תוארי הפעולה בטבע, האמת והדרך אליה
שתי בקשותיו של משה
1 דע שאדון החכמים, משה רבינו, ביקש שתי בקשות, וקיבל תשובה על שתיהן.
א) הבקשה האחת, שביקש ממנו יתעלה שיודיע לו את עצמותו ואמיתתו (=מהותו האמיתית),
ב) והבקשה השנייה, והיא שביקש בתחילה, היא שיודיע לו יתעלה את תאריו. והשיבו ה' יתעלה על שתי השאלות, בכך
ב) שהבטיח לו להודיע לו את כל תאריו, ושהם פעולותיו,
א) והודיע לו שעצמותו לא תושג כפי שהיא, אך הסב את תשומת לבו למקום עיון (=נקודת מבט) שממנו יושג המֵרב של מה שיכול האדם להשיג. ומה שהשיג הוא עליו השלום, לא השיג אדם לא לפניו ולא לאחריו.
ידיעת ה' באמצעות הכרת דרכיו בעולם
2 בקשתו לדעת את תאריו, היא בדבריו: "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (שמות לג,יג). התבונן בדברים המופלאים שכוללת אותה אמירה: דבריו "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ" מורים על כך שה' יתעלה נודע באמצעות תאריו, כי כשיֵדע (האדם) את הדרכים, ידע אותו. ודבריו "לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (שם) מורים על כך שהיודע את ה' – הוא אשר ימצא חן בעיניו, ולא מי שצם ומתפלל בלבד. אלא כל מי שיודע אותו – הרי הוא הרצוי והמקורב, ומי שאינו יודע אותו – הרי הוא השנוא והמרוחק. ולפי שיעור הידיעה והאי ידיעה יהיה (שיעור) הריצוי והשנאה והקרבה והריחוק (לפני ה'). וכבר חרגנו ממטרת הפרק, ואשוב אליה.
המענה לשתי השאלות
3 כאשר ביקש לדעת את התארים וביקש מחילה לאומה, ונענה שיימחל להם, ולאחר מכן ביקש להשיג את עצמותו יתעלה, באומרו "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג,יח) – נענה על הבקשה הראשונה, שהיא "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ", ונאמר לו: "אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ" (שם,יט). ובתשובה על השאלה השנייה נאמר לו: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי [כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי]" (שם,כ).
4 דבריו (של ה') "כָּל טוּבִי" רומזים לכך שיציג בפניו את כל הנמצאים (=הדברים במציאות), שעליהם נאמר "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א,לא). ב"הצגה בפניו" כוונתי היא שישיג את טבעם ואת מערכת הקשרים שביניהם, וידע כיצד הוא מנהיג אותם בכלל ובפרט. לעניין הזה רמז בדבריו "[עַבְדִּי מֹשֶׁה] בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב,ז), כלומר: הוא הבין את מציאות עולמי כולו הבנה אמיתית ויציבה; כי ההשקפות שאינן נכונות אינן יציבות. הנה כי כן, השגת הפעולות הללו היא תאריו יתעלה, שהוא נודע דרכם. הראיה לכך שמה שהובטח לו שישיג הוא פעולותיו יתעלה, היא שהדבר שנודע בו (ה' למשה) הוא תוארי פעולה גמורים: "רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם [וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת...]" (שמות לד,ו-ז).
5 הנה התבאר שהדרכים שביקש לדעת ושה' הודיע לו אותם, הם הפעולות היוצאות ממנו יתעלה. החכמים קוראים להם "מדות" ואומרים "שלש עשרה מדות", והם משתמשים במונח הזה כדי לציין את מידות האופי: "ארבע מדות בנותני צדקה" (משנה אבות ה,יג), "ארבע מדות בהולכי לבית המדרש" (שם ה,יד), וזה נפוץ. המשמעות כאן אינה שה' בעל מידות אופי, אלא שהוא עושה פעולות הדומות לפעולות שיוצאות מאתנו יוצאות בעקבות מידות האופי, כלומר מתכונות נפשיות; לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות.
6 די היה לו בהזכרת אותן שלש עשרה מדות – אף שכבר השיג את כל טובו, כלומר כל פעולותיו – משום שאלה הן הפעולות היוצאות ממנו יתעלה ביצירת בני האדם ובהנהגתם. וזו היתה המטרה הסופית בשאלתו, משום שסיום דבריו הוא: "וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ, וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה" (שמות לג,יג), שאני צריך להנהיגם בפעולות שאחקה בהן את פעולותיך בהנהגתם.
תארים הנובעים מהכרת פעולות ה'
7 הנה התבאר לך שה"דרכים" וה"מדות" אחד הם, והם הפעולות היוצאות ממנו יתעלה בעולם.
ובכל עת שתושג פעולה מפעולותיו, יתואר הוא יתעלה בתואר שאותה פעולה יוצאת ממנו, וייקרא בשם הנגזר מאותה פעולה. לדוגמה: כשמושגת עדינות הנהגתו בהתהוות העובר, ויצירת כוחות בו ובמי שמגדל אותו לאחר לידתו, המונעים אותו מן המוות והאובדן ושומרים אותו מכל פגע, ומועילים לו בהתנהלותו ההכרחית – ופעולה כגון זו אצלנו לא תצא אלא לאחר היפעלות ורוך, והוא עניין הרחמים – נאמר עליו יתעלה 'רחום', כמו שנאמר "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים [רִחַם ה' עַל יְרֵאָיו]" (תהילים קג,יג), ונאמר "וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ" (מלאכי ג,יז). לא שהוא יתעלה נפעל ורך, אלא כדוגמת אותה פעולה שיצאה מן האב על הילד, שהיא תוצאה של רוך וחמלה והיפעלות בלבד, יצא ממנו יתעלה כלפי הקרובים לו לא כתוצאה מהיפעלות או שינוי. וכמו שכאשר אנו מעניקים משהו למי שאיננו חייבים לו, נקרא זה בלשוננו "חנינה", כמו שנאמר "חָנּוּנוּ אוֹתָם" (שופטים כא,כב), "אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים" (בראשית לג,ה), "כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים" (שם שם,יא) וכיוצא באלו הרבה. והוא יתעלה יוצר ומנהיג את מי שאינו חייב ליצור ולהנהיג אותו, ולכן נקרא 'חנון'.
8 וכן נמצא בפעולותיו היוצאות על בני האדם פגעים גדולים הנוחתים על אי אלו אנשים ומשמידים אותם, או פגע מקיף (מילולית: "עניין כללי") המכלה שבטים ואף אזורים שלמים, ונספים הבנים והנכדים ולא נשארים להם צאצאים, כמו שקיעות הקרקעות ורעידות האדמה והברקים הקטלניים, וכמו יציאת עם אחד כנגד אחרים להשמידם בחרב ולמחות את זכרם, ופעולות רבות כאלה שאינן יוצאות ממישהו מתוכנו אלא כתוצאה מכעס גדול או טינה עצומה או בקשת נקמת דם. ונקרא לפי פעולות אלו 'קנוא' ו'נוקם' ו'נוטר' ו'בעל חמה'. כלומר הפעולות שדוגמתן יוצאות מתוכנו כתוצאה מתכונה נפשית כמו קנאה או שאיפה לנקמת דם או שנאה או כעס, יוצאות ממנו יתעלה לפי מה שהתחייבו אלה שנענשו, ובשום אופן לא מהיפעלות שלו, יתעלה מכל חסרון. וכך הפעולות כולן הן פעולות הדומות לפעולות היוצאות מבני האדם כתוצאה מהיפעלות ותכונה נפשית, והן יוצאות ממנו יתעלה, ולא משום דבר נוסף על עצמותו.
מנהיג המדינה ההולך בעקבות דרכי ה'
9 וראוי למנהיג המדינה, אם הוא נביא, שיידמה באותם תארים, ויצאו ממנו אותן פעולות בשיקול וכפי הדין, לא מתוך היפעלות בלבד. ולא יתיר את רצועת הכעס ולא יאפשר את ההיפעלויות אצלו, משום שכל היפעלות היא רעה. אלא יישמר מהן כפי יכולת האדם, ויהיה לעתים וכלפי חלק מהאנשים רחום וחנון, לא מרוך וחמלה בלבד אלא כפי הראוי; ויהיה לעתים וכלפי חלק מהאנשים נוקם ונוטר ובעל חמה כפי הראוי להם ולא רק מתוך כעס, עד שיצווה לשרוף אדם מבלי שהוא כועס עליו ולא רוגז עליו ולא שונא אותו, אלא כפי מה שייראה לו מן הדין. ויכוון לתועלת הגדולה שתיגרם מן הפעולה הזו בציבור הרחב.
התבונן נא בפסוקי התורה, כשציווה להכרית את שבעה עממים ואמר: "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (דברים כ,טז), מיד לאחר מכן אמר: "לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם, וַחֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (שם,יח), כלומר: אל תחשוב שזו אכזריות או בקשת נקמה, אלא הוא דבר שהסברה האנושית מחייבת, שיֹאבד כל מי שמסיר (או: סר) מדרך האמת, ושיסולקו כל המכשולים המונעים את השלמות שהיא השגתו יתעלה.
10 ועם כל זה ראוי שיהיו פעולות הרחמים והמחילה והחמלה והחנינה היוצאות ממנהיג המדינה מרובות הרבה יותר מפעולות העונש, משום שאותן שלש עשרה מדות כולן מדות רחמים הן מלבד אחת, והיא "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים" (שמות לד,ז). כי דבריו "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" (שם) פירושם 'וְשָׁרֵשׁ לא ישרש' (=לא ישמיד לגמרי), כדבריו "[מְתַיִךְ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה. וְאָנוּ וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ] וְנִקָּתָה, לָאָרֶץ תֵּשֵׁב" (ישעיהו ג,כה-כו).
עונש קבוצתי בין־דורי חריג בעבודה זרה
11 ודע שדבריו "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים" אינם אלא על חטא עבודה זרה בלבד, ולא על חטא אחר. יורו על כך דבריו בעשר הדברות: "עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" (שמות כ,ה), ולא נקרא 'שונא' אלא עובד עבודה זרה: "כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא [עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם]" (דברים יב,לא). ועצר ברִבֵּעִים משום שהמֵרב שהאדם יכול לראות מזרעו הוא דור רביעי, ואם ייהרגו אנשי עיר עובדי עבודה זרה, הרי ייהרג הזקן העובד וזרע זרע זרעו שהוא הדור הרביעי. וכאילו תיאר שמכלל ציווייו יתעלה, שהם מכלל פעולותיו בלא ספק, שייהרגו צאצאי עובדי עבודה זרה, אפילו הם קטנים, בכלל הוריהם וסביהם.
12 את הציווי הזה מצאנו חוזר בתורה בכל מקום, כמו שציווה לגבי עיר הנדחת: "[הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב] הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ" (דברים יג,טז). כל זאת כדי למחות את הרושם הזה הגורם לקלקול הגדול כמו שביארנו.
חתימה
13 חרגנו ממטרת הפרק, אבל ביארנו מדוע הצטמצם כאן בהזכרת פעולותיו אלו בלבד, משום שיש בהן צורך בהנהגת המדינות. כי תכלית מעלת האדם היא ההידמות אליו יתעלה כפי היכולת, כלומר שנדמה את פעולותינו לפעולותיו, כמו שביארו (חז"ל) בפירוש ל"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ [כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי]" (ויקרא יט,ב), ואמרו: "מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום" (ראו ספרי דברים מט).
והמטרה (של הפרק) כולה היא שהתארים המיוחסים לה' הם תוארי פעולותיו, לא שהוא יתעלה בעל איכות.