נותן. לשון הר"ב, ובהא אפילו ת"ק מודה, א' קולבון מחצית השקל שהוא נוטל מן ההקדש וכו'. פי' לפירושו, על כי ע"י מחצית שקל זה יכול לפטור אדם אחר מהקלבון לת"ק דס"ל דהשוקל מחצית ממש פטור, ולר"מ דס"ל דחייב כפי מ"ש הר"ב, צ"ל דחייב לשלם על השקל שנטל מן ההקדש על כי החליף סלעו בשקלים של שולחני שהיה משלם לו קלבון על כל שקל. אבל קשה דא"כ ליחייב שלשה ק(ר)[ל]בנות שנים משום חילוף הסלע ואחד משום חייוב התורה, דמי גריע ההקדש מאילו הלך אצל שלחני, שהיה צריך בתחילה להוציא על הסלע שני קלבונות להחליפו בשני שקלים, ואח"כ היה צריך ליתן קולבון אחר להקדש כשמביא המחצית השקל שלו לפי דברי ר"מ:
והנה ראיתי אחרי רואי לשון אחד של ירושלמי (ה"ד ו.) וכמדומה לי שזה הוא כוונתו אע"ג דעדיין לא יצאנו ידי חובת ביאורו כמ"ש, והוא דגרסינן בה נתן סלע ונטל שקל חייב שני קלבונות, אמר ר"א דר"מ היא (פי' דלעיל מיניה אמרינן דס"ל דהשוקל שקלו שלם פטור מן הקלבון), דר"מ אמר אחד שקל שהוא נותן ואחד שקל שהוא נוטל ואחד דבר תורה, על דעתיה דרב ג' קלבונות אינון, אתא ר' ירמיה ר' שמואל בר רב יצחק בשם רב שלשה קלבונות אינון, אחד שקל שהוא נותן ואחד שקל שהוא נוטל ואחד לדבר תורה, ע"כ. ואע"ג דהאי דקאמרא דר"מ ס"ל דהשוקל שקלו שלם פטור צ"ע דמן המשנה והתוספתא שאכתוב לקמן משמע להפך, מ"מ מכלל דבריו למדנו דלמאן דס"ל דחייב יהיה מי שיהיה יתחייב בנותן סלע ונוטל שקל שלשה קולבונות, שנים משום חילופיו כאילו הולך אצל שלחני ואחד משום דבר תורה, ולמאן דאמר פטור בשוקל שקל שלם דהיינו מחצית השקל אינו חייב אלא השני קולבונות אשר היה נותן לשלחני ותו לא, והא דקא קרו לה שקל שלם הוא לאפוקי שוקל שני דינרים ממש דשוויו נמי הוא חצי סלע דהיינו מחצית השקל הכתוב בתורה, דאפי' למ"ד פטור בשקל שלם, כשמביאו דינרים חייב כדאיתא בתוספתא (ה"ד), ופי' לישנא דמתניתין על פי מחלוקת זה הוא, דהשני קולבונות הנזכרות במתניתין למ"ד דאתיא כמ"ד פטור הם דווקא, ולמ"ד דאתיא אף כמאן דאמר חייב הם לאו דווקא, כי לא זכר התנא אלא מה שנתחייב כדין מחליף סלע אצל שלחני, ועל הקולבון של דבר תורה לא קמיירי כי אפלוגתא דרישא סמיך, דתנן ואם שקל על ידו ועל יד חבירו חייב בקולבון אחד ר"מ אומר שני קולבונות, דהוא מהאי טעמא, דלת"ק אין הנותן מחצית השקל שלם חייב כלום וזה הקולבון אינו נותן אלא מפני שנתן סלע, והתורה לא פיטרה מהקולבון אלא הנותן מחצית השקל ממש, ולר"מ חייב שני קולבונות שהם דבר תורה שיתן כל אחד מחצית השקל וקולבון כמ"ש הר"ב, ועל היותו סלע ולא שני חצאי שקלים אינו חייב כלום. ולא דמי לסיפא דחייב להקדש שני קולבונות כדין המחליף מהשולחני מלבד מה שחייב דבר תורה, דהתם בעל כרחו היה צריך להחליף, שאין לו חבר להצטרף עמו ואין בידו מחצית השקל ליתן להקדש והוא חייב לצאת ידי חובתו ולשלם חצי שקלו, ולכן ההקדש עושה עמו כדין שולחני שנותן לו שני שקלים בשביל סלעו והוא מתחייב אז בשני קלבונות, ובאחד מהם הוא פורע חובו להקדש, ולמ"ד דחייב בקולבון מן התורה הרי הוא כשאר כל אדם דצריך ליתן עם חצי שקלו קולבון אחר. אבל הכא הואיל ונתחבר עם חבירו ונתחייבו שניהם כאחד לשלם סלע והנה הסלע בידם, לא היו צריכים לילך אצל שולחני כדי לשלם הקדש זה כלל ולכן אינם חייבים לשלם אלא מה שחייבם התורה, דהיינו מחצית השקל וקלבון לכל אחד. וליכא למימר דלת"ק נמי יתחייבו כל אחד מהשנים קולבון אחד הואיל ושום אחד מהם לא שקל מחצית השקל, דלדידיה לא גילה לנו התורה חומר הבלתי מביא חצאי שקלים, אלא קולת המביא אותם שאינו צריך להוסיף עליהם כלל, כמ"ש הר"ב והוא מהירושלמי (שם) זה יתנו. כזה יתנו ולא יותר. אלא דרז"ל הוא דהחמירו שאם לא יתנו כזה שיוסיפו על המטבע דבר מועט והוא קולבון על סלע, ומכל זה למדנו דר"מ הוא דס"ל דקולבון לכל מחצית השקל דבר תורה הפך גירסת הירושלמי, ובע"כ צריכים אנו לומר דכל ר"מ דנזכר על זה בירושלמי טעות הוא ושצריך להיות שם חכם אחר והוא הוא הת"ק, דלר"מ דבר תורה חייב, ואפשר דמשום הכי חולק התם בירושלמי (שם ז:) אר"א ור' שמעון ובן עזאי וי"א, וקאמר דאלו הקולבונות הם לשקלים דווקא:
והכי איתא נמי בתוספתא פ"א (שם) השוקל שקל חייב בקולבון דברי ר"מ, וחכ"א השוקל שקל פטור מן הקלבון, השוקל שני דינרין חייב בקלבון, הנותן סלע ונוטל שקל חייב שני קלבנות דברי ר"מ, וחכ"א קלבון אחד, ע"כ. ואף כי לכאורה נראה דסיפא זו חולקת עם הירושלמי, יש לישבה על פי דרכו בענין שלא תחלוק, והוא דתרויהו על הנתינה קמיירי, דעל השקל שנוטל מן ההקדש פשיטא שחייב ליתן הקלבון דלא גריע מאילו לקחו מהשלחני, וה"ק ר"מ על מה שנותן חייב שתים, אחד משום דבר תורה ואחד מפני שנתן סלע ולא מחצית השקל ממש שהרויח הקלבון שהיה צריך ליתן לשלחני בשבילו, וחכ"א אחד לבד משום הריוח, דהא אפילו אם לא הרויח כלום כגון שהיה שוקל על ידו ועל יד חבירו דנתחייב ליתן להקדש סלע אחד הרי הוא חייב בקלבון מתקנת רז"ל כמ"ש כ"ש הכא דהרויח, אבל על דבר תורה אינו חייב כלום, ועל השקל שמקבל מן ההקדש כ"ע מודו דחייב מהטעם שאמרתי, ואיתא נמי בתוספתא (ה"ה) האי מחלוקת הנזכר בירושלמי, דלר"מ הקלבונות נופלים לשקלים ור"א אומר לנדבה ור"ש השזורי אומר ריקועי זהב ציפוי לבית קדש הקדשים ובן עזאי אומר השלחנין באין ונוטלין אותן בשכרן. ובירושלמי (שם) יש עוד וי"א להוצאת דרכים. מדר"מ הוא דאמר לשקלים, ש"מ דהוא הוא דס"ל דדבר תורה חייב בהם כשקלים: