השולל יותר – משיג יותר
השאלה: מה ההבדל בין המשיגים את האל בשלילה?
1 יכול השואל לשאול: כיוון שאין עצה להשיג את אמיתת עצמותו, וההוכחה מראה שהדבר המושג הוא רק שהוא מצוי, ותוארי החיוב בלתי אפשריים, כפי שהוכח – כיצד יהיה הבדל במעלה בין המשיגים? שהרי אם כן מה שהשיגו משה רבנו ושלמה, הוא שמשיג כל אחד מן התלמידים, ובדבר זה לא ייתכן יתרון (של אחד על רעהו); והרי מפורסם אצל אנשי הדת ואף אצל הפילוסופים שההבדלים במעלה בזה הם רבים?
התשובה: רמות השלילה מקרבות להשגת אמת
2 דע לך שכך הוא הדבר, ושההבדל במעלה בין המשיגים גדול מאוד. כי ככל שמתארים יותר את המתואר, כך הוא מתייחד יותר, והמתאר מתקרב להשגת מהותו האמיתית. וכך ככל שתוסיף שלילות כלפיו יתעלה, תתקרב להשגה ותהיה קרוב אליו יותר ממי שאינו שולל מה שהוכחה לך שלילתו.
מסיבה זו
א) יש שאדם עמל שנים רבות כדי להבין מדע מסוים ולאמת את הנחותיו עד שיהיה לו ודאי, ותוצאת המדע ההוא כולה תהיה שנשלול מהאל עניין מסוים ונוכיח שבלתי אפשרי לייחס לו את העניין הזה.
ב) ואחֵר, מן המתרשלים בעיון, לא יוכח לו הדבר, אלא יהיה אצלו בספק האם עניין זה נמצא לאל או לא נמצא לו.
ג) ואחֵר, מעיוורי ההבנה, יחשוב למחויב את העניין ששלילתו הוכחה.
א) כמו שאוכיח ש(האל) איננו גוף (ב,א),
ב) ואחֵר יסתפק ולא ידע אם הוא גוף או איננו גוף,
ג) ואחֵר יפסוק שהוא גוף ויפגוש את האל באמונה זו.
3 מה רב ההבדל בין שלושת האנשים האלה! הראשון הוא בלי ספק הקרוב ביותר לאל, והשני רחוק ממנו, והשלישי רחוק יותר. כיוצא בזה אם נניח רביעי שהוכח לו שהיפעלויות אצלו יתעלה אינן אפשריות, ודבר זה לא הוכח לראשון ששלל את הגשמיות, הרי הרביעי הזה הוא בלי ספק קרוב יותר לאל מן הראשון. וכך תמיד, עד שאם נמצא אדם שהוכחה לו אי היתכנותם של דברים רבים לגביו יתעלה שלדעתנו אפשר שיהיו לו או שיצאו ממנו, קל וחומר אם אנו מאמינים שהדבר מחויב – הרי אדם זה שלם יותר מאתנו בלי ספק.
התבאר לך אם כן שככל שתוכח לך שלילת דבר מסוים ממנו – אתה שלם יותר. וככל שאתה מחייב לו דבר נוסף (על עצמותו) – אתה מדמה (אותו לזולתו) ומתרחק מידיעת אמיתתו.
4 באופן הזה ראוי להתקרב להשגתו בחקירה ובדרישה עד שתיוודע אי היתכנותו של כל מה שלא ייתכן לגביו; לא שתחייב לו דבר באופן שהוא עניין נוסף על עצמותו, או שהעניין הזה הוא שלמות לגביו משום שאתה מוצא אותו שלמות לגבינו. כי כל השלמויות הן תכונות כלשהן, ולא כל תכונה קיימת לכל בעל תכונה.
דע שכשאתה מחייב לו דבר אחר אתה רחוק ממנו בשני אופנים: האחד, משום שכל מה שאתה מחייב לו הוא שלמות (רק) עבורנו; והשני, שאין הוא בעל דבר אחר, אלא עצמותו היא שלמויותיו כפי שביארנו (א,נג).
שיא ידיעת ה' – ההכרה באי היכולת להשגת ידיעתו
5 וכיוון שכל אחד מבין שאין להגיע להשגת מה שבכוחנו להשיג אלא בשלילה, והשלילה אינה מעניקה שום ידע על אמיתת הדבר שנשלל ממנו מה שנשלל – אמרו בפירוש כל בני האדם, שהיו ושיהיו, שאת האל יתעלה לא ישיגו השכלים, ולא ישיג (או: יושג) מה הוא – אלא הוא, ושהשגתו היא חוסר היכולת להגיע לתכלית השגתו; וכל הפילוסופים אומרים: סִנוְרָנוּ ביופיו, ונעלם מאתנו בשל עוצם הופעתו, כפי שהשמש נעלמת מן העיניים החלשות מהשגתה.
