ראיות ה"מדברים" לאחדות האל
הקדמה
1 בפרק זה אבאר לך גם את הראיות לייחוד (האל) לדעת ה"מדברים". הם אמרו: מי שהמציאות מורה על קיומו כיוצרהּ וממציאהּ – אחד הוא. דרכיהם העיקריות לקביעת האחדות הן שתיים: דרך המניעה ההדדית, ודרך השונוּת.
א. אי ההיתכנות של המניעה ההדדית
2 הדרך הראשונה והיא דרך המניעה ההדדית, היא זו שרובם ככולם מעדיפים, ותוכנה הוא שאומרים: אילו היו לעולם שני אלוהוֹת, היה מתחייב לגבי עצם שיש בו בהכרח אחד משני הפכים – או שיהיה בלי שניהם, וזה בלתי אפשרי; או שיהיו בו יחד שני הפכים בזמן אחד ובמצע אחד, וגם זה בלתי אפשרי. כך למשל, עצם או עצמים שרוצה (אלוה) אחד לחמם כעת, רוצה האחר לקרר. אם לא יתחממו ולא יתקררו הרי שתי הפעולות ימנעו זו את זו, ודבר זה בלתי אפשרי, כי כל גוף מקבל אחד משני הפכים; או שיהיה הגוף הזה חם וקר בו־זמנית. וכן אם רוצה אחד מהם להניע את הגוף הזה, אפשרי שירצה האחר לגרום לכך שינוח, וכך יתחייב שהוא לא ינוע ולא ינוח, או שיהיה נע ונח בו־זמנית.
3 אופן ראיה זה בנוי על שאלת האטום ("העצם הבדיד"), שהוא הנחתם הראשונה, ועל ההנחה של בריאת המקרים (הנחות 6-4), ועל ההנחה שהעדרי התכונות הם עניינים קיימים במציאות, שיש להם צורך בפועֵל (הנחה 7). כי אם יאמר האומר שהחומר התחתון (=הארצי), שלדעת הפילוסופים הוא שחלים בו ההתהוות והכיליון בזה אחר זה, אינו החומר העליון, כלומר חומר היסוד של הגלגלים, כמו שהוכח; ויטען הטוען שיש שני אלוהוֹת: האחד מנהיג את החומר התחתון, ופעולתו אינה נוגעת לגלגלים, והשני מנהיג את הגלגלים, ופעולתו אינה נוגעת לחומר ההיולי, כמו שטענו הדואליסטים (=הדוגלים בשניוּת) – הדעה הזו לא תחייב מניעה הדדית בשום אופן. כי אם יאמר האומר שזה חסרון לגבי כל אחד משניהם משום שאין הוא מנהל את מה שמנהל השני, יאמרו לו: אין זה חסרון לגבי אף אחד מהם, כי מה שאין פעולתו נוגעת אליו בלתי אפשרי לגביו, ואין זה חסרון עבור היוצר שאין הוא יכול לעשות דברים בלתי אפשריים, כמו שאין זה חסרון מבחינתנו קהל המייחדים לגבי (האלוה) האחד, שאין הוא מקבץ שני ניגודים במקום אחד, ושיכולתו אינה נוגעת לזה ולא לדברים בלתי אפשריים כיוצא בו.
4 כאשר הבחינו בחולשת הדרך הזו, אף שהיתה סיבה שהניעה אותם לכך, עברו לדרך אחרת.
ב. השונות
5 הדרך השנייה הם אמרו: אילו היו שני אלוהות, מחויב שהיה להם עניין אחד שבו הם משותפים, ועניין שיש לאחד מהם ואין לאחר, שהוא הסיבה לשונות ביניהם.
6 הדרך הזו היא פילוסופית־דמונסטרטיבית (=בעלת אופי של הוכחה), אם הנחותיה נלקחות בעקביות ומבוארות, ואבאר אותה כאשר אזכיר את דעות הפילוסופים בעניין זה (ב,א).
7 גם הדרך הזו אינה מתאימה לשיטתו של כל מי שמאמין בתארים. כי לדעתו יש בקדום יתעלה עניינים רבים שונים זה מזה, ולדעתו עניין הידיעה שונה מעניין היכולת, וכן עניין היכולת שונה לדעתו מעניין הרצון. ואם כן אין זה בלתי אפשרי לפי זה שיהיה כל אחד מן האלוהות בעל עניינים, שיש מהם מה שהוא שותף בו עם האחר ויש מהם מה שהוא נבדל בהם ממנו.
ג. הרצון המהותי
8 דרך שלישית יש עוד דרך, הנזקקת לאחת מן ההנחות של בעלי הדרך הזו. כי חלקם, והם קדמוניהם, מאמינים שהאל רוצה ברצון, שאינו עניין נוסף בעצמות הבורא אלא הוא רצון שאינו חל על נושא. ולפי ההנחה הזו שביאורה, או נכון יותר לומר: תפיסתה, הוא כפי שתראה, הם אמרו: הרצון האחד שאינו חל על נושא אינו קיים לשניים, כי לא תיתכן – כך אמרו – סיבה אחת המחייבת שתי תולדות לשתי עצמויות.
9 דבר זה, כמו שיידעתי אותך (א,עד דרך 7), הוא ביאור דבר נסתר בדבר נסתר יותר ממנו. הרצון שהם מדברים עליו אינו ניתן לתפיסה; לדעת חלקם הוא בלתי אפשרי, ועבור מי שמחזיקים בדעה זו נוצרים בשלה ספקות בלי גבול – והם לוקחים אותו כראיה על האחדות!
ד. הבורא – הכרחי, ובוראים – בגדר האפשר
10 דרך רביעית הם אמרו: מציאותה של פעולה מורה בהכרח על פועֵל, ואינה מורה לנו על כמה פועלים. ואין הבדל בין טענת הטוען שהאלוה שניים או שלושה או עשרים או כל מספר שיהיה. וזה ברור וגלוי.
11 ואם תאמר שהראיה הזו אינה מורה על כך שהריבוי באלוה בלתי אפשרי, אלא היא מורה על חוסר ידיעת המספר, ויכול להיות אחד ויכולים להיות רבים – הוא סיים את הוכחתו ואמר: במציאות האלוה אין "אפשרות" אלא הוא מחויב, ואם כן הופרכה אפשרות הריבוי. כך ניסח בעל הראיה את ראייתו.
12 הטעות בזה ברורה מאוד, כי מציאותו יתעלה היא שאין בה אפשרות, אך בידיעתנו בו תיתכן אפשרות, כי האפשרי בידיעה אינו האפשרי במציאות. ושמא כמו שהנוצרים חושבים שהוא שלושה ואין הדבר כן, כך אנו חושבים שהוא אחד ואין הדבר כן? דבר זה ברור למי שהתאמן בידיעה של התחייבות המסקנות מהנחותיהן.
ה. נחיצות
13 דרך חמישית אחד מהמאוחרים טען שהוא מצא דרך של הוכחה על הייחוד, והיא ההזדקקות, וכך ביאורו. אמר: אם לצורך עשיית המצויים הללו מספיק אחד, הרי השני מיותר ואין בו צורך. ואם המציאות הזו לא תבוא לשלמות ולא תוסדר אלא על ידי שניהם יחד, הרי לכל אחד מהם נלווה חוסר יכולת משום שהוא נזקק לשני, ואם כן אין הוא בלתי תלוי ("מספיק לעצמו").
14 אין זה אלא סעיף של המניעה ההדדית (לעיל, דרך 1). על אופן זה של ראיה יש להקשות כך: לא כל מי שאינו עושה מה שאין בעצמו לעשותו נקרא "חסר יכולת". כי לא נאמר שאדם מסוים הוא חלש משום שאין הוא מזיז אלף קנטרים (=מידת משקל), ולא נייחס לאל יתעלה חוסר יכולת משום שאין הוא יכול להפוך את עצמו לגוף או לברוא (אלוה) כמוהו או לברוא מרובע שצלעו שווה לאלכסונו. כך לא נאמר שהוא חסר יכולת משום שהוא לא בורא לבדו, שהרי מציאותם המחויבת היא שיהיו שניים, ואין זו הזדקקות אלא הכרח, שחילופו בלתי אפשרי. כמו שלא נאמר שהאל יתרומם ויתהדר חסר יכולת משום שאין הוא יכול לברוא גוף אלא בבריאת אטומים וקיבוצם על ידי מקרים שהוא בורא בהם לדעתם, ולא נקרא לכך הזדקקות ולא חוסר יכולת, משום שחילוף הדבר בלתי אפשרי. כך יאמר המשתף: בלתי אפשרי שיעשה האחד לבדו, ואין זה חוסר יכולת לגבי אף אחד מהם, כי מציאותם המחויבת היא שיהיו שניים.
ראיות דחוקות
15 התחבולות הללו ייגעו כל כך את אחד מהם עד שאמר שהייחוד הוא (רק) מקובל בדת. ה"מדברים" גינו זאת ובזו לאומרו. ואילו לדעתי מי שאמר זאת הוא אדם בעל דעת ישרה מאוד, שאינו מקבל בקלות הטעיות. כי כיוון שלא שמע מדבריהם דבר שהוא הוכחה באמת, ומצא שנפשו אינה שוקטת במה שהם טענו שהוא הוכחה, אמר שדבר זה יש לנקוט כמקובל מן הדת. כי האנשים האלה לא הותירו למציאות כל טבע יציב שהוא שניתן להביא ממנו ראיות מבוססות, ולא הותירו לשכל טבע מולד ישר שניתן להסיק בעזרתו מסקנות נכונות. כל זה נעשה בכוונה כדי שנניח מציאות שנוכיח בה מה שאי אפשר להוכיח, ודבר זה הביא לכך שלא נוכל להוכיח מה שיכול להיות מוכח. אין תרעומת אלא לה' ולישרים מאנשי השכל.