ולגירסא זו פירושו, שאם יראה לב"ד האחרון הלכה כדברי היחיד, יסמוך עליו, כלומר יקבע הלכה כמותו. כמו שמצאנו באמורא מן האחרונים שהן קובעין והלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות, ואע"פ שהמרובים חולקים עליהם, ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו אחרונים יכולין לדחות דברי הראשונים מדעת עצמן לפי שאין ב"ד יכול לבטל כו', אלא כיון שמצאו דברי היחיד מן הראשונים שהיה חולק עמהם היה להם במה לתלות. ועיין לקמן:
שאין כו'. פירוש בתקנות גזירות ומנהגות. אבל אם דרשו באחת מן המדות בפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אינך חייב ללכת אלא אחר שופט שבימיך. הר"מ. וכתכ הכ"מ דמחתימת המשנה קיימו וקבלו שלא לחלוק על התנאים. וכן בחתימת הגמרא קבלו עליהם שלא לחלוק על האמוראים:
כדאשכחן רבה דתוה גדול מרב יהודה. כ"מ:
וז"ל הר"מ, והאיך יהיו גדולים במנין הואיל וכל ב"ד וב"ד של ע"א הוא, זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו ב"ד הגדול ולא חלקו בו. והר"א כתב, מנין שנים קאמר:
היה כו'. להכי אהדריה, דלא תימא דאו או קתני, כדאשכחן כהאי גוונא באבות פ"ה מ"ז, קמ"ל דלא. והא דקתני עד שיהיה כו', נראה לי דאתא למימר שידקדק היטב היטב עד שיהיה לו ברור מאוד שבודאי הוא גדול כו', שכן לב האדם אינו רואה חובה לעצמו וכל איש גדול הוא בעיניו, ולפיכך הוצרך להזהיר מאוד. ועתוי"ט: