ה: כבוד הרגש והנטיה של הבעלי חיים — צער הבעלי חיים ואסור חסימה.
כי תפגע שור איבך או חמרו תעה, השב תשיבנו לו. כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו, עזב תעזב עמו (שמות כ״ג ד׳)
אין יצורים בעולם שכה נדרש למו דבר ה׳ זזה, להיות למגן ולמחסה בעדם
מפני שרירות לבב האנשים כמו אלה היצורים שהמה אמנם דומים לבני אדם ברגשות ונטיות שונים, גם נוחים להתפעל, הלא המה ״בעלי החיים״, שהם מסורים, לעבוד את האדם בגופם ובכחות גופם. — והנה ביחוסו אל הבע״ח האלה העובדים תמיד את עבודתו ישכח האדם בנקל כי גם עורק (מוסקעל) הבע״ח כמו מיתר האדם, הנפגע ע״י כאב וצער, יחלה ויחלש, כי כאדם כבהמה גם היא תחוש ותרגיש כל חתוך, דחיפה, הכאה, כובד עמל רב, פחד ובהלה, רעב וצמאון — האדם ישכח את זאת לעתים, אם מאהבת עצמו, אם להפיק זממו, אם בבלי דעת — או לפעמים, גם בגלל תאוה נמבזה ואכזריות לבב, יבוא האדם לענות נפש בהמתו, יענה ויצער את נפש הבעל חי, אשר אמנם נתן לו רק להיות נכנע תחתיו ולשאת את עול סובלו, רק בגלל תכליות אנשים שיש בהן בינת אדם ישרה.