אלה הדברים. דע כי חמשת פסוקים הראשונים הם הקדמה של כל הספר, ויש בהם שלשה פעמים לשון דבורו של משה, אשר דבר משה, דבר משה אל בנ"י, הואיל משה באר, כי יש בספר זה ג' חלקים. חלק הא' מתחלת הספר עד ויקרא שקודם עשרת הדברות (בואתחנן ה') והוא מדבר בעניני מוסר. חלק הב' מן ויקרא עד הברכות והקללות שבכי תבא והוא מדבר מהמצות, לכן אמר שם תחלה (מ"ה) אלה העדות והחקים וגו' שהוא ענין אחד עם מ"ש אחריו ויקרא משה. חלק הג' מן הברכות והקללות (כי תבא כ"ז) עד סוף התורה, ואמר שם קודם הברכות (כ"ז ח') באר היטב ואח"כ וידבר משה. והתבונן כי התחלת שלשת חלקי ספר זה כהתחלת ג' הספרים שמות ויקרא במדבר. אלה, ויקרא, וידבר, וזה"ש במדרש, ויקרא הוא מלא הלכות וכנגדו דברים נמי מלא הלכות כלומר אותו חלק שבס' דברים שהוא כנגד ס' ויקרא ששם המדובר מן המצות הוא מלא הלכות (הגר"א), והיא הערה נפלאה, ונכון מאד. ולחנם נדחקו המפרשים לחבר ה' הפסוקים האלה לענין אחד, ומהם יעקרו אותם ממקומם ויושיבום בסוף ס' הקודם. והאמת יורה דרכו שאינם רק הקדמה לשלשת חלקי ספר זה:
בעבר הירדן. פשוטו של מקרא הוא להודיע באיזה מקום היה הדבור, כמ"ש במדרש כשהקב"ה מפרסם דבר מפרש באיזה מקום באיזה זמן ועם מי, וכן אמרו בספרי העבודה וכו' שכולן מקומות הן. בעבר הירדן, הוא הכלל ומכאן ואילך הוא הפרט:
במדבר. הוא המקום שדיבר עמם שם:
בערבה. הוא ערבות מואב והוא היה במערבו של מדבר כמ"ש ים הערבה הוא ים המלח שהיה במערב:
מול סוף. הוא ים סוף שהוא במזרח של מדבר כמ"ש מים סוף ועד ים פלשתים:
בין פארן. שהיה בדרומה של המדבר:
ובין תפל. שהוא היה בצפון, ומשום שהמדבר היה ארוך כנגד כולן לכן כ' כולן, והן נחלקין על ה' חלקים, ד' מד' רוחותי' וא' באמצע: