדולה מוחלין לו עוונותיו, וכליון, שהיא נפש שמצד עשייה, ששם שליטות הקליפות שגורמין כלי' בעולם, וזש"ה (משלי יט, ב) גם בלא דעת נפש לא טוב, כשנשאר הנפש לבד בלא דעת שהוא רוח, וז"ש מחלון וכליון.
וז"ש ויבואו שדי מואב ויהיו שם, ר"ל שנשארו שם, וזהו ירידה הנקרא מיתה, וז"ש וימת אלימלך איש נעמי ותשאר היא וב' בני', ר"ל אחרי שידעו שנעשו שיריים, שאין להם מנהיג טוב ומלך, אז נתנו לב הם עצמן לשוב ולהעלות למקום מעלתן, סוד ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, שכתבתי לעיל, רק שלא ידעו להזהר איך להעלות מבין הקליפות, לכך וישאו להם נשים מואביות שם האחת ערפה ושם השניה רות וכו'. והענין, דמבואר בכוונת סוד הרחיצה בערב שבת ובכוונת סוד הקדיש, כשעולין העולמות והקדושה אז רוצין להעלות גם הקליפות שאוחזין בקדושה, לכך צריך להפריד הקליפות תחלה בסוד שלהבת י"ה, לגרש הקליפות מהשכינה שרגלי' יורדות מות, כדי שלא יהא נחש כרוך על עקיבה בעלות (רגלים) [רגליה] שהם נצח הוד יסוד במקום חסד גבורה תפארת וכו' יעו"ש, והכא נמי כך, וז"ש וישאו להם נשים - על דרך וינשאם וינטלם (ישעיה סג, ט), שהגביהו והעלו הקליפות גם כן, שהם נשים מואביות, של היצר הרע הקליפה, בחיבור הקדושה שהעלו עמהן. ושם הקליפה נקרא ערפה, שפנה עורף ולא פנים, ושם הקדושה נקרא רות כנודע שהשכינה נקרא רות. וישבו שם כעשר שנים, שנתעכבו בין הקליפות בסוד עשר ספירות, עד שגרמו שימותו גם שניהם מחלון וכליון, כי בחיבור הקליפה ערפה נתגבר כח הקליפה כליון על מחלון, וירדו שניהם, וירדה גם הקדושה שנקרא ירידה מיתה, וז"ש וימותו גם שניהם מחלון וכליון וגו'.
ותקם היא וכלותיה לשוב אל ארץ יהודא ותצא מן המקום. ר"ל כיון שיצאה מן המקום הקליפות אז בקשה להפריד הקליפה - ערפה, מן הקדושה - רות, ואמרה שובנה בנותי אשה לבית אמה, לשוב כל אחת לשורשה ומקומה, עד לבסוף ותשק ערפה לחמותה ופרשה, ורות דבקה בה, הקדושה דבקה בקדושה.
ותלכנה שתיהן עד בואנה בית לחם וגו' הזאת נעמי וגו' אני מלאה הלכתי, בסוד מלא י"ה - עם נשמה לנשמה של אבא י', ועם נעמי בינה היא י"ה, ועתה ריקם השיבני ד', כי וימת אלימלך וכנ"ל.
ותאמר נעמי אל רות אבקש לך מנוח וגו' הלא בועז מודעתנו וגו' ורחצת וסכת וגו'. דזכרתי לעיל אין פורעניות בא לעולם אלא בשביל גם וגו', ר"ל שאין השכינה ביחוד עם דודה, שנשאר ד"ן ונסתלק א"י הבל אחיך וכו', ועתה אבקש לך מנוח, ר"ל כוונת מנוח שהי' בסוד פלאי (שופטים יג, יח), שכתב בפרי עץ חיים הלכות אכילה, יעו"ש, שהוא אל"ף עם י' (יהו"ה אדנ"י), גם שאין זה לשונו שם, על כל פנים מוכח כי פלאי אל"ף י', ובזה יומתק סוד ד"ן עם א' י' יהו"ה אדנ"י, ובזה ייטיב לך, ובזה ורחצת וסכת - בסוד כובס עליון בינה שיורד הכתר משם להשכינה, וטובלת הכלה בו, וזה וירדת הגורן - אותיות נהר ג', כי יורד מי נהר עליון בג' עדרי צאן - נה"י דז"א, ששם הכלה, ות"ת ז"א הוא כתר נוקבא בסוד הנהר, ואחרי זה עולה משם עד כתר זעיר אנפין בסוד אנכי, וז"ש וגאלתיך אנכי, והבן וה' יתברך יכפר.
ועל פי זה נבאר בפ' בהעלותך (במדבר ט, ו-ז) ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. ר"ל הטומאה נמשך מצד אשר נשאר בהם רק נפש אדם בלא דעת וכנ"ל. ולכך לא יכלו לעשות הפסח, התפלה שנקרא פ"ה ס"ח, כמ"ש ביום ההוא - בטהרה, שיהי' בכוונות ביום ההוא, לקשר ה' תתאה אל ה' עלאה ע"י ו' עמודא דאמצעותא, וכמ"ש בזהר, ולכך ויקרבו אל משה, בחינת חכמה, ואל אהרן. ואז יהי' בחינת ביום ההוא בכוונת הלב ובטהרת המחשבה, והשאר יובן ממילא כי קצרה היריעה, והבן. וז"ש ולמה נגרע לבלתי הקריב וגו' בתוך בני ישראל, תוך אנשי הצורה, בחינת ישראל אשר עלה במחשבה (בר"ר א, ד), לקשר ד"ן עם א"י, ויהי' טהרה לכולם. והשיב ה' יתברך, עיין פ' מצורע ותבין כאן גם כן.