גמ׳ אלא בטביעות עינא דקלא. נ"ב ואם הוא חרש היאך מותר באשה בלילה או סומא וחרש היאך מותר בה ביום. כרש"ל בתשו' דל״א דבעי ט"ע דקל׳ אלא כשמוצא שלא במקומה אבל בחדרה ל"צ ט"ע כלל. וצ"ע דא"כ אין הוכחה מן אין מותר וכו' דילמא אה"נ לא שרו אלא במקומה אבל במ"א לא מהני ט"ע:
תוס׳ ד"ה פלניא וכו׳ ואפי׳ נתברר ע"י כצ"ל:
בא"ד יורדים לנחלה על פיו וגם צרתה אסורה. נ"ב זה נזכר בהג"ה ש"ע ח"מ (רפ"ד) ועמ"ש בכתובות (קז ב׳) אך מש׳׳ע וגם צרתה אסורה. זה אין לו מקום אלא באשה עצמה שבאה ואמרה מת בעלי. ובזה אין חלוק בין אמרה ע"פ עצמה או ע"פ ע"א או אפי׳ שני עדים כי לא אתי סהדי גופייהי:
בא"ד וכה"ג אמר שמואל. נ״ב אפי' בתנאים אשכחן כה"ג כדא"ל שלהי פ׳ יוצא דופן ר״י תנא דס"ע תני לה ולא סבר לה:
ד"ה מ"ט וכו׳ היאך תרומה עולה בק"א. נ"ב נ"ל דלק"מ דהא בתרומה וערלה וכלאי הכרם כולהו אית קראי דלבטלו כדאיתא עיין במקומם. אע"ג דאסמכתא נינהו מ״מ הא דברי' וד"ח לא בטלי מדבריהם הוא. הם אמרו והם אמרו דהנהו דאסמכינהו אקרא ליבטלו זה פשוט וברור. ועמ"ש בלח"ש פ"ג דמכות: