תוארי טעם, מישוש ודמיון
הנביאים בחרו תיאורים הנראים להמון כשלמות
1 כבר אמרנו כמה פעמים (א,כו; א,מו) שכל מה שההמון מדמיין כחסרון, או שאי אפשר להעלות אותו על הדעת ביחס לה' – ספרי הנבואה אינם משאילים לו יתעלה, אף שדינו כדין הדברים שהושאלו לו; כי אלה שתואר בהם מביאים למחשבה של שלמויות כלשהן, או שניתן לדמיין אותם (כשלמויות ביחס לה').
שאלה: מדוע יש הבדל בשימוש בתוארי החושים
2 לפי הנחה זו ראוי אם כן שנבאר מדוע הושאלו לו יתעלה השמיעה והראייה והריח ולא הושאלו לו הטעם והמישוש, והרי הוא יתעלה נעלה על (כל אחד מ)חמשת החושים באותה מידה, וכל החושים הם חסרון מבחינת ההשגה, אפילו למי שאינו משיג אלא באמצעותם, משום שהם נפעלים ומושפעים ונפסקים וסובלים כאב כמו שאר האברים; וכשאנו אומרים שהוא יתעלה רואה, המשמעות היא שהוא משיג את הדברים הנראים, ושומע – שהוא משיג את הנשמעים. כך ניתן היה לתאר אותו כטועם וכממשש והדבר היה מתפרש שהוא משיג את הנטעמים ואת הממוששים. כי דין כל השגתם אחד הוא, ואם נשללת ממנו השגת אחד מהם מתחייבת שלילת השגת כולם, כלומר חמשת החושים; ואם מחייבים לו השגת אחד מהם, כלומר השגת מה שמשיג אחד מהם, מתחייב שישיג את כל חמשת המושגים שלהם. אך אנו מוצאים שכתבי הקודש שלנו אומרים: "וַיַּרְא ה'" (בראשית ו,ה ועוד), "וַיִּשְׁמַע ה'" (במדבר יא,א ועוד), "וַיָּרַח ה'" (בראשית ח,כא), אבל לא "ויטעם ה'" ולא "וימשש ה'".
שתי תשובות
3 הסיבה לכך היא מה שהתקבע בדמיונו של כל אחד, שה' אינו נוגע בגופים כנגיעת גוף בגוף, שהרי הם אינם רואים אותו. ושני החושים האלה, הטעם והמישוש, מוחשיהם אינם מושגים עד שיגעו בהם. ואילו חושי הראייה והשמיעה והריח, מוחשיהם מושגים כאשר הגופים הנושאים את האיכויות האלה מרוחקים מהם, ולפיכך היה זה מתקבל בדמיון ההמון.
4 בנוסף, המטרה והכוונה של השאלת החושים האלה לו (יתעלה) היא כדי להורות שהוא משיג את מעשינו. והשמיעה והראייה מספיקות לכך, כלומר שכך מושג כל מה שעושה או אומר הזולת, כמו שאמרו על דרך הגערה וההרתעה בתור תוכחה: "ודע מה למעלה ממך: עין רואה ואוזן שומעת" (אבות ב,א).
המחשבה מיוחסת לה', אך לא הדמיון
5 ואתה יודע באמת שדין הכול דין אחד, ושבאופן שבו נשללה ממנו השגת המישוש והטעם – באותו אופן עצמו נשללות ממנו הראייה והשמיעה וההרחה. כי הכול השגות גשמיות והיפעלויות ומצבים משתנים, אלא שהחסרון של חלקם ניכר ואילו לחלקם מייחסים בטעות שלמות. זאת כפי שגלוי חסרונו של הדמיון ואילו חסרונן של החשיבה וההבנה אינו גלוי, ולכן לא יוחס לו רעיון, שהוא הדמיון, ויוחסו לו מחשבה ותבונה שהם החשיבה וההבנה, ונאמר "אֲשֶׁר חָשַׁב ה'" (ראו ירמיהו מט,כ), "וּבִתְבוּנָתוֹ נָטָה שָׁמָיִם" (ירמיהו י,יב). הרי שאירע גם בהשגות הפנימיות בדומה למה שאירע בהשגות החושיות הגלויות, שחלקן מושאלות וחלקן אינן מושאלות, וכל זה כלשון בני אדם: מה שייחסו לו שלמות – תואר בו, ומה שחסרונו ניכר – לא תואר בו. ומצד האמת אין לו תואר עצמי אמיתי נוסף על עצמותו, כפי שיוכח (א,נ-ס).