1
גמ׳ ויכל לגרדה כצ"ל:
2
רש״י ד"ה אמר חזקה וכו׳ הוא יכול לגרדה גרדים כצ"ל:
3
ד"ה יפה יפה. מיציאה נפשה היא כצ"ל:
4
ד"ה אחד ערום וכו' שחיטת טמאה כצ"ל:
5
תוס׳ ד"ה הואיל וכו' ועל הנבלה וכו׳ שישייר וכו' על טומאה. נ"ב נראה שר"ל ועל עת שתתנבל דהיינו שיראה שלא תפרכס עוד קאמר שיכול לגרדה כו׳ וסיום הלשון מגומגם מאד וצ"ל שיעמוד על פחות מכזית:
6
ד"ה אביי וכו' ותימ׳ אי ספקא. נ"ב לא הבנתי תמיהת תוס' דהא רש״י לא קאמר דספקא. אלא מאי דאינה מצלת חומרא הוא דאחמירו בה רבנן וגזרו שלא תציל משום דטמאה טומאת אוכלין. דלא ליתי למימר מתה נמי מצלת. אבל דאורייתא חיה הוא לכל דבריו ודאי. לכן בדיוק פרש"י באינה מצלת דוקא הוא לחומרא. ודתוס׳ מגומגמין שלא נתנו טעם למה אינה מצלת: