גמרא אלא דאתו בי תרי ואמרו לדידהו תבעתנהו באיסורא.
לפ"ז יהיה הדין דבכה"ג בעדים מעידין שתבעתנהו לבעול תהיה אסורה לכהונה שניחוש שמא נבעלה לפסולי כהונה ואף דבודקת ומזנה ואינו רוצה לבעול לפסול דהא ביותר מזה אמרי' דבנבעלה בודאי לכשר להרבה פוסקים לא חיישי' למדאפקרי' וכשרה לכהונה, מ"מ בתבעתה לפסולי' לה תאסר לכהן וזה לא מצינו:
תד"ה אי דקא טעין כו' ושמא לית ליה חזקה וכו' תמוה לי דהא בלא"ה החזקה מהני רק לענין כתובה דרבנן, אבל למ"ד כתובה דאורייתא א"נ. וא"כ בחרשת ושוטה דלית לה כתובה אא"כ כ' לה והוי חיוב דאורייתא א"נ כלל מכח החזקה. וצע"ג, ות"ל מצאתי שתמה כן הגאון בס' כתובה ושמחתי מאד שכוונתי לדעתו הגדולה.
גם יש לע'. דע"כ קושי' תוס' היה דלוקמי הברייתא בא"כ. דהא באשת ישראל ל"ש כלל החזקה דהא אינו מפסיד הכתובה דהא רשאי לקיימה דבחרשת ושוטה ל"ש רצון. ואסור לשהות בלא כתובה ג"כ ל"ש הכא דהא ר"ש ס"ל דכנסה בחזקת בתולה וכו'. יש לה מנה. ובלא"ה הא בחרשת לא תקנו כלל כתובה ואינו בכלל אסור לשהות, אע"כ דקושי' תוס' דלוקמי בא"כ דאסור לקיימה משום ס' תחתיו ושייך חזקה דא"א טורח בסעודה. ולפ"ז יש לע' בהיפוך לפי גירסתנו אי דקטעין ע"ד ה"נ ואם כן הברייתא מיירי בפ"פ וממילא גם בחרשת ושוטה מיירי כן דכייל הכל בחד בבא. ותקשי בהיפוך למה קתני דאין לה ט"ב. הא בלא"ה מה"ת להאמין להבעל בטענת פ"פ הא ל"ש חזקה. ואי דמיירי בא"כ, הא מ"מ תהי' מותרת לו מכח ס"ס. ס' מכ"ע וס' אינה תחתיו. דל"ש תי' תוס' לעיל מדלא טענה. דבחו"ש ל"ש כן. ואף אם נדחוק דמיירי בא"כ וקבל אבי' קדושי' פחות מבת ג'. מ"מ בספיקא דמכ"ע לחודיה תשתרי מכח חזקת היתר ובלא"ה הא בכה"ג פשיטא דליכא ט"ב כיון דודאי תחתיו היה ובאונס, דפיתוי דחו"ש גם אונס הוא. ואם נדחוק דאין לה ט"ב היינו באמת מה"ט גופא דאין מאמינים ליה דליכא חזקה. תקשי מה פריך הש"ס הברייתות אהדדי. הא בברייתא השניי' דמיירי בטענת פ"פ מדכייל בבבא דבוגרת. מש"ה אין לה ט"ב דאין מאמינין ליה כיון דליכא חזקה וכנ"ל והברייתא י"ל דמיירי בטענת דמים ומברר טענתו. אע"כ דהלשון אין לה ט"ב משמע דנאמן בטענתו אלא דאנן מתרצין אותה וטוענין עבורה. וא"כ תקשי כנ"ל הא באמת בלא"ה מדינא א"נ. ולזה נלענ"ד דלגירסתנו י"ל דהא דבעי' חזקה דא"א טורח כו' היינו בטוענת ברי. אבל בחו"ש דליכא ברי והוא טוען ברי והוי ברי ושמא וחזקת ממון. בלאו חזקה לא מפקי' ממונא מיניה. ובזה אמרתי דרך נכון בפירכת הש"ס רומי' דקנס אטענת בתולים. דלכאורה אינו ענין זה לזה כמ"ש מהרש"ל ומהרש"א. והיינו דפירכת הש"ס מדקתני ואין לה ט"ב דמיירי בפ"פ מדכייל בהדי בוגרת. וא"כ משמע דאין לה ט"ב משום דחזקת מכ"ע נשאת. אבל אם לא היה נשאת בחזקת מכ"ע היה הבעל נאמן אף דבפ"פ דאינו מברר טענתו. וגם בחו"ש ליכא חזקה דא"א טורח כו' מ"מ הי' נאמן. וע"כ דברי ושמא וחזקת ממון הוא נאמן. אף דלפנינו ליכא ריעותא דהא אינו מברר טענתו. וא"כ גם בקנס יהא נאמן בחו"ש כיון דהיא טוענת שמא והוא ברי. וממילא אף במודה הוי מודה בקנס. ולזה משני הא ר"ג דס"ל מכ"ע שכיח. מש"ה היה הבעל נאמן מכח ברי ושמא אם לא היינו דנין דבחזקת מכ"ע נשאת. והא ר"י דמכ"ע ל"ש מש"ה א"נ הבעל לערער היכא דליכא ריעותא לפנינו דבחזקת בתולה שלמה היא מש"ה יש קנס. ומיושב ג"כ היטב מה דהקשו האחרונים דלר"ג דחו"ש אין לה קנס. גם נערה דעלמא אמאי יש לה קנס הא כולהו חבוטי מחבטן ובזה ל"ש מדלא טענה. ומה שתירץ המהר"ם שיף דנאמנת בברי זהו מספיק קצת לענין קנס דאינו מכחישה. ומ"מ לא הוי מודה בקנס כיון דמעצמו בלא טענתו כ"ז שאינו מכחישה חייב כמ"ש המ"ל.
אך מ"מ תקשי לענין כתובה דמשמע דבלאו חזקה דא"א טורח כו' א"נ כלל, ואמאי הא לענין להפסיד מנה בלא"ה איכא חששא טובה דמכ"ע היא דכולהו חבוטי מחבטן ואף דהיא טוענת ברי הא הוי ברי וברי דהבעל מכחישה. וא"כ לענין הפסד מנה יהא נאמן מדינא. ולפי דברינו ניחא דאף דחזקת מכ"ע נשאת היינו דדעתו של אדם כן. אבל מ"מ הב"ד אין מחזיקים שום ריעותא לחוש למכ"ע. ומה דפריך הש"ס מקנס היינו כדברינו. כיון דמוכח מהברייתא דהבעל היה נאמן בטענת פ"פ ה"נ יהא נאמן לענין קנס. ואף דמודה הבעל הוי מודה בקנס. וא"כ י"ל בפשוטו דהך גופא דנאמן לענין כתובה ולקנס היינו מכח צירף ברי דהבעל ושמא דידה וכנ"ל. מש"ה נערה דעלמא דהוי ברי וברי מדינא הבעל א"נ. דאין הב"ד מסתפקים בדבר אם לא מחמת ברי ושמא דמסייע לחזקה ממון. ומיושב ג"כ היטב קושי' הרשב"א. דלא הו"מ הש"ס לאוקמי הכל כר"ג והא ר"מ והא רבנן. דע"כ הברייתא לא מתוקמא כר"מ. והיינו די"ל דמ"ש דאם מסייע להבעל ברי ושמא נאמן בטענת פ"פ בלא חזקה דא"א טורח כו' היינו כיון דמכ"ע שכיח קצת. וא"כ א"א לאוקמי הברייתא כר"מ, דא"כ תקשי כנ"ל למאי קתני ואין לה ט"ב משום דטוענין לה מכ"ע הא בלא"ה אף אם לא נטעון מכ"ע לא יהא הבעל נאמן בטענת פ"פ כיון דבחו"ש ל"ש חזקה כנ"ל. ועיקר נאמנותו לענין מכ"ע בצירוף ברי ושמא ושכיח קצת. וכיון דלר"מ מכ"ע כתובתה מאתים פשיטא דאין לה ט"ב. אע"כ דאתי' כרבנן. ומדינא ראוי להאמין הבעל בטענת פ"פ מכח ברי ושמא ושכיח קצת. וקמ"ל דמ"מ אין לה ט"ב דאמרי' בחזקת מכ"ע נשאת והוי כהכיר בה ואדעתא דהכי כתב לה. ודוק היטב בכל זה: