יש תכלית לכל מצוות ה'
מיפוי הדעות שנאמרו בטעמי המצוות
1 כמו שנחלקו אנשי העיון הדתיים אם מעשיו יתעלה נובעים מחכמה או מחפץ גרידא בלא בקשת תכלית כלל, כך נחלקו באותה מחלוקת עצמה באשר למצוות שנצטווינו: כי יש מי שאינו מבקש לכך טעם כלל, ואומר שהמצוות כולן נובעות מן החפץ גרידא; ויש מי שאומר שכל ציווי ואיסור מהן נובע מחכמה, והוא נועד לתכלית מסוימת, ושלמצוות כולן יש טעם, ונצטווינו עליהן בשביל תועלת מסוימת.
דעת התורה: כל המצוות יש להן טעם
2 שיטתנו כולנו, ההמון ויחידי הסגולה, היא שלכולן יש טעם, אלא שאיננו יודעים את טעמיהן של חלקן ואת אופן החכמה בכך. לשונות הכתובים על כך ברורים:
א) "[וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ] חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם [כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת]" (דברים ד,ח),
ב) "מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת, צָדְקוּ יַחְדָּו" (תהילים יט,י).
הבחנה א: ההבדל בין חוקים לבין משפטים
3 אלה הנקראים "חֻקִּים", כמו שעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח, שהם ז"ל התבטאו על כך במפורש ואמרו: "דברים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהם והשטן מקטרג עליהן ואֻמות העולם משיבין עליהן" (בבלי יומא סז,ב) – המון החכמים אינם מאמינים שהם דברים שאין להם שום טעם ושהם לא נועדו לאף תכלית, כי דבר זה מוביל ל(ייחס לה') פעולות הבל, כמו שציינו (ג,כה9). אלא הם מאמינים שיש להם בהכרח טעם, כלומר תכלית מועילה, אלא שהיא נסתרת מאיתנו, אם בשל מגבלות שכלנו או בשל חסרון ידיעתנו. אם כן יש לדעתם טעם לכל המצוות, כלומר שיש תכלית מועילה לציווי או לאיסור מסוים. בחלקן ברור לנו כיצד הן מועילות, כמו האיסור לרצוח ולגנוב, ובחלקן התועלת אינה ברורה כמותן, כאיסור הערלה וכלאי הכרם. אלה שתועלתן ברורה להמון קרויות "מִשְׁפָּטִים", ואלה שתועלתן אינה ברורה להמון קרויות "חֻקִּים".
4 א) הם (=חז"ל) אומרים תמיד: "'כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא' (דברים לב,מז), ואם רֵק הוא – 'מִכֶּם' (שם)" (בראשית רבה א,יד ועוד). כלומר שאין הציווי הזה דבר ריק שאין לו תכלית מועילה, ואם נראה לכם במשהו מן המצוות שכך הוא לגביו – החסרון הוא בהשגתכם.
ב) ידוע לך הדבר המפורסם אצלנו, ששלמה השיג את טעמיהן של כל המצוות פרט לפרה אדומה (קהלת רבה ז,ד).
ג) וכן דבריהם שה' הסתיר את טעמי המצוות כדי שלא יזלזלו בהם כמו שקרה לשלמה בשלוש המצוות שטעמיהן התבארו (בבלי סנהדרין כא,ב).
עיקרון זה ננקט בכל דבריהם, ולשונות הכתובים מורים על כך.
קושי בדברי חכמים
5 אבל מצאתי מימרה של החכמים ז"ל בבראשית רבה שנראה ממנה במבט ראשון שלחלק מן המצוות אין טעם מלבד הציווי כשלעצמו, ואין בכך כוונה לתכלית אחרת ולא לתועלת ממשית; והיא דבריהם שם: "וכי מה אכפת לו להקב"ה מי שהוא שוחט מן הצואר ומי שהוא שוחט מן העורף? הֱוי אומר: לא נִתנו המצוות אלא לצרוף בהן את הבריות, שנאמר: 'אִמְרַת ה' צְרוּפָה' (תהילים יח,לא)" (בראשית רבה מד,א). אף על פי שהדברים האלה חריגים מאוד, ואין דומה להם בדבריהם, הרי נתתי להם פרשנות שעוד תשמע, כדי שלא יצאו מכלל דרכי דבריהם, ולא ניטוש את העיקרון המוסכם, שכל המצוות נועדו לתכלית מועילה במציאות, "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא" (דברים לב,מז), ונאמר: "לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב תֹּהוּ בַקְּשׁוּנִי, אֲנִי ה' דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים" (ישעיהו מה,יט).
הבחנה ב: ההבדל בין כלל המצווה לבין פרטי המצווה
6 מה שראוי שיאמין בעניין הזה כל מי ששכלו שלם הוא מה שאתאר: למצוה בכללותה יש בהכרח טעם, ונצטווינו בה לשם תועלת מסוימת. ואילו פרטיה – עליהם נֶאמר שהם לציווי גרידא.
דוגמה 1) כך למשל: הריגת בעל החיים לצורך התזונה הטובה היא בעלת תועלת ברורה, כמו שנבאר (ג,מח6); אך היותה בשחיטה ולא בנחירה, ובחיתוך הוושט והקנה במקום מיוחד – אלה וכיוצא בהם לצרוף בהן את הבריות. וכך יתברר לך מהדוגמה שנתנו, "שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף".
דחייה) הזכרתי לך את הדוגמה הזאת רק משום שלשונם ז"ל היתה "שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף". אבל לאמיתו של דבר, מאחר שההכרח הביא לאכילת בעלי חיים, כוּון למיתה הקלה ביותר, ובביצוע קל. כי עריפה אינה אפשרית אלא בחרב וכיוצא בה, ושחיטה אפשרית בכל דבר. וכדי שהמוות יהיה קל הותנה שהסכין תהיה חדה.
7 דוגמה 2) מה שבאמת ראוי להשתמש בו כדוגמה בעניין הפרטים, הוא הקרבן. כי לציווי בהקרבת הקרבן יש תועלת גדולה וברורה, כמו שאני עתיד לבאר (ג,מו). אך בשום אופן אי אפשר לתת טעם להיותו של קרבן מסוים כבש וקרבן אחר איל, והיות מספרם מספר מסוים. וכל מי שמעסיק את עצמו במתן טעם למשהו מן הפרטים האלה הוא לדעתי הוזה הזיה ממושכת שאין הוא מסיר על ידה אבסורד אלא מוסיף אבסורדים. מי שמדמיין שאפשר לתת להם טעם, רחוק מן האמת כמי שמדמיין שהמצוה בכללותה אינה לשם תועלת ממשית.
8 דע שהחכמה חייבה, ואם תרצה אמור: ההכרח הביא, שיהיו פרטים שאין להם טעם, וכאילו מן הנמנע הוא לגבי התורה שלא יהיה בה דבר מן הסוג הזה. הסיבה לכך שזה נמנע היא משום שהשאלה: "מדוע היה כבש ולא היה איל?" היא אותה שאלה בדיוק שהיתה מתחייבת אילו נֶאמר איל במקום כבש, והלוא יש הכרח במין כלשהו. וכן לגבי השאלה: "מדוע היו שבעה כבשים ולא שמונה?" – כך היית שואל אילו נאמר שמונה או עשרה או עשרים, והרי בהכרח אין מנוס ממספר (כלשהו). יש בדבר זה דמיון לְטבע האפשרי, שהכרח שיתקיים אחד מן הדברים האפשריים,
ואין מקום לשאול: "מדוע היה הדבר האפשרי הזה ולא היה אחד מן הדברים האפשריים האחרים?", כי אותה שאלה היתה מתחייבת אילו היה מתממש הדבר האפשרי האחר בִּמקום זה. דע עניין זה והבן אותו.
סיכום והתוויית דרך לפרקים הבאים
9 ואילו העניין שהם אמרו לגביו תמיד, שלכול יש טעם, ושנודעו הטעמים לשלמה – הוא תועלת אותה המצוה באופן כללי, לא התחקות על פרטיה.
10 הסיווג) כיוון שהדבר כך הוא, מצאתי לנכון לחלק את שש מאות ושלש עשרה המצוות לכמה קבוצות, כשכל קבוצה כוללת כמה מצוות ממין אחד או שתוכנן דומה.
טעם ראשי) אודיע לך את הטעם של כל קבוצה מהן, ואחשוף את תועלתה שאין בה ספק ולא מקום לטיעון נגד (ג,לה).
טעם משני) אחר כך אשוב לכל מצוה מאותן מצוות שהקבוצה הזאת כוללת ואבאר לך את טעמה (ג,לו-מט), עד שלא ייוותרו מהן אלא כמה מצוות מעטות מאוד שהסיבה להן לא התבררה לי עד כה. התבררו לי גם כמה פרטי מצוות וכמה מתנאיהן, ממה שאפשר לתת לו טעם, ועוד תשמע את כל זה.
הקדמות) את כל נתינת הטעם הזאת אינני יכול לפרושׂ בפניך אלא אחרי שאקדים לך כמה פרקים (ג,כז-לד) שאכלול בהם הקדמות מועילות כהכנה למטרה הזאת שכיוונתי אליה, והם הפרקים שאחל בהם כעת.