תנור תחלתו טפח. פי' הרמב"ם כשהתחיל לעשות בו ד' טפחים אף ע"פ שסופו להוסיף עליו מ"מ בד' טפחים בגדול וטפח בקטן סגי ואם כבר נגמר ונשבר ונשתייר בו ד' או רובו נמי סגי. וקשה לפ"ז מאי פריך הש"ס רובו דטפח למאי חזי הא לא מיירי בתנור שכולו טפח אלא בתנור קטן של איזה טפחים ומשהתחיל לעשות בו טפח מקבל טומאה מפני שראוי לבנות ואם כבר נגמרו איזה טפחי' ונשבר ונשתייר רובו נמי מקבל טומאה ולא מיירי כלל מרובו דטפח אלא ע"כ פשיטא להש"ס דא"א להחמיר בשיוריו יותר מתחלתו וכמ"ש תוס' ליישב קו' ר"ת וכיון דתחלתו סגי בטפח א"א לומר דבשיוריו בעי רובו של איזה טפחים וע"כ רובו דטפח קאמר ומש"ה פריך למאי חזי. וא"כ מוכח דלא כרמב"ם. וי"ל דס"ל דהמקשן לא אסיק אדעתיה הך פירושא והיינו דקמתרץ הש"ס וה"פ של חכמים בד"א בגדול פי' תנור שכולו ט' טפחים אזי תחלתו ושיריו ד' אך קטן פי' שכולו ז' תחלתו טפח ושיריו ברובו של ז' דשיריו קיל מתחלתו וכר"ת. והא דקאמר שיריו אגדול קאי פי' גדול יותר מטפח שהוא ז' טפחים ולעולם היינו קטן דאמרי רבנן וכהרמב"ם כנ"ל:
ושיריו ברובו פירש"י ומקשה בהעור והרוטב כו' רצה בזה דאל"ה הו"ל לשנויי כי קחשיב מה שהוא לעולם טפח משא"כ דשיריו סגי ברוב טפח לכן מייתי דהאי שיריו לאו ארוב טפח קאי אלא אגדול וק"ל:
המפלת מין בהמה וחיה ועוף. מה שהאריכו תוספות לאתויי ראיה דס"ס שרי' היינו משום דהומ"ל דהיכא דאיכא חזקת איסור שאינו זבוח לא מהני ס"ס וזהו פלוגתא בין הקדמונים. לכן מייתי ראיה דאמרינן ס"ס כה"ג. ומ"מ צ"ע אם שייך הכא יכול להתהפך ושם אונס חד הוא: