הקדמת הגאון המחבר זצלל"ה
כאשר בעזהש"י הוצאתי המאמר פתיל תכלת, והודעתי כי בעזהש"י מצאתי את החלזון, אף עזרני השי"ת להגיע להוציא ממנו הצבע, אם אמנם לא יכולתי לצבוע אז כראוי, אבל ידעתי כי ברוב רחמי השי"ת בטח אגיע למחוז חפצי לצבוע כדת וכהלכה, הכינותי עצמי לקראת נשק, לאשר ידעתי כי בכל דבר חדש לא ימלט ממבקרים, אלה יחפצו לדעת ולהתחקות על שרשי דבר הלכה, ואלה ירצו בפלפול בענין מחודש, וכן גם לא ימלט ממתקנאים, ובפרט בענין חדש כזה שהוא תורה ומצוה אשר יותר מאלף שנים כי נעלמה מרבבות אלפי ישראל, גם אלופים וראשים לא ישימו יד לפה, ועל שדה מערכת התושיה יעמדו, זקנים וישישים, ראשים אילי תרשישים, מגדולים וחכמים, חקקי לב בעלי קרנים, רובצים בין המשפתים, יקרים אבירי הרועים, כן תלמידים, וצורבים נחמדים:
לקראת כל אלה בצרתי החומה באבני גזית ושיש, וגם בניתי מגדלים, ללחום לחם שערים:
כן גם למלחמות תנופה הכינותי בעניי, אילי ברזל וכלי תותח קשתות ורמחים, כידון ומחי קבלו אבני קלע וחרבות צורים, יען ידעתי כי בניני אשר בניתי בעזר צורי, ממסד עד הטפחות על אדני אמת התכונן אבני גזית יקרות:
אכן אחר אשר התאספו כל דברי השואלים והמקשים, הדורשים והמבקרים, למאות ירבו, ראיתי כי הרבה מדברים בסגנון אחד, הדורשים והמבקשים דבר אמת ישאלו בטוב טעם ודעת שואלים כענין והנני בעזהשי"ת משיבם בזה כהלכה:
אך לעומת המבקרים מתוך קנאתם אשר לא מקנאת סופרים, ראיתי כי לשוא הכינותי נשק, ולחנם בצרתי החומה ובניתי מגדלים, כי בחמשה חלוקי אבנים מן הנחל אשר שמתי בכלי הרועים ובילקוטי וקלעי, כולם לרסיסים יתפוצצו, כחלק כל המתקנאים אשר מקנאתם, תסתלק חכמתם, וכל הגדול מחברו מהמתקנאים טעותו גדולה ממנו, כאשר כל הרואה יכיר וכל התשובות שהשבתי בעזהש"י יתנו עדיהן:
לא אפרוט פרטי שמות השואלים והמבקשים לדעת דבר אמת, למען לא אפרוט גם המבקרים והמתקנאים מתוך קנאתם שלא מקנאת סופרים, מפני הכבוד, רק אבוא בתשובה על סדר המאמר, וממנה יבין כל שואל ומקשה, והרובים יקבלו את תשובתם:
והנה שמענו כי נמצאו מקנאים לי במחנה, אשר עדיין מחביאין עצמן ולא באו במכתב גלוי אצלנו, לא אדבר מבני מעוטי תורה הלובשים אדרת שער וכתות שונות יפרדו להעריצם, ויאמרו שרק אחד בדור הוא אשר אותו יהלום הכתר, וכל אחד ילבש גאות כי הוא איש הרוח ורק אחד הוא הרואה והיודע, הוא ולא אחר, ידע מראש כל הנעשה, ורק מעריציו הם קלעו אל השערה וכוונו אל המטרה, ואיזה דרך יעבור הרוח לחדש דבר בעולם, אם לא הגיע אליו תחלה, ואם יודה על האמת יפסיד חזקת צדקתו, ואיך אחייבו לעמוד בנסיון גדול כזה להודות על האמת, הלא יגלה ממנו כבודו ולא הדר יהיה לכל חסידיו ומעריציו:
וזה אינו שם אל לבו, שבאמת לא יחסר כבודו על ידי זה, כי אפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי ליה עיין במס' (ב"ב צא:) ומי יורידנו מגדולתו ועיין תנחומא (פ' בחוקותי) על הפסוק גבר רש וגו':
אכן מהנקראים גדולים מפני שהכבוד תלוי בהם והם תלוים בכבודם, כזית במקום מרה כזית במקום חיותו, גם מאלה המעררים והנוקפים נגדנו, לא הגיע למספר אשר נער יכתבם, וכולם גורל אחד להם אשר לא אוכל להאשימם הרבה, כמאמר המדרש רבה (וילך) מאה מיתות ולא קנאה אחת, כמו שיתבאר, אשר לסיבות שונות, כל אחד למינהו קנאתו ילבש מטעם מיוחד:
המכירים אותי מעודי עוד נער הייתי, נער קטן וצעיר לימים, והמה גם אז היו ישישים, על אלה לא אשים אשמה, כי מצינו כזה גם בגדולים וקדושים, בוא וראה מה דאיתא בש"ס מס' (ברכות סג.) אמר רב ספרא רבי אבוה הוה מישתעי כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ, שגרו אחריו שני ת"ח רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל, כיון שראה אותם אמר להם למה באתם, אמרו לו ללמוד תורה באנו, הכריז עליהם אנשים הללו גדולי הדור הם ואבותיהם שמשו בבית המקדש, כאותה ששנינו זכריה בן קבוטל אומר הרבה פעמים קראתי לפניו בספר דניאל, התחיל הוא מטמא והם מטהרים הוא אוסר והם מתירים, הכריז עליהם אנשים הללו של שוא הם של תהו הם, אמרו לו כבר בנית ואי אתה יכול לסתור כבר גדרת ואי אתה יכול לפרוץ, אמר להם מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים אני אוסר ואתם מתירים, אמרו לו מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ, אמר להם והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ, אמרו לו הנח רבי עקיבא שלא הניח כמותו בארץ ישראל אמר להם אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל, אמרו לו גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים והם שגרוני אצלך כו' יעו"ש:
ומסיק עלה הש"ס בשלמא הוא מטהר והם מטמאים לחומרא, אלא הוא מטמא והם מטהרין היכי הוי, והא תניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר וכו', קסברי כי היכי דלא נגררו בתריה יעו"ש:
ובאמת יפלא, הרי רבי חנינא בן אחי רבי יהושע היה מפורסם מאד בצדקתו, עד דאיתא בסנהדרין (דף לב) אחר רבי חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה, וגם הרי בטח דבר אמת היה בפיו, שבעת יציאתו מארץ לחוצה לארץ לא הניח כמותו בארץ ישראל, דאטו בשופטני עסקינן שיאמר דבר שאינו, אלא שאחר כך נתגדלו בתורה יותר ממנו, והוא לא ידע מזה, א"כ מאי כולי האי, הוי להו לשלוח לו ולברר לו שחכמי ארץ ישראל נתגדלו יותר ממנו וממילא היה מניח מלעבר שנים ולקבוע חדשים בחוצה לארץ, שהרי גם הוא מודה לזה שאם נמצאו גדולים ממנו או גדולים כמוהו בארץ ישראל אסור לעבר שנים ולקבוע חדשים בחוצה לארץ, ורק שהשיב להם גם אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל, א"כ היה להם לברר לו שנתגדלו אח"כ כמוהו או יותר ממנו:
משמע מזה, שזה דבר שאי אפשר כלל שיקבל מהם שנתגדלו יותר ממנו או כמוהו, ואפילו שיביאו לו כמה ראיות ברורות היה הדבר ברור להם שלא ירצה להאמין להם, עד שלא בחנו בזה כלל וסמכו לכתחלה לטהר את הטמא ולהתיר את האסור משום מיגדר מילתא, כי היכי דלא נגררו בתריה כביבמות (צ.) דיכולין ב"ד להתיר לשעה שלא מן הדין משום מיגדר מילתא יעו"ש, כי באמת היו מתירים אף איסורים גמורים, ולא רק מה שנאסר מחמת חכם שאסר, וכמו שמבואר במהרש"א במס' ברכות (סג.) שהראו לו מעיקרא אם לא ישגיח על דבריהם יוכלו לסתור דבריו אף בדבר שאינו אמת יעו"ש, ורק דהש"ס פריך מחכם שאסר, היינו שזה היה תמיד על כל פנים אפילו במה שמותר באמת לפי דעתם:
הרי שסמכו להתיר איסורים על חזקה זו שהיא חזקה אלימתא טובא, כי מי שהוא גדול ומכיר את הקטן בקטנותו, אי אפשר כלל שיתקבל על דעתו שנתגדל יותר ממנו או אפילו כמוהו, ואם בדורות הראשונים שהם כבני מלאכים, כך בדורותינו על אחת כמה וכמה, ועל כן לא אשים עליהם אשמה בזה:
אלא, שבאמת עינם הטעתם וקנאתם קנאת חנם, והכי אתפאר שנתגדלתי יותר מהם או אפילו כמוהם, יהיה להם אשר להם, אם עזרני השי"ת והקים מעפר דל ושפל כמוני בזכות אבותי, שאגיע למצוה שאזכה את הרבים, הלא מתת ה' הוא אשר ברצונו יכול לזכות אף הקטן שבקטנים, ויהיה הוא הקטן בקטנותו מתחלתו ועד סופו ולא יתפאר ויתגדר בזה:
כן גם אותן שאין מכירין אותי מכבר, המקנאים מדמיונם בישבם על מדין בתואר מנהילים עדה נכבדה, כל אחד ידמה כי רק לו לבדו לעורר ענין נכבד, אכן גם עם אלה לא אבא בתוכחת נגדם, כי מי יתפאר אשר הוא ראוי להוכיח, ומי בדור הזה מקבל תוכחה כדאיתא במסכת ערכין (טז:):
אכן אם יסירו רוח דמיונם הנושאים על כנפיהם, יכירו כי לא בזה יחסר כבודם, כי באמת היא מלאכה ואינה חכמה לא חדשתי דבר שלא היה, רק עזרני ה' והצליח מלאכתי מלאכת הקודש למצוא מלאכת העבודה, הסירו קנאתכם ורוח דמיונכם, ותודו על האמת:
ותהלה לה' יתברך כי אנכי בעניי איני משים לב לכמו אלה, כי הורגלתי בזה מעודי, כי גם באביב ימי חלדי בעוד ראשי נמלא טל ילדות קווצותי רסיסי בחרות ושחרות, עזרני ה' לחבר ספר סדרי טהרות על סדר טהרות, והוצאתי חלק הראשון על מס' כלים, ובעזהש"י הסכימו בידי רוב גדולי ישראל, המה הקדושים אשר בארץ המה, שהיו גאונים אמתיים אנשי חיל יראי ה' אנשי אמת ושונאי בצע ובורחים מפני הכבוד זכרונם לברכה, וגם אשר בחיים המה עודנה, ה' יאריך ימיהם ושנותיהם, ובכל זאת קמו אז, איזה מתקנאים ויצאו נגדי במלחמות תנופה, והרבה מהגדולים עזרו בידי ויצאו לקראת נשק כאשר הוא בכתובים עמדי, אכן לא רציתי להוציא דבריהם בגלוי, ועוד חזון למועד, כי בעזהש"י כל הקמים נגדי בושו וגם נכלמו, ובעזהש"י נתקבל ספרי בכל גלילות העולם מקום אשר זרע היהודים ישכונו, וכל מריבי היו כמוץ לפני רוח, ואלהי אבותי היה בעזרי, כן אקוה ואתפלל כי יוסיף ה' לחנני, וגם עתה כל דברי המקנאים כולם ישא הרוח והיו כלא היו:
כי באמת, אחר אשר אספתי וחקרתי לדעת מה ידברו אלו המקנאים במחבואיהם, ראיתי אשר אין להם שום מענה להשיב, ורק למען לא ילבשו בושת בפני ההמון, הרבו לוחשי לחישות במחשך בין מכיריהם בהמיית שקרים וכזבים בעוורון עינים למען כסות חרפתם, אבל יטמינו אותם בחבם, ולא יצאו במכתב גלוי לפי כל, למען לא תתגלה חרפתם בקהל:
וכאשר נודע לכל תשובתם, על ששאלו אותם למה תחביאו עצמיכם מפניו ולא תצאו ללחום מלחמת התורה ולהתווכח עמו, ואם אתכם הצדק יוכרח להודות על האמת, והשיבו יודעים אנו בו שהוא חד השכל, ויוכל להשיב, עד שלא נוכל לעמוד נגדו וינצח אותנו, לכן גמרנו שלא להשיב כלל:
אבל באמת זו היא תשובת קרח, כשחלק על משה רבנו ע"ה, בלבשו טלית שכולו תכלת לחלוק על מצות תכלת, ולא רצה לילך ולהתוכח עם משה רבינו ע"ה, כדאיתא במדרש תנחומא פ' קרח (סי' ו') לפי שהיה קרח פקח ברשעתו, אמר אם אני משיבו יודע אני בו שהוא חכם גדול עכשיו יקפחני בדברים ומקלקלני ואני מתרצה לו בעל כרחי, מוטב שלא אזקוק לו יעו"ש:
והיינו שאין זה דרך התורה כלל לבוא בהחבא, אלא כל מי שיודע להשיב בדבר הלכה מוכרח לחוות דעתו בגלוי ולא יטמינו בחבו, ואם שכנגדו ינצחו כהלכה, מוכרח להודות, ולא ירע לבבו כלל מזה, אדרבה יגיל וישמח כי יצא הדין לאמתו, ולא מצאנו כזאת לחז"ל בשום מקום בש"ס שלא ירצו לדון ולהתוכח עם שכנגדו, רק במקום אחד במס' יבמות (טז.) גבי צרת הבת שאמר להם רבי דוסא לחכמים שיזהרו מיונתן אחיו שלא יקפח אותם בהלכות יעו"ש, והיינו דוקא התם שהיתה הלכה מקובלת בידם מפי חגי הנביא על צרת הבת שהיא אסורה, ויונתן אחי רבי דוסא מתלמידי בית שמאי היה והיה חולק על הלכה זו, ורצה לדון עמם בתשובות, ולזה אמר להם שיזהרו בו, כי כשיש הלכה מקובלת מוכרחים לקבל אף שיש עליה כמה תשובות, כדאיתא הרבה פעמים בש"ס, אם הלכה היא נקבל ואם לדין יש תשובה, והשיב הלכה אני אומר ושוב אין להשיב על זה שום תשובה, עיין (יבמות עו:), אבל במקום שההלכה יוצאת ע"י משא ומתן בבירור ההלכה, אדרבה מי שיש לו לטעון מוכרח וחובה עליו לגלות ולהתווכח להוציא הדין לאמתו:
ובאמת כל ערעורם, כפי מה שאספתי ממה שמדברים במחבואיהם, הנה ממה שנוגע אף קצהו לשאלת תורה, כבר הצגתי בפנים כל דבר במקום הראוי לו, אכן אשר חפאו והרבו דברים אשר אין להם שחר, אף שאין כדאי להזכיר דברי פתיות ושקרים כאלה בין דברים קדושים, אכן גם זה לתכלית פרסומי מצוה, למען יסכר פי דוברי שקר, לכן הנני לגלות דעותיהם המזויפות וביטולם:
מהם הוציאו קול ושלחו כתבי פלסתר בלשון רמיה, שמצאו כתוב בספר ישן נושן, שמו שרביט הזהב, הנדפס בשנת רנ"ב לאלף החמישי, ונלאיתי להעתיק לשונם לשון שקר, ורק זה תורף הדברים, שניבא שעתיד אחד לחדש תכלת, ובעל הספר מצוה שלא יאבו ולא ישמעו לו, אכן לא יחרוך רמיה צידו, כי זיופם ניכר מתוכם, שהרי בשנת רנ"ב לאלף החמישי לא היה נמצא עוד מלאכת הדפוס בעולם, וספר שרביט הזהב שעל מצות מילה, מצוי הוא ביד כל אדם, ואפשר בור אחד טעה במה שנותן שם סימנים במראות נצוצי דם המילה, אבל אינו ענין לזה כלל, העתקנו להשיב על דברי שקר ומרמה, הגם שבאמת הוא ללא צורך, רק למען להראות עד היכן גברה אגרופה של קנאה ושנאת חנם בעולם, עד שרוצים לעוור עיני ההמון בדברי שקרים וכזבים כאלה:
אחד מהם הוציא קול האנק דום, שמקיום מצות התכלת תצא חורבה, להיות כי השלוחים מענגעללאנד ירצו לבנות בית מסגד במקום המקדש בירושלים, אך זאת תעמוד להם לנגד שאין להם תכלת, ואם יקבלו ישראל לקיים מצות תכלת, יעשו את אשר זממו לעשות:
ראו נא, איך יעורו עיני ההמון בהבל הבלים שאין לו ריח וטעם, ראשית הלא גם עתה עומד שם בית מסגד לישמעאלים, ומה לי בית מסגד לישמעאלים או לשלוחים, ועיין בזה"ח מדרש הנעלם (פ' ויצא), שנית, הלא ידועות דעותיהם שהתכלת אינה ירוקה רק נוטה לאדום, וכן כבר מלאו ספריהם בזה, שלישית, הם לא יאמינו בדברי חז"ל שהתכלת אינה אלא מן החלזון רק צבע ממה שיוכל להצבע, וזה יכולין להשיג בלאו הכי, רביעית, הוא שקר מוחלט באמת, רק אשר הכסילים הגאיונים בדו מלבם לעוור עיני פתאים:
אחד מהם התנצל עצמו ואמר שאף שכפי ההלכה אין לו שום דבר להשיג על קיום מצות תכלת, אכן על פי הסוד והקבלה, אין עולה יפה כמו הלכה, ואין מקום לילך אחר הלכה זו:
ובזה לו לעגה לו, ראשית אף במקום שחכמת הקבלה חולק מפורש על ההלכה, אין אנו הולכין אלא אחר ההלכה, והסוד ישאר אצל בעל הסוד, ומי שיעשה מעשה עפ"י הסוד לבטל ההלכה, על זה נאמר בסודם אל תבא נפשי, ופוק חזי מה שכתב האריז"ל על מעשה זמרי (בביאור מאמר פסיעותיו שאאע"ה הנדפס בסוף ספר חסד לאברהם דפוס לבוב) וז"ל כי אל תחשוב אשר שלומיאל, שהיה השני לנשיאים ממבחר דור המדבר, בימי משה רבינו ע"ה אדונינו, שהיה פרוץ בעריות כדעת הפתאים בני הכסילים, וכתב שם שהם דברים העומדים בכבשונו של עולם יעו"ש, שכמה כרכורים כרכר על האומרים בזה דבר כפשוטו אלא שהיה ענין גבוה מאד, וכן אמר אאזמו"ר הרב הגאון הקדוש מאיזביצא זצוקללה"ה בספר מי השלוח (ח"א פ' פנחס) וביאר הענין יעו"ש, ועם כל זה הרגו פנחס, ונרשם עליו בתורה חטא, ויעקב אבינו ע"ה אמר בסודם אל תבא נפשי, שכל דבר שאינו כפי ההלכה הפשוטה, אף שיש בזה סוד לא יבא נפש וחלק יעקב אבינו, כי מדת יעקב אבינו היא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, כמו שנתבאר במקומו, ולכן לא נתייחס בענין זה עד יעקב אבינו ע"ה:
שנית, המה דברי פתיות, כי באמת אין מקום כלל ח"ו לעקור ולבטל מצות תכלת, לא על פי פשוט ולא על פי סוד, [כי דברי האר"י הקדוש ודברי הגאון המגיד הקדוש מקאזניץ ז"ל יתבארו בעזה"י בפנים] ואם כנים דבריו כפי דעתו בסוד, יגלה לן טעמיה, ומוכן אני בעזהש"י לבאר לו שאין לדבריו מקום גם על פי סוד, ואם יאמר שיש בלבו ואינו יכול להוציא בשפתיו, זה שקר מוחלט, שכל היודע בטוב טעם, יכול להוציא בשפתיו, ולהבינם אף לקטן שכמוני, ואם יחזיק במאמרו שיש לו סוד על פי הקבלה שאינו יכול להוציאו בשפתיו, יודע אני בו שהוא מטורף ולא מקובל:
ואם יאמר שיש לו סוד, ויעלה גם על פי ההלכה לבטל מצות התכלת ויכול להוציאו בשפתיו, אלא שאינו רוצה לגלות מטעם הכמוס אצלו, הא ודאי דאין שומעין לו, כיון שאינו אומר כהלכה, כי לא מצינו בשום מקום בש"ס שחז"ל לא רצו לגלות טעם הדין זולת במקום אחד, במס' עבודה זרה (לה.) בגבינות בית אונייקא גזירה חדשה היא כו' דאמר עולא כי גזרו גזירתא במערבא לא מגלי טעמא עד תריסר ירחי שתא, דלמא איכא אינש דלא סבירא ליה ואתי לזלזולא בה יעו"ש, אבל בדבר הלכה שיאמר אחד שדעתו כך ולא יאמר הטעם מי ישמע לו, וכ"ש אם יאמר בדבר שפשטות ההלכה והשמועה מפורש ההיפך מדבריו, הלא בוז יבוזו לו:
אחד מהם, הראה מפורש בקרובץ לפורים (סוד"ה חן זבדה) תכלת ידה עשות לגאולי אל ע"כ, ואמר שלשון ידה אינו מלשון ידים אלא לשון השלכה, שהשליכה את התכלת עד זמן הגאולה, ואם כי לא אדע דרך דורש רשימת הקרובץ הזה. דא"כ אסתר גנזה התכלת עוד קודם בית שני, ומאין היה להם תכלת במקדש שני, ופשוט וברור הוא שכל ישראל היו מקיימין מצות תכלת כל ימי הבית, אכן על פי פשוט לא הבין לפרש לשון הקרובץ, דקאי בפשיטות על הידים, והיינו שדריוש בנה של אסתר, צוה לבנות הבית שני, והיה מכחה, לפי שהיה בנה דרש טוב לישראל, ובעל הקרובץ צייר לפניו שגם היא סייעה לבנין בית המקדש במה שבכחה וחכמת נשים בפלך וטוותה בידיה תכלת למקדש, וכדרך הפייטנים האחרונים, ואף שלא היה ראוי להביא דברי פתיות כאלו, אכן הבאתים להראות עד כמה תתגבר קנאה ושנאת חנם בעולם, עד שמחזקים דברי הבלים, בהבלים כפולים ומכופלים, אוי לנו מעלבונה של תורה:
אחד מהם אמר במחבואו, כי לא יכול להטיל התכלת בטליתו להיות שאינו ברור לו היאך הוא מהות מראית צבע התכלת אדום או שחור או ירוק, וכפי נטיית דעתו צריך להיות נוטה לאדום, ואמר שכבר עשה בזה קונטרס מיוחד באריכות נפלא ונשאר בזה בצ"ע: One of them said from in hiding [i.e. anonymously] that he cannot put the techelet on his tallit because he is unsure about the hue of the techelet: is it red, or black, or green. And according to his opinion it should be a shade of red. And he said that he has already written a special pamphlet here he has treated the matter at length and has not come to a conclusion.
בינו נא אחי וריעי, עד היכן בעוה"ר גברה אגרופה של קנאה ושנאת חנם, עד שנפל חכם מישראל ברשת חקירת חכמי העמים, שלהיות שאין להם קבלה ומסורת, חקרו בזה עם חכמתם ועלתה להם שהוא נוטה לאדום, ודעת יפת הובא בראב"ע (שמות כה ד) שהוא שחור. אבל אנו ישראל בני אברהם יצחק ויעקב, שיש לנו קבלה ומסורת כידוע שתורה שבע"פ אינו דוקא הש"ס ויתר דברי חז"ל שכבר באו בכתובים או בדפוס. אלא כל פירוש או הנהגה טובה אשר יש לישראל מהוריו או מוריו אם הוא רק שלא כנגד התורה הקדושה, בגדר תורה שבע"פ וקבלה נכנס, ונצטונו על זה בלאו דלא תסור, ומסוג זה קריאת צורת א בשם אלף וצורת ב בשם בית, וכן כל האותיות, ופי' הלא, שלילה, וההן חיוב, והתחלת ספירת השבוע ליום השביעי ממנו להחזיקו ליום השבת ולקדשהו, כל אלה ודומיהם, הרבה אשר לא נוכל להציל ידיעתו מן הספר, ונדע רק במסורה מאבותינו וממלמדינו, אשר נאמר כי הוא, ממשה מסיני איש מפי איש. וגם פי' תכלת מה היא מראיתה נודע וברור לכל תינוק ישראל ההולך לבית הספר, כשלומד בתורת משה תיבת תכלת, מפרש לו מלמדו (בלאה וואל), וידיעת בית רבו שמה ידיעה, והרי יש לנו קבלה ומסורת בפירוש מראית צבע התכלת, ומה לנו ליכנס בחקירות שלא יועילו ולא יגרעו, שהרי אפילו יבא גאון וחכם וירבה כחול ראיות היפך הקבלה והמסורה, אסור לנו לשמוע אליו, ומוזהרים אנו על זה בלאו דלא תסור, ואנו לא באנו לידי מדה זו, במאמרנו שפוני טמוני חול ובמאמרנו פתיל תכלת פרט השני (עמוד סה), לחקור במהות מראה התכלת, אלא במראה זו (של בלאה) עצמה, שכמה מינים ממינים שונים יש בה, גבוה ונמוך ועמוק, וזה אין אנו יכולין לפתור מן הקבלה והמסורה, כיון שכולן נקראים בשם (בלאה), וגם הוצרכנו שמה לבאר, שלא יהיה פלוגתא בזה במציאות בין הירושלמי והבבלי, כדמשמע לכאורה מלשוני התוס' ז"ל, והעמדנו שיהיו כל דברי חכמינו ז"ל קיימים על מכונם ולאחדים עם הקבלה והמסורה אינו ראוי כלל לחכם מישראל לחקור בזה, ומי גרם להם כל זה, שנאת חנם שעדיין מרקדת בינינו בעוה"ר, אוי לנו כי חטאנו: But we, Israel, the children of Avraham, Yitzchak, and Yaakov have a received tradition, as is known, that the Oral Torah includes not only the Talmud and the other works of our Sages which have already been written or printed. Rather, every explanation and virtuous practice which the people of Israel inherit from their parents or teachers, as long as it does not oppose the holy Torah, is considered part of the Oral Torah and our accepted traditions, and we are bound in it by the prohibition of “Do not stray.” (Devarim 28:14) [Examples] of this type [of tradition] are calling the letter shaped א “alef” and the letter shaped ב “bet” and so too all the letters, and the fact that lo means negation and that hen means affirmation, and that seven days after the [accepted] beginning of the week is considered to be Shabbat and sanctified as such. About all of these and the many things similar to them, the knowledge of which cannot emerge from books and are known only through tradition from our ancestors and teachers, we say that they are received from Moshe at Sinai through direct transmission. So, too, the explanation of the hue of techelet is known and clear to every child of Israel who attends school. When he learns in the Torah of Moshe the word “techelet” his teacher explains to him (blue wool), and the knowledge received from his teacher is acceptable knowledge. And so, we have a clear received tradition about the hue of the color techelet. And why should we involve ourselves with academic analyses which can neither help nor hurt? Even if a wise and brilliant person would come and enumerate proofs like sand against our received tradition it would be forbidden for us to listen to him, and we are warned agains this as part of the prohibition of “Do not stray.”
יש כאלה אשר אם ישאלו כל אחד ואחד מהם, מדוע ממאנים במצות התכלת, ואחרי רואו שאין לו לנטות ימין ושמאל להשיב בזה שום דבר, וילחץ אל הקיר להשיב הנה קול בלא דיבור אי"ה בי"י, התבוננו נא הנמצא באיזה מקום בדברי חז"ל תשובה כזאת, רק אי"ה נמצא בעדים זוממין במסכת סנהדרין (סה:) ובי"י היינו דאחריב למקדשא בסמכת יומא (סט:):
ואלה מהם יאמרו מקנאתם כי לא יחפצו בתבונה לכנוס כלל לענין זה, ואף כי ידעתי אשר הרבה עסקו במאמרנו שפוני טמוני חול ופתיל תכלת קטני הכמות ורב האיכות, אך אחרי רואם כי לא יעלה בידם ללחום כנגדי על שדי התלמוד, יאמרו לאחוז העינים, שלא יחפצו כלל לכנוס בענין זה, והכזה דעת תורה, אדרבה כל היודע ויש יכולת בידו לברר, מחויב להתבונן, ואם לא ימצא בו מום, מחויב לסייע ידי עושה מצוה:
ומהם הגאבד"ק בריסק דליטא שיחיה, מסר כל טעמו ונימוקו בדבר מיאונו במצות התכלת, לאחד ממיודעינו שיכתוב ויאמר לנו משמו בזה הלשון: כבוד מעלתו לא ביאר בדבריו, מה זאת מצא אחר שנשכח, אם מציאת הדג או הוצאת צבעו, ורק אחרי אשר כבוד מעלתו יברר זאת, היינו היה בזה דבר הנשכח והוא מצאה, אז נהיה מחויבים לשמוע אליו וללבשו, אכן אם נאמר כי הדג היה במציאות, וגם הוצאת צבעו היה ידוע בכל זמן מהזמנים שעברו עלינו מעת שפסקה התכלת מישראל, ועל כל זה לא לבשוהו אבותינו ואבות אבותינו, הרי הוא כאילו יש לנו בקבלה ומסורה מאבותינו, כי זה הדג וצבעו איננו החלזון והתכלת, אף שהוא בכל הסימנים שסמנו בו חז"ל, כי אפילו נרבה כחול ראיות, לא יועילו נגד הקבלה והמסורה, ורק אחרי אשר יברר לנו כי דג זה או מלאכת צבעו נפסק ונשכח מציאתו או ידיעתו בשום זמן מהזמנים ונפסקה בזה הקבלה, אז יהיה לנו דברי ההלכה לראיה, ע"כ דבריו שיחיה:
ודברים נכונים ואמיתים המה, שאם לא היה בזה שום שכחה ותמיד ידעו לצבוע מדם דג זה מראה התכלת, ובכל זאת לא השתמשו בזה אבותינו לתכלת מצוה, לא היו מועילים שום ראיות ובירורי ההלכה להכשיר תכלת זה למצוה, דמדלא השתמשו בו אבותינו ואבות אבותינו לתכלת מצוה, שמע מינה דהוי קים להו, שזה הדג וצבעו איננו החלזון והתכלת, ומה יועיל ראיות ובירורי ההלכה נגד הקבלה והמסורה:
אולם חוץ מכבודו, הראה בזה שלא חש לעיין בשני מאמרנו, שהרי מבואר ומפורש להדיא בדברינו (במאמר שפוני טמוני חול ע' יח) משמא דהרדב"ז ז"ל, בתשובה (סימן תרפ"ה) שהגם שהחלזון מצוי הוא, אכן נשכח איזה מין דג הוא החלזון, וגם נשכח מלאכת הוצאות צבעו, לאשר העמים הפסיקו מלהשתמש בצבע תכלת שמן החלזון, כי המציאו שאר צבעי תכלת יפים ומתקימים וזולים הרבה יותר מתכלת שמן החלזון, וביארנו עוד סיבות לדבר זה, מחמת שנתדלדלו ישראל והלכו בגולה אחר גולה, עד שהיה איזה עת שגלו ונתרחקו הרבה מחופי הים שהחלזון מצוי שם, ומחמת עוני וקושי השעבוד לא היה בהשג יד לשלוח לחופי הים להשיג החלזון, וגם מחמת גזירת עמים הקדמונים, שלא היה רשות ללבוש תכלת אלא הסגנים והפרתמים, כמו שאיתא ברמב"ן בנמוקי תורה, וכיון שנפסק מישראל דור אחד, נשכח איזה מין דג הוא החלזון, ונשכחה הוצאת צבעו, וביארנו, שבאמת עד היום נעלם מזולתנו הוצאת צבעו לצבע בו מראית תכלת, וזה אשר מצאנו תהלה להשי"ת, אחת, שע"י הסימנים שסמנו חז"ל את החלזון מורה באצבע שזה הוא החלזון, שנית, מצאנו להוציא את צבעו שיצבע מראית תכלת, ונתבאר כל זה במאמרנו שפוני טמוני חול בסוף ביטול טענה הראשונה, ובביטול טענה הרביעית, ורמזנו עלה במאמרנו פתיל תכלת (ע' קס), ומבואר ג"כ בפתיחה (ע' מד), ואם כי לא נקיטנא בלבאי עלה דהרב נר"ו, שלא חש לעיין בדברי, כי מה אני שאעמיסו לעיין בדברי שפל כמוני, מיהו למען כבוד המצוה, ודאי היה ראוי שיעיין בזה, והעתקנו דבריו שיחי', כי אפריון נמטיה, דעכ"פ מבואר מדבריו, דמי שמעיין בעין חמלה בדברינו, ורואה שבאמת היה בזה שכחה, ובעניינו מצאנו שזה הדג הוא החלזון, ומצאנו להוציא צבעו, ודאי מחויב להטיל תכלת של מצוה בטליתו:
ואלה מהם אשר ילבשו ענות צדק, אם קדמונינו לא זכו לזה, איך נלבוש אנחנו, וכי נחזיק עצמנו גדולים מקדמונינו והאר"י ז"ל הקדוש, היתכן כי הגאונים שהיו עד כה קדושים וגדולי ישראל לא ידעו מזה, ומדוע לא חפשו ולא עמלו להוציא את המצוה לאור. והרי הרמב"ם ז"ל כפי הנראה מלשונו בפירוש המשנה במס' מנחות, ידע והכיר החלזון ותלה חסרון התכלת רק למה שאין אנו יודעין לצבעו היום, ואם הרמב"ם ז"ל שהיה אב החכמים בכל חכמה ומדע, אמר שאין אנו יודעין לצבעו היום, איך ירהב אדם עוז בדורותינו, לומר שהוא טרח ויגע ומצא לידע לצבעו, למה לא טרח הרמב"ם ז"ל בזה, ואיך נעשה דבר חדש כזה, הרי ידוע שמרגלא בפומיה דהגאון חתם סופר ז"ל בתשובותיו, על מי שבא להנהיג חדשות, לומר בצחות לשונו, החדש אסור בכל מקום, ומביאים ומצפצפין נגדנו, שאיתא בכסף משנה שחכם הבא לחדש חדשות נגד כל החכמים, חשש מינות הוא, ויש שהביאו ראיה לסברתם זו, מתשובת הרא"ש (כלל נה) שאין לשנות תקנה אלא בקובץ כל הקהל:
ואם כי גם ענות טענה זו היא ענוה פסולה ובאושה, ואיזוב רומי נקראת, כי תוכה רצוף גאות, ושנאת חנם מקורה, ולא בענוה סרוחה כזו נפטור עצמנו ממצות התורה, כי מי לא ידע שחייבין אנו לחוש לכבודן של הראשונים ז"ל, שהרי מפיהן אנו חיים, שהם חרשו וזרעו ונכשו וכסחו ועדרו וקצרו ועמרו ודשו וזרו, בררו וטחנו והרקידו ולשו וקטפו ואפו, ואלמלא הם אנו כמו שלא באנו לעולם, ואם הראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים, ואם הראשונים בני אנשים, אנו כחמורים, אבל באמת אין בזה שום פגיעת כבוד בכבודן של הראשונים ז"ל ח"ו, דודאי לאו משום עצלות וחסרון זריזות ח"ו לא מצאו את התכלת, ורק משום מניעות אחרות, סבות מסבות שונות, שלא היה מועיל טרחתם ויגיעם בזה, ואין זה חסרון בחיקם של הראשונים ז"ל, מה שהיה להם מניעות מבחוץ שמנעו מהם מציאות התכלת, או כמו שכתבנו די באר במאמרנו שפוני טמוני חול, שמאת ה' היתה זאת שלא יוכלו להשיג את התכלת, והעלים מהם עשיתו, ואין זה שום חסרון ופגיעת כבוד בכבודם של הראשונים ז"ל, דודאי בהשגחה פרטית היתה זאת, שלא יהיה בהשג יד עם קודש לקיים מצות התכלת, אבל לא לעולם יזנח ה', וברוב רחמיו רצה שיתגלה התכלת, וממילא הוקל לכל אדם אפילו קטן ושפל כמוני לבא על ידיעתו:
אולם אשיחה קצת בהרחב טענתם, ותבינו עומק רמיזתם, הנה באמת לא מלבם ידעו להוציא מלין ולצפצף מדברת הכסף משנה כי אם מאתנו יצאו הדברים כבושים, בעוד הייתי רך בשנים, אז קם זקן אחד גאון וגדול הדור ות"ח מופלא ז"ל, והרעיש כל המדינה לאסור שמן זית משום חשש תערובות שומן חזיר, ואנכי אף כי צעיר הייתי לימים, עמדתי מרעיד בעניי, היתכן כי נרהיב עוז בנפשנו, לאסור מה שהתירו חכמי הש"ס וכל רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל, דבשלמא אם זה החשש נתחדש מחדש והראשונים לא דברו מזה כלל, שפיר היינו יכולין לאסור, ולא היה בזה פגיעת כבוד בהראשונים ז"ל, שהיינו יכולין למיתלי שבאמת בימי הראשונים לא היה חשש זה, ורק עכשיו נתחדש חשש זה, אבל כיון שזה החשש עצמו כבר נזכר בש"ס בבלי וירושלמי, וגזרו ואמרו שאין לחוש לזה, עד שנזכר בירושלמי (שבת פ"א ה"ד) גבי שמואל דא"ל אכול משחא ואי לאו כתיבנא עלך דזקן ממרא את, ושוב אח"כ בימי הרמ"א ז"ל היה ערעור על השמן ויצא בהיתר, כמבואר בתשובותיו (סימן נג נד), היאך נרהיב עוז בנפשנו לפגוע בכבוד הראשונים ז"ל לאסרו, והבאתי אז דברי מרן הקדוש בכסף משנה (פ"א מה' תרומות הי"א), שאחר שביאר שדעת הרמב"ם ז"ל שמירוח עכו"ם פוטר מן המעשר, והביא דעת החולקים בזה, וושהמנהג פשוט בכל ארץ ישראל כדעת הרמב"ם, סיים וכתב, ועתה קם חכם אחד ונראה לו שהוא מתחסד בעשותו היפך המנהג הפשוט, ומעשר פירות שגדלו בקרקע עכו"ם ונגמרה מלאכתה ביד עכו"ם וגם מירחן עכו"ם, והולך ומפתה אחרים שיקבלו עליהן לעשות כדבריו, ונראה פשוט בעיני, שראוי למנעם מזה, משום לא תתגודדו, ועוד מאחר שבכל אלו המדינות קבלו עליהם לעשות כדברי רבינו, מלבד מה שנוגע בכבוד הראשונים שנהגו כדבריו כו', לכן יש לגזור עליהם שלא ינהגו כן, ואם יסרבו יכופו אותם, כההוא דשמואל דא"ל אכול משחא ואי לא כתיבנא עלך כו', אח"כ נתפשטו הדברים עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן, ונתקבצו כולם וגזרו גזירת נח"ש, שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקוח מן העכו"ם, אלא כמו שנהגו עד עתה ע"פ רבנו ע"כ:
והרי הדברים קל וחומר, השתא התם דליכא הלכה ברורה בזה בש"ס אי מירוח עכו"ם פוטר אי לאו, וגם על דעת הרמב"ם ז"ל איכא חולקים, ורק מטעם שנהגו בכל א"י כדברי הרמב"ם ז"ל, הרעיש מרן הקדוש ז"ל כל כך על זה החכם ז"ל, שבא להנהיג להחמיר שלא כהרמב"ם דיש בזה משום פגיעת הכבוד בהראשונים ז"ל, ק"ו בן בנו של קל וחומר, בנדון זה, להחמיר לאסור שמן זית משום חשש תערובות שומן חזיר, שמבואר להדיא בש"ס בבלי וירושלמי שאין לחוש לזה, וכל רבותינו בדורות שלפנינו אכלו אותו, ודאי שיש לחוש שלא להחמיר בזה משום כבודן של הראשונים, ולע"ד על המחמיר בזה יש ח"ו חשש שקל בעיניו כבוד חכמי התורה חכמי הש"ס והראשונים ז"ל אשר מפיהם אנו חיים:
וכשהגיעו דברינו באזני אותו זקן גאון וגדול הדור ז"ל, התנצל מאד כראוי והגון לצדיק וגדול ז"ל, להוציא עצמו מן החשד, ואמר שמה שהפסיק מלאכול שמן זית, ח"ו לחשוב עליו מחשבת פיגול שהוא משום חשש איסור, כי ודאי משה אמת ותורתו תורה שבעל פה אמת כמו שנמנו וגמרו חכמי הש"ס וכל רבותינו ז"ל הראשונים והאחרונים שלפנינו, שאין בזה שום חשש כלל, ומי זה ואיזה הוא שינהיג קלות ראש בדבריהם ז"ל, ומה שהפסיק מלאכול שמן זית, הוא משום שנמאס עליו וקצה נפשו לאכלו, והנה אם כי נאמנו אצלנו דבריו ז"ל בהתנצלותו, בכל זה שארי ליה מאריה, שנתן בזה מכשול לפני הבאים אחריו, שלא ידעו להבחין ולידע מפני מה לא אכל, ומחזיקים זה לאיסור, ולזה הוקל בעיניהם כבודן של מיסדי התורה חכמי הש"ס ורבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל שלפנינו, עד דזה איזה שנים קם אחד אשר באמת אינו ראוי והגון כלל שיתערב בעניני הוראת איסור והיתר, ונתגאה לחדש חדשות לאסור אכילת רגלים משום איסור דם, וכתב בזה מכתב להרב האבד"ק זארנוב, וסיים שאין להשגיח בזה על הראשונים ז"ל, והמכתב מונח תחת ידי, אוי לנו שכך עלתה בימינו, שהושפל כבוד התורה אשר שועלים מרקדין בהיכלה, הא ודאי חשש אפקרותא וקלות ראש הוא, ונודע לנו אשר לולא אוהביו ומיודעיו שהשתיקו אותו בזה, אחר שטרחו ויגעו להבינו שיהיה בזה ללעג ולקלס, היה מרעיש העולם בזה, נניח מלהאריך בזה כעת, כי נתבאר אצלנו בארוכה במקום אחר, ולא הבאתי כל זאת אלא להראות שמדברי מרן הקדוש הכסף משנה ז"ל העירותי תחלה, ומאתי לקחו לצפצף כסף משנה כסף משנה, כי נתפרסמו דברי אז, אבל באמת הם אינם יודעים מאי קא מצפצפי:
כי באמת דברי מרן הקדוש הכסף משנה ז"ל אינו ענין כלל לנידוננו, כמו שנתבאר שאין בזה ח"ו שום פגיעת כבוד ברבותינו הראשונים ז"ל, וכמו שתראו מבואר בפנים, בתשובותינו להגאון האבד"ק קוטנא שיחי', שכל הראשונים ז"ל קוו וציפו לזכות להשיג התכלת, וכמו שהרעיש הגאון ביערות דבש (חלק שני דרוש ב), וסיים ולכן חובה על כל איש בשומו ציצית בבגדו, לזכור במצות תכלת ולהתאנח בשברון מתנים, על אשר אי אפשר לקיים המצוה בשלימות כו' יעו"ש, ומה היה בידם לעשות שלא השיגוהו, ועכשיו שבעזרתו ית' ברוב רחמיו זכינו להשיגו, ודאי מחויבים אנו להיות חרדים על דבר ה' ולקיים מצותו באהבה רבה ואהבת עולם בזריזות ולא בהתרשלות ח"ו:
ומה שמביאים מתשובת הרא"ש ז"ל (כלל נה אות י), שאין לשנות תקנה להוסיף עליה או לגרוע ממנה אלא בקובץ והסכמה כו' יעו"ש, דבר זה מביא לידי גיחוך, כי גחלים המה חותים על ראשם לפי דעתם, כי מלשון הרא"ש ז"ל (שם) מבואר שהגם שנהגו דור אחר דור באיזה דבר שהוא אינו כמשמעות לשון התקנה, אין כח בזה המנהג לבטל התקנה, אלא בקיבוץ והסכמה וכו' יעו"ש, ואם אין כח במנהג לבטל משמעות לשון התקנה, כ"ש שאין כח במנהג לבטל מצות תורתנו הקדושה, אבל באמת לא אוכל להאריך בדברי פתיות כאלו, וכל מעיין יראה שאין משם ענין כלל לכאן:
אכן עיקר טענתם איך נעשה דבר חדש כזה, הרי מרגלא בפומיה דהח"ס ז"ל בתשובותיו, על מי שבא להנהיג בחדשות, לומר עליו בצחות לשונו החדש אסור בכל מקום. צריך להבין, דלכאורה אינו מובן כלל, שהרי המעיין בח"ס ז"ל יראה מפורש שלא כתב צחות לשונו, אלא על הבא לחדש ולבטל שום מנהג מקדמונינו ז"ל, כגון במנהגי בית הכנסת שהתחילו לחדש הכתות החדשות,או הבא לחדש איזה מנהג חדש שלא נזכר בשום מקום ואין לו מקום על פי יסודי חז"ל, אבל לחדש חידושים לדינא עפ"י יסודי חז"ל מתוך פלפולא דאורייתא, הרי הגאון ח"ס ז"ל עצמו חידש לא מעט בתשובותיו ע"י משא ומתן של הלכה, וזה הדרתנו ותפארתנו, וקרא כתיב חדשים וגם ישנים וגו', וכ"ש נידוננו מצות התכלת, הרי ישן נושן הוא, מקרא מלא בתורה ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, והש"ס מלא מזה על כל גדותיו משנים קדמוניות, ואיך שמים לאור חושך לקרא למצות תכלת חדשות, אטו בשופטני עסקינן:
אכן נראה כוונת רמיזתם, שקשה עליהם שיקבלו להתחייב בדבר שלא הורגלו מעולם ולא ראו זאת מאבותיהם ואבות אבותיהם,וגם בני מקומן לא הורגלו בקיום מצוה זו, והגם שמצד ידיעת המצוה אינו דבר חדש, אבל מצד הרגל קיום המצוה, הוא דבר חדש שלא הורגלו בה מעולם, וכאלו קובלים עלי שאני מעמס עליהם טורח מצוה זו, שאין דעת האדם נוחה מזה לקבל דבר שלא הורגל בה:
אמנם דעה נפסדה היא, רחמנא לשיזבן מינה. וכבר עמד על זה הגאון הקדוש רבינו יונה מגרונדי זלה"ה באגרת התשובה הנחלק לימות השבוע, והוא נדפס בסידורי התפלה, שהם כמעט ביד רוב עדת עם קודש במדינתנו, וכתב ביום החמישי וז"ל, אמרו רבותינו הפורק עול מצות הוא מן הרשעים, בכלל זה האומר אקיים את כל התורה כולה זולת אחת מן המצוות לפי שלא למדוני אבותי או לא הורגלתי מנעורי להזהר בה שאין נזהרין בה אנשי מקומי, וקראו חכמינו ז"ל האיש ההוא מומר, ועליו נאמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, כי לא יאמר עבד לרבו אבחר במלאכות האלה ולא אבחר באלה יעו"ש, וכפי הנראה כיון רבינו יונה ז"ל אך למצוה זו של תכלת, ששייך לומר בה לא הורגלתי מנעורי להזהר בה, ושאין נזהרין בה אנשי מקומי, דמצוה אחרת כיוצא בה לא מצינו כעת, ומי גרם להם דעת זו הנפסדה, גבהות לבם לילך בגדולות ונפלאות מהם, ודבר קטן הוא להם ללמוד בספרי מוסר בכל יום, שהרי אם היה ספר אגרת התשובה רגיל על לשונם, לא היו באים לידי דעה נפסדה כזו, תהלה ושבח להשי"ת ששם חלקנו מיושבי בית המדרש, ומלבד שיעורין תמידין כסדרן בהו"ת, אנו וכנסיתנו הקדושה הוגים בספרי מוסר מחז"ל בכל יום, כן יהיה נועם ה' עלינו, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, כי הוא חיינו ואורך ימינו:
אשר אחר כל אלה כי גליתי דעותיהם וטענותיהם המזויפות וביטולם, אקוה להשי"ת, כי כאשר אחזה שבעזרתו ית' חנני ה' ונתקבלה מצות תכלת בין אלפי ישראל, ואת אשר גמרתי בפעם ראשונה, כבר חלקתי, וקבלו אותה בשמחה הרבה מישראל גדולים תמימים וישרים חכמים וצדיקים מכל כתות שונות חסידים ופרושים זקנים וישישים רבנים וצורבים, כן אקוה כי יוסיף ה' לחנני, ובזכות מצות תכלת תתבטל השנאת חנם מכל וכל, וכולם ישובו לעזוב דרכם העקש ללכת בדרכי יושר:
אכן אם כי שפת אמת תכון לעד, ואקוה כי בעזהשי"ת יתבטלו כל המתנגדים לכבוד התורה והמצות, אבל הרי מבואר בזוה"ק (כי תשא קפח.) שלא נאמר שפת אמת כוננת, רק תכון, שבתחלה השקר גובר בעולם, ושפת אמת שכיבא לעפרא, ואח"כ אמת מארץ תצמח, ואדע אשר עוד יעברו עלינו ימים של צער, ונסבול מהקוצים שבכרם בית ישראל, שירצו למנוע את הרבים מעדת עם קודש מלקיים מצות התכלת, והגם שכבר הראינו לדעת, אשר פטפוטי דבריהם המה דברים שאין בהם ממש, אבל עדיין יוכלו גם בשתיקתם להפיל רבים חללים מפשוטי שלומי אמוני ישראל, מלקיים המצוה, כי יאמרו שתיקתם עצמה מחאה גלויה היא, ומסתמא דבש וחלב בלבם, טענות נכונות וברורות נגד קיום מצוה זו, לזאת מחויב אני בעניי, לבאר ולברר לפני כל עדת ישראל, שלא ישגיחו על המונעים את הרבים מלעשות מצוה, והנני מודיע בזה, כי כבר פרסמתי ברבים והודעתי, אשר כל מי שיש לו דברים וטענות מה נגדנו, ישלחם אלי, ואם יש בהם ממש, אם יאמרו כהלכה, אקבל האמת ממי שיאמרה, והנני מוכן בעזהש"י להודות על דבריו ברבים, ולא לבד אם יראנו שיש ח"ו איסור בהטלת התכלת, אלא אפילו לא תשיג ידו להראות לי שיש בזה איסור, ורק תשיג ידו להראות בראיות נכונות, שאין מצוה וחיוב בהטלת התכלת, ג"כ מוכן אני להסיר התכלת מטליתי, ואדרוש ברבים לפני כל הסרים למשמעתי, ברם דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי, כי מכל מלמדי השכלתי והראוני לדעת שאין חיוב ומצוה כלל בהטלת התכלת, הסירו התכלת מטליתותיכם, כי באמת לא יהיה לי זה לפחיתות הכבוד כלל, אלא אדרבה זה יהיה תהלתי ותפארתי, וכשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה, וכבר נתפרסמו דברינו ברבים, וכתבתי בזה לגדולי זמננו שיחיו, כמו שיובא להלן, וא"כ תוכלו לדעת, אם באמת יש דברים וטענות של טעם בלבם נגדנו, למה יטמנו ידם בצלחת, ולא יאמרו אותם בגלוי לעיננו הרי כבר נעשה איסור בהסכם כל גדולי ארץ (בימי הגאון המפורסם מ' צבי הירש בערלין זצללה"ה והוא נדפס בקונטרס כנגד ספר מצפה יקותיאל שהדפיס אחד השגות על ספר תורת יקותיאל) שכל מי שיש לו להשיג על ספר יכתוב למחברו, אולי יש לו להשיב על דבריו, ושם נתברר מכמה גדולים ז"ל חומר האיסור בזה, וכן הוסיפו וגזרו איסור על זה, שלא לפרסם השגות וקושיות, וכ"ש בדפוס על שום ספר זולתי אם ישאל תחלה את מחברו, כי כל המקשה ואינו שואל את מחברו, ידוע הוא כי זה הוא לא למען דבר אמת והוא תורה שלא לשמה, רק לקנטר. ועל זה איתא במס' תענית (ז.) שכל העוסק בתורה שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המות, ועיין בתוס' (שם), ומזה עצמו שפורצים גדר המוסר והדרך ארץ, שאינם מוציאים מה שבלבם במכתב גלוי להתווכח עמנו, מזה עצמו מבורר בתכלית הבירור, שאין ממש בהגיון לבם, רק עקשות מחמת קנאה ושנאה, וכיון ששתיקתם ומניעת קיומם המצוה מסיבת קנאה ושנאה הוא, אין ראוי להשגיח עליהם:
וכבר כתב הגאון הקדוש מהר"ל מפראג ז"ל בספרו באר הגולה (בבאר החמישי בביטול טענה החמישית) וז"ל הקדוש: השנאה מעות העין ויטעה השכל, אמנם דבר זה אינו ראוי לחכם מבין האמת לעיין בדברי מתנגדו בשנאה, ואף חכמי האומות הרחיקו זה, לכך כתב הפילוסוף בספר שמים ועולם וז"ל, ואז נתחיל ונביא דעות הקדמונים החולקים עלינו בזה ונביא טענותיהם, וזה לשני ענינים, האחד שטענותיהם הם ספיקות על המופתים שנביאם אנחנו ומשלמות המופת התרת הספיקות הבאות עליו, הענין השני שמאמרנו יהיה יותר רצוי ומקובל אצל אוהבי אמת, וכל שכן כשנסדר תחלה טענות החולקים ואח"כ נבטלם, ולא נהיה אשמים זאת הפעולה, ולא נהיה נחשדים שרצוננו לאמת דעתנו, ולא נשגיח בדעת זולתנו ונבזה אותם, וכ"ש עם היות בעל דיננו נעלם התוכחת [רצונו לומר, שכבר בעת אמרו דבריהם לא היה מתנגדם בעולם, שהיו כמה דורות קודם לו, אבל אם היו בחיים אינו מהמוסר שיחלוק עליהם, בלתי אם ידבר עמם ויתוכח עמם פה לפה או היה כותב להם] ולזה כשנביא דעתינו וטענותינו בלתי טענות החולקים עלינו, יהיה קיבול דברינו אצל אוהבי האמת יותר חלוש, ושומעם אליהם יותר ממנו וחושדים לנו יותר גדול, וראוי מי שירצה לדון בדין האמת, שלא יהיה מכעיס לבעל מחלוקתו שונא לו, אך ראוי שיהיה מודה לו חומל עליו ומדבר עמו בנחת, וגדר ההודאה שיודה לו במאמרים מעביר מה מהם שיודה לו לעצמו ע"כ תורף דבריו, הרי לך שהזכיר, שלא תהא הקנאה מקלקלת השורה, לשפוט על דבר בעל ריבו בעין הקנאה, כי אם בעין החמלה, ולא יבקש לדחות דבריו ביד חזקה, רק ינהג עמו כמו שנוהג עם עצמו, כמו שמסיים דבריו, שיודה במאמרים מעביר בהם מה שיודה לעצמו עכ"ל, ראה איך יצא מהר"ל הקדוש מגדרו בענין זה, להביא דברי הפילוסוף אשר לא כן דרכו בקודש בכל ספריו, אך בענין זה מביא דבר להוכיח, שאף במנהג העולם מגדר המוסר ודרך ארץ, ג"כ אינו סובל מערער על חבירו בקנאה ושנאה, ואיך אין דבריו נשמעין לשום משכיל בשמעו מדבר כמו אלה.
וסיים מהר"ל ז"ל דבריו, מדברי תורתנו הקדושה, איך ענין זה הוא היפך דעת תורתנו הקדושה, וז"ל הקדוש: ובכל הדברים האלו אמרו חכמינו ז"ל ביותר שלימות בפ"ק דעירובין (דף יג:), מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם ודברי ב"ש, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן ע"כ, ומעתה יש לשאול מה ענין זה שתהא הלכה כמותן, דבשביל שהן משפילין עצמן אין ראוי שתהא הלכה כמותן, כי הלכה תולה בזה שהתורה שלהן כפי ההלכה, ולא מפני שהיו מקטינין עצמן, רק שאלו הדברים כלם הם סבה עצמית שיאמר דברים אמתיים לפי ההלכה, כי מאחר שהן נוחין נמשכים דבריהם אחר האמת, כי כאשר יכעוס, הרי מכח הכעס נראה שרוצה להחזיק דבריו בכח וביד חזקה ורוצה לנצח והוא סר מדרך האמת, וגם מפני שהן עלובין הוא סבה שאומר דברים לפי ההלכה, שאם לא כן מתוך שהוא רוצה להתגדל על בעל מחלוקתו, הוא סותר דברי בעל ריבו, אע"ג שאין האמת אתו, וכן מה שהיו שונין דברי בית שמאי והיו מקדימין דברי ב"ש לדבריהן, נראה שלא היו שונאים לדברי בעל ריבם ומבקשין לדחות דברי זולתם, אף כי האמת אתם, שכיון שהיו שונים דבריהם ודברי ב"ש והיו מקדימין דברי ב"ש נראה שלא היו מכוונין לדחות דברי זולתם, ולא היה מחלוקת שלהם מכת המנצחים, כי מי שהוא מכת המנצחים אין דבריו נמשכים אחר האמת, כי תמיד מבקש לנצח, ולא היו כל הדברים אלו בבית הלל, לכן ראוי להיות הלכה כמותן, אע"ג שדברי ב"ש טובים וישרים, כיון שיש לבית הלל הכנה שראוי להיות דבריהם הלכה, לכך הלכה כבית הלל, ובדבר זה נפלו כמה אנשים, שהשנאה פועל להם, שרואים דרך המישור העולה בית אל דרך עקומה, והאהבה משוה להם ההר לבקעה, ואלו היו מביטים לדברי חכמים בעין השכל מוסר מן הקנאה, והיו מצרפים דבריהם אל מה שאמרו במקום אחר כו', יעו"ש נעימות דבריו הקדושים. ומתבאר מדבריו, דכל שאינו בגדר הזה אין הלכה כמותו, כי קנאתו ושנאתו גרמה לו לעוור עיניו ולסלף דברים המוצדקים, וכ"ש מי שקנאתו ושנאתו גברה עליו כל כך, עד שאינו יכול להוציא מה שבלבו, שאין משגיחין עליו כלל דדברים שבלב אינן דברים:
ויען הנני לוחם בענין הזה מלחמת חובה, כי המתחיל במצוה אומרים לו גמור, וממצות המלחמה הוא לפתוח בשלום תחלה, לזאת הנני להעתיק בזה לשון מכתבי, שכתבתי בענין זה לגדולי זמנינו שיחיו, שמה נתבאר ויצא כאור צדקי ומשפטי, וענתה בי צדקתי כי לא אחפוץ לצאת לריב מהר ואת כל ונוכחת:
•
וזה לשון מכתבי שכתבתי כמעט בסגנון אחד, לשני גדולי זמנינו הגאון מורנו רבי יצחק אלחנן שיחי' האבד"ק קאוונא יע"א והגאון מורנו רבי ישראל יהושע שיחי' אבד"ק קוטנא יע"א
בשם ה' ובעזרתו יום ה' י"ג ניסן תר"ן ראדזין. אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לכבוד ידידי ורב חביבי הרב הגאון האמתי ע"ה פ"ה אביר הרועים כבוד קש"ת וכו' האבד"ק. אחרי דרישת רב שלומו הטוב, בקחתי קסת הסופר בכפי, הוא קנה כנף אוז הבית, אשר שירתה לקרא בשם ה' להודות ולהודיע בעמים עלילותיו, ולשיח בכל נפלאותיו, כדתנינן בפרק שירה, גם ממנה ילמד האדם להיות רך כקנה, להלוך ולבוא עם כל רוחות שבעולם ושורשו בל ימוט, בה אפרוט עלי גליון להוציא תעלומות לבי, אשר חנני ה' לשיח בכל נפלאותיו, ותמיד איחל להוסיף על כל נפלאותיו ותהלותיו:
וכאשר לקחתיה למרטה למען תפשה בכף, העידותי בה לאמור, הלא אתה כלי נשק חשקי להגביר חיל באפרתה להכשר יתרון דעת והכשר חכמה, הלא תדע כי שלחתיך עתה לצאת לקראת נשק, לא לקראת אויב ומתנקם, לא להרבות חללי חרב מלחמת שפך דם על שדי קרב:
אך נגד אוהבים ורעים, משיבי מלחמתה של תורה, לשערים המצויינים בהלכה, היא תורה התמימה המשיבת נפש ומחכימת פתי, ונותנת חיים ורוח גבורה, על מרחבי שדי' תצא למלחמת מזימה, ולהפיל חללי רוח עועים, ומיתרך תכונן על פני רעיוני רוח, ועשתנות מורדי אור:
הקרב הזה, אם כי פניו פני מלחמה ברעש ורעם לגמא ארץ, אכן תכליתו תכלית שלום וצדק, והאמנם כי גם בזה אם כי שלום בסופה אכן יען ערבו רגעי דודים, ואיך ישבית לרגעים, לגרוע אף רגע אהבת רעים ודודים ידידים, אך בזאת אשיש יען שבט ספרי מואסת כל עץ גבוה, והיה כי ישח הגבהות, אז ישכילו עם יבינו לרבים, וכזהר הרקיע יזהירו ונקדש ענות צדק, הלא אז יוגדל שלום רב לאוהבי תורת אמת:
והנה בזה אבוא אחרי דרך מבוא השלום, כמשפט התורה והמצוה, הן במלחמת הרב וקשת נגד אויב נצטוינו לפתוח בשלום, ולקרוא לשלום אף לאויב ומתנקם, אף כי במלחמתה של תורה שהיא שלמה ותמימה, והנותנה נקרא שלום, כמו שנאמר ויקרא לו ה' שלום, ומקבליה שלומי אמונים, ובנתינתה יברך את עמו בשלום, כמ"ש ה' עוז לעמו יתן ואין עוז אלא תורה, ובה ברך אותנו בשלום, ובהגיגנו בה נקבל רב שלום, כמ"ש לא יבשו כי ידברו את אויבים בשער, כמו שדרשו על זה חז"ל (קידושין ל) ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה, שנאמר את והב בסופה, אל תקרי בסופה אלא בסופה, ואף כי בסופה יבואו ראשית דבריהם, באחרונה יוגדל אהבתם:
ולכן ודאי מצוה וחקה בפתיחת שלום, ולכן הנני בזה לפתוח בשלום, ולהודיע כי רק שלום ואמת אדרוש, ומוכן אני להודות על האמת ולקבל האמת ממי שיאמרנה באהבה ובשמחה, ולזה אף כי נושא הענין לא ימלט מלחום לחם שערים המצויינים בהלכה, לכן יסלח נא על עון פלט קשת הסופר אשר הוחדה וגם מורטה לתפשה בכף, לפרוט על גליון מלים אשר מלאתי, דברי קושט ואמת אשר כמעט נעדרת לעת כזאת, הציקתני רוחי, אשר אף אם אמרתי אעזבה שיחי ואבליגה, והיה בלבי כאש בוערת עצורה בעצמותי, כי מה אחרית תקות חנף כי יבצע ישים יד לפה ושכין בלועיו, לכן אמרתי אחת היא האמת, אף כי ארצה הושלכה ויכס עליה אופל ותהי נעדרת, והתרמית עשתה והצליחה ותהי גברת, על כל אלה, הלא זה דרכה מקדם, וכן לעד תכון שפתה תשדד עמקים, ותחפור בעמק לצאת לקראת נשק, תשחק לפחד ובושת, ולא תחת מרעש כידון, תלעג ללהב חנית ורומח, ולא תשוב מפני חרב היונה, תבקע צורים ותפוצץ סלע המחלוקת, וממעבה האדמה תתרומם להפריח, ומתחתית ארץ תעלה ותזריח, וכשושנת העמקים תציץ ותפריח, וכל אויביה בהם יפיח, ואוהביה כעץ שתול על מים בכל אשר יפנה יצליח:
לכן אמרתי אדברה וירוח לי, לא אשא פני גדול ואל איש לא אכנה, ותהי זאת נחמתי כי לא אכחד אמרי קדוש, ואסלדה בגילה בהחילי לערוך אמרי יושר:
אך לזאת יחרד לבי תבער אש בהגיגי, הלא גדול השלום וירב מעלתו ויף בגדלו, עד כי גם האמת דחה תדחה מחמתו, וכן מצינו פרשת גדולת השלום בפרק השלום (סוף מסכת דרך ארץ) ושם נאמר מעלת השלום שאף התורה שינתה לשונה כדי להטיל שלום, וגם הנביאים שינו לשונם כדי להטיל שלום, והקב"ה ויתר על שמו שנכתב בקדושה שימחה על המים כדי להטיל שלום, וכל התורה נתנה בשלום וחותם כל הברכות בשלום:
אכן שבתי אל לבי בצפותי לדברי הנביא (זכריה ח׳:ט״ז) במאמרו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ושם האמת ראשונה כי לו משפט הקדימה בכל, כי הוא ראש דברי יוצר הכל וחותם תכניתו:
ואחריו יקום המשפט, להוציא את יסוד האמת לאור באור החיים, כי המשפט לאלהים האמת ולעולם כל משפט צדקו:
והיה השלישי, השלום הבא אחר האמת והמשפט, הוא יהיה שלום האמת, והאהבה תהיה אהבת קושט וקימת לעד:
ואם שלש אלה יעשה האדם, וחי בהם חיי טובים וחיי עולם, וכן נאמר בפרק השלום וירושלמי תענית (פ"ד ה"ב) תמן תנינן על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום, שלשתן דבר אחד הן נעשה הדין נעשה האמת נעשה שלום, אמר רבי מנא ושלשתן בפסוק אחד אמת ומשפט שלום שפטו שעריכם:
ואם אמנם נדרש בירושלמי סנהדרין (פ"א ה"א) ובבלי (שם דף ז) כל מקום שיש משפט אין שלום ומשפט שיש בו שלום זה ביצוע, הוא רק בדבר שבין אדם לחבירו שיכול לותר, אבל מי הוא שיותר על מצות ה', האם ביכולתו לבצע הן בקום ועשה הן בשב ואל תעשה:
וגם מה שמצינו ששינה הכתוב למען השלום, הוא רק על העבר ולא על העתיד, וגם בזה חלקו חכמים הראשונים יבמות (סח:) אם מצוה לשנות או מותר לשנות מפני דרכי שלום, ורבי שמעון בן יוחאי עמד בדעתו ועשה מעשה כדעתו במס' נדרים (סו:) ולא רצה לטעום תבשיל אשר הקדיחה האשה והדירה בעלה בקונם, עדי תטעימו לרבי יהודה ורבי שמעון שיאמרו כי טוב הוא, ורבי יהודה טעם למען המצוה לשנות והיתה הארוחה אצלו סעודת מצוה, ורבי שמעון לא עזב דעתו, כאשר הורה בנו רבי אליעזר. (יבמות שם) כי רק רשות הוא, ולכן הארוחה סעודת רשות היא, וירא לנפשו לטעום לבלתי יגלה ממקומו כנהנה מסעודת הרשות במס' פסחים (מט.) והשיב אמרו ימותו כל בני האלמנה שתשאר נדורה ונדודה מבעלה ואלמנה חי' תהי' ב"מ (לח:) ושמעון לא יזוז ממקומו, ויקר האמת בעיניו (זה הוא הפירוש האמתי בענין הזה שלא נתבאר בשום מפורש):
ולכן כל דורש שלום, אם שלש אלה יעשה בסדר הזה, יבקש אמת וישמור משפט, אז השלום על מקומו יבא:
אכן אם השלש אלה לא יעשה בסדר הכתוב, ואמור יאמר המרצע לאהבת הכבוד המדומה ואהבת שלום השקר, אהבתי את השלום לבדו, אף כי רחוק הוא מאמת ומשפט, ובו אתרועע את אנשים אשיר עליהם בשרירות לבי:
הלא שוב תשיבנו לאמור, קח נא מוסר אב ושמע תורת אמת, אין גדול בשלום כקדוש תהלות ישראל, הלא הוא שלום ושמו שלום, ותורתו השלמה היא תורנו להדבק במדותיו, וכאשר ינהג עולמו בחסד ובמשפט כן יורנו בתורתו, ובינה נא וראה וקרא במקרא מפורש ושום שכל, כי אחרי כלות מחיית כל היקום במי נח המה מי המבול, אשר הביא לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם, כי מלאו את הארץ חמס, ובאהבתו זכר את נח ויפקדהו בדבר ישועה ורחמים, להוציא ממסגר נפשו, וירבה את זרעו כעפרות תבל, הלא אז שמו לב להטיב דרכם מן החמס אשר קם למטה הרשע בדור הקדם, הפכו לבבם בנסעם מקדם לאגוד אגודת שלומים, לעשות להם שם לבלתי יפוצו, רק להתאחד באגודת עולם לבלי חת:
אז ברית השלום בתהו עלה על לבם, כי רק אותו לבדו דרשו, ולא הקדימו לו האמת ומשפט, ויהי תכליתו גיאות וגאון, לאמור, להם לבדם העוז והמשרה, ויבנו מגדל עופל המאפיל ובחן, אשר תכליתו להרחיק תפלה ותחן:
וירא עושה השלום, אשר חותמו אמת ובמשפט תאחז ידו, את מגדל האופל, ויאמר הן אמת כי גדול השלום מאד, אכן איככה יקרא לשלום הזה שלום, הלא שבר ברוחו, וסלף בוגדים בו, הלזה נקרא שלום, אם יעות המשפט, והאמת ישתולל, השלום הזה שלום נקרא וניחוח רצון לה', השלום כזה יבחרהו עושהו במרומים, השלוח יד לרעהו, ומרמה לבו מלא, ויאמץ לבו להרחיק משפט וצדקה:
הלא דרוש משפט ובקש אמת וצדק, אז כי יחזיק במעוזו ושלום יעשה לו קרא בצדק ונשפט באמונה, אז יבקע כשחר אור השלום, ואמתו תמיד יצרהו, וצדקו לפניו יהלך, וברית האמת יצמיח, ומשפט כשושנה יפריח, ושלום על מכונו יקום נכון בטוח, והיה זה השלום אשר עושהו במרומים יקרא עליו גם על תבל ארצו:
אכן הם עזבו מקור השלום, אשר מאמת וממשפט נחצב, ובקשו שלום שקר אשר עולתה בו, ויאספו לאגודת שלום התרמית, ויטשו אלוה עושהו, הלא אז ראה עושה שלום האמת, כי שפה אחת ודברים אחדים להם ויזמו לעשות רע, וינאץ מראות אגודת הרשע, ויפיצם ה' משם על פני כל הארץ ויבלל לשון רמיה ויפלג לשון שוא, ושפתי שקר פזר, ויהפוך להם את השלום למריבה והאגודה הוכנה לרסיסים, וינחל פיזור לרשעים:
מכל זה יתבונן האדם לבלתי דרוש שלום המשולל אמת ומשפט, ושלום כזה אשר בתרמית יבא, הלאה יזרנו, ולא יבכר את השלום בן התרמית האהובה, על פני המחלוקת לשם שמים בן האמת השנואה:
ומכל זה עצרתי כה לאזור חיל כגבור יעיר קנאה, לבא במגילת ספר הזה אשר הוא כדת:
מקדם מאז החלותי לחשוב דרכי, במה יזכה שפל אישים את ארחו לשמור דרכי ה' ולגור באהלו עולמים, אם אשמור בכל לב לשמור תורתו ומצותיו, במידי דבעי דרישה ליחל תמיד להוסיף על כל תהלותיו, אמרתי אני אל לבי, הן לא קצרה יד ה' מלהושיע אף לשפל שבשפלים, אולי ה' אתי בזכות אבותי הקדושים, הוא יעמוד לי לבנות חרבות עולם, ולהחזיק בדק הריסות, ולקומם מוסדי דורות עולם בתורת ה' ומצותיו ואבנה מהם, ובית נאמן יעשה לי ה' לתורה ולתעודה ואזכה כי יערב ה' את דברי תורתו בפינו ובפי זרענו וזרע זרענו, ולא ימושו מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו מעתה ועד עולם:
והנה עזרני ה' בזכות אבותי הקדושים זללה"ה לסדר סדר טהרות, והוצאתי בעז"ה לאור את החלק הראשון הוא מס' כלים, הוא דרך הקודש בסדר טהרות, אשר דרכי הסדר הזה שוממין מבלי באו עדיה, ובעזהש"י סדרתי כל הסדר, והנני עוסק בביאורו והרבה הוא מבואר בעזהש"י, כן יעזרני השי"ת לגמור ולהתחיל בתורה בכל יום, ותמיד איחל להוסיף על תהלת ה':
וגם ידידי זה כבוד הדר"ג שיחיה שלח ידו להסכים על ידי, בלוית כמה גאוני ארץ קדושים אשר בארץ המה זכרונם לברכה, ויבר לו החיים לחיים טובים ולימים ושנים ארוכים, שועלים קטנים רצו לפרוץ פרצות, ואלהי אבותי היה בעוזרי, ובעזרתו שפת אמת תכון לעד, ובעזרתו נתקבל הספר סדרי טהרות בכל תפוצות ישראל בכל מקום תחנותם, ואף במדינות הרחוקים ארץ ישראל ותימן וערב ובבל וקדם, ובהרבה ספרים ראיתי בעזהש"י יבאו דברי הספר ליסוד מוסד, וכל אשר חשבו למעט כבוד התורה היו כמוץ לפני רוח:
והנה זה שנים רבות, עלה בדעתי לעורר מצות התכלת, אשר היא ג"כ מצוה נושנה, ואין דורש אותה יותר מאלף שנים, ויגעתי הרבה בזה נסעתי למרחקים, עברתי ימים בארץ נכריה שבעתי נדודים יגיעה וטורח והוצאה רבה:
וטרם החלותי בדרך המצוה חפשתי סימני התכלת, ואספתי הסימנים הנמצאים בש"ס וגדולי הראשונים, והוצאתי המאמר שפוני טמוני חול בעזר השי"ת בשנת תרמ"ז, שמה ביארתי אשר מצוה על כל ישראל לחפש ולדרוש על פי הסימנים המבוארים שמה אשר יש, ויש בהם דבר ה' זו הלכה ברורה בעזהש"י, וכל הדברים ברורים שמה לכל ההוגה בתורת ה', ושלחתי בכל תפוצות ישראל, שיראו ויבינו כי כל הדברים ברורים לאמתה של תורה, שמצוה על כל ישראל לחפש כפי יכלתו לעורר המצוה:
ולא רציתי לדרוש הסכמות על המאמר, למען לא יאמרו מבקרי מומין כי בחנפי לעג הטיתי דעתם, כדרך כל אוהבי מצה ונרגן, ומה גם כי לא באתי בזה לדבר גבוהות, שכל המאמר רק דברים פשוטים ומבוררים והם מובנים לכל תופסי התורה, וכקטן כגדול ישמעום, כי הכל ברור ומפורש שכל הרואה יתן עדותו, למען יצדקו ויתבררו:
ואחר שהדפסתי המאמר והוצאתיו לאור בעזר השי"ת, שלחתיו בכל גבול ישראל, לדעת מה יענה ישראל, ונתפזר בכל קצוי ארץ, ותופסי התורה למגדול ועד קטן למדו פרק זה, והרבה השיבו על דברי הפלפול והחידוד כדרך התורה, אכן ביסוד עיקר הדין לא ראיתי משום אחד שיסתור מאומה בשורש הדין, ובעזר השם יתברך השבתי לכל השואלים כהלכה:
וגם לכבוד הדר"ג שיחיה שלחתי את המאמר, והשיב לי בלשון חכמים ברכה, שיהיה נועם ה' עלי ומעשי ידי יכונן, אלא שלתשות כחו לעת זקנתו (ה' יאריך ימיו ושניו) אין לו כח לעיין בזה:
ואמרתי אולי מתשות כחו גם עשתנותיו מרופים (יתן ה' לאמצו) ואין ביכלתו לעיין בשמעתא דבעי צילותא כיומא דאסתנא, והשבתי דדרכי שלא אטריח לזקן זה קנה חכמה:
ולכן שבתי לעבודתי עבודת הקודש כמאמר חז"ל במקום שאין איש השתדל להיות איש, ונכנסתי לעומקה של הלכה, והעליתי בעזהש"י מאמר השני פתיל תכלת:
והוא מאשר הוספתי בברור הלכה, ואשר השבתי לגדולים ואף לקטנים אשר רצו לדעת דבר אמת, שמה בררתי כל הסימנים ודיני הצביעה וגודל חיוב קיום המצוה, והשבתי על כל הקושיות אשר שאלו, וגם מאמר הזה אחר שבעזר השי"ת הוצאתיו לאור בשנת תרמ"ח, הפיצותיו בכל קצוי תבל, וגם לכבוד הדר"ג שיחיה שלחתיו, ובעזהש"י נתקבל בכל העולם, וכל רואיו שבחוהו והללוהו:
ולכן קרבתי אל המלאכה היא עבודת הקודש, והתחלתי בעבודת התכלת להוציאה לפועל כדת של תורה, כאשר ביארתי במאמר פתיל תכלת, שיהיה בתכלית ההכשר, באופן שהיה ביכולת גם בימים הקדמונים לצבוע, וכאשר נוכל לשער ולהחליט בטח שבאופן זה צבעו בימים ההם, אף שביארתי כהלכה שבכל אופן שהוא צבוע הוא כשר, אך שיהיה הצבע מן הדם בלא הוספת צבע אחר, אכן זה היה המובחר אצלי הדרך הברור שבאופן זה נצבע התכלת בימי דור המדבר וחכמי הש"ס, הכל ביארתי במאמרנו:
ובעזהש"י ביום ראשון דחנוכה שנת תרמ"ט, אחר הרבה נסיונות ובדיקות ביגיעה רבה, עלה בידי בעזהש"י לצבוע היורה הראשונה ובזמן קצר לבשו איזה אלפים מישראל תכלת בציציותם, אכן מעט אשר הכינותי הצבע לאשר לא היה בידי הרבה דם חלזון, כי לא כאשר דמיתי כן היה אנכי דמיתי תחלה, כי במשקל אחד של דם חלזון, אוכל לצבוע כמה משקלים ציצית, אכן לא כן עלה הבחינה, כי נצרך דם חלזון כמעט יותר ממשקל הציצית, שעד הנה היה נצרך כפלים ממשקל הציצית, אכן עתה כאשר הורגלתי בצביעה יעלה פחות מכפלים:
ובראשית שנת תר"ן, התחלתי לצבוע מהדם אשר הבאתי ממקומו, ובעזהש"י הרבה אלפים מישראל הטילו תכלת בבגדי ציציותם, וכהיום יותר משנים עשר אלף מישראל כבר לבשו תכלת, ובעזהש"י בכל יום מוסיפים והולכים ומחבבים מאד המצוה היקרה הזאת בכל לב, וכמה ממדינות רחוקות מהרבה גלילות כבר לבשו, וכמעט בכל יום יגיעונו מכתבים ממקומות רחוקות לשלוח להם תכלת, והרבה תופסי התורה ממדינות עסטרייך אונגרין ופרייסען וליטא, כבר לבשו ומוסיפים והולכים:
אך לאשר הענין הזה אם כי כבר היה לעולמים, אכן יען כבר כמעט נשכח מכל העולם, אף שבכל יום יזכירו אותו שלש פעמים, ולזה רוב העולם עדיין לא לבשו ולא ידע ישראל עוד איך לפנות, ועם כי בעזהש"י בכל יום יוסיפו להטיל תכלת אך היוחל ארץ ביום אחד והיולד גוי בפעם אחת:
וידוע כי בכל דבר יתרבה קנאה, ומהקנאה תצא שנאת חנם, ורבים היום המתחסדים כן המתפרצים כן בכל דבר שבקדושה יצר לב האדם יסיתנו להרחיק ולדחות מדחי אל דחי, יש מהקטנים שיאמרו אראה מה יעשו הגדולים, והגדולים יש שישיבו הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הן, והיה כי אראה רבים מעדת ישראל ילבשו גם אנכי אלבש, וכל אלו הם דחיות ותרדמת התרשלות ועצלות לקיים מצוה:
ואנכי מצדי, יען כי התחלתי במצוה, חובה עלי להתאמץ בכל יכלתי לגמרה, שתתקבל בין כל ישראל ולהוציאה לפועל בשלימות, להשתדל כפי כחי שכל ישראל יקיימו מצות ציצית כמאמרה:
ולכן מחויב אני לגלות אמתתה, ולהוציא לאור גלוי לכל ישראל, שמה שיש עדיין התרשלות הוא רק מפני שאין מניחים לישראל להיות כל אחד בדעתו השלמה, וכמו שמצינו בענין כזה במסכת פסחים (סז.) שהיה ספק בדבר שהיה בו צד איסור וצד מצוה, ולא היה בידם לברר איזה ידחה, אז אמרו הנח להם לישראל, ולכן בענין זה אם יוכל להדמות לשם, היה בו מצד הנח להם לישראל, אבל לא שלא להניחם, כי רבים היום המתחסדים והמתפרצים שלא יניחו להם לישראל, וביותר שיש להם מקום לתלות באילן גדול לומר ראה הלא זה גדול הוא והכבוד תלוי בו ולא ילבש תכלת, ובזה אין מניחים לישראל, ובאיזהו מקומות רבתה מחלוקת וחלול השם, ובפרט שבאמת אין לדון כלל בדבר זה הנח להם לישראל, כיון שאין בו שום צד איסור וממילא אפילו למי שאין בו יד בחידושי תורה וספק הוא אצלו, ג"כ מחויב לקיים המצוה משום ספק, וכ"ש שבאמת הוא ודאי מצוה:
ועל כן במקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב, ואבוא לדון על השתיקה, כי מה זה שתיקה בענין זה אם יש צד איסור בענין זה, מדוע לא ירים כשופר קול להציל את ישראל מחשש איסור, ועל מי מוטל להרים מכשול מעדת ישראל והעון תלוי בגדולים, ואם הוא מצוה, מדוע לא ילבשנה, וגם ספק מצוה ג"כ מחויב, כמו שנתבאר במאמרנו, ואם כך היא המדה והדין לשתוק ולראות מה יעשה ישראל, צריך לברר טעמו בגלוי, אז יקיים הנח להם לישראל, אבל בשתיקתו הרי מונע הרבים ואינו מניח להם לישראל, ומונע רבים מלעשות מצוה, ולכן מחויב להודיע ששתיקתו לא תמנע את הרבים מלעשות מצוה, ומה גם כפי מה שנתבאר במאמר הזה עין התכלת, שיש בביטול מצות תכלת, עבירות, שתי מצות ל"ת וביטול מ"ע אין שום תירוץ להשמט ולהפטר ממצוה זו, ולכן מחויב כל מי שיש תחת ידו איזה טעם וסברא לגלותה, כמו שביארנו הכל במאמר ואין שום מקום לשתיקה:
ומתחלה דמיתי כי כנים הדברים בתשובתו אלי, כי מחמת תשות כחו מרופים עשתנותיו לעיין בהלכה זו:
אכן אחרי כן ראיתי כי באו לפני הדר"ג נ"י איזה ענינים אשר לדעתי אינם נחוצים כ"כ כענין הזה, וגם הם שמעתא דבעי צילותא יותר מענין התכלת, שבהם יש איסור חמור, ולא נמנע מלהכניס עצמו בזה ולנופף ידו, ומזה אדע כי לא מהטעם אשר השיב לי ישים יד לפיו מלהשיב בענין זה, ואנכי יען הנני בענין זה לוחם מלחמת חובה, שמצד הדין המתחיל במצוה אומרים לו גמור, וכידוע שבמלחמת חובה אין דבר שיעמוד לנגדו, ומחויב אני לעשות כל מה שביכולתי, אף שהוא נגד רצוני, ואף כי יקר כבודו אצלי, והנני מתיקר באהבתו, אכן מה יתן ומה יוסיף רצון אנוש ואהבתו נגד מצות ה' החובה על אדם:
ולכן הנני שולח בזה שני מאמרים, מאמר אחד הוא עין התכלת, בו נתבאר כל עניני התכלת ומצותה וחיובה על כל ישראל, ומאמר השני הוא על דבר השמטה, שמה נתבאר איסור השמטה גם בזמן הזה, כי הרבה מכתבים השגתי מגדולי ארץ ישראל אשר נפרץ פרצה בדבר השמטה, ולא האמנתי שכבוד הדר"ג היה המתיר עד ששלחתי לאיש נאמן מתושבי ירושלים שלא יחוס על טורח והוצאות, וישלח לי העתקה נאמנה מכתב ידו אות באות, וכאשר נתבאר במאמר על דבר השמטה אין שום צד היתר בדבר להתיר שמטה בזמן הזה:
והנני מגיש את שני המאמרים האלה לפני הדר"ג נ"י, ובשם תורת האמת הנני מציג לפניו כי יקיים והייתם נקיים מה' ומישראל, ויבאר דבריו ע"פ ד"ת הקדושה, בשני אלה הלכה ברורה כי משני אלה רבתה המכשלה בישראל ומחלוקת ומריבות וחילול השם, ויכתוב דבריו דברי תורה להלכה, וכאשר אראה כי יעמידני על האמת כי טעיתי, הנני מוכן לכוף אזני לשמוע דברי חכמים. ובדבר התכלת אם יאיר עיני בהלכה ברורה, לא רק שאסור להטיל תכלת, אך אף אם רק אינו חובה, הנני מוכן להודות ולקבל שכר על הפרישה:
גם זאת ידע הדר"ג נ"י כי הנני מקדים פני הדר"ג בזה כי הריני מקבל עלי כבוד חכמים, ולא יבוש מלומר כל הטעמים אף אם יאמר שאיני מומחה ותכלת אינה ניקחת אלא מן המומחה, ואני איני נאמן אצלו איני בוש חלילה, הכי אכריח לכל אחד שתהיה חזקתי אצלו למומחה ונאמן, הגם שהוא מילתא דעבידי לגלויי:
אך בפירוש הנני מוכן לעשות בזה כל טצדקי, כי בעזהש"י אוכל לברר הכל בפני כל, וכל מי שאינו מאמין לי מאנשי השם יוכל לבוא בעצמו אלי, או לשלוח איש אשר יבטח בו כי נאמן הוא, ואנכי אשלם שכרו ואראה לו מעשה התכלת מהחל ועד כלה, אראה לו את החלזון שלם שהוא שרוי ביין שרף (שפירט) כדי שיקיים תוארו בשלמות, בו יראה כל הסימנים שכתבנו במאמרנו, וכן אראה לו חלזון חתוך ופתוח, בו יראה את שלפוחית הדם עם דמו הצרור בתוכו ודבוק בו מתולדה, וממנו יראה תכנית הדם בטעם ומראה וריח בטביעת עינו, ומזה יוכל להכיר שלפוחית הדם אשר מונחת אצלי הרבה, שממנו אעשה את צבע התכלת, ומאלו השלפוחות אעשה בפניו את הצבע, ואראהו כל הסממנים הנצרכים להצבע, ויוכל לבדוק כל אחת בשבע חקירות ובדיקות ואצבע בפניו את התכלת, או אורהו כל מעשהו והוא בעצמו יצבע, וכל מי שאינו סומך עלי יוכל ליקח ממנו, כי אוכל ליתן לידו הרבה תכלת שיספיק לכל אלו שאין סומכין עלי על הרבה שנים, ולא יהיה הדבר פחיתות וגרעון לכבודי כי זה הוא כבודי, לבזות עצמי על כבוד שמים והתורה והמצוה ועמם אכבדה, ולכן הנני מכריז בזה ומודיע לכל ישראל, כי כל רב ומורה בעירו אם ירצו ללבוש תכלת ורק מצד שאין סומכים עלי ישלחו אלי איש אשר הוא מוחזק לנאמן, ואנכי אשלם שכרו, והוא יצבע בשביל כל בני עירו כנ"ל, וכל יחיד שירצה לראות מעשה התכלת ולצבוע לעצמו ג"כ יוכל לבוא ואראהו:
ובאם יהיה הצורך ללמד לכל ישראל את מעשה התכלת מתחלתו ועד סופו, הריני מוכן ללמד, כי לא ארצה להטמין הדבר, אדרבה ארצה כי יתפשט בכל ישראל, והיה כי אראה שיוצרכו ישראל להרבה תכלת אלמד מעשהו לנאמני ישראל, ואף כי הדבר צריך תלמוד זמן רב לא אחוס על הטורח ואלמד אנשים נאמנים:
ובאם יהיה הצורך ללמד לכל ישראל את מעשה התכלת מתחלתו ועד סופו, הריני מוכן ללמד, כי לא ארצה להטמין הדבר, אדרבה ארצה כי יתפשט בכל ישראל, והיה כי אראה שיוצרכו ישראל להרבה תכלת אלמד מעשהו לנאמני ישראל, ואף כי הדבר צריך תלמוד זמן רב לא אחוס על הטורח ואלמד אנשים נאמנים:
אשר לדעתי אחר כל אלה, אין שום טצדקי לפטור עצמו ממצוה זו, שיש בה קיום מצות עשה, ובמניעתה יש ביטול מצות עשה ועבירת שתי מצות ל"ת, כאשר ביארנו במאמר הנוכחי עין התכלת:
אכן עם כל אלה הלא רק אדם אנכי, והיה כי יורני כי שגיתי, מוכן אנכי לשמוע ולקבל דבריהם באהבה, אכן לא יבוא בגמגומים בסירוסין ומסרמיסין וחמיסין וטורמיסין, כי לא מן דין סמיכו לנא ולא בדחיית אי"ה, דישנו בעדים זוממים, וביי"א, דאחריב לבי מקדשא, ולא בלישנא קטוע, וגם לא יאמר שיש לו טעם כמוס, כי אנכי ידעתי בזה שכבר הכמוס נתגלה ונכמש, כפי אשר ביארנו בפנים ונבעו כל מצפונים, רק הכל בכתב יושר ודבר אמת בהלכה ברורה, וכאשר ביארנו כי שתיקתו מונעת רבים מלעשות מצוה ומה זו שתיקה:
ואם אחר כל אלה יחזיק בפלך השתיקה, אזי אהיה מוכרח לגלות ולהודיע לפני כל עדת ישראל ששתיקתו אין בה ממש, ואם הדבר הזה יהיה נגד רצונו, וגם שלא לרצוני הוא, אכן יען הנני לוחם מלחמת חובה, מוכרח אני לבטל כל המניעות הנמשכים משתיקתו, ואבטח כי יראו ישראל ויעידו אמתת הדברים, ובזה אין אחריות כבוד המונעים עלי עוד, כי הנני פותח בשלום וחותם בשלום, ובזה אצא בשים שלום טובה וברכה על כל ישראל:
הנני דו"ש באהבה רבה ומתיקר באהבתו, מברכו לקבל החג בדיצה וכשרות עם כל ברכותיו,
עד כאן לשון מכתבינו להגאונים הנ"ל:
•
אחר ששלחתי מכתבים הנ"ל, שלחתי להם שני המאמרים, דהיינו המאמר על דבר השמטה, ומאמר עין התכלת הנוכחי, ומתחלה שלחתים ליד ידידי הגאון האבד"ק קאוונא שיחיה, על יד בני ותלמידי היקר הרב הגדול החריף ובקי החסיד ומפורסם מוהר"ר מרדכי יוסף אלעזר שיחיה, בלוית תלמידי גיסי הרב וכו' מוהר"ר נחום שיחיה,
•
ואחר ארוכות וקצרות שנתוכחו עמו השיב להם:
אנכי כבר סייעתי הרבה בענין התכלת, כי כתבתי לק"ק זאמושטץ דיפעשע שהחיוב לקבור בתכלת מי שהלך בתכלת בחייו, וכפלתי וכתבתי להם הדברים במכתב מיוחד על הבי דואר, ובזה הראיתי גילוי דעת מפורש שדעתי מסכמת לקיים המצוה, דאי לא אחזיק התכלת למצוה לא הייתי מכניס עצמי כלל בזה, ורק שאני בעצמי יש לי מונעים מבחוץ אשר לא אוכל לקיים המצוה, כי יודע אני שדעת הרבה מההולכים לרוח העת לא יהיה רוחם נוחה ממני בזה, ויביטו עלי בפנים נזעמים, ואם כי בדבר מצוה אין להתבייש ולירא מהמתלוצצים, אבל אנכי עוסק כעת בדבר מצוה רבה הנוגע בפקוח נפש כלל ישראל, ולהפיק זממי מוכרח אנכי להראות פנים שוחקות ומסבירות לכל המפלגות, כדי שיהיו דברי נשמעין אצלם ולא יעמדו לשטן נגדי, ובענין זה שאני עוסק בו לא יעמוד נגדי אפילו חלול שבת וכ"ש ביטול מ"ע, ע"כ תורף תשובתו אשר שם בפיהם.
•
ובמכתבו אלי השיב כבראשונה שלתשות כחו אינו יכול להכניס עצמו בהלכה זו:
הנה נתבאר שדעת הגאון האבד"ק קאוונא שיחיה נוטה לדעתנו בדבר התכלת, ומשתיקתו אין ראיה כנ"ל, כי נאמנו דבריו שיחיה אצלנו ואנו דנין אותו לכף זכות, וכמו שהראה גלוי דעתו שיחיה מפורש במכתבו לק"ק זאמושטץ.
•
וזה לשון מכתבו:
ב"ה יום ב', יו"ד ניסן תר"ן קאוונא כבוד הרב הגדול המפורסם כו' כשת"מ יהודה ליב נ"י דומצ"ק זאמושטץ וכבוד הרב המופלג כו' כש"ת מ' יעקב העשיל נ"י.
אחדשה"ט, מכתבכם הגיעני במה שדרשתם ממני על דבר התכלת וכפי הדעפעשא שהיה הנני להשיב, כי כבר השבתי על ידי דעפעשא, אשר דעתי הוא דבאותו הטלית שהיה הולך הנפטר קודם מותו, דבאותו הטלית ילבשו אותו אף בעת מיתתו וקברו. ועל כן אם היה מתלבש בטלית של תכלת, היינו בציצית תכלת, כן ילבשו אותו בטלית של ציצית תכלת להניחו בקברו, זה הוא תוכן הדעפעשא שלי, ואין לי מה להוסיף עליו, ובעצם הענין של התכלת אין בכוחי להזדקק לזה מחמת רוב חולשתי, וה' ישים שלום בעדתכם, ואין בכוחי לכתוב יותר, והנני לברכם בברכת החג הק' הבא עלינו לטובה, שיחוגו אותו בחדוה וגילה ובשמחות, ונזכה לעלות לציון ברנה ולאכול מן הזבחים והפסחים ולראות בישועת ה' במהרה בימינו:
ממני ידידכם דוש"ת בלונ"ח המחכה לישועת ה'
בכלל ובפרט יצחק אלחנן החופ"ק קאוונא,
עכ"ל מכתבו
•
ובעומק פניני אמרי מכתבו מבואר ומפורש ככל מה שהתנצל בפני תלמידי יחיו הנ"ל:
והנה הגאון האבד"ק קוטנא שיחי', אחר שהגיע מכתבי הנ"ל לידו והבין ששתיקתו לא נאה ולא יאה לפי כבודו יצא קצת ממחבואו, ואם כי לא בא לפני בתשובתו, אכן לשואל אחד שהתחפש לפניו שהוא ממתנגדנו השיב בזה, ולאשר באמת לא היה לו מה להשיב תפס תשובתו בדרך אחיזת עינים, לפסוח על שתי הסעיפים, עד שבאמת אין להציל מדבריו לומר כי זו היא תשובתו ודעתו כאשר יראה המעיין העתק תשובתו במאמרנו זה, ותשובתנו בארוכה על תשובתו, ויראה ויבין כי יפה עשה הגאון מקוטנא שיחי' שלא בא בתשובה זו לפני, כי לא היה לו פה להשיב ולא מצח להרים ראש, לבא בתשובה כזו לפנינו, כי באמת לא עלה על דעתו שתגיע תשובתו אלי, כי לא ידע שהשואל לנו הוא ולא לצרינו, ומלבד תשובתנו כבר השיבו אותו למדי תלמידי חובשי בית מדרשנו הי"ו
ואחר זה שלחתי לו על יד תלמידי גיסי הרב וכו' מוהר"ר נחום שיחי' את שני המאמרים הנ"ל בצירוף תשובתנו על תשובתו עם מכתב מאתי בזה הלשון:
•
ב"ה מוצש"ק לסדר ועשו להם ציצית תר"נ פה ווארשא. אורך ימים ושנות חיים ושלום לכבוד ידידי מר חביבי הרב הגאון האמתי אביר הרועים נ"י ע"ה פ"ה כשת"מ ישראל יהושע שליט"א האבד"ק קוטנא. אחד"ש, הן זה כבר קודם חג המצות, באתי במכתבי לפני הדר"ג בארוכה על דבר השמטה וענין התכלת, ועתה הנני במכתבי זה לבא בקצרה, והנני שולח בזה שני קונטריסים, בהם נתתי חלק לשבעה היא שנת השמטה בבירור הלכתיה וגם לשמונה הם שמונה חוטי ציצית לבאר דיניהם עם התכללות התכלת, והנה אם כי אחר כתבי מכתבי הראשון ראיתי אשר השיב לזאמושטץ, ונפלאתי אשר אחר זה זמן כביר טמן ידו מלהשיב להרבה שואלים בענין זה, ורק לאלה הבאים כמתחפשים השיב, ואם אמנם בשורש דבר ראיתי אשר השיבו לו צעירי תלמידי בית מדרשנו הרובים, וראיתי כי למדי השיבו נגד דבריו, ואם כי צעירים הם בימים רכים בשנים, אכן הם אבות בחכמה, ה' עליהם יחיו ויגברו חיל, וגם אנכי בעניי הנני רוצף פה גם על דבריו, ויען כי גם מעת כתבי מכתבי עד עתה, הרבו בני ישראל ללבוש תכלת, ובעזהשי"ת בכל יום ירבה ויוסף, לכן אם יש את לבב הדר"ג שיחי' להשיב עוד בענין הזה, הנני לבקשו בזה, כי מוכן אני להוציא לאור את המאמרים ואציג דבריו ואשוה אותם לפני דברי כמשפט, ונציג כל לפני כלל ישראל אשר נודע שאף בדורותנו שהוא דור עני בתורה, אבל כל זה על הפרט נאמר ולא על הכלל, כי כלל ישראל יבינו כל, ולכן לא נאוה לפני האמת שתהיה ביישנית אף לא פחדנית, אם יש אתו דבר אמת יסלח נא להשיבני וגם אנכי לא אבוש מלהציג את האמת כאשר עם לבבי לפני כל עדת בני ישראל, ומעתה יאמר נא ישראל את כל ונוכחת, ובזה נצא בשים שלום, הנני דורש שלומו וטובו כל הימים בלונ"ח
ע"כ לשון מכתבי:
•
ואחר עיונו בשני המאמרים ובתשובתי על תשובתו, התנצל עצמו לפני גיסי הרב הנ"ל שיחי', שאי אפשר לו כלל לכנוס בעומק ההלכה לראות שמחויב לקיים מצות התכלת, מאחר שיודע ברור שאף אחר שיראה ההלכה ברורה שמחויב להטיל התכלת בטליתו ג"כ אי אפשר שיקיים המצוה, שהרי הקוצים שבכרם בית ישראל יצערו אותו ולא יניחו לקיים המצוה, כידוע, שכבר החציפו נגדו וציערו אותו הרבה מאד, וכ"ש כשיראו שהוא לובש תכלת, שידוע שמצוה זו היא על אפם ועל חמתם, יצערו אותו וירדפוהו בכל מיני רדיפות, עד שיוכרח להסיר התכלת, ולזה מוטב לו יותר שלא לכנוס לעומק ההלכה בזה ויוכל ליישר לפניו העקום לומר שאינו מחויב כלל, וקילל קללה נמרצת את אלו הקוצים שעל ידם הוא נמנע מלקיים המצוה וד"ל, ובמכתבו אלי אחר שנתן הסכמתו על דבר השמטה, סיים, ובענין התכלת קשה עלי לפלפל כי גופי חלושה ביותר:
ובעניי, אני מקבל התנצלותו בזה, כידוע שכבר סבל הרבה מגירי וחיצי חריפי גדיפי עזי פנים ופריצי דורנו, ואם כי אין זה אמתלא הגונה נגד מצות ה' ברה מאירת עינים, אבל אין אדם נתפס על צערו, ומתלא אמרי מאן דנכית מכלבא מקלא אזדעזע, ובפרט לעת זקנתו ותשות כחו, ובאמת לא אלמן ישראל ח"ו, וגם בדורנו יש הרבה גדולי תורה ויראי ה' אשר לבם חרד בקרבם לקיים מצות ה' מצות התכלת, אלא שבעוונותינו הרבים המה בשפל המדרגה, ויראים ממתפרצי ומתחסדי דורנו, כאשר השגנו בזה כמה מכתבים. ולדוגמא אציג לשון הרב הגאון הצדיק מוהר"ר עקיבא יוסף שליט"א מעיה"ק ירושלים תוב"ב, הנודע בשם בספרו הבהיר "לב העברי" ושאר חיבורים יקרים,
•
וזה לשונו הטהור במכתבו אלי:
מציון יבורך גבר בגוברין, כבוד הרב הגאון הצדיק כקש"ת מוהר"ר גרשון חנוך הרב דאיזביצא שליט"א. הקרה ה' לפני קונטרס שפוני טמוני חול, על איזה שעות בשאלה, ושמחתי על הרעיון הקדוש, ושלחו לי אח"כ קונטרס בדפוס, זה לעומת זה והשבתי כנגדו, ועתה הנה זה בא והשאלני ב' קונטרסיו היקרים וגם הנאני במעשה ידיו להתפאר לפאר ליוצרנו ית"ש, ושמחתי, כי כמה דברים אשר כוונתי מן הכתוב בקונטרס פתיל תכלת, ואין בהמ"ד בלא חידוש בס"ד:
אמנם העיקר הכל לפי רוב המעשה לזכות הרבים בס"ד, אמרתי לגלות אוזן דה"ק יחי' דברתי בענין עם גדולים דפעה"ק הגאון דבריסק נ"י, והגאון מהר"ש סלנט נ"י, והסכימו עמי בגוף ההלכה ע"פ דעת הרמב"ם ז"ל, שאין שום מקום להסתפק לפטור מחיוב קיום המצוה, דהא אפילו בלא חוט זה כשר:
אמנם, אחר חג השבועות כאשר באו הנה הקונטרסים ודברתי עם הגאון דבריסק נ"י למעשה אז אמר לי כי א"א לו עוד להתערב, כי קיבל מכתב מן מורי הוראה דווילנא, באזהרה שלא להשיב בענין זה כלל, ואמרתי לו לא אבין כזאת, ואדברה בעדותיך וגו' כתיב, כלום משא פנים בדבר להורות כהלכה, ושוב עסקתי בענין עם חכמי ספרד המכונה קהל חסידים עדת בית אל אשר הם המקובלים המכוונים רב חסיד השמ"ש זיע"א כמפורסם, ואני לומד עמהם כמה פעמים ביחד, ודברתי וראו והסכימו עמי כו' וה' אל ימנע טוב להולכים תמים, וכא"נ א"נ השמח לשמוע מן אנשי מעשה ה' עליכם יחי', וכא"נ ביו"ן בכל מילי דברכות דברים היוצאין מן הלב העברי. עקיבא יוסף.
ע"כ מלשון מכתבו הטהור אלי:
•
וממכתב זה יתברר, להמעיין בצדק בעינים פתוחות ובלב ישר שני דברים, האחד שמי שמעיין בענין זה בלי נגיעה ושנאה, ורק מביט אל נקודת מרכז האמת, רואה בירור אמתת דברינו להלכה, כי זה הרה"ג בעהמ"ח ספר לב העברי שליט"א הוא מפורסם בצדקתו וחסידותו בקצוי ארץ, ואנכי השפל לא זכיתי מעולם להיות לי שום הכירות עם צדיק זה, וזה הוא המכתב הראשון שהשגתי מאתו, כן גם אלו הגדולים שיחיו שכתב שעסק עמהם בענין זה, לא זכיתי מעולם להיות לי שום הכירות עמהם, שיהיה מקום לחשוד אותם ח"ו, שמשום נגיעה ואהבה נוטה דעתם אחר דעתי, ורק משום שעיינו בענין זה בצדק בלי נגיעה ונטיה לשום צד, רק לכוון האמת לאמיתה, ראו שהאמת כדברי, שבח ותהלה להשי"ת:
שנית, עד כמה גברה אגרופה של מטה רשע ושקר בעולם, הלא ידוע שמע הרב הגאון ר' יהושע ליב מבריסק שליט"א לצדיק וגאון מפורסם, וידוע שאין בכל המ"ץ ומ"מ דווילנא, אחד שיגיע לקרסולי הגאון הנ"ל, והם הרהיבו עוז בנפשם להעיז ולצוות על הגאון הנ"ל כמפגיע שלא יתערב להורות בדבר הלכה בענין התכלת כאשר עם לבבו, ומה יעשה הרב הגאון מבריסק שיחי', שאינו יכול לדון עם מי שתקיף ממנו שיכולין למנוע מאתו לחם חקו, ומי יודע מה שהגזימו עליו ומחויבים אנו להצדיק את הצדיק דמעיקרא ולצדד בזכותו, כמאמרם ז"ל אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו:
ועתה התבוננו נא וראו אם בארזים נפלה אש הנגיעה והקנאה המהולה בשנאת חנם מה יעשו אזובי קיר, כי עכ"פ מעתה אחר שהכרזנו ופרסמנו הדבר שאסור לשתוק, וכל היודע מחויב לחוות דעתו, והמה עדיין עומדין בשתיקתם, דעת לנבון נקל שכל שתיקתם על אדני הנגיעה והקנאה והשנאה הטבעו ואין לדון משתיקתם שהוא מנגיעה מפני כבודם המדומה:
וראיתי להזכיר כאן מה היא תכלית כבוד המדומה בעולם, כי באמת משום הכבוד לבדו לא היתה נגיעתם גדולה כל כך לעור עינים לבטל מ"ע שבתורה, וכדאיתא במס' מגילה (כד.) איכא בינייהו דעביד בחנם ופירש"י דליכא משום אנצויי אע"ג דמשום כבוד איכא יעו"ש, אלמא דמשום כבוד יכול אדם לוותר ולא אתי למינצי, וכ"ש דלא שכיח דמשום כבוד לחודא יהיה נקל בעיני האדם לבטל מ"ע, ולכן באתי לגלות בזה תכלית כבוד המדומה, כי לא על חנם ידונו בכבודם, כי תכלית הכבוד הוא לעצת ענין הרע אשר נתן אלהים לבני אדם לענות בו:
ומה נמלצו אמרי רבותינו רועי החסידים באמרם כי אף אם יצר לב האדם הרע מנעוריו, ובימי הקדם היה לפנות אל אלילי מעשה ידיהם, ואף אמנם הפצירו והרבו תפלה הבאים משבי הגולה מארץ שנער ויעתר להם ה' וימסור יצר לבבם הרע בידם והרחיקו את הצפוני וימיתוהו בחרבם ובקשתם זה תפלתם ובקשתם:
אכן שאריתו יתרה עשה ויתלבש בענין הרע אשר נתן האלהים לבני אדם לענות בו, וכמו שנדרש (רבה קהלת א) זה שיפוטו של ממון, אשר הגדיל חמדתו, אין אדם מת ובידו חצי תאותו, וזה מאמר חז"ל (ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג) על הבוטחים בו לקנות שררותם קראום אלהי כסף ואלהי זהב:
הלא הוא המתעטף במחצלים שונים, הוא היוצא והבא בראש, וגם בסוף ישסה כל כלי חמדה, ישלח פארותיו, לבגוד בגד בוגדים, שלל צבעים, רקמה רקמתים, בחכמה בגבורה באמונה ואהבה בעוז ותפארה, ובכל מדה נכונה, ובשם טוב עולה על גביהם:
כי כל אלה רק למען קנות השם טוב אשר על ידו יגבר חיל: והנה לא אדבר בזה מהנודעים בשם לאוהבי בצע מעשקות להטות משפט ולהכיר פנים במחיר אשר ברוב על אחד יכשירו ויפסילו יאסרו ויתירו:
כן לא אדבר ממעוטי תורה וגסי הרוח, באמרם כי ינוח עליהם הרוח: אכן גם על הנודעים בשם לתמימי דרך, כי גם עליהם יעבר ענין הרע הזה, כי יצר הענין הרע לא רק בחמדת ממון הטבוע בצלמי כסף וזהב ונחשת יתלבש לחמדה, כי אם לכל אשר ישים כסלו בו, בזה התלבש והתעטף יצר לב האדם לומר אלהיו למעשה ידיו, וכאשר ענו בעלי הנשים המקטרות את ירמי' הנביא (ירמי' מד) בדמותם כי יטיבו להם ושמו כסלם במלכת השמים, אמרו עשה נעשה את כל הדבר וגו' לקטר למלכת השמים והסיך לה נסכים ונשבע להם ונהיה טובים, וכן דימו שבחדלם לקטר חסרו כל והנשים המקטרות לא מבלעדי אנשיהן עשו לה כונים להעציבה:
ולכן אף כי היצר הזה בפעולת זרים האלה חלף ועבר את הפסילים: אכן התלבש בכל אשר יעלה על לב איש, לאמור, כי הוא זה הדבר אשר על ידה ימצא לו מלואת חסרונו די סיפוקו לכל אשר נפשו תערוג:
זה יאמר לזהב כסלו, ובכתם ישים מבטחו, וזה יעבוד לכשרון פעולות ידיו ועליהם ישים מבטו, זה יכרע להכשר חכמתו במשאו ומתנו, וזה במענה לשונו וחלוקת חכו, אשר על ידם יקרב נפזרים לאחדם במקנה וקנין אף יזווג זווגים, זה יסגוד לקולו הנעים כי יזמר וישיר בשירים ולוקח לבבות, וזה ישתחוה לידיו הפורטות עלי נבל ועלי כנור ינגן ביד:
ורבים כאלה העובדים לסבת כל אשר ממנה יחיה מחיה ומזון כמאמר הנביא (חבקוק א) על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו, ולא יאמר איה אלהי עושה כל אלה והוא מסבות מתהפך (עי' חובת הלבבות שער הבטחון פ"ד ופ"ה):
אכן בכל אלה ירב היצר לקנות שם טוב במדה גדושה, זאת היא לעזרתו, על כל סבתו, ממנו ימצא מחייתו:
וכן כל העולה במעלה אדומים, מנדיב המרומם, עד יורד תחתיות, מעשיר וקצין, עד פורש כפים, מגביר נכבד ושוע, עד המסכן אשר חכמתו בזויה, ממקרי דרדקי, עד יושב על כסא ההוראה, אם לא יהגה לעלות על מסילה אשר עולה בית אל, ויפנה במסילה השנית העולה גבעתה, כלם יעלו על גרם מעלות הגבהות, וידמו בנפשם כי כבודם הוא משענם, ויקרתם הוא מעוזם:
הנדיב המרומם, בקנותו שם כי גדול הוא בעשרו אף כי הליכות ביתו צופיה, הלא יוכל להגדיל עזבונו ומערבו, שפק עביטתו ישיג, באוצר העביטה לא יחסר בטחונו, יטעום טובת סחרו, וירב מרכולתו:
הפורש כפים, כי יקנה שם רצוי כי הגון הוא, על אחת שנים יוסיף לאסוף בקבצו קבץ:
מקרי דרדקי ומלמד להועיל, אם יעש שם פועל ובין פועלי עוז יתרשם וישמע שמעו, כי על תלמידיו יעשה רושם, אז חלף עבודתו משנה שכר שכיר יקח:
כל עושה מלאכה, החרש והנגר, הנפח והמסגר, צורף כסף ורוקע זהב, תופר ורצען, אורג ורוקם, וצובע צבע רקמתים, עד היוצר העושה מלאכתו על האבנים, בדחן ושדכן ורוקד רקודים, סורק וטוה ורודד רדידים, כל אלה אף אם פרי מלאכתו לא ישוה למלאכת רעהו הטוב ממנו, ואף אם מלאכת רעהו תיטב כפלים, אך אם שמו יעלה עליו ולשם טוב ונבחר יגיע הלא חלף עבודתו יקח על אחת שבעתים:
ולא רק בשם טוב ירצה האדם להתכתר, אף גם בשם רע אשר ידמה אנוש כי על ידו יגיע לעשות פרי, גם בו ישיש ויגיל כי הגיע עדהו:
המקבלים להספיק לאפסניא ולבנות ולגדור ולבנות גשרים ולתקן דרכי המדינה וקוני ממקנה המדינה, מה ינעם לו אם יקנה שם נוקם ונוטר ובעל חימה לא ישוב מפני כל, הלא ישמח בחלקו ויגיל בשמו כי הוא כלביא וכליש גבור בבהמה, וכשחל סביבות שניו אימה, ולא יביט לנזק ואבדון כסף והון רב ודי בזיון אשר יאבד על אבן הלקח בקנותו דבר האבוד, למען ידעו כי לא יעמדו נגדו כי כל אשר יקום עמו ירשיע:
אף היושב על כס המשפט ומרוה גם יורה, תופס תורה ועטוף יראה עסקן במצות ומאריך בתפלה, שונא בצע מעשקות, משוחד מעלים עיניו, גם הוא מבעלי התשובה להשיב כדת מה יעשו ישראל:
אך אם אינו איש חיל, ולא און לו להגביר חילים לבטוח בה', ויאמר בלבו כחו ועוצם ידו יעשה לו חיל, וירצה לבצר מבטח עוזו, מה יתן ומה יוסיף לו יראתו החסרה ותפלתו לא זכה, הלא יחסרו לו מעלות הדרושים לשלימותו, הלא ראשית מעלות אנוש להבחר ולעמוד בראש, כי יהיה איש חיל עשיר בדעת ואל תקצר נפשו ודעתו מלבטוח בה' עושהו, והוא לא כן עמדו, לזאת יתאמץ לבנות לו מבצרים, לבצר מבטח עוזו, וירצה לעשות לו חיל בכחו ועוצם ידו, ואף כי לא ירצה לצבור כחול כסף וזהב הטבוע בצלמי צורה:
אך חליפות עזבונו תמורת כסף והזהב, יבן לו מגדל עוז, בכבודו ייסדנו, ובגאותו יציב דלתיה, את קירותיו עשה גאוה, וצפוי ראשו גאון, ממסד עד הטפחות בתפארת השם, ובו שם מבטח עוזו, כי מה לו לכסף המנוי והצרור הצריך פקידה ושימור, אם חדשים לבקרים יגיעהו כסף תועפות וזהב תנופה, הלא כחול אסף כבוד, וכעפר חוצות גבהות, הלא זה ימציא לו טרפו במדה גדושה, ובהם ימצא מחיתו די שפוקו, וכל עיר תדרוש למנהל, הלא הוא ראשונה יחשב, כל ריב וכל מצה, הלא על ידו יבוצע:
והיה כי יגיע לקנות השם הנכבד העולה על גבי אפיקי מגיניו, יבנה לו משכנות בטוחים, ומבצרים אשר בהם יתחזק, למען יהיה בטוח על צרכיו בשפק לכל ימיו:
ולכן אף כי מלאת שפקו ישפיק לו מסת צרכיו, כבשים ללבושו, ודי חלב עזים ללחמו, אכן לחוסר אמונתו, יעוז בהותו, וירבה תוצאות ביתו, ותחת כי ישפיק באגורה אחת ליום, ירבה להרחיב גבול ביתו להגיע לצורך אדרכמוני זהב, יען לא יבטח גם על אגורת כסף, אך בזה בטח לבו בהרחיבו גבול ביתו, אף כי תרב דאגתו, אכן בגדלו שמו יבטח כי כסף תועפות לו כי יתחתן את אחד בעלי הכיס אשר יתן עיניו בו אף אם לא יתהלך במישרים:
ובזה יכבד את בניו בעושר, אשר לדעתו הוא תכלית האושר, אף אם הוא לא ביושר, את בנותיו יתן לבני חורים ואילי ארץ, ולא יביט אף אם הם מפורצי פרץ, ואף אם הרוה את הצמאה, יספק ולפני ארי יכפתנה, ירכיב ענבי הגפן בענפי החור, וארז הלבנון עם האטד, ויאחז במשל העולה בפי כסילים, מה לי ליחוס אשר הוא על בית הקברות אם בביתו יצר צרות, ויעל החוח בידו, כאשר יעלה ביד אשר יתן בכיס עיניו:
ולא ישים על לב, הלא אבינו הזקן אברהם אשר ה' אמר עליו כי ידעתיו ואהבו, ולא הזכיר לו אהבתו חלף עשר נסיונות אשר נסהו, רק למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ועל זה עוררו חכמינו ז"ל את האדם לישא בת ת"ח ואף להשיא בתו לת"ח למען ידע כי שלום אהלו, ויפקד נוהו, ואף גם לזה לא ישימו לב, כי יפרד לצאת מכללו של זקננו אב המון, ויתמכרו ליתן את הילד בהון, ואת הילדה מכרו בנדן אשר הסתו בת אתבעל אשת בל חזה שמש, הוא חמדתו יצר הממון:
כי כל אלה ימציאו לו עזבונו לבטוח בהם למצוא מנוח, לעת ייגע מכח, ואף בעת מחיתו בו תבגוד ותעזבנו, הם יעמדו לכלכלו די כבודו:
והן כל אלה לדעתו למערבו יעמדו, אך אם יקנה שם במערכתו, כי רק יחיד הוא במעלתו:
ולכן יכרע לכבודו, ויעבוד לגבהותו, ויזבח לבמת רמתו, ויקטר לגאונו, כי בהם יתרון לחלקו והליכות ביתו צופיה:
וכל אלה אם כי לא בשאט נפש יעשו זר מעשיהם, ולא בדעת וחשבון, כי לו חכמו וישכילו, הלא ראו כי לא רק לימים הבאים בעולם הנעלה לא יצדקו ולא יצליחו, אף גם במועדם ובזמנם, הלא תיטב לפניהם עצת התורה והמצוה, ללכת בנתיבותיה, לשמור עצמותיה, אז ימצאו מנוחה ומרגעה נעימות נצח:
אכן יצר לב האדם הרע מנעוריו, צופה עליו ומבקש להעבירו מדרך היושר, ומרבה עליו המון חשקות וחמדות ענין הרע, וכדלף טורד כן יערוף עליו להטותו ברוב לקחו, וימלא כל יצירי גוו באהבת שוגה, וממול ערפו כהולם פעם יהלמנו כבכשיל וכלפות, ולא יניחנו רגע בלעו רקו, עדי ידהמנו בהגרילו כאיש נדהם אשר ימשך אחר מנהיגו אשר ינהגנו, ימליך עליו מלך זקן וכסיל הוא יצרו הרע, אשר לא בגודל חכמתו יוגבר על איש להטותו, כי לא חכם הוא, אך בעוצם שקידתו יפיל חלכאים, ויעבוד בהם עבודתו פרך עדי לא יניחנו לחשב דרכיו מה יוטב לפניו, ויתאר לעיניו בשרד, כי כל אלה למערבו יעמדו אך אם יעמוד בשם הגדול שבגדולים:
ובגלל זה הדבר נאלץ להחזיק במעוזו, ואף אם יסיר מני אורח בשגגות תלמוד בהעותו, וגם כי הודע אליו אשמתו, ואף אם נפשו עליו עגומה, לא יאות לפניו להודות ולהודיע צערו לרבים כי באה המכשלה תחת ידו, ולומר דברים שאמרתי טעות הם בידי, ומעתה אתחנן כי יהיה אלהים עמדי, ויצילנו מבא בדמים והושע ידי, אכן יתעשת ויאמר הלא כל ערבותי הוא כבודי המפונק אצלי מנוער, ומכירי ליחיד בעולם יכירני, כי למדתי חכמה הרבה, והנני חכם מכל אדם, אף הרוח ינוח עלי ואנבא, ולא אוסיף לומר כי טעות טעיתי, ורוח רעיתי, ואדם הקנני מנעורי, הלא לבן אדם יחשבוני, וכגורל כל אדם גורלי, וכמשגה כל אדם אשגה, וערך עזבוני ירד עשר מעלות אחורנית, וגם בעיני אוהבי ואהובי כאדם אשר יסודו מעפר אחשב, וזה נידון יוצא לפקוח נפש, כי נידון בכבודו, ונפשו תלוי בה, וגם יצטדק כי כבודו הוא כבוד התורה מן השמים, ואיך יחלל כבוד התורה, וגם דרכי השלום ימצא בזה, וידון שמצוה לשנות:
וכן במצוה שהוא בקום ועשה, אם לא הוא יהיה המעורר ורק איש זולתו יעוררנה, יבוש לקיימה, כי יאמרו שלא הוא היה המעורר והמקיץ, א"כ יש גדול ממנו, ולא הוא הראשון שבראשונים שאין למעלה הימנו:
ואף כי בזה יכול לחרוץ משפטו, כמאמר חז"ל במס' ר"ה (כה:) אשרי הדור שהגדולים נשמעין לקטנים, אכן יען לא הכל יודעין מאמר חז"ל, ולא לכל הוא גלוי, לא לנשים ועמי הארץ, והנידון בכבודו יחפוץ להתכבד אף מפחותי ערך, וידמה לו כי מהם יחסר לו כבוד בחצרות כבודו, ולא ישוה לו שכר המצוה בנזק כבודו המדומה, ויפלס בדעתו כי כאשר יקיים המצוה אשר עוררה זולתו, יאמר דלת העם ראו כי החל לקיים מצוה אשר עוררה רעהו הגדול ממנו, הלא אז יפלח חץ הקנאה את כבודו:
ולא יפלאו בעיני עדת עם קודש דברי אלה הנאמנים, ולא תאמרו איך נאמין כזאת על פארי עדתינו הנודעים בשם לתהלה, כי ימנעו ממצות ה' חלף כבוד המדומה, אכן הביטו נא מראש מקדם מלך הראשון על ישראל בהתחלק עם ישראל מיהודה, הלא מהולל בקרא לגבור חיל, כדכתיב (מלכים א י״א:כ״ח) והאיש ירבעם גבור חיל וגו' וגבור חיל הכתוב במקרא, לא על גבורת כח נאמר כי אם בתורה, וכמו שנדרש במס' סנהדרין (קב.) תורתו של ירבעם לא היה בה שום דופי, וכל תלמידי חכמים דומין לפניו כעשבי השדה יעו"ש, ונבחר מעשרת השבטים על פי נבואת ה' על ידי אחיה השילוני, ובכל זה רשת גסות רוחו טרדתו מן העולם, כמו שאמרו חז"ל (שם קא:), ואם כן לא יתפלא כי כן יפרוץ כל לובש מעטפת תהלה, בבואו לערוך מערכתו, כי כל העולם נעשה לפניו כמישור, אם שלש אלה הנאמרים למטה יעשה לו, ויצא ויטעון ברכות בכל מידי דמיטיב ואף נקה ינקה עצמו מכל אשמה ועון:
הראשון, לבוש צדקה יעטוף בגמילות חסד להתיר כל נאסר בחרצו משפטו כי כל צרכיו המה פקוח נפש, ואף אם רק אגוזי פרך ורמוני בדן יחסר לו גם המה לפקוח נפשו יחשב, וא"כ אין לך דבר שעומד כנגדו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש:
השני, כל דבוריו הם מפני דרכי שלום, ואם כן הוא, אין לך דבר שקר שלא יורשה לדבר, ובזה אין להציל מפיו דבר אמת לעולם:
השלישי, כל צרכיו וכבודו, הוא צרכי וכבוד שמים, ועל כבודו לא ישים עין, רק על כבוד שמים. ולכן יכול לדון יחיד ולהצטדק לפני כל באי עולם בכל ענין שאינו נוגע בשום דבר, וחילול כבודו הוא חילול השם:
וכבר כתב רבינו יונה בשער התשובה (שער השלישי סי' קס) וענין שונאי השם נמצא לפעמים גם באנשים שהם עושים המצות ונזהרים מכל עבירה במעשה ובלשון, אם נפשם רעה ובקרב לבם יקשה להם, באשר חבריהם עוסקים בתורה, וירע בעיניהם בהיות בני אדם עובדים את ה' ויראים מלפניו כו' יעו"ש נעימות לשונו הקדוש:
אף יש מהם מתחפשים כי לא יהנו מכבוד התורה. ובזה יפטרו מכל משא ציבור ואומרים שאינם ערבים:
ובאמת מצינו במס' ברכות (יז:) הרוצה שלא להנות לא יהנה כשמואל, והרוצה להנות יהנה כאלישע, שבשניהם יש מדות מיוחדות ואם שניהם ביושר לבב. שניהם טובים, וכל הרוצה יבחר לו כפי מדתו ומקומו ושעתו, שלא נבחר מפי חכמים איזהו יבחר ויבור לו האדם, אכן הנהנה יהנה כאלישע שהכל ראו וידעו שנהנה, וגם שילם טובה למי שנהנה ממנו והכיר טובתו, אכן במשפט לא החניף למי שנהנה ממנו ולא הכיר פניו ושפט משפט צדק ויושר, והרוצה שלא להנות לא יהנה כשמואל שלא נהנה מאומה ותשובתו הרמתה כי שם ביתו:
אכן עתה רבו הנהנים במדה גדושה, מתחפשין עצמן שלא יהנו משום אדם, ובהחבא מטילין עצמן על הציבור בתחבולות שונות על ידי חזניהם וסופריהם, ומטילין מלאותם על בעלי בתים לכלכל עסקיו להעביטנו די מחסורו אשר כל יום יוגדל לרגל עזבונו, וגורם בזה כמה רעות כדאיתא במס' סוטה (מז:) משרבו מטילי מלאי על בעלי בתים כו' יעו"ש, ועל ידי חזניו וסופריו מכריח כל קונה כי ממנו יקנה, לרקחות, וטבחות, בנין בתים, ומנת דודים, ומתן רעים, ובכל אשר יבא לפניו יאמר הרי איני נהנה על דלת העם יעמוס אכף סבלו לישא משאו בלי שום הכרת טובה. ובכל מקום שירצו למלט משא כי רב הוא, והנוגשים אצים. חזניו וסופריו יאמרו, הלא אל יהנה אדונינו מאדם, ולמה לא תטה שכמך לישא אכף סבל משאו לחרוש חרישו ולקצור קצירו ואף כי יקר מפדיון נפשם שבעתים:
בביתו איפה ואיפה אבן ואבן גדולה וקטנה, להגדיל אשמה זולתו הקטנה עד שמי רום וכוכביהם, אם יקלע ויחטיא המטרה בשערה, יגדיל עליו סופה וסערה, ולהקטין אשמתו בהתירו לעצמו ולאחרים כל דבר נאסר ולמנוע עצמו ואחרים מכל דבר מצוה:
וזה אמרם במס' שבת (קלט.) אם ראית דור שצרות רבות באות עליו, צא ובדוק בדייני ישראל יעו"ש:
וראו מה שכתב הגאון בעל כלי יקר ז"ל בספרו אורח לחיים בהקדמתו בעמוד השלישי, כת ראשונה רועי ישראל מנסרי נסרים, שררך אגן הסהרים, אשר אגודות מוטה מתירים, המוכתרים בכל ג' זירים, אשר מעולם אנשי השם המה הגבורים, גבורי כח ורב תבואות בכח שורים, אשר למחיה שלחם אלהים לאסוף בעמרים, ולנהג את הצאן אחר המדברים, המה היו קצתם בעוכרם נטשו הצאן הנשארים, וילכו לרעות את עצמן כיקר כרים, ביותרת הכבוד וחשוקיהם כסף צורים, זהב ורב פנינים צבורים זהב סגורים, החוזר בעולם ככדורים, ומאיש לאיש מתגנדרים, שני אלה חברו בעצת נבערים, בחשבם שעל ידי הלימוד ישיגום בה תורים, ובדור שהתורה חביבה שהלומדים מבזרים,הנה עכ"פ עצם הלמוד אין לו שחרית עשה יעשה לו כנפים וסנפירים, והלמוד שט ופורח באוירים, מדלג על הרי בתרים, לבתר ולחלק כל פשט לגזרים, לעשות מעשה חדודין להתיר הקשרים, זה יקרא סיני ועוקר הרים ומשרי הקטרים וכו', ואם אמרתי אלך לי אל הר המורים, בני ציון היקרים, הממונים והמלצרים, אשר יהיה לך הזכרים החרש והמסגרים, גבורי כח העומדים על המשמרים, לחזק בדק בית ישראל כמזופף בכופרים, מסיעין על קצתם העוברים, אין עונשין אלא אם כן מזהירין ומתרים, עושין חיזוק לדבריהם וישימו בארץ משטרים, דברי חכמים כדרבונות וכמסמרים, להעמיד יתד תקועה במקום נאמן נבררים, כאשר ישאו היונק האומנים וההורים, והנה רובם אנשים מדינים סוחרים, אשר תמיד תועלת עצמם דורשין ופותרים, ובחנם על הציבור משתררים, ומקצתם אדרבה נעשו להם לצוררים, כנבואת ישעיה שריך סוררים, אשר עליהם נאמר לא תטע לך אשרים, אשר אפשיטי דספרי מזוירים, ואפן כה וכה והנה אין מתום בבשרים, מכף רגל ועד ראש והפדרים, כל עצמות וכל איברים, כלו סג יחדיו נאלחו ובהם מתעמרים, בארץ אופל ולא סדרים, ונשתעבדו המחוררים, לקבל עליהם עולם כגמל היוצא באפסרים, כי על ידי פרוטות ואסרים, יקדימו המאוחרים, וכרם ה' אשר מסר לנטורי קרתא וסנטירי"ם, ויקו לעשות ענבים וחימרים, והנה עלה כלו קמשונים ודרדרים, וכל אחד על חבירו בערמה יערים, ומלאה פני תבל שונאים וערים, ואל תופע עליו נהרים יעויין שם:
ואם ישאל השואל הכי נסך רוח עועים בכל אשר ינהו אחריהם, כי רבים הם הכי מלאו שכרון ויעצמו עיניהם אחר מתעיהם, הלא שוב תשיב לו תשובת חכמי הנגב אשר השיבו לאלכסנדר מוקדון במס' תמיד (לב.) שטנא נצח, וכמו שפירש"י ז"ל (שם) שאין ראיה מרבים, כי השטן הוא המתעה ומטעה את הרבים, ותהי האמת נעדרת יעו"ש:
ומה גם מאמר חז"ל במס' ב"ב (קסה:) רובם בגזל, וכל החפץ לעשוק ולאסוף הון ממארה, ינהו אחר מקיליהם אשר יגידו להם, כמאמר חז"ל במס' פסחים (נב:) ומקלו יגיד לו כל המיקל לו מגיד לו, וזה הוא מעשה השטן ובזה שטנא נצח:
ומעתה אחר שנתבאר כל זאת, ודאי אין לדון משתיקתם, מאחר ששתיקתם בזה הוא שלא כד"ת ולא לחכמה יחשב, ואקוה שמעתה כלל ישראל עם קודש אשר אין ידיהם אסורות בעבותות קורי עכביש, ללכת אחר ההבל, ורק עיניהם לנוכח יביטו, ולבם ברשותם לראות ולהבין מה שלפניהם, להיות חרד על דבר ה' ומצותיו, ישימו לב לקיים מצות התכלת:
ועם כל אלה לא אתפאר ולא אתהלל בזה כמפתח, כי לא מפתח אני זולתי חוגר, כי כאשר עזרני ה' עד הנה, כן הנני מתפלל וברך אכרע לפני צורי וקוני, הריני נותן הודאה על לשעבר ומתפלל על להבא, שלא יעזבני חסדו לנצח, ויזכני ויחנני להגדיל ולהרבות תורה ומצוות ובית נאמן יבנה לי בבנים ובני בנים זכרים רבים עוסקים בתורה ומצות, ונגדיל שמו הגדול הגבור והנורא שנקרא עלינו מתוך הצלחה והרוחה והרחבה, ויפרוץ גבולי וגבול זרעי בתלמידים חכמים אוהבי לקח ומקשיבים ואוהבי תורה ומצות:
ובזה אבטח בה' הרועה אותי מעודי, כי כל חכמים מביני מדע יראו ויתבוננו יבינו זאת הנרשמת ויכירו דבר אמת, ברית החותמת והפתילים, ישימו שכל ויקראו הכתוב ופתיל תכלת, על כנפי כסותם יעשו גדילים. וקראתי המאמר הנוכחי בשם עין התכלת, כי בו נתבאר בביאור מזוקק שבעתים, חיוב ומצות הטלת התכלת שהוצאנו לאורה, והוסר חשכת ענן המונעים מלקיים מצות התכלת, וזה המאמר יכלול שלשה פרטים:
הפרט הראשון סובב הולך על סדר המאמר פתיל תכלת, ובו מ"ו סעיפים: הפרט השני קצת תשובות שאינם על סדר מאמר הנ"ל, ובו ג' סעיפים: הפרט השלישי קצת ביאור בפנימיות ענין התכלת, ובו ג' סעיפים: