Chatam Sofer on Torah, Vayechi

דרוש לח' טבת תקצ"ט

ויחי יעקב, למה פ' זו סתומה מכיון שמת יעקב אע"ה נסתמו עיניהם מצרות השעבוד והק' מפורסמת הא כל זמן שא' מן השבטים הי' קיים לא נשתעבדו למצרים, כתיב אני ד' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מא"מ מהיות להם עבדים ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות, וצ"ע הא ברכות דפ' בחוקותי הם הברכות הגדולות שלע"ל שעדיין לא זכינו להם ואיך בסוף כל אלו הברכות אחר שכבר נאמר ונתתי שלום בארץ, ונפלו אויביכם לפניכם לחרב וכדומה איך אחר כל אלה מבטיח ואשבור מוטות עולכם ואיזה עול יהי' על צווארם ח"ו אז שיצטרך לשבור מוטותיהם, אבל האמת תחת היותנו עבדים לפרעה ולמלכי או"ה בעו"ה צריכים אנו להטות שכמינו לקבל עול תורה ומצות ולהיות עבדים לאלקים כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים ופירש"י שטרי קודם, נמצא אנו עבדים מכורים במוסרות התורה, ומה יעשה ישראל ואפשי בבשר חזיר והלוך בבתי טרטיאות ובקציצת פאת ראש וזקן אבל מה יעשה והתורה אוסרתה והוא יהודי כשר ואינו רוצה למרוד על אדונו ית"ש שהוא עבד נמכר לו, זהו עובד ד' כל ימיו והוא לו עול על צוארו אך הוא יהודי כשר, ועל עבודה זו נאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך בעירום ובצמא ובחוסר כל. אעפ"י שאמת הוא שאפי' עול התורה כבד על צוארנו היינו מחויבים לקבלו ולסבלו כי עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' לשם, אבל חלילה וחס אין זה עול כבד כ"א שמחה וחדוה אשרינו מה טוב חלקינו שלא שם חלקינו מן התועים והשוטים האלו יושבי בתי טרטיאות אוכלים ושותים בחייהם ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, והיינו בסוף כל הברכות אמר אתן לכם לב טהור לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל אני אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים והי' ראוי שתהי' עבדים לי אבל לא כן אנכי עמדי אלא לחירות עולם הוצאתי אתכם ואשבור מוטות עולכם היינו עול תורה לא יהי' לכם לעול כי לא תתאוו תאוה רעה ואולך אתכם קוממיות:

והנה כבר כתבתי במקום אחר כל זמן שא' מן השבטים קיים ומכ"ש כל זמן שיוסף קיים הי' עובדים את ה' ולא התערבו בגוים ולא למדו מעשיהם כי כך כתיב וימת יוסף ואחיו וכל הדור ההוא ואח"כ ותמלא הארץ אותם פי' כל זמן שהזקנים היו חיים לא תמלא הארץ אותם כי היו נחבאים אל הכלים ולא יראו החוצה אבל אח"כ נתמלא הארץ וישראל בראש כל חוצות ובכל בתי משתאות ושחוק ומעשי מצרים ותועבותיהם, ומ"מ הפרש גדול הי' בין חיי יעקב ובין אחר מיתתו, אע"ג דכל זמן שהי' אחד מן השבטים קיים לא נתראו החוצה אבל על כרחם ועל אפם וחמתם כי התאוו תאוה להיות ככל הגוים אך הזקנים לא הניחום ונתנו עול מנהג אבותיהם הקדושים על צוארם כעול ומשא כבד והי' כמשועבדים ליוסף ואחיו, אך כל זמן חיי יעקב שהמשיך לבם לעבודת ד' כל ימי חייו אז מנדבת לבם עבדו השי"ת ולא בשיעבוד ועול כבד לכן משמת יעקב נסתמו עיניהם מפני צרת השעבוד א' למטה כאמור שהי' עליהם עול תורה וא' למעלה דמיד נגזר עליהם שיעבוד גלות כדכתי' תחת אשר לא עבדת את ד' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אוביך כנ"ל:

עוד שם במדרש שנסתמו ממנו כל צרות פי' שחי חיי נחת והרוחה, וליישב נמי לשון נסתמו עיניהם וליישב ויקרבו ימי ישראל למות ואיתא במדרש תלה המיתה בימים מה רצונו בזה, כתיב אותי נהג ויולך חושך ולא אור ק' פשיטא דחשך ולא אור, הנה בימים האלו ובזמן הזה הועתקה התורה יונית בימי תלמי המלך ונתכבדו ישראל כבוד גדול והי' ג' ימים חשך בעולם כמו ג' ימים של מתן תורה וג' ימים שהתענו בימי אסתר כשקבלו תורה מאהבה בימי אחשורוש וליהודים היתה אורה, נתהפך אז ג' ימי חשך בעוו"הר כי עי"ז למדו יוונית ונהפכו למינות בעו"ה אשר עדיין מרקד, ואותו הכבוד שנתכבדו היינו חשך, וטובים ימי תעניות של אסתר מימי כבודו של תלמי דכתיב ונוגשיך צדקה כל ימי יסורים נחשבים כמו קיום תורה והיינו ונוגשיך נחשב לצדקה כגוי אשר צדקה עשה כן דרשו חז"ל בפ"ק דב"ב, נמצא ממ"נ או יושבים בארצם ועובדים השם ומקיימים כל התורה כולה אשר זה ישעם וכל חפץ, או ח"ו בארץ אויביהם בחשך וצרות היינו נמי כמו קיום התורה והיינו דכתי' ד' בחשך אור לי, שהחשך והצרות נחשבים כאור תורה אך רע ומר כשישראל יושבים שקטים אצל המלכיות ואינם שומרים התורה ויתערבו בגוים וילמדו כמעשיהם כמו שאנו רואים שהמלכיות בכל מדינות נותנים חיריות לישראל וע"י מתהפכים למינות בעו"ה וא"כ אין תורה ואין נוגשיך צדקה וזהו חושך ולא אור כי במקום ד' בחשך אור לי ע"י חשכת הגלות הי' כאור תורה אבל עכשיו ולא אור בעו"ה וכן הי' בימי תלמי נתמעט אור תורה וגם גלות וצרות לא הי' ע"כ היו ג' ימים חשך בעולם חשך ולא אור:

הנה כתיב פרעה שאל ליעקב כמה ימי חייך והשיב לו ימי מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים הי' ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם ורמב"ן מייתי מדרש שהאשימו חז"ל את יעקב על זה אמר הקב"ה אני הצלתיך מכל צרה ואתה משיב כן לערל הזה חייך שמספר תיבות שבפסוקים שהם ל"ג מויאמר פרעה עד מגוריהם כך ימעטו שני חייך כי יצחק חי ק"פ שנה ויעקב קמ"ז, וצריך ליישב דברי יעקב גם מה שאלתו של פרעה כמה ימי חייך ואין זה מדרך המוסר, ועוד יל"ד פרעה שאל ימי חייך והוא השיב ימי מגורי, אבל יובן בעזה"י בהקדם כי הימים שאדם חי בהם חיי גופני אוכל ושותה ועושה כרצונו והגדיל, אותן הימים שהם חיי העוה"ז כל יום ויום חולף והולך לו ותמול עבר ואיננו כי כבר מת היום ההוא ולא ישוב עוד, אך מה שעובד ה' ופועל ועושה מצות ומע"ט הם חיים וקיימים לא יעברו ולא יתבטלו לעולם, וכבר כתבנו לעיל ונוגשיך צדקה עם לבן גרת"י ותרי"ג מצות שמרתי וגם הם קיימים ולא מתים, וידוע יעקב אבינו ע"ה קרא על עצמו לא שלותי ולא נחתי ולא שקטתי כי מיום צאתו מבטן אמו הי' עשו בצדו אע"ג דאיהו לא חזי עוד אז מ"מ מזליה חזי כדכתיב בבטן עקב את אחיו וכתיב ויתרוצצו הבנים בקרבה, והנה אין שום צדיק חושב עצמו לצדיק כמאחז"ל שמשביעים האדם אפי' כל העולם אומרים עליך צדיק אתה תהי' בעיניך כרשע עיי"פ המפלת אך תולה הטובה בזכות אבותיו הצדיקי' ונבוא אל המכוון בעז"ה, פרעה ראה יעקב כנביא אלקים ואיש אלקים ונתכבד בעיניו מאוד ואמר לו כמה ימי שני חייך כמה ימים אתה דבוק באלקיך וימיך חיים וקיימים, והשיב לו יעקב אמת הוא שימי קיימים אבל לא מצדקת מעשי הטובים רק ימי מגורי וצרת נפשי הם מיום בואי לעולם הם שלשים ומאת שנה והם כולם קיימים כי ימי חשך אור לי, אבל ימי שני חיי שעבדתי בהם את ד' הם מעט וגם רעים פגומים ולא השיגו ימי שני חיי אבותי כי הם היו צדיקים במעשיהם אפי' בימי מגוריהם:

ונבוא אל המכוון בעז"הי בבוא יעקב למצרים וחי חיי נחת ונסתמו ממנו כל הצרות הי' בעיניו כאלו הימים מתים כי לא היו ימי מגוריו, ובעיניו לא טוב עשה והי' כמו חושך ולא אור, אך הפסוק מעיד עליו בהיפך בין ימי מגוריו בין ימי חיי נחת כולם שוים לטובה וימי חיים המה, והיינו ויחי יעקב בארץ מצרים חיי נחת י"ז שנה, ומעתה ויהי' ימי חייו בכלל שבעה וארבעים ומאת שנה כולם שוים לחיים, אך בעיני ישראל לא כן יחשב כי ויקרבו ימי ישראל למות שבעיניו קרבו ימי י"ז שנים הללו למות כי נסתמו ממנו כל צרות:

בשלהי מסכתת כתובות איתא אמר קרנא אלו מתים שבח"ל חיים מ"ט הטריח יעקב על בניו לקוברו בא"י אלא משום גלגול מחילות ור"ח אמר אלו מתים שבח"ל חיים מ"ט השביע יוסף להעלות עצמותיו אע"כ משום צער גלגול מחילות ויל"ד במאי פליגי מ"ט לא יליף ר"ח מקרא קמא דיעקב ונ"ל דהרא"ם הקשה, הא פירש"י טעם אחר שלא יהי עפרו כנים ושלא יעשהו ע"ז ותי' מורי בהפלאה פ' זו, דבלא"ה ק' מה צורך להשביע הרי הקב"ה הבטיחו ואנכי אעלך גם עלה, ולא חטא בנתיים שירא שיגרום החטא אפי' כי בוירא וייצר פירש"י שמא יגרום החטא כ' רמב"ן שאחר שהבטיחו הקב"ה חטא שכרת ברית עם לבן אבל הכא אחר ההבטחה לא חטא שיגרום החטא וע"כ צ"ל שחשב אעלך גם עלה לזמן תחיית המתים, והשתא אי סלקא דעתא כל מתי ח"ל עומדים בלי צער גלגול מחילות א"כ אכתי ק' מה צורך להבטחת אעלך גם עלה הא כל מתים עומדי' אלא וודאי מיד במיתתו יעלהו וא"כ מה צורך להשביע אע"כ אין מתי ח"ל חיים בלי צער גלגול, ויש להשיב דלמא אעלך גם עלה בחיים נאמר וחטא במ"ש לפרעה ימי שני מגורי כנ"ל ולא נתקיים הבטחה זו, ומלאחר מיתה לא הובטח מעולם, ונ"ל כבר כתבתי במקום אחר כי מ"ש אעלך גם עלה כפל עליה לומר שיעלה נפרד הנשמה מן הגוף והם שני עליות הנשמה בפ"ע והגוף בפ"ע נמצא הבטיחו בפי' על העליה אחר מיתה ומזה לא חטא שום חטא שראוי שיתבטל הבטחה זו וצדקו דברי מורי ז"ל בכוונת קרנא, ואמנם אחז"ל חד מנייהו מבני א"י כתרי מינן דכתיב ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, ואמר רבא חד מינן כד אזיל להתם כתרי מנייהו והיינו אעלך גם עלה כפל ולעולם בחיים נאמר וליתא לדברי קרנא וצ"ל קרנא לית ליה הא דרבא, דחד מנייהו כתרי מינן דהא כתיב בהדיא איש ואיש יולד בה אבל מה שחידש רב חד מינן כד אזיל להתם כתרי מנייהו אין לו רמז בקרא ולית ליה לקרנא הא, אבל ר"ח אית ליה ע"כ הוצרך להוכיח משבועת יוסף לאחיו והעליתם עצמותי:

כתיב כתוב לך את עצם היום הזה כי בעצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלים וכ' הראשנים אפי' הי' אפשר שיחול יו"ד טבת בשבת הי' מתענים בו דכתיב בעצם היום היינו עצומו של יום שהוא שבת עיין בב"י, ונראה כי נבוכדנאצר הי' באותו זמן כשסנחריב כבש העולם כולו והניף ידו על ירושלים וסוף נפל ובמה בטח נ"נ לעלות לכבוש ירושלים ולא ירא לנפשו כי שם תהי' קבורתו, אך כתי' ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה הגוי אשר לפניכם, והנה אפי' שישראל חוטאים מ"מ הארץ הקדושה עצמה מעכבת שלא ידרוך ערל וטמא בארמנותי' ומה תרויח להקיא את ישראל ולהביא במקומות אנשי תועבות אחרים, אך אם מחללים שבת זה הוא דבר שלא תסבול הארץ ובמקום שהמענג שבת נותנים לו נחלה בלי מצרים והמשמר שבת אין אומה ולשון יכול לשלוט בו מובן ההיפוך בהיפוך ולא תקשי מה תרויח הארץ להכניס ערל וטמא ז"א שב"נ מצווה שלא לשבות וגוי ששבת חייב מיתה וא"כ ארץ ישראל גופי' תסייעהו להקיא שונאי ישראל ולהביא גוים לתוכה וירמי' אמר אם לא תשמעו לשמור יום השבת והצתי בשערי ירושלים, והיינו דקרא אתא להורות על מה בטח נבוכדנאצר לצור על ירושלים ולא חשש שיארע לו כמו שאירע לסנחרב, ע"כ בעצם היום הזה שהוא שבת סמך מלך בבל על ירושלים פי' סמך ובטח על קדושת ירושלים עצמה שהיא העיר תסייעהו להקיא ישראל מתוכה ולהביא אותו אל תוכה, ויהי כאשר פתר כן הי' בעו"ה והארכתי קצת בתוכחה שמירת יום הקודש:

ובפ"ק דר"ה לר"ע צום העשירי הוא יו"ד טבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים ולרשב"י הוא ה' טבת שבאתה השמועה לגולה, ומסיים צום הרביעי י"ז תמוז וצום החמישי ט' באב וצום הז' ג' תשרי שבו נהרג גדלי' בן אחיקם, וצום העשירי ה' טבת ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו וק' מה תלי' זה אי כר"ע דיו"ד טבת או כר"ש דה' טבת, וכבר אמרנו בזה כמה פעמים וכעת נ"ל דכתי' על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך וכ' השל"ה יען כי אביקת המלאך עם יעקב ותקעת כף הוא רמז לחורבן ביהמ"ק ע"כ לא יאכלו בני ישראל בארבעה צומות המרומזים כאן א'ת' היינו תשעה אב ר"ת א'ת', ג'י'ד' היינו ג' תשרי י' יו"ד טבת ד' צום הרביעי י"ז תמוז היינו גי"ד ע"ש, ויל"ד מ"ט ט' באב מבואר היום א'ת' ר"ת תשעה אב, וצום הרביעי אינו רומז אלא החודש ד' שהוא צום הרביעי ולא היום י"ז תמוז, ונ"ל עפ"י מדרש צדקתך כהררי אל ומשפטיך תהום רבה הצדקות שהקב"ה עושה מפרסם היום כפרסום הררי אל, משא"כ משפטיך דינים מעלים זמנם כהעלמו של תהום רבה, עיין ברבה פ' במדבר, והנה ט"ב אעפ"י שהוכפלו בו צרות מ"מ היה יום צדקה כי בו ביום תם עונך בת ציון ונתכפרו עונות ע"י עצים ואבנים והרי על זה כתיב מזמור לאסף באו גוים בנחלתך ושר בשירים על ששפך חמתו על עצים ואבנים ע"כ כמבוא סופ"ק דקידושי' ע"כ פרסם היום ע"ד צדקתך כהררי על משא"כ י"ז בתמוז שהוכפלו בו צרות ולא נתכפרו עונו' ע"כ העלימו ולא פרסם את החדש ולא היום, ולפ"ז מוכרח דשקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו דאל"כ אכתי תקשי מ"ט פרסם יום ג' תשרי הרומז בגימ"ל דגי"ד אע"כ דגם מיתת צדיקים מכפרת כמו חורבן ביהמ"ק, אלא לכאורה ההכרח הלז אינינו דא"כ תקשי אעשרה בטבת דרמוז ביו"ד דגיד, ואיננו יום צדקה ואפ"ה פרסמו א"כ לא מוכח מידי, אך תינח אם התענית הוא ביו"ד טבת וכר"ע אך לר"ש דהתענית הוא ביום ה' טבת, ויו"ד דגיד מרמז על חודש העשירי לא על היום נמצא תמוז וטבת רמוזים רק בחודש ולא ביום, רק יום החורבן ויום מיתת צדיקים מרומז ביומו ממש מוכח דשקולה מיתת צדיקי' כשריפת בית אלקינו, והארכתי קצת בהספד הצדיק מהור"ר יחזקאל סג"ל זצ"ל שהי' אבדק"ק טרענטשין ע"כ:

ברבה פ' תולדות עובדא דקלטינס, שהי' בילדותו רועה חזירי' בטברי' והי' הילדים מתקלסים ושוב הגדיל ונעשה קיסר, ושלח לרבי שיעמוד אצלו ברומי ביום השבת וצוה להשליח שלא ימסור לו האגרת עד סמוך לשבת ממש וע"י תפלה ושם הקודש וקפיצת הדרך עמד רבי לפניו בזמנו א"ל הואיל ואלקיכם עביד לכון ניסי' אתם מתקלסים במלכא א"ל ברועה חזירי עבדי' קלנא במלכא עבדי' יקרא ע"ש וצ"ע אם תשובה זו מספקת וכי לא ידע הקיסר בעצמו שיש להשיב כן, ועוד אם הי' רוצה להרוג או לעשות שלא כדין מי הי' מוחה ומעכב בידו עד שהמציא עלילה שלא יבא הכתב לידו עד סמוך להכנסת שבת, ונ"ל הנה רגילים חכז"ל לומר כל ישראל בני מלכי' הם ואיננו גאווה וגאון ממנו אלא כשם שמלך המולך על עמו כן המליך הקב"ה כלל האומה על שבעים אומות ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שתהי' מולכת על כל האומות וכתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים פי' ישראל יהי' אלקים לגוים כמו שהיה מרע"ה אלקים לפרעה וע"כ כל א' מהאומות הנוגע בקטן שבישראל מורד במלכו, וחשב הקיסר כן עכשיו שאנחנו לא לבד נגד המלך והקיסר היושב על כסא מלכותו אלא כל עם רומי מולכת על עם ה' והנוגע בקטן שבהם מורד במלכות, ואם יאמר נא ישראל שהמלכות רק שאול בידם לפי שעה וסופו לחזור לנו כמו שהראה ר"י להגמון וידו אוחזת בעקב עשו בסופו של עשו תאחז יד יעקב ותחזור הממשלה לבעליה וע"כ רמז רועה חזיר שתחזיר המלכות ממנו למקומו מ"מ לו יהי כן מ"מ עכשיו לפי שעה עד יום החזרת הממשלה הרי הם מלכים אפי' קטניהם ולרמז זה צוה שלא למסור לו הפקידה עד סמוך לשבת וכשלא יבא ויתנצל לא יכולתי לדלג הרים ולקפץ גבעות ישיב לו הקיסר מטוך ככה א"א לכם למהר גאולה עד בוא יומו ובין כך הרומי' המולכים אפי' קטניהם והנוגע בהם מורד במלכות, ושקר נחל כי אני ד' בעתה אחישנה כל שעה ורגע זמנו ובידינו היום אם בקולו תשמעו וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי נמצא אנו המולכים ולא הם, ולרמז זה בא רבי בקפיצה ע"י שם להורות כי אין מעצור ובכל שעה ורגע מוכן להגאל וע"כ ברועי חזירי' עבידנא קלנא, ורק במלכא עבידנא יקרא והבין הקיסר ונתפייס [וכדרך שרבי ואנטינינוס ששלחו זה לזה לרמז במסכת ע"ז ע"ב יעוין שם:]

ולסיים בדבר טוב ברמז כתיב ובא הכהן אחרי הטוח הבית וראה הכהן ולא פשה הנגע וטהרו הכהן טהור הוא, הנה כבר כתבנו היום אם בקולו תשמעו ולא צריכים רק שלא להוסיף חטא על פשע כי המתאבל על ירושלים כאלו נחרבה בימיו ונתכפר כל עונות הראשונים ומיד זמנו הוא רק שלא נוסיף והנה בחדש העשירי טבת הלז יש בו ז' ימים שהזכירו דסליחות ז' עשרה בטבת היינו ה' טבת שבו באה השמועה כנ"ל יו"ד טבת שבו סמך מלך בבל ח' טבת שבו נעתקה תורה יונית ט' טבת שבו מת עזרא הסופר והמתאבל בהם זוכה ורואה בנחמה ובמדרש פ' מצורע וראה הכהן הנגע בקירות הבית היינו שהעמידו ע"ז בקירות בהמ"ק ונתץ הבית עציו ועפריו היינו חורבן ביהמ"ק ע"ש ואומר אני שלזה מסיים בטוב ואם יבוא הכהן ית"ש אחרי היטח אותיות ה'י'ט'ח' היינו ד' ימים הנ"ל ורק לא פשה הנגע והעבר הרי כבר נתכפר אז וטיהרו הכהן טהור הוא ויהפך לששון ולשמחה בב"א:

*ויחי יעקב, פירש"י למה פרשה זו סתומה שנסתמו עיניהם ולבם מצרת השיעבוד, מקשין על רש"י הא כל זמן שאחד מהשבטים חי וכש"כ כ"ז שיוסף חי לא הי' שיעבוד יש לפרש עפ"י מה שאמרו חז"ל כל המצפה על שולחן אחרים עולם חשך בעדו וכל זמן שיעקב חי שפסק הרעב בעבורו ונתברכו על ידו לא הי' הם ניזונים ממצרים אבל כשמת יעקב אמרו חז"ל שחזר הרעב ולכך אמר יוסף אנכי אכלכל אתכם וא"כ זה עצמו שהיו סמוכים על שולחן אחרים נקרא שיעבוד וסמיית עינים כי על ידי זה משועבדים לו בעבור שנהנים ממנו והי' בזה התחלת הגלות:

*ויהיו ימי יעקב שני חייו, יש לפרש עפ"י מה שאחז"ל על אורך ימים ושנות חיים וכי יש שנים שאינם של חיים אלא אלו שנים שמתהפכין מרעה לטובה וה"נ ע"י השבע עשרה שנים שחי בשלום במצרים, נתהפך לו הכל מרעה לטובה וכל ימיו הי' שני חייו שנים של חיים:

*ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, והנה במס' נזיר איתא דילפינן מכאן המפנה קבר שיטול עפר מן הקבר עמו שנאמר ונשאתני ממצרים ממצרים טול עמי, וצריך ביאור הא לא נקבר במצרים ונראה דזה הטעם דלא קבר יוסף את יעקב עד שפעל הרשיון לעלות אותו לא"י הואיל ואם יקברוהו לשעה במצרים ויפנה הקבר יהי' צריך ליטול מעפר הקבר עמו ולא רצה יעקב שיהי' מעפר מצרים במערת המכפלה וזה שביקש מיוסף דהנה רש"י פי' ושכבתי עם אבותי היינו המיתה, ומהגמרא הנ"ל נראה דמפרש ושכבתי עם אבותי היינו קבורה וזה שאמר יעקב שיעשה עמו חסד ואמת שלא יקברוהו במצרים אפי' לשעה וביאר הטעם ושכבתי עם אבותי שאז אם תשא אותי להיות קבור אצל אבותי ונשאתני ממצרים עכ"ח ממצרים תיטול עמי וזה אינני רוצה:

*ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו וכו', יש לפרש עפ"י מ"ש חז"ל כל המניח בן או תלמיד כמותו לא נקרא מת ויעקב סבר שיוסף אינו ממלא מקום אבותיו משום דחי בשלוה רוב ימיו משא"כ יעקב שרוב ימי מגורי' היו בצער וביסורין ונזדכך טפי ע"י מיהו איתא בזוהר שאם אדם מרבה בצדקה ובגמ"ח אין צריך ליסורין ובעל היסורין קרי ליה התם מרא דירכין ובעלי הצדקה וגמ"ח קרי לי' מר"א דידין וע"י הגמ"ח יוכל לבוא למדרגות כאלו קיבל יסורין וזה שאמר ליעקב כי הי' נראה לו שיוסף אינו ממלא מקומו מטעם שחי והתענג בתענוגים ועל ידי זה ויקרבו ימי ישראל למות כיון שאינו מניח בן כמותו ולכך ביקש שים נא ידך תחת יריכי רמז לו תחת היסורין דנקרא מרא דירכין ושים ידו מרא דידין ותעשה עמדי חסד ואמת שעי"ז יהי' כאלו לא מת כמו שאמרו יעקב אבינו לא מת וגו' כיון שימלא מקומו ע"י הצדקה וגמ"ח ויהי' המיתה רק שכיבה עם אבותיו ואפשר שגם מה שנאמר לקמן ויראו אחי יוסף כי מת אביהם היינו נמי בבחינה זו שאין יוסף ממלא מקומו ולכך השיב אנכי אכלכל אתכם ויהי' זה תחת זה:

*ויש לומר עוד טעם על יוסף שחנט אביו שחז"ל אמרו דשלא כדין עשה שחשד לאביו שישלט בו רימה ומשום הכי מת קודם אחיו כי למד כן מדברי אביו שאמר מתה עלי רחל בדרך פי' הרמב"ן כוונת יעקב שאמר לו בזה כיון שמתה בדרך לכן לא הי' יכול לחונטה בדרך שלא הי' לו רופאים ויש לחוש לבזיון וגילה לו אז יעקב מחנטה, אמנם חז"ל פי' בדרך היינו בדרך דלעתיד שיגלו בנ"י ויעברו בפני קברה ויתפללו אצלו ויש לפרש בזה מה שאמר יוסף הנה אנכי מת ואלקים פקד יפקוד אתכם וגו' וכ' הבעל הטורים דפקוד יפקוד רמז על ק"ץ כי פקוד בגמטריא ק"ץ דהיינו "פקוד" יפקד יחסר מן הארבע מאות שנה ולאיזה כוונה אמר להם זה שרמז להם זאת הנה אנכי מת קודם לאחים בשביל חטא שחנט את אביו וא"כ עכ"ח אין הפי' מתה עלי רחל בדרך הכוונה על מניעת החניטה כרמב"ן אלא על הדרך דלעתיד כשיעברו בדרך בגלות יתפללו על קברה שלא יהי' גאולה שלימה אלא פקד יפקוד ועי"ז הי' עוד חורבן וגלות:

מי אלה, פרש"י שאינם ראוים לברכה פי' הפלאה שראה שם אלקים מהופך מ"ם יו"ד קודם א'ל'ה':

בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ וגו' ופירש"י ולא הכנסתיה לארץ והקשה הרמב"ן וכי בחוץ לארץ נקברה, ועוד בקרא כתיב בארץ כנען, ולפע"ד אעפ"י שא"י מוחזקת להיות לנו לנחלה מאבותינו, אבל איננה מקודשת עד שקידשה יהושע בן נון ע"י כיבוש, ועזרא על ידי רשיון מלך כורש כעבואר ברמב"ם וכל זמן שלא נתקדשה אם כי חשובה וטובה יותר מארץ מצרים ושארי ארצות כי זה שער השמים, אבל מכל מקום דין ח"ל יש לו לבד ממערת המכפלה שקנאו אברהם למקנה מאדוני הארץ בני חת, ויעקב קנה מקום למזבח בשכם במאה קשיטה, והה"נ אם הי' מכניס רחל לתוך העיר בית לחם והי' קונה שם מקום קבר מאדוני העיר הי' המקום ההוא מקודש בקדושת א"י אבל עכשיו שקברה בשדה במקום הפקר לא נתקדש המקום עד בימי יב"נ שנתקדש כל א"י אבל עד אז היא בארץ כנען כמו בח"ל ומעתה צדקו דברי רש"י זצ"ל:

אשר נתן לי אלקים בזה פירש"י הראה לו שטר אירוסין ונשואין וצ"ע אין זה תי' על שאלת יעקב מי אלה שהשכינה נסתלקה כשרצה לברכם, ונ"ל דהי' ספק אם ח"ו אין תוכם כברם והטומאה מושרשת במחשבתם שרש פרה ראש ולענה ח"ו ע"כ לא יועיל אומרו קחם נא אלי, אם גם יקחם על זרועותיו בפרוש כנפי קדושתו עליהם אלף פעמים לא יועיל לטהר השרץ ח"ו, אך אם הם קדושים וטהורים כאשר הי' באמת אך יש בהם פגם קטן ומונע מבחוץ ונצוץ לא טהור מתנוצץ לזה יועיל קחם נא אלי להוציא ניצוץ ההוא וישארו כולו קודש, ואחשוב היות נישואי יוסף עם אסנת הי' ע"י שטר אירוסין וקידושין העולים בערכאות של נכרים אע"ג דבוודאי מסר יוסף לפני עדי מסירה ישראל מהגירים שנתגיירו מעבדיו ובני ביתו, ואפשר גם חתמוהו ואפשר חתם גם הוא עצמו מ"מ שבנימוסים שלה עלה בעפ"נ ויש בו יקר לאלילים כ"כ רש"י בגיטין מ"ד ע"א ע"ש וע"ש תוס' ד"ה וכותב וכו' פליג ארש"י בזה, מ"מ נראה זה הי' ניצוץ המעכב שנסתלקה שכינה עד שקחם יעקב על זרועותיו ותיקן הניצוץ ההוא, והיינו כששאל יעקב מי אלה, הנחשוד אותם לרשעים גמורים, או רק לקצת פגומים והראה לו יוסף שטר אירוסין ונשואי' ומזה הבין יעקב הפגם מעט הוא, ויאמר קחם נא ואברכם כנלע"ד:

מה שאמרתי בהספד הרב מהו' מרדכי טאסק ז"ל רבדק"ק פ"ב יום ד' י"ג טבת תקע"ד לפ"ק:

ויקרבו ימי ישראל למות כי יעקב לא מת, אבל בסילוקו של צדיק אז הנשארי' מתים כי ניטל מהם נפשם ונשמתם ממש, וכבר כתבתי במשאח"זל ת"ח שמת הכל קרוביו ופריך קרוביו ס"ד אלא אימא כקרוביו קורעי' עליו וכו' שאין התימה קרוביו ס"ד שהרי אינם קרובי משפחה שהרי מובן לכל מבין שכוונת קרוביו הוא כמו שנקרא רבו אביו כמו שאמר אלישע לאליהו אבי אבי רכב ישראל, אלא הפלא שהתפלא המקשן הוא בהיפוך קרוביו ס"ד הרי הוא עצמו מת במיתת ת"ח וכמשאחז"ל דחביב עליו כגופא, ומשני אין הכי נמי הוי כגופו שמת, אלא לענין זה הוה כקרוביו שקורעי' עליו שאין אדם קורע ומתאבל על מיתת עצמו אלא על קרוביו וא"כ ה"נ ויקרבו ימי ישראל לא איעקב שנקרא ישראל קאי כי הוא לא מת, ועוד שלא יתואר עתה בשם ישראל, אלא ויחי יעקב כמ"ש רמב"ן פ' ויגש בפסוק יעקב יעקב ויאמר הנני ע"ש, אך האי ישראל אבני שנקראו ישראל קאי שבסילוקו של יעקב מתו הם כולם, והיינו ויקרבו ימי ישראל כולם למות, ע"כ קרא ליוסף שים נא ידך תחת יריכי והק' הרא"ע אם זה לשבועה מ"ט כתיב אח"כ השבעה לי, ע"כ ע"ד דרושתינו אפרש שירך יעקב הוא כינוי על שהי' יעקב יושב בישיבה עם שבעים בניו ויושב ושונה ולומד עמהם ע"כ נקראו יוצאי יריכו ולא יוצאי חלציו, כ"א יריכו שהוא כינוי על הישיבה כי קשות מיושב ואמר ליוסף שים נא ידך תחת יריכי לומר שיחזיק ישיבתו אחר סילוקו שלא תתבטל, ויוסף יחזיק בידו לפרנס ולכלכל, ועוד בידו השולטת להכריחם שלא יפרצו גדרים, ועי"ז לא יהי' הנשארים כמתים, ולא יקרבו ימי ישראל למות, והארכתי כי הרב הנ"ל זצ"ל בחברת ש"ס דפה, והזהרתם שלא יתפרד החבילה ח"ו, ואמר ונשאתני ממצרים ולא אמר ותשאני ממצרים בלשון צווי כי ונשאתני משמע לשון בינוני כך יהי' שתשאני ממצרי', כי הקב"ה אמר ואנכי אעלך גם עלה הנה גם עלה הוא המקור, כי כמו שעוצם קדושת ארץ ישראל הקדושה לא תסבול טמאים, על כן קאה את הגוי אשר לפניכם ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, ה"נ טומאת ארץ מצרים לא תסבול תוספות קדושה יתירה ותקיא אותם, ויעקב אבינו וישיבתו כל זמן שהי' נשמתו נצמד בגופו תוכל ארץ גושן לסבלו, אך סמוך לסילוקו מן העולם נתרבה עוצם קדושתו ומצורף קדושת לימוד תורת בניו שלא תוכל הארץ לסבול אותם, מש"ה ניתן בלב פרעה ליתן רשות להוציא יעקב מארץ מצרים שלא ברצונו אלא מזלו חזי דאי אפשר לסבול אותו היינו דא"ל הקב"ה ואנכי אעלך גם עלה מאליו כי הארץ תקיא אותך ובתנאי שיוסף ישית ידו על עיניך ידו החזקה השולטת או ידו המפרנסת ומחזקת עיניך היינו עין נפש שלו, וכן אמר כאן כשתשים ידך תחת יריכי כנ"ל אז ונשאתני ממילא ממצרים כי הארץ תקיא אותך מרוב עוצם קדושה:

כתיב וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים על כן קרא שמו אבל מצרים אשר בעבר הירדן, הנה רש"י פירש עפ"י חז"ל גרן האטד שהקיפוהו בגורן כתרים סייג של קוצים הנה זקן שחי קמ"ז שנים ויגוע ויאסף וכבוד גדול עשו לו במותו ברכב ופרשים וכל חיל מצרים ומלכים אחרים הקיפו מטתו בכתרים מה זה הספד ובכי' אשרי הזוכה לכך, אך ההספד ובכיה להנשארים שחסרו הצדיק, הגם שמצרים לא איכפת להו בחיי יעקב ולימודו, אך היו מתאוננים על שלא נקבר הנביא בארצם כמ"ש רמב"ן שטען פרעה שיזכה להיות הנביא נקבר בארצו ויעקב עצמו חשש שיעשו אותו ע"ז נמצא דוה לבם, לא על מיתתו שנתבטל תורתו, אלא על שלא נקבר בארצם, אבל הוא לא צריך בכיה והספד כי אשרי מי שמת זקן ושבע ובכבוד עצום כמו זה כן הוא היום בהספד הזקן ת"ח הלז והארכתי, והיינו כי ראה יושב הכנעני אבל בגרן האטד במי שהקיפוהו מטתו כתרי' כגרן אטד, ותמהו מהו האבל ובכיה הלז, אין זה אבל על המת אלא אבל גדול למצרים לא ליעקב, למצרים דייקא ומה הי' אבלם על שלא נקבר בארצם והיינו קרא שם המקום אבל למצרים אשר בעבר הירדן דייקא על שהי' יעקב בעבר הירדן ולא נקבר בגבולם:

במס' מגילה תא חזי מה בין תקיפי ארעא דישראל לחסידי בבל דר"נ לא רצה להספיד צורבא מרבנן דתני הילכת' דאמר מאי אספידנא צנא מלא ספרא חסר, וריש לקיש תקיף דא"י הספיד ואמר ווי חסרא ארעא דישראל גברא רבא, י"ל בוודאי ר"נ בבבל דתלמוד שלהם איננו ברור ואמרינן במחשכי' הושיבני זה תלמוד בבלי א"כ אין מעליותא בצנא מלא ספרא והוא מבולבל ואינו נברר כיון שלא הי' התלמוד בבל פלפול שיכול לברר משנתו, משא"כ ריש לקיש בארץ ישראל שהי' לימודיהם זך ונקי ולא לחובלים ומפלפלים על כן אמר ווי חסרא "ארעא דישראל" דייקא חסר גברא רבא:

ועשית חסד ואמת וגו' כבר העירותי על כי מתחלה לא בקש ממנו שבועה עד אח"כ וגם דקדקתי אומרו ונשאתני ולא ותשאני, ואחז"ל אנכי אעשה כדברך אצוה ג"כ את בני לשאת עצמותי מזה אתכם, וי"ל יעקב אמר ליוסף אם תעשה עמדי חסד ואמת פי' חסד של אמת דהיינו בלי שום טעם ופנייה רק לשם ד' ית' בלי צפוי תשלום שכר אפי' שכר שמים אז בטוח אני שפרעה יתן לך רשיון ונשאתני ממצרים בלי ספק, אך יוסף השיב גם אנכי אעשה כדבריך לצוות כן כמו שאמר באמת והעליתם עצמותי מזה אתכם א"כ כבר הוא מצפה שכר מזה מדה כנגד מדה כשם שהוא ישא את אביו ממצרים יזכה גם הוא שישאו עצמותיו משם, לא היה יעקב אז עוד בטוח שיניחנו פרעה לכן אמר השבעה וכ' רמב"ן לא מפני שלא האמין ליוסף בלא שבועה, אלא כדי שעי"ז יניחנו פרעה כדכתיב עלה וקבור אביך כאשר "השביעך" (משמע בלא שבועה לא הי' נותן לו רשיון):

ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות, אחז"ל זקן ויושב בישיבה דכתיב כבדו מזוקן וצ"ב מה ענין זה שהי' זקן ויושב בישיבה שאינו יכול לראות והמפרשי' הק', למעלה כתיב וירא את בני יוסף ויאמר מי אלה והכא כתיב ולא יוכל לראות ועיין הרא"ע, ולפע"ד כלפי שאחז"ל שנסתלקה ממנו רוה"ק והתפלל יוסף וחזר עליו רוה"ק, אומר אני בזה יש ליישב כך שבהיותו עוסק בדביקות ורוה"ק נסתמו עיני הגשמיות ולא יוכל לראות דבר הגשמי' וכשקרבו הנערים אל גבולו נסתלק ממנו רוה"ק וירא את בני יוסף ויאמר מי אלה שהפסיקו רוה"ק ממנו עד שאני רואה אותם והתפלל יוסף ומיד עיני ישראל כבדו מזוקן מעיוני ברוחניות ולא יוכל עוד לראות בגשמיות וחזר לקדושתו כנ"ל וק"ל:

האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה המלאך הגואל אותי וגו' וירא יוסף כי ישית וגו' נ"ל יוסף הבין כי ברכתו של יעקב את הנערים הי' על ימי הגלות והצרות, שיהיו גם אז מבורכים ובפרט גלות עשרת השבטים מלכות יוסף הנדחים בארץ אשור שיקרא בהם שם ישראל לעולם כמ"ש רמב"ן בויקרא בהם שמי ונ"ל לאפוקי ממ"ד דעשרת השבטים אינם עתידים לחזור חס ושלום וע"כ הזכיר אבותיו ע"ש ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר והרועה אותי מעודי כאשר אמר העונה אותי בעת צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי, והיינו נמי וידגו לרוב בקרב "הארץ" כדגי' ביבשה שלא במקום חיותם, והנה איתא במדרש מרע"ה הקדים הראשים לזקנים כאמור אתם נצבים היום וגו' ראשיכם שבטיכם זקניכם ויהושע הקדים זקני ת"ח לשופטים (יהושע סי' כ"ג פסוק ב' לזקניו לראשיו ולשופטיו) שמרע"ה אמר זה על כי ראה הגלות כדמסיים שם וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה ע"כ הקדים השופטים לזקנים שצריכים לעמוד להם בהיכלי מלכי או"ה ושריהם והנה משו"ה מתחלה כשראה יוסף כי שיכל את ידיו, חישב הואיל ואפרים ת"ח כי ישב ולמד לפני יעקב ומנשה שופט ממונה על ביתו של יוסף ע"כ הקדים זקנים לשופטים ת"ח קודם אך כששמע שברכתו על ימי הגלות א"כ שופט קודם לזקן ע"כ, וירע בעיניו (כי אולי בימי הגלות השופטים לא יצליחו גם לזה) ולבסוף ברכם ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, וישם את אפרים לפני מנשה שנזכה שלא נצטרך לשתדלותם של שופטים (גם בימי הגלות) ויקדמו הזקנים לעולם:

אלקי' הרועה אותי מעודי וכו' פי' הרמב"ן לשון ריעות וחיבור דהאבות הן הן עצמם המרכבה ומ"ש המלאך הגואל היינו נמי השכינה שהיא אצל ישראל בבחינת מלאך שאין לנו שר וד' בדד ינחנו, ובזה יש להבין מה שאומרים העולם ליישב מדוע מתחילה לא הרע בעיני יוסף שסבר שימין יעקב אינו נחשב כמו שמאל שהיא נגד ימין הקב"ה כמו שאנו משתחוין בעושה שלום אחר התפילה לצד שמאל תחילה וכ"ז באיש אחר אבל באבות שהם המרכבה הימין תמיד היא חשובה, וכיון שברכם ואמר המלאך הגואל וכפי' הרמב"ן וגם אמר הרועה אותי מעודי ופי' רמב"ן לשון ריעות וחבור שהאבות הן הן המרכבה ממילא השכינה עליו ולא כנגדו וימין שלו חשוב לכן מאז הרע ליוסף על ככה:

גם הוא יגדל וגו' אין לו שחר ממנ"פ אם בלא ברכתו כך יהי' א"כ ברכתו למה ואם על ידי ברכתו אחיו הקטן יגדל א"כ הדרא קושיא לדוכתיה כי מנשה הבכור, הנה כבר הקדים יעקב קודם לזה אפרים לפני מנשה כאמרו אפרים ומנשה כראובן וכשמעון יהיו לי, ושתק יוסף כי ידע אפרים ת"ח ושימש לפני יעקב ומנשה הי' הממונה על ביתו של יוסף שר ונגיד אבל לא ת"ח ע"כ ראוי להקדים אפרים עתה אבל לענין העברת נחלת הבכורה שהי' לדורות עולם ואחכז"ל לא תהוי בעבורי אחסנתא דלמא נפקא מניה בנין דמעלי' וא"כ ע"כ צפה יעקב ברוה"ק דלעולם לא יפקו בנין דמעליא ממנשה וזה הרע ליוסף, והשיב יעקב חלילה אלא צופה אני בכל הצדיקים שיצאו משניהם ולעולם יהיו צדיקי אפרים ראוי להקדימם לפני צדיקי מנשה וק"ל, והיינו דמסיים בסוף הספר וירא יוסף לאפרים בני שלשים גם בני מכיר בני מנשה יולדו על ברכי יוסף מה גם (יהא כתוב וירא יוסף לאפרים ולמנשה בני שלשים) אלא אמר שראה לאפרים שאוחזים מעשה אבותיהם אפרים בידיהם דהיינו שלשים כאפרים (המה ממש דור אחר דור כאפרים) גם בני מכיר בן מנשה שלא הי' מנשה גדול כ"כ מ"מ יולדו על ברכי יוסף נתגדלו עפ"י דרכו ותרבותו של יוסף:

*שכם אחד על אחיך, פירש"י חלק בכורה שקנה מעשו, ומה ענין הזה לכאן ונראה דצריך ביאור איך הי' רשאי יעקב להעביר חלק בכורה מראובן והא כתיב לא יוכל לבכר ונראה לפמ"ש במקום אחר דאז היה א"י מקרי ראוי ואין הבכור יורש בראוי רק הרשב"ם הביא בפ' יש נוחלין בשם הר"ח דבכור בן בכור נוטל בראוי כבמוחזק ולפ"ז יש לומר ביעקב שקנה חלק בכורה מעשו והיה ראובן כבכור בן הבכור הי' נוטל גם בראוי מיהו יש לומר דבכה"ג אין כאן לאו דלא יוכל לבכר דדוקא במה שהקנו לו מן השמים אינו רשאי לבכר אבל מה שהוא קנה מותר ויעקב קנה הבכורה לענמו מעשו ועל ידו יגרום לו חלק בכורה מזה אין איסור להעבירו וא"כ יעקב שרק לענין חלק בארץ נתן ליוסף חלק בכורה ואז הי' א"י ראוי ויכול ליתן וזה שאמר ואני נתתי לך שכם אחד חלק בכורה והטעם אשר לקחתי מיד אמורי וא"ש:

*והא דכתבנו דא"י היה אז ראוי ואע"ג שאמרו בע"ז נ"ג ע"ב דא"י מוחזקת להם היינו נגד שאר או"ה הי' מוחזק לישראל אבל עדיין הי' מחוסר גביינא דומיא דמלוה בוודאי נגד כל העולם נקרא המלוה מוחזק ואפ"ה לענין בכור מקרי ראוי ואע"ג שאמרו בב"ב קי"ט גם לענין חלק בכורה מקרי א"י מוחזק היינו דור שבא לא"י עיי"ש:

אשר יקרא אתכם באחרית הימים, במדרש ראה שאין בשבטים אותיות ח"ט בקש לגלות להם הק"ץ, ראה שאין אותיות ק"ץ בשמותיהם ונסתם ממנו, ונראה שע"כ אין בשמותם לא אותיות ח"ט ולא אותיות ק"ץ לרמז משאחז"ל אחרונים [בחורבן בית שני] שלא נתגלה חטאם לא נתגלה קיצם ע"כ אין ח"ט ואין ק"ץ, ע"כ אמר יעקב הקבצו שיהי' שלום וקבוץ לא שנאת חנם [שגרם חורבן בית שני] וכדכתיב חבור עצבים אפרים הנח לו, חלק לבם עתה יאשמו, ע"כ הקבצו ועי"ז או ושמעו בני יעקב היינו בחינת יעקב אפס עצור ועזוב בישראל, (ויגאלו) או שמעו אל ישראל אביכם ושבת עד ד' אלקיך ושמעת בקולו:

*הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם, הנה אם אדם רוצה לקיים דברי המצווה אותו צריך שיהי' המוכיח או המצווה במדריגה גדולה בעיניו והמקבל הדברים צריך שיהי' בעיני עצמו פחות המדרגה ויעקב היא מדרגה קטנה וישראל מדרגה גדולה וזה שאמר שמעו בני יעקב אל ישראל אביכם:

*במדרש יש, שנסתלק ממנו שכינה אמר שמא יש חלילה פסול בזרעי ואמרו שמע ישראל וגו' כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, וקשה שיחשוד יעקב אבינו אותם ונראה דבכלל שם הוי' שהוא מהוה הכל והיה הוה ויהיה ומזה עצמו תבין שהשי"ת אחד יחיד ומיוחד כמ"ש החובת לבבות בשער היחוד וא"כ למה לן כפל לשון ד' אחד רק הכוונה כמ"ש החובת לבבות בשער יחוד המעשה שצריך לקבל על עצמו לעבוד ה' בלי שום פנייה דכל שיש לו פנייה בעבודתו הוא כעובד את עצמו וכשתוף הנסתר ואנו מקבלין בק"ש עול מלכות שמים וכמוסר מודעה שלא יעשה הכל אלא למען שמו ולבטל כל מחשבה זרה לתועלת עצמו וזה הכוונה ד' שהוא מהווה הכל והוא אחד הוא ג"כ אלקינו ד' אחד שגם אצלינו הוא אחד בכוונתינו ואלקינו דרישא דקרא קאי ג"כ על אלקינו אחד בלי שום פנייה וזהגורם השראת השכינה וכשראה יעקב שנסלק חשש על עבודתם אם היא עבודה זכה והשיבו כשם שאין בלבך אלא אחד שקודם מיתה בוודאי אין לאדם פנייה כך אין בלבנו אלא אחד בלי שום פנייה וע"ז אמר יעקב בשכמל"ו שעבודה זו בלי שום פנייה היא עומדת לעד שאין אהבה תלוי בדבר ויראת ה' טהורה עומדת לעד:

הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו וכו', הזכיר פה ב' שמות בני יעקב וישראל אביכם כי עתה הוסיף עליהם ב' שבטים מנשה ואפרים ונעשו בכלל י"ד שבטים כדאיתא בטור ש"ע או"ח לענין י"ד תפירות שבתפילין, והנה ידוע כל שבט יונק מהוי' אחד וי"ב הוי' בגמטריא שי"ב, ואמנם י"ד הוי גמטריא שס"ד כמו השטן שס"ד ימים אית ליה רשות לאסטוני וא"כ ח"ו נמשך עליהם כחו של ס"מ ע"כ הזכיר עליהם ב' שמותיו יעקב וישראל גמטריא תשכ"ט כמו קר"ע שט"ן, והיינו יעקב מלא וי"ו וכבר כ"כ מורי זצ"ל לעיל בפ' וישלח:

ראובן בכורי אתה, נראה אעפ"י שבלשון קנתור אמר מ"מ מרומז בהם ברכה כדכתיב בסוף איש אשר כברכתו ברך אותם, והנה אי' במדרש ומייתי לי' בסליחה דצום גדליה, אמר הקב"ה לראובן אתה פתחת בתשובה תחלה חייך בן בנך פותח בתשובה תחלה שאמר הושע בן בארי שובה ישראל, נראה אעפ"י שנטלה בכורה מראובן על שחטא מ"מ נעשה בכור לתשובה והתחיל בתשובה תחלה והוא חשיב יותר מצדיק כי מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד נמצא צדיק מוקדם בזמן ובעל תשובה מאוחר לו בזמן כי א"א לשוב מבלי שיחטא תחלה נמצא שהוא מאוחר בזמן אבל מוקדם במעלה, ע"כ אמר ראובן בכורי אתה וראשית אוני לשון פועל און המתהפך לזכות אשר הוא יתר על השאת ויתר על העז כי הוא חשוב מכהונה ומלכות אך פחז כמים אל תותר אותו היתר איננו פחז ומהיר כמים כי אם באחרית כי אז חללת יצועי אביו כי בלתי זה לא היה אפשר לשוב:

יתר שאת ויתר עז, לפמ"ש רמב"ן בשם ירושלמי דהוריות דמ"הת אין מושחין כהנים למלכים דכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו וסמיך לא יהי' לכהנים כל שבט לוי חלק ונחלה ע"ש א"כ אם לא היה חטא ראובן והי' לו שאת כהונה ומלכות, וזה אפשר שיהי' בניו לשני שבטים שבט חנוך ושבט פלוא א' כהן וא' מלכות, ונראה דתן ואבירם בני אליאב בן פלוא מבני ראובן, נחלקו על הכהונה ועל המלכות מטעם זה:

פחז כמים אל תותר, י"ל וכי ברכה הוא זה לראובן אך יש לומר על שלא הי' בעל עבירה האורב לעבור עבירה ח"ו, אלא בפחזות ומהירות לפי שעה עבר ואינו ראוי לענוש כל כך לכן יהי' די לו למשקל למטרפסיה במה שירד משלשה שאת היינו בכורה ליוסף, וכהונה ללוי, ומלכות ליהודה, ובזה אמר מרע"ה יחי ראובן בעה"ז ואל ימות בעה"ב כי וזאת ליהודה מלכי' וללוי אמר כהונה וליוסף אמר שור וראם היינו בכורה שנמנו בניו שני שבטים ובזה יחי ראובן בשני עולמות נמצא ברכו יעקב:

שמעון ולוי אחים, פי' רמב"ן אחים לדינה והתחזקו בעד אחותם ונ"ל עוד לומר במכירת יוסף מעיד עליהם שלא מכרו מחמת שנאה ונקמה וכעס כ"א מצאו עצמם מחויב בדבר לבער הרעה מקרבם, ולבער המסור לפי מחשבתם שחשדוהו, ולא חסו על האחוה והוא מעין ברכתו של מרע"ה לשבט לוי האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ה"נ הגם שהם אחים ליוסף ואעפ"י שהם אחים מרחמים כמו שמסרו נפשם על אחותם דינה מ"מ לא הכירו האחוה כשנתחייב לפי דעתם ע"כ אמר כי באפם הרגו איש שכם אבל ברצונם ולא באפם עקרו שור יוסף לא באף כ"א ברצון הטוב, על כן אירר אפם ועברתם ולא רצונם, וזה בעצמו נ"ל נחמת יוסף את אחיו אתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב, כי יפלא פלא מגלגלים זכות ע"י זכאי וחוב ע"י חייב ע"י השבטים שמכרו אחיהם נתגלגל זכות גדול הזה להחיות עם רב וידוע עם רב גמטריא שי"ב גמטריא י"ב צרופי הוי"ה י"תש שנתעלו ע"יז ואיך אפשר זה על ידם אע"כ צ"ל שהם חשבו שחייב בדין ולא נשאו פנים לאח ואותה המצוה והזכות גרם להם שנתגלגל זכות על ידם והיינו ואתם חשבתם עלי רעה פי' שחשדתם אותי שאני חייב ואותו עצמו אלקים חשבה לכם לטובה ולזכות ונתגלגל על ידכם למען עשה כיום הזה להחיות עם רב כנ"ל:

כלי חמס מכרותיהם כי החרב לעשו שהוא המלחמה פנים בפנים ואיננו נצוח גמור אך הקשת ליהודה כדכתיב ללמד לבני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר [שמואל ב' סימן א' פסוק י"ח] יעוין ברש"י שם הוא הרדיפה וידו בעורף האויב והם הרגו שכם, אבל אח"כ היו נרדפים מסביבותיהם ולא נצחו עד שחגר יעקב חרבו ורדפם בקשתו ע"כ אמר בחרבי ובקשתי אבל להם לא הי' הקשת כי אם החרב והוא חמס בידם מעשו:

*אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל וגו', אפשר דקאי אדלעיל על ארור אפם שאחלק אף שלהם כי שאר שבטים לא עשו שום דבר לטובת דינה וראוי הי' להם ג"כ להתעבר על ריבה ושמעון ולוי היו אחים להתעבר עבורה אבל הי' ביותר מדאי ואם יהי' האף מחולק אז תהי' ממוצע:

מטרף בני עלית, ברש"י ממה שחשדתיך בטרף טורף יוסף עלית סלקת את עצמך וי"ל כי יעקב אבינו ברך את יהודה במלכות לא יסור שבט מיהודה וגו', ואמרו חכז"ל החושד לחבירו ואין בו לא די שצריך לפייסו אלא שצריך לברכו וילפינן מעלי הכהן אחרי אמרה כי לא שכורה היא רק אשה קשת רוח היא והוציאו אותו מלחשדה בירך אותה יתן ה' את שאלתך וזה על שחשדו יעקב ליהודה ואין בו התחיל לברכו ביותרת הכבוד משאר אחים שג"כ ברכם וזה מטרף בני עלית על שחשדתיך בטרף טורף יוסף זה גרם לך שעלית שנתעלית לשון גדולה וכבוד וק"ל (מספר שיר מעון:)

מטרף בני עלית, לכאורה לא נודע ליעקב ממכירת יוסף כל ימיו כמ"ש והוכיח הרמב"ן, מ"מ נ"ל יעקב חשד בלבו ארבעה אלו או אחד מהם, ראובן ושמעון ולוי ויהודה, ולא האחרים כלל שלא יהי' ח"ו חושד בכשרים אך ארבעה אלו לא היו כשירים בעיניו ראובן במעשה בלהה ושמעון ולוי במעשה שכם ויהודה במעשה תמר, אך עתה צפה והציץ ברה"ק כי מלכות בית דוד יצמח מתמר, וממנו ית"ש יצאו דברי כבושים האלו ע"כ אמר מעתה מטרף בני עלית יצאת מחשד כשאר האחים מלבד שלשה אלו:

*עד כי יבא שילה, יש לפרש יעקב צוה רק על דברים של בניו אבל המלך המשיח שלו יקהת עמים כל העולם ע"ז לא היה יכול לצוות ואינו בכלל צוואתו עד שנשבע לדוד זרעו לעולם יהי' ודוד עבדי נשיא להם לעולם דהיינו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים:

עד כי יבא שילה, רבינו בחיי כ' בשם גאון א' עפ"י תרגום אונקלוס ועפ"י מסורת הטעמים שפירושו לא יסור עד עולם עד כי יבא שילה משיח אז לא יסור עד עולם, והוא פי' ע"ד הפשוט שילה הוא משה גמטריא שילה לא יסור שבט כי יהודה גבר באחיו עד בוא מרע"ה ביציאת מצרים ואז ויהי משה בישורון מלך בהתאסף ראשי עם היינו יקהת עמים ולא ידעתי מה שבט הי' ליהודה במצרים עד בוא מרע"ה, וגם כי חולק על התרגום שמפרש עד עולם, ואומר אני בוודאי הפי' שלא יסור שבט מיהודה עד עולם וע"ד שכתב רמב"ן שלא יסור ממנו לשבט אחר כי לעולם לכשיהי' מלך או מחוקק לישראל מיהודה יהי' אלא עדיין הי' יהודה מנודה לשמים ועצמותיו מגולגלים בארון ואין ידיו רב למשול בהלכה ולא לכוון הלכה אל האמת [כדאיתא בגמ' מסכתא סוטה דף נ' ע"ב] ע"כ אמר לא יסור שבט מיהודה ומחוקק לעולמי עד, שהרי יבא שילה מרע"ה ולו יקהת עמים יתפלל עליו שלו יקהת עמים הן במלחמות הן בפלפול התורה עפרש"י פרשת וזאת הברכה בפסוק וזאת ליהודה ותבין דברי היטב בעזה"י:

עוד נ"ל רמז עד כי יבא שילה מרמז על אחי' השילוני ויקרע המלוכה ויתן חלק א' לירבעם וחלק א' לרחבעם בן שלמה [כמבואר במלכים א' סי' י"א שם], ויקהת עמים היינו שבירת עמים כפי' רמב"ן יקהת לשון שבירה ועמים היינו שבטים:

*יששכר חמור גרם וגו', רובץ בין המשפתים וירא מנוחה כי טוב וגו' יש לפרש דכשם שחייב הצדיק לשמור ולעשות את כל התורה והמצוות כך הוא מחוייב שלא יהי' אכזר על גופו שלא למנוע ממנו הצורך וכמו שספרו חז"ל על הילל שאמר על גופו נגמול חסד לאכסניא דין וכן אמרו חכז"ל האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותא וכן כל ענינים שיש בין אדם לחבירו להורותם ולהיות בחברתם לפעמי' הוא הכל חיוב שעי"ז מקרבם לתורה וזה דבר חמור לשער הדרך הממוצע שלא יוסיף ושלא ימעט בצרכי גופו וצרכי גוף חבירו ועם כל זה יעסוק בתורה וכל כוונתו לשם שמים וזה יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים רק בדרך הממוצע וירא מנוחה כי טוב היינו מנוחת התורה והמצוות ואת הארץ מעשה הארץ וישובם כי נעמה לאחד ב' הדברים יחדיו ולזה ויט שכמו לסבול את כל זאת והוא דבר גדול:

יהי דן נחש עלי דרך וכו' ויפל רוכבו אחור, אולי ראה גם בנבואה את פסלו של מיכה והשיבוהו אחור פן יפגעו בו אנשי מרי נפש (שופטים סימן כ"ח י"ח פסוק כ"ה) נחש הנושך עקבי סוס דימה אותם לנחש כראוי להם וע"כ אמר לישועתך קויתי ד' מתוך צערו התפלל על זה, וחושם בן דן השליך רישא דעשו בעטפיה דיצחק דעשן קטורת פסל מיכה נתערב עם עשן קטורת משכן שילה והיינו רישא דטומאת עשו בעיטפי' דקטרת יצחק:

מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך ג' פסוקים יש של ז' תיבות ותיבות הוא באמצע, נראה והוא מרמז אהקב"ה כדדרשו חכז"ל על והוא עבר לפניהם, ואמר בתורה ועבודה וגמילות חסדים לעולם יתעורר אדם תחלה ע"ד אשר התהלכו אבותי לפניו ואח"כ יעזרהו הקב"ה ואז אחרי ד' אלקים תלכו, וע"כ בתורה מאשר שמנה לחמו היינו עבודת קרבנות את קרבני לחמי שנחלת שבט אשר היתה אלפא לשמן ולזתי' כמבואר במס' מנחות ויהי' הוא מעורר תחלה לעבודה והוא ית"ש באמצע יתן מעדני מלך הכבוד בבהמ"ק, בנביאים נדב נדיבות יעץ היינו גמ"ח ואח"כ הקב"ה מסייע, והוא על נדיבים יקום, ובכתובים אלקים הבין דרכה היא התורה, והוא היינו הקב"ה יסייע שידע אותה וזה והוא ידע את מקומה:

*בן פורת עלי עין, ר"ת עיניך לנכח יביטו עפעפיך יישירו נגדך (כמאמר רבנן כי הוה מפטרי מבי רב אמי או רב חנינא ברכות דף י"ג ע"א):

אבי השביעני בקברי וגו' ועתה אעלה נא ואקברה את אבי ואשובה, לשון ועתה וגם ואשובה מיותר והנה לכאורה השבועה עצמה נראה כמורד כי איך יכול להשביע והוא אינו ברשותו של עצמו ואולי לא יאבה פרעה, אך כי כן השביע אאע"ה את עבדו ואם לא תאבה האשה וכו' אלקי' ישלח מלאכו וכן הי' באמת אם לא הי' במקרה נס, הי' נס נגלה ע"י מלאך שהי' מוליך רבקה ע"כר מביתה כי דברי הנביא לא ישובו ריקם וא"כ יעקב אבינו השביעני ודבריו לא ישובו ריקם, ורוח מאת ד' יבוא וישאני לשם ואז לא אדע אם בידי לשוב ע"כ אם ברשותך אלך ואז אשובה:

ויעש לאביו אבל שבעת ימי', בירושלמי בעי למילף מכאן אבילות ז' ופריך וכי למדין מקודם מתן תורה עיין תוס' מ"ק כ' ע"א ד"ה מה וכו' והקשני הרב חסיד מהו' בער בלאך זצ"ל דהירושלמי יליף ז' ימי משתה מקודם מתן תורה מלא שבוע זאת עיין תוס' מ"ק ח' ע"ב ד"ה לפי' וכו' עיי"ש, ונלע"ד לפמ"ש רמב"ן בנים אתם לד' אלקיכם לכן לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי הבן ההולך אצל אביו אין לצער עליו, ומ"מ בהקדמתו לתורת האדם כ' מ"מ אין ראוי שלא לצער כלל אלא ג' לבכי ז' לאבל וכו' עיי"ש, וא"כ א"ש דודאי ז' ימי משתה ילפינן מק"ו דבן נח אינה מצווה על פריה ורביה ואפ"ה שמח ולא עירב שמחה בשמחה ק"ו לאחר מתן תורה שנצטוינו על פריה ורביה שיש שמחת מצוה, אך באבילות נ"ל קודם מתן תורה לא יקראו בנים למקום יש להתאבל אבל אחר מתן תורה שנקראו בנים למקום הוה סד"א שלא להתאבל כלל, ובזה י"ל מה דכתיב ויראו כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף וגו' כי חשבו יוסף לא יעשה עמהם רעה מטעם ששלחו לו אח"כ עבדי אלקי אביך כי אלהיהם קיים, אך בראותם ויעש לאביו אבל ז' ימים חשבו אלו אנו חשובים כעבדי אלקי' וכבנים לא הי' מתאבל אלא ע"כר ס"ל קודם מתן תורה אין לו דין בני אלקי' ועבדיו ע"כ ויראו כי מת אביהם פי' שהתאבל עליו ע"כ אמרו לו ישטמנו, וישלחו לו אביך ציוה עבדי אלקי אביך דיעקב הוי ס"ל שגם עכשיו אנחנו בנים למקום:

וישב יוסף מצרימה, ר' יצחק אמר הלך והציץ באותו הבור אמר ר' תנחומא הוא לא נתכוון אלא לש"ש והם לא כן אלא לו ישטמנו יוסף ופי' ביפ"ת שנתכוון לש"ש לברך במקום שנעשה לו נס ויל"ד במאי טעו האחים שחשדו את יוסף ולא דנוהו לכף זכות שהיה לו לברך במקום שנעשה לו נס, גם ליישב הפסוקי' ששלחו האחים אליו שא נא לפשע עבדי אלקי אביך מדוע תארו עצמן בכאן בתואר עבדי אלקי אביך דוקא ועיי' פרש"י תו יל"ד בתשובת יוסף התחת אלקי' אנכי ותרגם אונקלס דחלא דה' אנא כלומר ירא שמי' אני מה רצה בתואר הזה תו יל"ד אמרו ואתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב תיבת כיום הזה מיותר, י"ל דמבואר ר"פ הרואה דאניסא דרבי' כולי עלמא מברכין ואדיחיד הוא מברך וכ"ע לא, ומבואר בש"ע דניסא דרבי' היינו של כל ישראל, וזה אינו בפחות מס' רבוא, והנה בהצלת יוסף נעשה נס ליעקב ולכל ביתו בשני דברי' חדא שניצולו מהרעב כמו שאמר יוסף בעצמו בפ' ויגש וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה ועתה לא אתם מכרתם אותי הנה כי האלקי', ועוד נס אחר לפי מה שאמרו חז"ל ראוי' היו יעקב ובניו לירד לגלות מצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרם לו והקדימו יוסף וירד יעקב לשם בכבוד גדול כאביו של מלך, וא"כ הי' החיוב על כל השבטים לברך במקום הבור של יוסף והם לא ברכו שם גם יוסף שנתן לב לברך לא צוה עליהם שיברכו גם הם ויש ליתן על זה ב' טעמי' הא' דלמא דוקא אנס ישראל מברכים והשבטים דנו בעצמן דין ב"נ ולא ברכו ומצינו במדרש ובש"ס כמה פעמים שנהג יוסף כמה חומרות יותר מאחיו והשני י"ל כמ"ש בש"ע הנ"ל דווקא לנס דס' רבוא ישראל מברכי' ואז לא הי' עדיין ס' רבוא אע"ג דקיי"ל במדרש לא מת יעקב עד שראה ס' רבוא ישראל מ"מ הנס שהי' שנתכלכלו בשני רעבון או שלא ירדו בשלשלאות אז עדיין לא הי' ס' רבוא ולא נעשה הנס כ"א ליחידי' ולכן לא ברכו, והנפקותא בין ב' התירוצי' הללו הוא כך דאי הטעם משום שדין ב"נ להם א"כ הם חייבי' מיתה על מכירת יוסף אעפ"י שלבסוף נולד מזה טובה גדולה מ"מ הם חשבו לרעה וב"נ נדוני' על המחשבה אבל לתי' השני יש להם דין ישראל ואינם נדונים על המחשבה והא"ש כשראו כשהציץ יוסף לתוך הבור דאגו וחשבו לו נניח שבירך על הנס מ"מ מדלא צוה עלינו לברך ג"כ ש"מ שנתן לנו דין ב"נ והשתא לו ישטמנו יוסף ע"כ שלחו לו שא נא לפשע עבדי אלקי אביך כי דין ישראל לנו ואנחנו עובדי' לאלקי אביך וע"כ השיב גם הוא התחת אלקים אנכי וכדמתרגם אונקלס דחלא דה' אנא גם אני עובד ה' כמותכם וע"כ אל תיראו ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה ואין אתם נדונים על מחשבה רעה כישראלים, אמנם למען עשה כיום הזה דייקא להחיות עם רב היום הזה הוא דנעשיתם עם רב ס' רבוא ולא מקודם בשעת עיקר הנס ולכן לא צויתי אתכם לברך שעשה נס במקום הזה ודו"ק:

לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו וגו' י"ל לו משמע לשון הלואי שחפצנו ומשתוקקים שיעשה יוסף כך וכדאיתא כזה בתוספות מגילה ס"פ הקורא עומד אלמלא באל"ף פירושו אלו לא וביו"ד בסוף פי' אלו הי' כזאת ונראה לומר ששלמה המלך ע"ה אמר אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' וד' ישלם לך ואמרו חכז"ל אל תיקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך, ויראו אחיו על כי יוסף גמל להם טובה תחת הרעה והאכילם לחם וכלכל אותם שעל ידי זה יומסרו מן השמים להעשות נקמה בהם חלילה לכן אמרו לו ישטמנו הלואי ישטמנו, והשב ישיב לנו אשר גמלנו (מספר ש"מ):

*אביך צוה לפני מותו, יש לפרש דלכך דקדקו לפני מותו דהא תקשה לו למה יעקב לא אמר לו בעצמו אלא שהרי החרימו בניהם על דעת המקום שלא לגלות זה לאביהם ונדר כזה אין לו התרה אלא לדבר מצוה והשבטים שיראו ודנו זה לפקוח נפש אם לא יצווה עליו אביהם שלא ישטום אותם להשיב להם גמולם לכך הי' להם אפשרות להתירו אמנם לאחר שברכם ששום אין בידו לקללם גילו לו וכיון שהי' אז סמוך למותו לא צוה אז יעקב ליוסף שאז אפי' יבטיח לו יוסף ואפי' ישבע לו אינו מועיל שיש לומר שעשה כן להבטיח לאביו לעשות רצונו כדי שלא תטרף דעתו עליו והוא שבועת אונסין ולכך דייקא שצווה כן לפני מותו:

*והגאון הק' אלקי מוה' שמשון מאסטרופלי' זצ"ל אמר שרמז כאן החיות שבמרכבה א'נ'א' הוא א'רי' נ'שר א'דם ונחסר שור שאם יהרגם יוסף שהוא בבחינת שור לא יהי' במרכבה ועתה ש'א' נ'א' הוא שור אריה נשר אדם המרכבה בשלימות:

אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך, יראה לפרש בשעה שרעה גמלוך לא הי' עבדי אלקי אביך כי חטאו לו אך אחיך היו וגמלוך רעה אך עתה כבר שבו על חטאתם לפני אלקים ונעשו עבדי אלוקי אביך, אך דברים שבין אדם לחבירו צריך שירצה את חבירו ע"כ שא גם אתה חטאתם, ולבסוף אמר להם הלא שבתם אל ד' מאהבה ולא רק מיראה וא"כ נתהפכו לזכיות והיינו ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה כי נתהפכו לזכיות ע"כ:

התחת אלקים אני, יש לומר הכי קאמר להם וכי אותי יעמיד השם יתב' להיות אלקים ודיין שלכם לשפטיכם חלילה לי כי אני שליח רחמים ולא שליח דין ואם אולי נתחייבתם עונש שמים הרבה שלוחים למקום ולא אני השליח להרע ומה שהייתם אתם שליח להרע לי למכרני, זה לא היה לשליחות רע, כ"א לפי מחשבתם, אבל אלקים חשבה לטובה להחיות עם רב:

אלקים חשבה לטובה למען עשה כהיום הזה להחיות עם רב, וליישב מה דאמר יעקב מידי אביר יעקב ומשם רועה אבן ישראל ופירש"י משם זכה להיות רועה אב ובנן ישראל וקשה הא מידי אביר יעקב מורה לנו כי לעשות צרכיו נכנס אלא שצורת יעקב הצילו א"כ לא שייך לומר משם זכה לזון אב ובני ישראל, והנה לכאורה יש להתבונן כיון שיוסף לעשות צרכיו נכנס וחשב לעשות עבירות אלא הקב"ה הצילו ע"י צורת יעקב א"כ מ"ט לא נעשה נס כזה לשבטים במכירתם את יוסף שלא יארע מכשול על ידם, ונ"ל מפני שירידת יוסף למצרים הי' מוכרח לשום שארית בארץ ולהחיות עם רב ואלו היו השלוחים לזה רשעים טמאים לא הי' יוכל להיות מרכבה להחיות עם ר"ב גמטריא י"ב הויות כידוע, ואומר אני מפני זה הי' יעקב דואג תמיד שאין הבני' ראוים לברכה או שמא יש פסול במטתו עד שפתחו ואמרו כשם שאין בלבבך אלא א' וכו' היינו משום שיעקב לא ידע שהאחים מכרוהו אלא חשב איזה גונב נפשו' הביאו למצרים וסימנא מילתא כי נמכר לשר הטבחים ויצא לחרות ע"י שר משקים ושר אופים ר"ת טמ"א ט'בחים מ'שקים א'ופים ע"כח עד שלא שמע אחד מבניו שאמרו שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד הי' לבו של יעקב נוקף תמיד והיינו מי יתן טהור מט'מ'א' ט'בחים מ'שקים א'ופים לא אחד שאמרו ד' אחד, מ"מ האמת שהיה שרש המעשה ע"י צדיקים הללו אחי יוסף ולא לבד שלא הי' הקב"ה שולח צורת יעקב לבטל מעשיהם אלא עוד אני אומר כי לא הי' ראוי' הצדיקים לאותו מעשה כלל ולא עלה בלבם אלא כשם שהקב"ה שלח המלאך הממונה על התאוה שיזדקק יהודה לתמר ה"נ שלח המלאך שאמר ליוסף שמעתי אומרים נלכה דותינה הוא המלאך עצמו עורר לבם להתאכזר ולא לשמוע בהתחנוני' אליהם כי שעל ידם ימכר ויהי' סבה להחיות עם רב בקדושה ואומר אני עוד שיוסף עצמו בוודאי הי' ראוי לנקום מאחיו על כל הרעה אשר עשו לולי ידע בנפשו איך הסכים לעשות צרכיו עם אשת אדוניו והקב"ה הצילהו א"כ מ"ט לא נעשה כן לאחיו אלא ע"כ מאת ד' הי' להחיות עם רב וראוי' הם לטובה ולא לרעה, ואומר עוד כי לא היה ראוי יוסף לכנס ולעשות צרכיו אלא המלאך הממונה על התאוה הביאו לכך שיכנס לעשות צרכיו ושתבוא צורת יעקב להצילו כדי שמזה ידון על אחיו להחיות עם רב, והיינו מידי אביר יעקב היתה זאת לו ע"י צורת יעקב כדי שיע"ז משם רועה אבן ישראל כי לולי כן לא הי' רועה אבן ישראל שלא הי' מעלה בדעתו שמאת ד' היתה זאת להם וכנ"ל:

ועתה אל תיראו אלכי אכלכל אתכם, יל"ד למה יראו עוד אחר שכבר פייסום במה שאמר אלקים חשבה לטובה וגו' ועוד מאי אכלכל אתכם משמע מעט לחם לפי הטף וחז"ל למדו מכאן שחזר הרעב למקומו, ושל"ה כ' שיסתפק אדם במועט לשון אכלכל, ונ"ל דהע"ה צוה את שלמה בנו שלא יוריד דם יואב ודם שמעי בשלום שאול ושיעשה חסד עם בני ברזילי הגלעדי שיהי' מאוכלי שולחנו (כדאיתא בהפטורת השבוע) והענין כי יואב צדיק גמור הי' וגם שמעי רבו של שלמה המלך עליו השלום אין ראוי שילכו מהעולם הזה וחטאם כרוך בעקבם ינקום מהם בעה"ז ויבואו לעה"ב נקי מכל חטא, וההיפך בברזילי כי יש אומרים גוי הי' ועכ"פ אחז"ל שטוף בזמה הי' וע"כ שלם לו גמול חסדו בעוה"ז כמו אסיא דר' צדוק (הובא במדרש איכה) והנה האחים דאגו שיוסף ינקום נקמתם בעוה"ז כמו שצווה דוד על יואב ושמעי וע"כ אמר להם שאינם חייבים כי אלקים שלחום וא"כ אדרבא יגיע להם שכר טוב לפעולתם כמשאח"זל אם נאבד ממנו דינר ומצאו עני ומתפרנס ממנו, מתברך זה אם כן גם הם יש להם שכר ונתיראו אולי ירצה יוסף לשלם להם בעה"ז שיהי' מאוכלי שולחנו של מלך כמו לבני ברזילי הגלעדי ע"כ אמר ועתה אל תיראו כי אנוכי לא אתן לכם מותרות ותאוות רבות אלא אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם כדי חיותם כדי שישאר שכרכם לעולם שכלו טוב:

אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, כ' רבינו בחיי אבל לא אמר בפירוש הנני מוחל, ומשום כן נתחייבו עשרה הרוגי מלכות ע"ש, וצריך טעם מ"ט לא מחל להם בפירוש, נ"ל כי הי' ראוי שיחזרו לארץ ישראל אחרי כלות הרעב שהי' אחר מיתת יעקב ומה להם להתעכב שם, וזה הי' רצונו של יוסף להראות להם פנים לא שוחקות כדי שידעו אעפ"י שלא ינקום מהם אבל אין לבבו שלם עמהם, כדי לחזור לא"י וכן עשה ר"ח לרב שלא מחל לו כדי שיסע משם למקום אחר עין מג"א סי' תר"ו סק"ד ע"ש, ומ"מ לא הועיל וע"כ לא דיבר עמהם כלל מהעלאת עצמותיו עד סמוך למותו ממש כי חשב אולי עוד ישובו בחיים חיותו, ע"כ כתיב הנה אנכי מת וא"כ אחרי מותי בודאי שוב לא תשובו מעצמכם עד כי פקד יפקוד אלקי' אתכם אז והעליתם את עצמותי מזה:

וינחם אותם, פירש"י שלא יאמרו מצרים כת של בחורים ראה ונשתבח בהם היש אח הורג את אחיו, שוב פירש"י על פי ש"ס מגילה ומה עשרה נרות לא יוכלו לכבות נר אחד, נר אחד היאך יכול לכבות עשרה נרות ושניהם א' כי בודאי אין ללמוד ק"ו אם עשרה רצחנים לא יוכלו להתגבר על א' כי הלא יכול להיות ששוב נתגבר הוא והרג כולם וכן הא דשמא יאמרו מצרים כת בחורים ראה וגו' אינה טענה לנחם אותם כ"א בהורגם בחרבו אבל המלך יכול לחשוב מחשבות ולסבב סיבות להמיתם כמו אוריה החתי לפני המלך, אשר סבב סיבות להרוג אותו בחרב בני עמון, אך אם בחרב אדם ימיתם וקשה בעיני הקב"ה להציל אותם מבעל בחירה ואלו המיתו האחים את יוסף בפגעו בם מיד, לא הי' ניצול, כ"א יעשה נס שלא בטבע שיעשה אוצרו שיש כמו שנעשה צואר של מרע"ה וניצל מחרב פרעה וזה רחוק, א"כ להמית בחרב א"א כי יאמרו במצרים כת בחורים ראה וגו' וע"כ א"א אלא לסבב להם מיתה ע"י ערמימיות והקב"ה מפיר מחשבות ערומים וקל וחומר מעשרה שהפיר הקב"ה מחשבותם, אדרבה ע"י השלכה לבור נעשה מלך א"כ כש"כ נר אחד אינו יכול לכבית בערמימותו עשרה נרות:

וישבע יוסף את בני ישראל, וכו' ולא כתיב רק השבועה ובפ' בשלח כתיב כי השבע השביע פירש"י שישבעו לבניהם, וכאן לא הזכיר זה, נ"ל עח"י מ"ש ש"ך בי"ד סי' רל"ב ס"ק ל"א ע"ש והענין במתניתין תנן נודרים לאונסים ואפי' בשבועה אבל במה שאינו מדירו כגון שהאיש אומר אסר עליך פירות והוא מוסיף לאסור עליו אשתו בזה פליגו ב"ש וב"ה והלכה כב"ה להקל, ובירושלמי איתא להוסיף על המשנה דאפי' שבועה וכ' ש"ך מאי קמ"ל הא תנן בהדיא נשבעים ותי' דבמתניתין הוי אמינא שבועה שיאסר כל פירות שבעולם אם אינן של בית המלך והירושלמי מוסיף שנשבע בשם שהם של בית המלך עיי"ש ונסתפקתי אם נאמר גבי שבועה אין לך בו אלא חדושו דוקא במה שמשביעו אבל אם מוסיף יותר ממה שהשביעו בזה גם ב"ה מודה לב"ש שמה שמוסיף צריך לקיים או דלמא גם בזה סבר ב"ה להקל והלכה כמותו, והנה נ"ל יוסף לא השביע אלא השבטים עצמם ולא בניהם על זה וע"י אותה ההוספה נתחייבו, ומשו"ה לא נזדקקו ישראל לעצמות יוסף כי חשבו שהשבועה מחמת אונס בטילה ומרע"ה כיון ההלכה ע"כ הזכיר ויקח משה את עצמות יוסף כי השבע השביע נראה השבע יוסף לא כתיב אלא מה שהשביע הוא אותם, לא זה שהוסיפו הם עצמם:

מדרוש הספד על פטירת הגאון החריף מו"ה קאָפל זצ"ל אבדק"ק ווערבויא שמת מיתה פתאומית ליל ש"ק פ' וישב והספדתיו פה פ"ב יום ג' טבת פ' ויחי תקצ"ו לפ"ק:

ויחי יעקב, למה פרשה זו סתומה כיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מפני צרת השיעבוד ובמדרש ילקוט איתא שנסתמו כל הצרות ע"י ישיבת מצרים בנחת, לכאורה י"ל בפשיטות להמשיך סוף הפסוק ויפרו וירבו מאוד עם תחלת הפסוק ויחי יעקב, כי רמב"ן כ' טעם למה שבט לוי היו פחותים במספר מכל ישראל גם טרם שכילה בהם הארון וכ' מפני שפרו ורבו ב"י שלא כדרך טבע העולם רק בא להם ע"י צרו' השיעבוד כי כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ושבט לוי לא הי' בעינוי ושיעבוד לכן לא נתרבו, וקשה א"כ הלא כאן כתיב ויפרו וירבו מאוד ואחז"ל שראה יעקב אבינו ס' ריבוא נפשות טרם מותו שנתרבו מע' נפשות במשך י"ז שנים שהוא פלא והרי עדיין לא נשתעבדו וי"ל דכל זמן שיעקב חי פשוט שנתרבו בזכותו וכן אמר ליה הקדוש ב"ה כי לגוי גדול אשימך שם, אך אחר מותו שנסתמו מעינות השפע שוב לא נתרבו אלא מצרות השיעבוד, היינו שהסמיך ולא הפסיק בפרשה בין ויפרו וירבו ובין ויחי יעקב אך משמת נסתמו עיניהם ולא נתרבו אלא מצרת השיעבוד:

כתיב ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד, איתא בזוהר ההיא סמוך אלעיל וימת יוסף ואחיו וכל הדור ההוא בזכות שהספידו הצדיקים שמתו זה אחר זה בזכות זה ובני ישראל פרו וגו' וההיפך אחז"ל כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו ומה נאמר היום כי חוברו יחדיו הספדו של נחמיה בן חכליה שמת בח' טבת ועזרא הסופר בט' טבת עם הספידו של הגאון החריף מהו' קאפל זצ"ל אבדק"ק ווערבויא שהי' בעל ישיבה ומיום היותו לא פסקה ישיבה מעל שולחנו והעמיד תלמידים הרבה ומת מיתה פתאומית אחז"ל סוף מ"ק רב יוסף כד הוי בן ס' שנין עביד יומא טבא לרבנן אמר פלטינא מכרת, א"ל אביי דנפיק מר מכרת דשני מכרת דיומח מי קנפיק פי' אם מת פתאום דה"ל כרת דיומא א"ל נקוט מיהת פלגא בידך וק' על אביי איזהו דרך מוסר הוא זה לומר לו מכרת דיומא מי קא נפיק מר אמרו שם ר' הונא נח נפשיה פתאי' הוה דאגו עליה רבנן תנו להו זוגא הדייב הני מילי היכא דלא הגיע לגבורות אבל הגיע לגבורות מיתת נשיקה היא זו, ויל"ד נהי בשהגיע לגבורות איננו מיתת כרת כי כבר חלשו חושיו ורגיל שימות פתאום, אבל מנ"ל לומר שהיא מיתת נשיקה וי"ל מה לשון הגיע לגבורות הו"ל בן שמונים או בן גבורות מה לשון הגיע אבל כבר אמרתי במק"א כי היכי דאחז"ל אפילו יניק אם הוא חכים הוי זקן והוי כבן ס' לזקנה, ה"נ לכשיתחכם יותר בימי בחרותו יהי' כשיבה שהוא בן שבעים, וכשיזקין עוד ויחכם עוד יותר הרי הוא כבן שמונים אע"פ שאיננו כבן שמונים ממש ובר"פ השולח אמרינן הגיע בשליח הגיע מאליו משמע ולא שרדף אחריו ולא שהי' בן שמוני' ממש אלא שהגיע לגבורות לפי חכמתו וקדושתו הגיע לשמונים לזה כשמת פתאום הוא מיתת נשיקה ואמנם מצינו שם רב אשי אתחזי ליה בשוקא א"ל איתרח לי תלתין יומין ואהדרא לתלמודאי דאמריתו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו נמצא אע"פ שצדיק גדול שהגיע לגבורות אינו צריך חולה וחולשה ומיתה פתאומית היא נשיקה שלו מ"מ טוב להרגיש זמן פקודתו שיבוא ותלמודו בידו, אמנם נ"ל דסיני צריך לזה יותר מעוקר הרים אשר רוב תלמודו בחריפות וחידושים שנחקקין יותר בזכרונו והעמדת תלמידים אשר שמעתייהו מבדרין בעלמא הרי תלמודו של עצמו וחידושיו בידו ואחכז"ל ישב עולם לפני האלקים וכי אפשר לעולם לישב לפני אלקים אלא שאומרים שמועות מפיו בעוה"ז, וא"כ אינו צריך כ"כ לחזרת תלמודו ור' יוסף הי' סיני ורבה עוקר הרים ע"כ אמר אביי לר' יוסף לפי עוצם בקיאתו והוא סיני אם הוא ימית פתאום לא יהי' נשיקה כי טוב שיתפלל שיתנו לו זמן וכנ"ל, והגאון אשר אנו עוסקים בהספידו ברב חכמתו הגיע לגבורות ורוב חריצותו ושהי' עוקר הרים ולו תלמידי' הרבה אשר שמעתתי' בפומייהו מת בנשיקה פתאום:

ויראו כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף וגו' ויאמר התחת אלקים אני, דחלא דה' אנא נקדים דכתיב את צום הרביעי וגו' ואת צום השביעי זה ג' תשרי שנהרג בו גדליהו בן אחיקם ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו, מקשים הא במקום אחר אמרי' יותר משריפת בית אלקינו דכתיב במיתת צדיקים הנני יוסיף להפליא העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבונים תסתתר, ונלע"ד עפ"י דאמרינן שם פ"ק דר"ה שאני ט"ב דנכפלו בו צרות הקשו תוס' הא גם בי"ז בתמוז אירעו בו דברים ותי' תוס' בט' באב הוכפלה אחת פעמים שנחרבו בו ב' בתי מקדשות, והנה כפל הענין חכמת חכמיו ובינת נבוניו יש לפרש כך כמבואר אצלינו במק"א כל זמן שהאב או הרב קיים אין ניכר גדולת הבן והתלמיד כמו כל זמן שהשמש זורח אין אור לבנה וככבים ניכרת כלל וכשנסתר הצדיקים כביאת השמש זרחה שמשן של תלמידים והם מרגישים בעצמם תוס' קדושה, ואמנם בעוו"ה אם שקעה שמש וככבים אינם מזהירי' ולא מצהירי' כדמצינו ביום סילוקו של אליהו נתמעטו נבואת הנביאי' א"כ הוה צרה כפולה והיינו ואבדה חכמת חכמיו היינו הרב החכם נסתלק ובינת נבונים היינו תלמידים שהבינו דבר מתוך דבריו בחייו גם הוא נסתתר ונשאר העולם חושך בעוו"ה הוה צרה כפולה, והנה אמת הדבר הזה כי קשה סילוקן של צדיקים יותר משריפת בית אלקינו אך לא ידענו רק שיום סילוקן קשה יותר משריפת בית אחד אבל לא משני בתים ובאותו יום נשרפו שני בתים, קמ"ל הכא עכ"פ שוה מיתת צדיקים כשריפת שני בתי המקדש והרי גם בזה צרה כפולה היינו אבידת חכמת חכמיו ובינת נבונים נסתתר:

ולבוא אל המכוון בעזה"י נקדים דכתיב וישתחו ישראל פירש"י הפך עצמו לצד השכינה, דבר אחר על ראש המטה על שהיתה מטתו שלימה ויל"ד במה יודע שמטתו שלימה שלא הי' בהם רשע כי יוסף צדיק הוא במה נודע לו עתה טפי מקדמת דנא ובפ"ק דמגילה אחז"ל ליוסף עצמו השתחוה ואמרינן היינו דאמרי אנשי תעלא בעידני' סגיד לי' ונ"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים המה כי יעקב אבינו ע"ה בהשתחוה לעשיו השתחויה שאינה ראוי לו כתיב והוא עבר לפניהם אחכז"ל הקב"ה עבר לפניו להפסיק בין יעקב לעשו שישתחוה יעקב להקב"ה וע"כ גם עכשיו כשהשתחוה יעקב ליוסף סבר להשתחות לשכינה שהפסיק בינו ליוסף ומדלא הפסיקה ידע כי יוסף ראוי בעצמו להשראת שכינה ולהשתחות כי באותו יום מלא מקום אביו להיות מרכבה לשכינה ואמרתי רמז בזה כי יוסף נעשה מרכבה לשכינה מיום מיתת יעקב זמן נ"ד שנים גמטרי' מטה שהרי בן שלשים הי' בעמדו לפני פרעה וז' שני שבע וז' שני רעב הרי ל"ט וי"ז שני' חי יעקב במצרים הרי נ"ו שנים ויוסף חי מאה ועשר שנים נמצא הי' להחיות עוד נ"ד שנה גמטריא מטה וישתחו ישראל על ראש המטה, נמצא הכל חד השתחוה לשכינה והשתחוה ליוסף והשתחוה על שראה מטתו שלימה שיוסף הוא צדיק, וכ' מורי בהפלאה משו"ה אחז"ל תעלא בעידנא דמ"מ יעקב למעלה במדרגה מיוסף ואין מדרגתו כמדרגת יעקב ממש ואומר אני תדע שכן הוא שהרי יעקב קראו הקב"ה אל ואמר אני אלוה בעליוני' ואתה בתחתונים, ולא מצינו כן ביוסף אע"כ עכ"פ היתה מדרגתו פחותה ממדרגת יעקב:

והנה השבטים חשבו כי בשקיעת שמשו של יעקב תזרח שמשו של יוסף וא"כ כשם שבחיותו של יעקב לא האיר נר שלהם ככל בן בחיי אביו כן יהיה אחר מות אביה' שהרי יוסף זורח כשמש צדקה, אמנם כאשר מת יעקב הרגישו בעצמם תוס' קדושה וראו כי מת אביהם ושקעה השמש ע"כ המה רואים באספקלרי' שלא ראו מקודם והיינו ויראו בני יעקב באספקלריא ראו כי מת אביהם ונצטערו מזה הבינו דיוסף אינו ממלא מקום אביו א"כ יש לחוש לו ישטמנו יוסף כיון שאינו במדריגותו של יעקב לגמרי ויוסף השיב להם אל תירא כי דחלא דה' אנא כתרגום אונקלוס, אבל וכי התחת אלקים אני שאהי' נקרא אל אלקי בתחתונים כמו אבינו לזה לא זכיתי למלאות מקומו לגמרי ע"כ בבחינה זו שקעה שמשו קצת ותאיר נר חכמתכם אבל מ"מ דחלא דה' אנא ע"כ:

*בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה וגו', נראה לפרש עפ"י מ"ש מהר"ם שיף על הא דאמרי' בפ' הנזקין ממשה רבינו ועד רבינו הקדוש ומרבינו הקדוש עד רב אשי לא הי' תורה וגדולה במקום אחד שהמה היו עמודי תורה שבכתב ושבע"פ ועל ידיהם הושלם ורק במי שמתאחד בו תורה וגדולה יחדיו א"צ להחניף לשום אדם בשום ענין בזה נמצא האמת באופן היותר והתורה חותמה אמת ועוד אם התורה והגדולה נפרדין צריכין לפעמים להקדים השר והמנהיג כמו שאיתא במדרש פ' נצבים דלכן הקדים משה ראשיכם שבטיכם קודם זקניכם שהם הת"ח שראה משה רבינו החורבן והגלות ואז צריכים לראשים להשתדל בבית השרים ומלכות וקודמים לזקנים אבל אם התורה והגדולה באחד תמיד מעלת התורה קודמת והנה אצל יוסף הי' תורה דבן זקונים הוא לו כל מה שלמד אצל שם ועבר מסר לו וגדולת יוסף השלים והי' הכל באדם אחד אבל בבניו נחלק אפרים עסק בתורה והי' גדול בחכמה ומנשה הי' גדול בממשלתו וממונה על ביתו וזה שאמר יעקב בך יברך ישראל לאמור ר"ל ביוסף שיש לו ב' המעלות והיינו שיברכו בניהם שישימך אלקים כאפרים וכמנשה תורה וגדולה במקום אחד ואז מעלת התורה עדיף בכל עת וזה וישם את אפרים לפני מנשה, בשם הפלאה זצ"ל שיעקב הוא הראשון שבירך בהנחת הידים שאם המתברך ראוי אינו צריך להנחת ידים אבל יעקב שראה שהם בח"ל והתחלת הגלות הניח ידיו עליהם שהם דוגמת צינור להמשיך הברכה על המתברכין:

ויצוו אל יוסף לאמר, אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי א"א, יש לדקדק למה כפלו הדברים שא נא ועתה שא נא ועוד תיבת ועתה מיותר הנה ברש"י איתא את מי צוו את בני בלהה שהיו רגילין אצלו ונראה לפענ"ד בפ' וישב כתיב ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, פי' ברש"י מגיד לאביו שהיו אוכלין אבר מן החי ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים וחשודין על העריות ע"כ נלע"ד כי שלשתן דווקא דבה אחד ומישך שייכי להדדי על פי שראיתי בשל"ה שהיו אוכלין בן פקועה שניתר בשחיטת אמו ויוסף לא ידע כי בן פקועה היא ונלע"ד דגם יוסף ידע מזה אך הא דבן פקועה מותר דדרשינן כל אשר בבהמה תאכלו אפילו וולד גמור וניתר בשחיטת אמו ומותר לחתוך אבר מבן פקועה ולאכול ואין בו איסור אבר מן החי דהוי כשחוט וזה דווקא בישראל אבל לבן נח אסור עד שתצא נפשה ופשוט והנה ידוע דמשפחת אב קרוי משפחה דווקא דלמשפחותם לבית אבותם כתיב והיינו בישראל אבל אשר יולד מבן נח עם ישראל העיקר משפחת האם הוא רק בן נח עם בן נח הוולד הולך אחר הזכר, והנה בן נח מותר באחותו מאביו ואסור באחותו מאמו ולפי זה מצד משפחת האב אסור לזלזל בבני השפחות לקרותם עבדים דכולם בני אב אחד הם אבל מצד משפחת האם מותר דהא היו בני השפחות ובניהם כמותם והנה הפרשת דרכים מסופק הא דקיימו האבות דיני ישראל אם גם להקל עליהם יצאו מכלל בן נח או לא ונראה דזה טען יוסף ממה נפשך שאוכלין אבר מן החי מבן פקועה מה שאסור לבני נח מה תאמר יש להם דין ישראל לגמרי א"כ למה מזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים דהא בישראל אזלינן בתר משפחת אב וכולם בני אב אחד הם ואם מחזיקים את עצמם לבני נח אם כן למה בן פקועה אכלו אך יש לומר לעולם דינם כבני נח אך הם סברו כרב אחא בר יעקב מי איכא מידי דלישראל שרי ולבן נח אסור וממילא הותר בן פקועה לבן נח גם כן משום מא"מ אך איתא במדרש דשמעון לקח אחותו דינה לאשה גם לחד מ"ד כל השבטי' נולדו תאומים ולקחו אותם לנשים אם כן אי קיימו דיני ישראל וגיירו את עצמם לקבל עליהם תורת ישראל כמו יעקב בשתי האחיות וכגר שנתגייר וכקטן שנולד דמו ומותר מן התורה באחותו (רק מדרבנן כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה וידוע דמראית העין לא שייך עדיין אז דכל בני ישראל יחד וגם טעם באנו זה לא שייך) שפיר אבל אי החזיקו את עצמם לבן נח היאך מותרי' באחותם והיאך לקח שמעון אחותו דינה מאם אחת וממה נפשך עשו שלא כהוגן שאכלו בן פקועה בלא שחיטה כישראל וקראו לבני השפחות עבדי' כדיני בני נח ואם החזיקו עצמם לב"נ ואכלו בן פקועה בלא שחיטה משום מי איכא מידי היאך נשאו אחותם מאמם והנך שלשה שייכי להדדי ויבא יוסף את דבתם רעה לרעה אחד אל אביהם:

ובזה יש לפרש הפסוקים שהם אמרו שדין ישראל להם ולא הי' חטאתם בכל אלו רק שזלזלו בבני השפחות כאשר בארנו ומזה הטעם שלחו את בני השפחו' ליוסף כדי שמהם ילמוד למחול להם כי כיון שהלכו בשליחותם בלתי ספק כבר מחלו להם והנה אם דין ישראל להם ממילא חטאו נגד יוסף במה שנקמו בו וישראל מצווה על לא תקום ולא תטור ולא בני נח וזה שאמרו לו שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך על שנקמו בך ועתה כיון שדין ישראל לנו צריך אתה למחול לנו שא נא כי המוחל לא יהא אכזרי מלמחול לכן ויבך יוסף כדברם אליו וק"ל (מספר שיר מעון):

ויראו בני ישראל כי מת אביהם, פרש"י שפסקו לאכול על שלחנו של יוסף, וי"ל לדעת רמב"ן דואת אביך לרבות אחיך הגדול הוא רק בחיי האב א"כ י"ל בפשיטות דבחיי אביו הושיבם על שלחנו, דכבוד אב דומה לכבוד מלכות ומשמת האב בטל חיוב כבודם, אין ראוי להושיבם על שולחן המלך, [דהמלך מצווה גם כן שלא יתבזה כדי שיהא אימתו עליהם] ולשיטת רמב"ם דכ"א מצות עשה בפני עצמו היא וגם לאחר מיתת האב חייב בכבוד אחיו הגדול י"ל משנתן יעקב בכורה ליוסף אפרים ומנשה כראובן ושמעון ושכם אחד על אחיך נמצא הרי הוא האח הגדול ולא המה:

אלקי' חשבה לטובה, יש לפרש שאמר להם יפה דנתם אותי לכו ונהרגהו או נמכרנו כי אתם חשבתם שהוצאתי דבה רעה וחייבתם אותי בדין ואין עליכם אשם כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אך האלקי' חשבה לטובה שהיתה כוונתי לטובה דאי לאו הכי לא שמני שליח להחיות עם רב נמצא שנינו צודקי':

[רמז] והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב כתיב מקץ שנתים ימים ופרעה חולם ברבה זש"ה קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר, כתי' כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת, רמז כי הכניעה והשפלות לפני ה' הוא כקטרת ריח ניחוח לה' וע"כ עשרה פעמים זהב אותיו' כנ"ע כי עשר ז' הוא ע' עשר ה' הוא נ' עשר ב' הוא כ' הוא כ'נ'ע' כל תוספת זהב וכל גדולה יוסף כניעה ושפלות, והיינו ארץ כנען וארץ ישראל אם שהוא ארץ ישראל שר ומושל עולם לתתן עליון על כל גויי הארץ ע"כ נקרא ארץ ישראל אמנם הוא ארץ כנען הנכנעים בגדלם כדכתיב לא מרבכם כי אתם המעט אמנם טרם בוא ישראל שמה הי' נקרא רק ארץ כנען כלומר ארץ העבדי' הנכנעי' הם הארורי' כנענים ואח"כ נעשה ארץ ישראל השרים המושלי' וגם ארץ כנען המושלי' הנכנעי', ישראל כנען גמטרי' נחש עקרב ע"כ לא הזיק נחש ועקרב בירושלם מעולם, וגמטריא כנען ישראל או נחש עקרב, הוא מספר תש"ל או תשל"א עם הכולל כמספר הימים שבשתי שנים ימות החמה כל שנה שס"ה ימים והיינו מקץ שנתיים ימים אחר שנמכר עשר שנים כמספר אחיו שהוציא עליהם דבה ובליל ז' אלול חלמו חלום המשקה והאופה ובעוד ג' ימים יום הולדת פרעה נתקיים הפתרון ומן אז מקץ שנתים ימים היינו מיו"ד אלול עד ר"ה של ב' שנות הלבנה שאחריו שלמו ימי תש"ל ימים אז נחשך ארץ כנען של הארורים והיינו קץ שם לחשך כי כנען גמטרי' קץ ואותו הושם לחשך ע"י הוצאת יוסף מבית האסורים וירידת יעקב למצרים הושמו הכנעני' לחשך ושמן מאור האלקי האיר על יוסף והומשח שמן ששון מחבריו ע"כ מקץ גמטרי' שמן, וכבר כתבתי במקום אחר כי גזרו על שמץ פתן ויינן ובשרם אסור מפסוק וקרא לך ואכלתו מזבחו, ובקדושה אברהם יצחק יעקב גמטרי' לח"ם, ומספר שנותיהם גמטרי' בשר אברהם קע"ה, יצחק ק"פ יעקב קמ"ז גמטרי' בשר, וע' נפש לבית יעקב גמטרי' י'י'ן', ויוסף הוא השמן ששון גמטרי' מקץ, והתנוצץ זה ביום ז' אלול ובו מתו מוציאי דבת הארץ שמאסו בארץ כנען ובישראל הנ"ל, ובש"ע או"ח סי' תקע"ח הגירסא בי"ז אלול אבל הרב"י כ' הנוסחא בז' אלול וכ"כ בבאר הגולה בגליון ש"ע ע"ש ונבוא שם ונעשה שם רצון אלקינו אלקי הארץ במהרה בימינו אמן:

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.