(תי"ז) מצות אחדות השם: שנאמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד (דברים ו' ד'). וז"ל הרמב"ם בס' המצות, מצוה ב' היא הציווי שצונו בהאמנת היחוד והוא שנאמין שפועל המציאות וסבתו הראשונה אחד והוא אמרו יתעלה שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד וברוב המדרשות תמצאם אומרים על מנת ליחד את שמי על מנת ליחדני ורבים כאלה, רוצים בזה המאמר אנחנו אמנם הוציאנו מעבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסדים והטובות על תנאי האמנת היחוד כי אנחנו מחוייבים בזה, והרבה מה שיאמרו מצות יחוד ויקראו ג"כ זאת המצוה מלכות שמים כי הם אומרים כדי לקבל עליו מלכות שמים ר"ל ההודאה ביחוד והאמנתו עכ"ל. והמובן מדבריו שמצוה זו מיוחדת אלינו דוקא משא"כ בני נח אינן מוזהרים על השיתוף וכ"כ הרמ"א בא"ח סי' קנ"ו וכבר הקשה הרמ"ז פ' האזינו בפסוק אשר חלק ה' כו' לכל העמים (דברים ד' י"ט) למה לא מנעם ה' מזה ותי' במש"ש הזהר דאתיהיבו לרברבן הם הע' שרים שהרי כל הסט"א עיקרה בעולם העשי', וכל נפשות העכומ"ז מושפעות משם ומושרשות שם ואין שם אלא ההוא נהירו דקיק מאור הקדושה שניתן שם מימי מלכי קדם, ולכן הם חייבים להאמין בבורא ית' (היא המצוה כ"ה שנת"ל) אבל השפע הבא להם הוא מבחי' האחוריים שהוא נשמת הממונים שלהם ולהיות שמשם יוצאות נשמתם לכן מותרים להכנע להם עכ"ל, וענין כניעתם להם הוא הנק' שיתוף והוא היפוך מצות האחדות וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' ע"ז (הובא במצות מילה יעו"ש) שזה הי' טעות אנוש ודורו שבימיו הוחל לקרוא בשם ע"ז ר"ל ענין השיתוף שמאמינים בבורא ית' אלא שאומרים שראוי לחלוק כבוד ג"כ למשמשיו כשמש וכירח וכוכבים וכיוצא ומזה נמשכים אח"כ לעבוד ע"ז גמורה ולשכוח על ה' ח"ו כמ"ש כחשו בה' כו' (ירמי' ה' י"ב) אבל אנחנו בית ישראל עליהם הכתוב אומר כי חלק ה' עמו (דברים ל"ב ט') ומצווים במצות היחוד לידע האמת כי הוא אחד וזולתו אין עוד וכל הנמצאים ממנו כמלאכים וכוכבים וגלגלים ויסודות כולם ממונים על פעולותיהם אין להם שלטון בעצמם ח"ו: ולהבין זה, הנה נקדים מאמר הזהר המובא במצות האמנת אלהות רפ"א והוא בוארא דכ"ה ע"א כיון דידעו פקודא דא בארח כלל (ר"ל מצות האמנת אלהות שנת') כו' כדין אוליף לון בארח פרט כו' כי הוי' הוא האלקים דא בארח פרט במלה דא כמה רזין וסתרין אית בי' (הוא מצות היחוד) ודא וההוא דקדמיתא כולא מלה חדא כו' ורזא דא אני ראשון ואני אחרון (ישעי' מ"ד ו') אני ראשון בכלל ואני אחרון בפרט, וכדברים האלה כתוב עוד בפ' תרומה (קס"א) במאמר שהובא ג"כ במצוה הנ"ל פי"א כד נפקו ישראל ממצרים לא הוו ידעי ברזא דמהימנותא כלום וכד אתא משה אוליף לון דאית אלהא עילאה בעלמא, לבתר אמר להו כי ה' הוא האלקים אי תימא מלה זעירא היא למנדע הא כתיב וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד (דברים ד' ל"ט) הכא תליא כל רזא דמהימנותא, למנדע רזא דכל רזין מגו דא למנדע סתימו רזא דכל סתימין הוי' אלקים שם מלא וכולא חד וכו' ומאן איהו ה' אחד ושמו אחד, ה' אחד שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד דא איהו יחודא חד, ושמו אחד בשכמל"ו דא איהו יחודא אחרא למהוי שמי' חד, ורזא דא ה' הוא האלקים דא כתי' כד אינון ביחודא חדא, ואי תימא כו' עד כולא חד יעו"ש כי קצרנו, וכ"כ עוד בהקדמת זהר בראשית די"ב ע"א הובא ג"כ במצוה הנ"ל רפ"א פקודא תליתאה למנדע דאית אלהא רברבא ושליטא בעלמא (היא מצות האמנת אלהות שנת') פקודא רביעאה למנדע דה' הוא האלקים כד"א וידעת היום וכו' ולאתכללא שמא דאלקים בשמא דה' למנדע דאינון חד ולית בהון פרודא עכ"ל. והמובן ממאמרי הזהר אלו שמצות היחוד היא לידע ששם הוי' הוא א' עם שם אלהים וכידוע ג"כ בספרי המקובלים ענין שילוב הוי' באד' או אד' בהוי' שהם קרוב לענין זה כי שם אד' הוא במדריגה א' עם שם אלקים, והענין כי המובן לכאורה מל' הרמב"ם בביאור מצוה זו שהיא האמונה שהוא ית' אחד ואינו מורכב משום כחניות ח"ו וכ"מ ממ"ש בחיבורו הגדול פ"א מהלכות יסודי התורה הלכה ז' אלוה זה אחד הוא וכו' ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות אלא ייחוד שאין ייחוד אחר כמותו בעולם עכ"ל, ובאמת זה נכלל במצוה האמנת אלהות לפי מה שביארנו וכמ"ש ברא"מ שגם הרמב"ם כוונתו כן ר"ל כי להאומרים שמצות האמנת אלהות היא על שאלוה ית' נמצא לבד א"כ יתכן שמצוה זו דיחוד הוא שה' ית' אחד בעצמותו ואינו כשאר כל הנמצאים שהם מורכבים מחומר וצורה עכ"פ אבל לפי משנ"ת שעל מציאות האל לא יתכן ל' אמונה כי נראה בעליל א"כ ציווי ההאמנה שבמצוה הנ"ל היא על היות מציאותו ית' מרומם ונשגב למעלה מעלה מההשגה והחכמה כמש"ש באריכות וא"כ בכלל זה שהוא ית' פשוט בתכלית הפשיטות אחר שאינו בערך כל הכחות השכליי' שיתכן לומר הרכבה או בלתי הרכבה כי אינו מערך זה וכמשנ"ת שם פ"ג בביאור עיקר הב' יעו"ש וא"כ לא יתכן לומר מצות היחוד ע"ז כי כבר נכלל ענין זה במצות האמונה הנ"ל ולזאת כוונת הזוה"ק שמצות היחוד היא יחוד הוי' ואלקים והנה הבנת ענין זה ומה שכיוונו בזה עמוק עמוק הוא ויש בו כמה פנים ופנים לפנים וכל חד מבין לפום שיעורא דילי' ואנחנו נבאר זה ע"פ הפנים העמוקים שלימדנו מיסוד הבעש"ט והה"מ נ"ע אשר אליו נגלו האלהים כידוע, רק שמתחלה צריך לבאר הפנים הנגלים בזה והוא שכוונת הזהר ע"פ פשוט וכ"ה כוונת הרמב"ם שהגם שכבר ידענו שה' ית' אחד בעצמותו פשוט בתכלית הפשיטות ממצוה שנת' בהאמנת אלהות, באה המצות היחוד לידע שאין עוד אלוה ח"ו ואין לשום א' מהנמצאים שום שלטון ח"ו זולתו כי כולם פועלים ברצונו ובמצותו ובכח שהוא ית' מאיר ושופע להם נמצא שהוא אלוה אחד ואין עוד, [לאפוקי ממ"ש המין מפלגך ולעילא דהורמיז כו' סנהדרין דל"ט ע"א כמ"ש בלק"ת בד"ה ששים המה מלכות כו' ולהוציא מזה באה המצוה הזו], ואמנם הזהר ביארו זה בענין עמוק יותר והוא יחוד שני השמות הוי' אלקים ר"ל כי שם אלקים בגימ' הטבע והוא ההארה המאירה בבחי' העלם להחיות עולמות הנפרדים שהיא מיוחדת ממש עם שם הוי' הוא ש' העצם שלמעלה מעלה מהטבע וז"ס אני ראשון ואני אחרון, וביאור הענין הוא ענין מ"ש בזהר דקודב"ה איהו סובב כלא עלמין וממלא כל עלמין, ופי' בלק"א ח"א פרק מ"ח שאין פי' שסובב מלמעלה כעיגול כי אינו בגדר מקום ח"ו אלא ר"ל שמאיר בבחי' העלם ואינו בבחי' גילוי ובחי' ממלא הוא החיות שהוא ית' מאיר בבחי' גילוי וכמו שבחי' שכל שבמדבר הוא בבחי' העלם ומקיף בחי והחיות בו בגילוי וע"ז אומר אני ראשון בחי' סוכ"ע ואני אחרון בחי' ממכ"ע ר"ל שגם החיות המאיר ממנו ית' בבחי' גילוי ע"י צמצומים הנק' ממכ"ע עכ"ז אינה בבחי' נפרד בפ"ע ח"ו אלא הוא אלקות והסובב הוא הממלא, והנה מתחלה יש להקדים ענין הסובב מהו כי אע"פ שהוא בבחי' העלם ומקיף באמת הוא המחי' את הנמצאי' ע"י הקפה זאת ביותר מבחי' החיות שמגיע אליהם מן ההארה הנק' או"פ וממכ"ע, כי ענין הסובב היינו העיגול הגדול שלמעלה מן החלל והקו וחוט שבתוכו והוא בחי' א"ס ממש ונעלה מעלה מעלה מהרשימו שבתוך החלל והקו וחוט שבו הנק' ממכ"ע, וביאור ענין א"ס היינו ע"ד שנת' במצות האמנת האלהות פ"ג שאינו ממהות חכמה כלל וכ"ש שמובדל בערך ממהות שאר הספירות ובאמת שהי' יכול להוות ריבוא רבבות ספי' שונות זמ"ז ולא י' אלו בלבד והי' מהותים אחרים שלא מעין חכמה וחסד וכו' ומה שנתהוו ממנו י' בלבד זהו לפי שהחיות המגיע להספירות מעצמות אורו ית' הבבע"ג אינו בדרך גילוי והתלבשות שתהי' הארתו ית' נתפסת בתוכיותם בגילוי כשפע העילה שמושגת להעלול, כי אילו הי' כן באמת לא היו הספי' כלל מוגדרים ומיוחדים בדבר כמו שאתה אומר ספי' החכמה שאתה נותן לה גדר שהוא מהות שכל ונבדל ממהות חסד ואין אל הש"י גדר כלל כי הוא סובל הכל להיותו הוי' פשוטה, אלא סיבת התהוותם בגדר מיוחד זהו לפי שהארת החיות המגיע להם מעצמיות אורו אינה מתגלית בהם כ"א מקיף עליהם ממעל, ור"ל שהאור והחיות הוא א"ס והוי' פשוטה ואעפ"כ הם חיים ממנו חיי הגבול (ר"ל לגבי אורו הפשוט נק' גבול ע"ש הגבלתם בגדר מיוחד) וזה נק' מקיף, והוא שענין החיות הזה המקיף נק' רצון העליון ופי' רצון הכללי הנק' בזהר רעוא דרעוין ונק' ג"כ מחשבה הקדומה דהיינו מה שעלה במחשבה לפניו לברוא כל הנמצאים דאבי"ע והסכים לזה, שמחשבה והסכמה זו הם נק' רצון שרוצה בהתהוותם ומזה גופא הם מתהוים כי הרי הוא ית' כל יכול ורצונו שרוצה בהתהוות איזה דבר יש בו היכולת הזה להיות ממנו התהוות הדבר וכמ"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו' (ישעי' נ"ה ח') (עמש"ש פי"א בשם הרמ"ק) וז"ש ג"כ כל אשר חפץ ה' עשה (תלים קל"ה ו') חפץ דייקא מיד נעשה כן, אמנם אעפ"כ מובן שהרצון שבעה"ר ית' רוצה בקיום הנמצאים אינו ענין גילוי בפנימיותם שיהיו משיגים מהות הרצון רק שהוא המשכה להיות רצויים לפניו ולפיכך אף שזה שהם רצויים לפניו הוא מספיק להתהוותם ממש מאין ליש, אבל עכ"ז אינן בערך עצם הרצון שאע"פ שהוא א"ס ממש כי ז"ס רצון הפשוט אעפ"כ יוכלו הם להיות מוגבלים במציאותם שהרי הרצון בהרצוי אינו גילוי בפנימיותו כענין עילה ועלול, וזהו הנק' מקיף שהוא מחי' ממש אלא שאינו מתגלה כנ"ל ולפיכך קרא בלק"א (פנ"א) לענין זה בשם הארה כי משל הארת השמש מכוונת לזה שמאירה את הזכוכית עד"מ אעפ"כ אינה מתגלית בתוכיותה להיות מהות הזכוכית כמהות הארת השמש כו' ונגד הארה זו נאמר השוה ומשוה קטן וגדול וכמ"ש בע"ח שמקיף לכל הארבע עולמות בשוה כי אע"פ שבהתהוותם נתהוו על הסדר תחלה אצי' ואח"כ בריאה ואח"כ יצי' ועשי' וכמי שאמר שמים נבראו תחלה (חגיגה י"ב א') אבל בעלות הרצון והמחשבה הקדומה הנ"ל הרי כולם עלו במחשבה כא' מבלי קדימה ואיחור זל"ז וכמי שאמר קורא אני אליהם יעמדו יחדיו (ישעי' מ"ח י"ג) כי המחשבה תופסת דברים הרבה כא' משא"כ ביציאתם אל הגילוי ע"י הדיבור שהוא בחי' ממכ"ע יוצאים כסדר המדריגות זא"ז כי בדיבור שמדבר איזו ענין שיש בו חלקים שונים בהכרח שיהי' לזה קדימה ע"ז כפי מעלתן, ועוד יש בפי' בשוה והוא העיקר, שאין לשום נמצא תוספת או מגרעת על חבירו גם בכמות ואיכות הארת הסובב עליו אלא לכולם בשוה ממש, ומה שהנמצאים חלוקים זה מזה וגבוהים זע"ז לאין שיעור כיתרון האצי' על הדומם הגשמי אשר רבו מלספר ולמנות המרחק זהו מחמת שינויי קבלתם מן ההארה דממכ"ע, אבל אור הסובב הוא בשוה לכולן לאצי' ועשי' כאחד ממש כי בעבור היותו מקיף ואינו נתפס ומושג למקבל כנ"ל בענין הרצון שאילו הי' מאיר בגילוי גם האצי' לא יגבילנו וכיון שמאיר ומחי' ע"י הקפה א"כ גם לעשי' יכול להאיר כן והוא ענין הרצון שרוצה בהתהוותם שרצון והארה זו הוא בשוה לכולן ומקיפתן כאחד, וז"ש דהע"ה למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם (תלים קט"ו ב') שהוא בבחי' איה שאינו מושג לנו כי על השמים כבודו של מקום ובאמת הרי כל אשר חפץ ה' עשה שהרצון הפשוט מאיר בעשי' ממש כבאצילות וכ"כ ה' מלך גאות לבש כו' אף תכון תבל בל תמוט (תלים צ"ג א') כי בחי' רצון הנ"ל סיבתו הוא מדת המלוכה וההתנשאות אנא אמלוך להיות ביטול היש שמחמת זה רצה בהתהוות העולם להיות תבל בל תמוט שיהי' התהוות העשי' גשמיות מן הרצון שרוצה ית' בו:
ב) והנה עוד יש המשכת חיות אלהות מא"ס ב"ה בעולמות על דרך ואופן אחר ממש והוא בחי' הקו וחוט הנמשך ממל' דא"ס לתוך המקום פנוי שנעשה ע"י הצמצום שהארת הקו מתלבש בכלים דאצילות ובוקעים המסך ויורדים גם בבריאה באורות הנשמה די"ס דבי"ע והארה דהארה ממנו מתלבש גם באורות נפש ורוח ובכלים די"ס דבי"ע גם שהם נבראים ואינן אלהות ממש, והארה דהארה דהארה מהקו מתלבש בכל נברא פרטי להחיותו ע"י י' המאמרות וכמ"ש הימים וכל אשר בהם ואתה מחי' את כולם וגו' (נחמי' ט' ו') וכ"ז הוא הנק' ממכ"ע שמאיר לכל חד לפום שיעורא דילי' ולא לכולם בשוה לפי שהוא בחי' חיות אלהות שמאיר ע"י הצמצום ואינו מערך עצמיות האור כמו שהוא למעלה מן הצמצום שהוא בבע"ג כמ"ש במצוה הנ"ל פ"ו ע"כ יכול להאיר בגילוי להתפס בכלי הנמצאים בחכמה שבכל א' שבה שורה אור א"ס ומהחכמה נמשך לבינה ומבינה למדות, וגם בכל עולם התלבשות אא"ס הוא בחכמה שבו ומחכמה נמשך אח"כ לשאר חלקיו וכן אפי' בכל נברא פרטי כי בכל דבר יש בחי' חכמה כמו באדם הרי יצר האדם בחכמה בסיבוב והילוך הדם שהוא חכמה נפלאה וכן בגלגלים חכמת התכונה, ולצד זה נק' החכמה ראשית שבה ראשית הגילוי וע"כ נפלאה מעלתה על שאר הי"ס ועד"ז כל הנוטל חלק בראש גדול משלמטה הימנו וכן בעולמות זה גבוה מזה ולכן נמצא ראש ורגלים באבי"ע משא"כ אילו הי' הארת הסובב לבד הרי מאיר לכולם בשוה ולא הי' בחי' התחלקות המדריגות אבל עכשיו יש בחי' התחלקות אע"פ שהסובב מאיר לכל א' בשוה אבל מצד הארת הממלא שמאיר לכל נברא לפי ערכו ימצא ההתחלקות, רק שבאמת מ"מ עיקר החיות הוא מהסובב והענין כי בכל נברא יש חומר וצורה כי גם המלאכים יש להם גוף כמ"ש הרמב"ן והצורה שהיא הנפש נמשכת מבחי' הממלא הנ"ל אבל להיות התהוות החומר ובחי' יש א"א להיות בשום אופן ע"י השתלשלות עילה ועלול כי מטבע העלול להתכלל בעילתו בביטול ולא להיות בחי' יש אלא ע"י הארת הסובב שהוא כל יכול וכן אפי' בספירות להיות התהוות החכמה בבחי' יש עד שיתמשך אח"כ ממנה החסד א"א להיות מצד הממלא בבחי' עילה ועלול שמטבע העלול להבטל בעילתו אלא ע"י הסובב הוא רצונו ית', וביותר יובן זה בעולם השפל בהתהוות דברים גשמיים כמו הבהמות מפני שור שאפי' רבוא רבבות צמצומים והשתלשלות עילה ועלול לא יועילו להיות גוף גשמי מפני שור רוחני שבמרכבה אלא נפש הבהמה לבד, אלא שזהו ע"י רצונו ית' הסוכ"ע וכל יכול להוות יש מאין ואפס המוחלט ממש וכעד"ז ממאמר יהי אור שהיא בחי' החכמה אור רוחני כמאמר איזהו חכם הרואה (תמיד ל"ב א') וכנגדו בגולם והכסיל בחשך הולך (קהלת ב' י"ד) אעפ"כ נמנע ממנה התהוות הארה גשמי' דשמש ואור אפי' ע"י רבבות השתלשלות עו"ע שז"ס הממלא אלא ע"י רצונו ית' הכל יכול שאין נמנע ממנו התהוות היש מאין ממש כי המניעה לא יתכן אלא לגבי בע"ג אבל לגבי הא"ס אין שום מניעה נמצאת ובזה סרה קושיית ולאות החוקרים על איך נתהווה גשמית מרוחני' שאין יחס ביניהם כי באמת התהוות הגשמית הוא בכח הא"ס לבד ולא ע"י השתלשלות עו"ע כנ"ל ובזה מובן מעלת מצות מעשיות שהן תכלית ירידת האדם בעוה"ז כי כחם יפה לעורר בעצמיות הא"ס לפי שמשם עיקר התהוותן כי הרי הנברא גשמי כמו דצח"מ הרי רוב ממשו הוא הגשמי' הנמשך מהסובב ובנמצאים הרוחני' הוא להיפוך שמהותו נמשך מהממלא וחומרו וישותו הוא במיעוט בו, ואע"פ שנת"ל שהסובב מאיר לד' עולמות בשוה, אבל השינוי הוא שזה מתפעל יותר מזה כי באמת אין הכוונה שהסובב מאיר שלא באמצעות הממלא חלילה חלילה אלא שהסובב מאיר ע"י הממלא וענינו הוא שהוא אור א' פשוט בבע"ג והוא כמו היולי שנותן כח ועוז בלתי מוגבל בהארה זו דממכ"ע להוציא לאור כל פעולותיה מה שנמנע מצד עצמה להוציאם אל הפועל לפי שעם היותה אלהית כבר נתצמצמה כנ"ל. לפיכך כל נברא כפי מה שצ"ל מהותו על פי המשכתו מבחי' ממלא כך מתהוה רק שמה שאין סיפוק בהארה דממלא להוות פועל זה הסובב בכחו הבבע"ג שהוא מה שרוצה שיתהווה מדברו הטוב כפי שמדבר ולכן העולם השפל שמציאותו הוא האחרון בהשתלשלו' בצמצום הארת הממלא עד שמצטרך להיות גשמי לפי מיעוט האור שיהי' ריבוי הכלי פועלת בו הארת הסובב ככה ובשאר עולם כל א' לפי ערכו, ולכן נתהוו גם דברים טמאים כמו גמל שפן וארנבת אע"פ שגופם נמשך מהסובב ואין רע יורד מלמעלה אבל באמת המשכותם מהממלא אלא שהסובב הוא כמו היולי שמצוה להיות הארת הממלא מתהוה ממנה גם הגשמי' כנ"ל, וז"ס כל אשר חפץ הוי' עשה (תלים קל"ה ו') וכתיב בדבר ה' שמים נעשו (תלים ל"ג ו') דלכאורה סתרי אהדדי ובאמת לק"מ כי בדבר ה' שהוא הממכ"ע נעשו כל הנבראים ע"י חפץ ה' הוא הסובב שרוצה בקיום דברו כנ"ל. והוא בחי' הארת העיגול הגדול לתוך הקו ולפי שבעוה"ז סיום העולמות הרי העיגול הגדול קרוב לו יותר לסיום הקו שאין ביניהם רק עיגולי א"ק כי הקו מסתיים בסיום היושר דרגלי א"ק שבוקעים עיגולי אריך ואין ביניהם להא"ס אלא עיגולי א"ק כמ"ש באגה"ק (סי' כ') וזה מורה על התהוות הגשמי' מהסובב דוקא אלא שזהו ע"י הממלא כי הארת העיגול הגדול מאיר לסיום הקו ומתלבש באצי' שבעשי' ומשם לאור הנשמה שבמל' דעשי' להוות העשי' מאין ליש כנ"ל, וז"ס מעלת מצות מעשיות שכל העולמות כלא חשיבי' לגבייהו לפי שכולן אחר הצמצום כנ"ל שאין ערוך לגבי אור הסובב שלפני הצמצום כנ"ל ולצד זה אמר האומר ארץ נבראת תחלה (חגיגה י"ב א') וכן ענין סוף מעשה במחשבה תחלה וז"ש הזהר הוי' אלקים שם מלא וכולא חד, כי הוי' הוא סוכ"ע ואלקים ממכ"ע והם מתייחדים יחוד גמור כי הסובב מאיר בממלא כנ"ל, והיינו כי גם הממלא הוא אלהותו ית' אלא שהוא מה שמאיר בצמצום כביכול והסובב הוא מה שמאיר בבחי' בלי גבול וזש"ש דכד מתייחדי' תרין שמהן אילין דא ביחודא חד, ודא ביחודא חד, כדין תרין שמהן אלין אתעבידו חד, ור"ל שבאמת גם כל א' בפ"ע מיוחדים בא"ס ב"ה ששניהם אלהות כנ"ל וז"ש ה' אחד הוא הסוכ"ע וכמ"כ שמו הממכ"ע אחד שגם הוא אלהות אלא שזהו מה שמצמצם עצמו ואח"כ הסובב מאיר בממלא ואז כתיב הוי' הוא האלקים וזהו פי' הזהר במצות היחוד ע"ד האמת בהפלאת היחוד באור וחיות הנמשך ממנו ית' בעולמות שאין עוד זולתו ב"ה הוא המאיר בבחי' סובב הוא המאיר בבחי' ממלא וגם שסובב בממלא כנ"ל: ג) וע"פ עומק יסוד הבעש"ט נ"ע בזה"ק יתפרש ענין זה ביותר הפלא ופלא בביאור ענין היחוד מלבד היחוד בשפע האלהות כנ"ל עוד זאת שאין עוד ממש אפי' בנבראים ור"ל שע"פ האמת אין הנבראים בחי' יש ודבר כמו שנראי' אנחנו בעינינו כי זהו אצלינו לפי שאיננו רואים חיות האלהות, אבל לגבי חיות אלהות המחי' אותנו אנחנו בטילים ממציאות ובבחי' אפס ממש כזיו השמש כשהוא בגוף כדור השמש כו' כמ"ש בלק"א ח"ב (פ"ג) שאילו ניתנה רשות לעין לראות כו' יעו"ש ונמצא שאין עוד שום מציאות כלל זולת מציאותו ית' וה"ז היחוד הגמור וכמאמר אתה הוא עד שלא נברא העולם ומשנברא בשוה ממש, ור"ל שכמו קודם שנבה"ע לא הי' שום מציאות זולתו כך גם עכשיו באמת בכ"ף הדמיון לפי שגם שנמצא העולם ומלואו אינו יש באמת כמו שנראה בעיני בשר שאין רואים האמת, אלא שם אין ואפס עליהם כזיו השמש כשהוא בכדור כו' וה"ז דמיון לכמו קודם שנבה"ע שאז לא הי' אפי' מציאות זה כלל אלא לא ממש ועכשיו הוא כלא, ועמ"ש במצות האמונה פ"ח, והנה מצוה זו ניתנה לישראל לפי שהם חלק הוי' ואור האחדות מאיר עליהם ולכן צ"ל בחי' אין ואפס וכמותר בעולם ולא לומר אני אלא לעשות מאני אין (עש איז ניטא קיין איך) כמ"ש יעקב קטנתי כו' (בראשית ל"ב י"א) ואומר לא מרובכם מכל העמים כו' (דברים ז' ז') כדפירש"י וזהו התולדה היוצאת ממצוה זו שבהאמנת היחוד שאין עוד מלבדו כנ"ל א"כ צ"ל האדם אין כמו שהוא באמת וזהו אמיתית החסידות ועיקר ההבדל שבין סט' קדושה לסט"א, שבסט"א ואפי' בנוגה שיש שם ג"כ תורה והכל בבחי' יש ודבר כו' ובקדושה להיפוך וכמ"ש קצת מזה במצות מילה ע"ש, משא"כ או"ה הם בחי' יש והגם שיודעים שה' ברא העולם ומחי' אותו כמבואר במצוה כ"ה אבל קרו לי' אלקא דאלקא והם יש לעצמם ור"ל שמכחישים זו הנקודה הנפלאה היוצא ממצוה זו דאחדות שאין עוד ממש כנ"ל והם פטורים ממנה לפי שהם בשרשם ג"כ בבחי' פירוד ואין אור ה' מאיר בהם בגלוי כמו שאין עוד מלבדו אלא