תוארי האל – סתירה לוגית פשוטה
שלילת התארים היא מושכל ראשון
1 במציאות יש דברים רבים ברורים וגלויים. מהם מושכלות ראשונים ודברים מוחשים, ומהם מה שקרוב לזה, ואילו נעזב האדם כפי שהוא לא היה צריך עליהם ראיה. לדוגמה: קיום התנועה; קיום היכולת לאדם; ההתהוות והכיליון הנראים לעין; טבעיהם של הדברים הגלויים לחוש, כחום האש וכקור המים; ודברים רבים דוגמת אלה. אך כאשר הופיעו דעות תמוהות, בין מטועה בין ממי שהיתה לו בכך כוונה מסוימת, ועל כן חלק בדעות האלה על טבע המצוי והכחיש את המוחש, או שרצה שיחשבו שקיים מה שאינו קיים – נאלצו אנשי המדע לאשש את הדברים הברורים האלה ולבטל את קיומם של אותם דברים מדומים, כפי שאנו מוצאים שאריסטו (פיזיקה ו,1) מאשש את קיום התנועה כיוון שהוכחשה, ומפריך את קיום האטום כיוון שנקבע שהוא קיים.
2 שלילת התארים העצמיים מה' יתעלה שייכת לקטגוריה הזו. משום שדבר זה הוא מושכל ראשון, שהתואר אינו עצמותו של הדבר המתואר ושהוא מצב כלשהו של העצמות – ואם כן הוא מקרה.
התארים יוצרים ריבוי במתואר
3 אילו היה התואר עצמותו של הדבר המתואר, היה התואר כפילות דברים בלבד, כאילו אמרת: האדם הוא האדם. או שהוא פירוש שם, כאילו אמרת: האדם הוא בעל החיים ההוגה, שהרי "בעל חיים הוגה" הוא עצמותו של האדם ומהותו האמיתית, ואין עניין שלישי מלבד "בעל חיים" ו"הוגה" שהוא האדם והוא שמתואר כבעל חיים והוגה, אלא משמעותו של התואר הזה היא פירוש שם ותו לא, כאילו אמרת שהדבר ששמו "אדם" הוא הדבר המורכב מחיים ומהיגיון.
4 הרי התבאר שהתואר הוא בהכרח אחד משניים: או שהוא עצמות הדבר המתואר, ואז הוא פירוש שם, ואיננו שוללים זאת ביחס לה' מן הפן הזה אלא מפן אחר כפי שיתבאר (א,נב); או שהתואר אינו הדבר המתואר אלא הוא עניין הנוסף על המתואר, ומכאן שהתואר הזה הוא מקרה של אותה עצמות. ושלילת הכינוי "מקרה" ביחס לתוארי הבורא אינה שוללת את משמעותו (בתור מקרה), כי כל עניין הנוסף על העצמות הוא נלווה אליה ואינו משלים את אמיתתה, וזו משמעות ה"מקרה". זאת בנוסף לכך שיתחייב קיומם של דברים קדומים רבים אם התארים הם רבים; ואין ייחוד כלל אלא באמונה בעצמות אחת פשוטה שאין בה מורכבות ולא ריבוי עניינים, אלא עניין אחד מכל פן שתתבונן בו, ובכל בחינה שתבחן אותו תמצא שהוא אחד שאינו מתחלק לשני עניינים בשום פנים ואופן, ואין בו ריבוי לא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית ("לא מחוץ לדעת ולא בדעת"), כפי שיוכח בחיבור זה (ראו ב,א).
יש לדחות אמירות נטולות משמעות
5 וכבר הגיעו הדברים לכך שהיו מאנשי העיון שאמרו שתאריו יתעלה אינם עצמותו ולא דבר חוץ מעצמותו. וזה דומה לדבריהם של אחרים, שה"מצבים" – וכוונתם לעניינים הכלליים – אינם קיימים ולא נעדרים; ולדבריהם של אחרים שהאטום ("העצם הבדיד") אינו בְּמקום אבל הוא תופס מרחב; ושלאדם אין כלל (יכולת ליזום) פעולה אבל יש לו "רכישה" (של פעולה). כל אלה הן אמירות שנאמרות בלבד, משום שהן נמצאות במילים ולא בדעות (=בהבנת השכל), כל שכן שאין להן קיום אובייקטיבי ("מחוץ לדעת"). אלא, כפי שאתה וכל מי שאינו מטעה את עצמו יודע, מגִנים עליהן על ידי ריבוי דברים ומשלים מטעים ומאמתים אותן בצעקות ובהרחקות ובאופנים רבים המורכבים מוויכוח וסוֹפיזם. כאשר האומר אותן וטוען להגנתן בדרכים הללו יחזור בינו לבין עצמו לאמונתו לא ימצא דבר מלבד מבוכה וקוצר יד, משום שהוא שואף להמציא מה שאינו מצוי, ולברוא אמצע בין שני ניגודים שאין אמצע ביניהם. האם יש אמצע בין המצוי לבין הלא־מצוי? או אמצע בין היותם של שני דברים זהים זה לזה או שונים זה מזה?
מקורות הטעות: הטעיית הדמיון ופשט כתבי הקודש
6 מה שהוביל לכך הוא ההתחשבות בדמיונות שדיברנו עליה (א,מט3) והעובדה שמה שמצויר (בדעת) הוא תמיד מכלל הגופים המצויים, שהם עצמויות כלשהן, וכל עצמות מהן היא בעלת תארים בהכרח, ולא מצאנו אף עצמות גשמית מופשטת במציאותה בלי תואר. לפיכך המשיכו את הדמיון הזה וחשבו שהוא יתעלה מורכב גם כן מעניינים רבים: עצמותו, והעניינים הנוספים על העצמות. היו שהמשיכו את הדימוי והאמינו שהוא גוף בעל תארים; ואחרים התעלו מעל השפל הזה, ושללו את הגוף, אך השאירו את התארים.
7 לכל זה הביאה ההליכה אחר פשטי ("נגלוֹת") ספרי ההתגלות, כפי שאבאר בפרקים שייוחדו לעניינים הללו (א,נג;סא).