6 וכבר האריכו לדבר בזה בדברים שאין צורך לחזור עליהם כאן. וההולם ביותר מכל מה שנאמר בעניין זה הוא דבריו בתִלים: "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה" (תהילים סה,ב), פירושו: השתיקה לגביך היא השיבוח. וזה לשון הולם מאוד מאוד לגבי העניין הזה, כי כל דבר שאנחנו אומרים ומכוונים בו להגדיל ולשבח, נמצא בו פגיעה מסוימת בו יתעלה ויהיה בו חסרון כלשהו. על כן השתיקה עדיפה, ויש להסתפק במה שהשכלים משיגים, כמו שציווה את השלמים ואמר: "אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה" (תהילים ד,ה).
מאבקם של חז"ל בריבוי דברי השבח
7 ידועה לך אמרתם המפורסמת, שהלוואי שהיו כל האמירות כמותה, ואני אצטט לך אותה בלשונה אף שהיא אִמרה זכורה היטב, כדי להעיר לך על משמעויותיה. אמרו: "ההוא דנחת קמיה דר' חנינה (=אותו אדם שירד להתפלל כשליח ציבור לפני ר' חנינה). אמר: 'האל הגדול הגבור והנורא האדיר החזק הירוי והעיזוז'. אמר ליה ר' חנינה: 'שלמתיה לשבחי דמרך? (=סיימת את שבחי אדוניך, ה'?) השתא אנן תלת קמיתא אלמלא דאמרינהו משה רבינו ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה אנן לא הוה יכילנן למימרינהי, ואת אמרת ואזלת? (=הרי אנחנו את שלוש הראשונות ["הגדול הגיבור והנורא"] אלמלא שאמר אותן משה רבנו ובאו אנשי כנסת הגדולה ותיקנו אותן בתפילה לא היינו יכולים לאומרן, ואתה אמרת והמשכת?) משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין (=משבחים) אותו בשלכסף, והלא גנאי הוא לו'" (בבלי מגילה כה,א). עד כאן לשון איש המעלה הזה.
ניתוח ומסקנות
8 ראשית, התבונן בסלידתו מריבוי תוארי החיוב ומאיסתו בהם. והתבונן כיצד הוא אומר במפורש על התארים שאילו היה הדבר תלוי בשכלינו בלבד, לא היינו אומרים אותם לעולם ולא היינו מדברים על דבר מהם. אך כיוון שהצורך לפנות אל בני האדם במה שיקנה להם תפיסה כלשהי, כפי שאמרו "דברה תורה כלשון בני אדם", הזקיק שיתואר להם ה' בשלמויותיהם, הרי המרב מבחינתנו הוא שנעצור אצל אותן אמירות ולא נכנה אותו בהן אלא בשעת קריאתן בתורה בלבד. אך כיוון שבאו גם אנשי כנסת הגדולה, שהם נביאים, וסידרו את הזכרתן בתפילה, המרב מבחינתנו הוא שנאמר אותן בלבד.
9 אם כן תורף האמירה הזו היא שהוא אמר בפירוש שתפילתנו בהן מבוססת על שני הכרחים: האחד, שהן נאמרו בתורה; והשני, שהנביאים סידרו את התפילה בהן. אם כן לולא ההכרח הראשון לא היינו מזכירים אותן, ולולא ההכרח השני לא היינו מוציאים אותן ממקומן ולא היינו מתפללים בהן, ואילו אתה ממשיך בתארים?!
הרי התברר לך גם כן מן הדברים האלה, שלא כל התארים המיוחסים לה' שתמצא בספרי הנביאים ראוי לנו להתפלל בהם ולומר אותם. משום שהוא לא אמר (רק): "אלמלא דאמרינהו משה רבינו לא הוה יכלינן למימרינהי" אלא (הוסיף) תנאי אחר: "ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהי בתפלה", ואז מותר לנו להתפלל בהם.
פולמוס נגד הפיוטים
10 לא כפי שעשו הבורים באמת, שהפריזו והאריכו והרחיבו בתפילות שחיברו ובבקשות שניסחו כדי להתקרב לה' על ידיהן לפי מחשבתם השגויה, והם מתארים את ה' בהן בתארים שאילו תואר בהם אחד מבני האדם היה זה חסרון לגביו. כי אין הם מבינים את העניינים הנכבדים האלה, הזרים לשכלי ההמון, ועשו את ה' יתהדר ויתרומם אסקופה נדרסת ללשונותיהם, ותיארוהו ופנו אליו בכל מה שחשבו שהוא מותר, והם מפריזים בזה עד שהם מעוררים אותו להיפעלות לפי מחשבת השווא שלהם. ובפרט אם הם מוצאים לשון של דברי נביא בכך, הרי הדבר מותר מבחינתם לגשת לכתובים שראוי לפרשם (שלא כפשוטם) בכל אופן שהוא, אך הם מבינים אותם כפשוטם ("כחיצוניותם") וגוזרים מהם ומסיקים מהם ובונים עליהם אמירות.
11 ההיתר לכך נפוץ אצל המשוררים ומחברי הבקשות או אצל מי שחושב שהוא מחבר שיר, עד שחוברו אמירות שחלקן כפירה גמורה ובחלקן יש אווילות ודמיון קלוקל המביאים את האדם באופן טבעי לצחוק כשהוא שומע אותם, ולבכי כשהוא מתבונן כיצד נאמרות אותן האמירות ביחס לה' יתרומם ויתהדר. ולולא חֶמלתי מלגלות את חסרונם של האומרים הייתי מצטט לך מהן משהו כדי לעורר אותך על מקומות העברה בהן. מכל מקום הן אמירות שחסרונן גלוי מאוד למבין.
12 וראוי שתתבונן ותאמר: אם לשון הרע והוצאת שם רע חטא גדול, על אחת כמה וכמה התרת הלשון כלפי ה' יתעלה ותיאורו בתארים שהוא נעלה מהם. איני אומר שזה חטא (בלבד) אלא חירוף וגידוף בשגגה מצד ההמון השומעים ומצד אותו טיפש האומר. ואילו מי שהשיג את חסרונן של האמירות האלה ואומרן, הרי הוא לדעתי מכלל אלה שנאמר עליהם: "וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה' אֱלֹהֵיהֶם" (מלכים־ב,יז,ט), ונאמר: "וּלְדַבֵּר אֶל ה' תּוֹעָה" (ישעיהו לב,ו).
הנחיה לקורא
13 על כן אם אתה ממי שיחוס על כבוד קונו לא ראוי לך שתשמעם בשום אופן, קל וחומר שתאמרם, קל וחומר שתעשה דוגמתם. ידוע לך גודל עוונו של מי שיטיח דברים כלפי מעלה (ראו בבלי, תענית כה,א). ואין ראוי לך כלל להתעסק בתיאור ה' בחיוב כדי להגדילו במחשבת השווא שלך. אין לחרוג ממה שסידרו אנשי כנסת הגדולה בתפילות ובברכות, ודי בכך מצד ההכרח, די והותר, כפי שאמר ר' חנינה. ואילו שאר מה שנאמר בספרי הנביאים יש לקרוא בעת המעבר עליו, אבל יש להבינו כפי שכבר ביארנו, שהם תוארי פעולות או (תארים שמטרתם) להורות על שלילת העדרם. וגם עניין זה אין לגלות להמון, אלא דרך עיון זו מתאימה ליחידי הסגולה, שפיאורו של ה' אצלם אינו שיאמרו מה שאינו ראוי אלא שישכילו כראוי.
הדגשת חז"ל את הפער בין ה' לאדם
14 אשוב להשלים את ההערה על אמירת ר' חנינה ולדייק בה. הוא לא אמר: 'משל למלך שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרין', כי משל זה היה מורה ששלמויותיו יתעלה שלמות יותר מאותן שלמויות שיוחסו לו, אך הן מן המין שלהן. ואין הדבר כן, כפי שהוכחנו (א,נו), אלא דיוק המשל הזה הוא דבריו "דינרי זהב ומקלסין אותו בשלכסף", כדי להורות שמה שהן אצלנו שלמויות אין אצלו יתעלה דבר ממינן, אלא כולן חסרון לגביו, כפי שביאר ואמר במשל הזה: "והלא גנאי הוא לו".
הרי הודיע לך שכל מה שתחשוב מן התארים האלה שהוא שלמות, הוא חסרון לגביו יתעלה אם הוא ממין מה שאצלנו. וכבר הנחה אותנו שלמה עליו השלום בעניין זה בדברים מספיקים ואמר: "כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים" (קהלת ה,א).