ע"י לבושים והעלמים עד שהם נפרדים באמת, והנה יש עוכומ"ז שמכחישים בה' כמ"ש כחשו בה' ויאמרו לא הוא (ירמי' ה' י"ב) ר"ל שמכחישים ג"כ במצוה כ"ה הנ"ל אשר הם מחוייבים ג"כ בה וזה הי' ענין סנחריב מלך אשור ששלח לחרף אל חי ולכן נאמר עליו ביום ההוא יגלח אד' כו' במלך אשור את הראש ושער הרגלים וגם את הזקן תספה (ישעי' ז' כ'), והענין כי סיבת מציאת אנשים רעים וחטאים בנפשותם כ"כ זהו לפי שהקליפה מתדמית לקדושה והנה כמו שבקדושה האלהית ידוע שיש בחי' המשכה הנקראת בשם שערות כמ"ש ועתיק יומין יתיב לבושי' כתלג חיור ושער רישי' כעמר נקא (דניאל ז' ט') והיינו כשצ"ל המשכה מחכמתו ית' שאין לה חקר ותכלית להיות התהוות גילוי החכמה באבי"ע שאז צ"ל המשכה מצומצמת מאד מחכמתו ית' מבחי' חיצוניות ומותרי מוחי' כי אילו הי' מאיר עצמות חכמתו לא הי' באפשרי כלל להוות מהות החכמה דאבי"ע ונק' המשכה זו בשם שערות שהם המשכה שבפירוד ממהות המקור שמשם נמשכת שהיא המוח לפי שהם רק ממותרי המוחי' ולכן בהחתך השערה לא יכאב לו כו' ולכן יכול להיות מזה התהוות מהות חכמה אחרת שאינה ממהות מקורה ולא בבחי' השתלשלות עילה ועלול, והוא ענין שערות דיקנא דעתיקא כדי להיות התהוות חכמה דאצי' והיינו ענין התורה התלבשות חכמתו ית' בעניני' גשמיים כמו פיאה תרומות ומעשרות על ידי שערות אלו והם שערות לבנים כי הוא מקור הרחמים, ועד"ז שערות דז"א שחורות כדכתיב שחורות כעורב (שה"ש ה' י"א) צמצומים גדולים ביותר להוות בעלי גבול בבי"ע ממדותיו ית' שהם אלהות, וכן שערות דנוק' אדומי' כמ"ש ודלת ראשך כארגמן (שה"ש ז' ו') והם צמצומים גדולים יותר להוות דברים גשמיים ולומר יהי אור יהי רקיע שהם מילי' דהדיוטא. והנה הקליפה מתדמי' ג"כ להשפיע ממנה ג"כ בבחי' שערות ואז ההשפעה נמשכת בדילוג הערך בבחי' ריחוק מהמקור כנ"ל ומסתעף מזה התהוות או"ה הכופרים בה' לגמרי ואילו הי' ההשפעה נמשכת מהם בהדרגה בהשתלשלות עו"ע הי' כולם מודים במציאותו ית' דקרו לי' אלהא דאלהיא לפי שיודעים שהוא ית' מהוה אותם כנ"ל אבל מצד ששולחת ג"כ פארותיה בבחי' דילוג וריחוק הערך יצא מזה התהוות הכופרים לגמרי ואלו שאין להם חלק לעוה"ב ולכן לע"ל יגלח ה' במלך אשור את השערות שלא יצמחו עוד שערות מהקליפות שמתהוה מזה הנפרד הגמור הכופר לגמרי כמלך אשור הנ"ל ודיים להקליפות במציאות או"ה המודים בה' שלא נמשכו מן השערות הנ"ל ואלו יתקיימו כי לא נצטוו כלל על מצות האחדות מטעם הנ"ל, ולנו טובה כפולה ומכופלת שנצטוינו במצוה זו להיות לנו לע"ל פנימיות גילוי אלהותו ית' כמ"ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו כו' (ישעי' כ"ה ט') וכמ"ש במצוה ט' ע"פ עין בעין יראו (ישעי' נ"ב ח') שהמתן שכר הוא מדה כנגד מדה ע"ש: