Chatam Sofer on Torah, Terumah

ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, בירושלמי פ"ק דשקלים מאשים את ישראל ח"ו, בעגל כתיב ויתפרקו כל העם ובמשכן כתיב כל נדיב לב הביאו (שקלים דף ב' ע"ב רבי יהודא בן פזי בשם רבי הן נקרא ולא נבעת לטובה כל נדיב לב לרעה ויתפרקו כל העם) ורוצה אני לזכות את ישראל כי בעגל כתיב ויקהלו העם על אהרן וידוע כי העם המה היו ההדיוטים פחותים וגרועים שהרי לא נפלו אלא שלשת אלפי איש והנשארים חטאו שלא מיחו או ששמחו בלבם וכדומה אבל הנקהלים הי' העם הפחותים ועליהם נאמר ויתפרקו כל העם כל אותן העם פרקו תכשיטי נשיהם, ואותן בעצמם הנשארי' מהם לא צריכא למימר שנתנו למלאכת המשכן כי היכא דלהוי להו כפרה, אך הוה סד"א שאותן שאינם צריכין כפרה לא יקחו הגזברי' מהם ע"ע קאמר ויקחו לי תרומה, לא מבעי' מהצריכים כפרה שמחוייבים ליתן כדי לכפר עליהן אלא מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, והנה אותן שחטאו ופרקו תכשיטי נשיהם לעגל אותם לא הי' להם נזמים ותכשיטים למלאכת המשכן הם הביאו גרוטאות של זהב ואמנם המתנדבים הביאו תכשיטי נשיהם והיינו דכתיב בפ' ויקהל כל נדיב לב שלא הוצרכו לכפרה והביאו מנדבת לבם הם הביאו נזם טבעת כומז וכו' וכל איש אשר הניף תנופות זהב לה' פי' רמב"ן זהב שבור שאינו כלים היינו אותם שלא הי' להם כלים כי נתנום לעגל אותם הביאו תנופת זהב שבור ורמב"ן כ' תנופות שהי' הגזבר מניפו בידו להראות לכל שזה התנדב כך וכך לפי הנ"ל א"ש דחטא מפורסם צריך לפרסם הוידוי והתשובה ע"כ הניפום וק"ל:

ויקחו לי תרומה, צריך טעם למה נקט ויקחו ולא קאמר ויתנו ונראה הכוונה עפ"י מה שאמרו חז"ל במדרש פ' זו על המן אמר הקב"ה רשע אתה קונה שלי בשלי שנאמר לי הכסף ונאמר כי לי בני ישראל עבדים והכוונה עפ"י מה שאמרו בריש כיצד מברכין דקודם ברכה נאמר לד' הארץ ומלואה ולאחר ברכה נאמר והארץ נתן לבני אדם והכוונה שאם האדם אינה עובד ד' בממון שנתן לו השי"ת אז עדיין אינו נקרא על שמו ורק ע"י עבודה לה' שהיא היא תכלית קנינו בזה נקרא שלו ולכך באותו רשע שפיר אמר רשע אתה קונה שלי בשלי שנאמר לי הכסף וגו' והיינו דקאמר ויקחו לי תרומה שע"י מעשה הטוב של נתינת התרומה יקחו דבר המיועד לי ויהי' בעיניהם נודע מאמר התנא באבות תן לו משלו שאתה ושלך שלו ואז יכירו וידעו שאין לאדם חלק בנתינת התרומה אלא השמחה ורצון הטוב והיינו מאת כל איש אשר ידבנו לבו היינו כוונתו הטובה תקחו תרומתי ועד"ז אמרו חז"ל כשנתקשה משה רבינו על נתינת מחצית השקל והראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש דהיינו שנתקשה למה יהיו הכל שווין ולמה ימנע ה' הטוב מאת הרוצה להרבות ואזהיר על העשיר לא ירבה וע"ז הראה לו הקב"ה המטבע של אש דכזה יתנו היינו הנדיבות והכוונה והשמחה ואהבת ה' אשר תוקד בקרבו זה הוא עיקר הנתינה וא"כ הרוצה להוסיף ולהרבות מעלין עליו כאילו הוסיף וא"כ באמת אין הכל שווין:

ויקחו לי תרומה הה"ד נבחר שם מעושר וכו' נבחר שמו של מרדכי מעשרו של המן הרשע שאמר ועשרת אלפי' ככר כסף אשקול אמר לי' הקב"ה רשע אתה מוכר שלי בשלי, שלי, שישראל שלי הם שנאמר כי לי בני ישראל עבדי' ואתה מוכרם בכסף שלי שנא' לי הכסף ולי הזהב חייך למחר וכו' וצריך להבין מה ענין זה לפ' זו, גם מה ענין שמו של מרדכי דוקא ליישב נקדי' ש"ס סוף מס' חולין מרדכי מן התורה מנין שנאמר ואתה קח לך בשמי' ראש מר דרור ומתרגמי' מרי דכי' ע"ש והוא תמוה. וכבר אמרנו בזה בכמה אופנים וכעת יובן כך דאיתא בילקוט מגלת אסתר, עשה משתה לכל העם הנמצאי' אמר ר' חנינא בר פפא מלמד ששמעו גדולי ישראל וברחו פי' מדכתי' העם הנמצאי' משמע שהגדולי' ברחו להם ארשב"י מלמד שאכלו בשולי גוים בעל כרחן עכ"ל פי' דאל"ה למה ברחו דהא כתי' אין אונס ודרשי' שלא הי' מאנס לישראל לאכול מה שנאסר להם אע"כ דלפחות הי' צריכי' לאכול דבר מה על כרחן משום כבוד המלכות וא"א לכל הפחות בלי בשולי גוים, ויש להקשות לפי' הא כתי' לעשות כרצון איש ואיש ודרשי' כרצון מרדכי והמן ופירש"י שניהם הי' משמשי' בסעודה וכ"כ המפרשי' בשם מדרש שמרדכי הי' עומד ומזהיר לישראל מבלי יכשלו בפת בגם ויין משתיהם וקשה הא לפי הנ"ל על כרחן אכלו ואיך לא נשמר מרדכי מזה ולא ברח ג"כ, ויש לומר דלכאור' הו"מ לאכול מדברי' הנאכלי' כמות שהם חיים שאין בהם משום ב"נ ואין לומר דחיישי' שנתבשלו בכלי איסור הא סתם כליהם אינן בני יומן ויש לומר לפמ"ש הראב"ד דכל שנאסר משום קירוב גוי לא הלכו בו אחר נ"ט כדי שלא יפרוצו וקי"ל דכל שאוסר במשהו גם נטל"פ אוסר בו וא"כ איכא למיחש אולי הי' אותו הכלי נשאר מבשולי גוי' ואעפ"י שאינו בן יומו אוסר ואפי' במשהו אמנם אנן לא חיישי' להא משום דא"נ הכי הוא מ"מ לית בהבלוע כזית בכדי א"פ וגם איכא ס' נגדו ונטל"פ וכולי האי לא מחמרי' אבל הכא איירי רשב"י דס"ל כ"ש למלקות א"כ לא אכפת לן במאי דלא הוה כזית בכדי א"פ א"כ מכ"ש בבישולי נכרי' שהחמירו בו חז"ל שלא יפרוצו לכן ברחו:

אמנם מ"מ הו"מ לאכול ממרקחת שנעשו מדבש דמטבעו דמהפך דבר הטמא שנפל לתוכו ונעשה ממש דבש כמ"ש בטא"ח סי' רי"ו בשם רבינו יוגה שמתיר לאכול המור שהוא דם המתקבץ בגרון חי' דבתר השתא אזלי' שנשתנה לבשמי' ומותר מידי דהוה אדברי' טמאי' שנשתנו ע"י הדבש דשרי אע"ג דבמג"א תמה עליו וכ' דהיא גופא מנ"ל דדברי' טמאי' דנשתנו ע"י דבש דשרי, מ"מ הא הראב"ד ז"ל למד היתר להמור מדהוכשר' רחמנא לקטורת מור דרור שמע מינה דהמור שרי' באכילה דאי הוה אסור להדיוט לא הוכשר למלאכת שמי' ולפע"ד נ"ל ראי' מדמתרגם מרא דכי' פי' מור טהור כוונתו שהוכשר לאכילה וכיון דהוכשר המור שנשתנה ה"ה דברי' טמאי' ע"י דבש וא"כ שפיר דמי דאכל מרדכי וצ"ל דגדולי ישראל שברחו ס"ל כהרז"ה דחושש באכילת המור ומרדכי כיון כהלכה כהראב"ד הנ"ל והיינו מרדכי מן התורה מנין שלא ברח ומשני מר דרור מתרגמי' מרא דכי' כנ"ל ודו"ק:

והנה אמרי' במדרש שאמר אחשורוש להמן אתה רוצה לקחת ממני אותם היהודי' שמשכימי' ואומרי' ה' אחד מתיירא אני שלא יעשה לי כדרך שעשה לסיחון ועוג וכו' א"ל המן לאחשורוש כל אותן הדברי' הי' כשבהמ"ק הי' קיים והי' מביאי' שקליהם אבל עכשיו הוא כעוס עליהם ואני סוכם לך חשבון ס' רבוא בקע לגלגלת שהוא עשרת אלפי' ככר כסף א"ל פקדון הם בידי ואיני מוכרן לך ובשביל כבודך נפיל גורלת וכו' ע"ש וי"ל כיון שאמר כל אלו הדברי' הי' כשבהמ"ק קיי' ועכשיו הוא כעוס עליהם מה צורך תו לומר שהוא שוקל י' אלפי ככר כסף במקום שהי' נותנים אז שקלי' והכונה שניתנם לצדקה לכפר בעדם כמ"ש כל המפרשי' הלא לפי דבריו כביכול כעוס עליהם שחרב בהמ"ק ומה צורך להבי' ראי' משקלי' שהי' נותנים וי"ל דהנה הבין המן כי הכסף של הקב"ה ואיך יקח בכסף שאינו שלו אמנם כן כתי' ויקחו לי תרומה פי' משלי שהרי כל הכסף שלי ואפ"ה יקחו מהם תרומה והרי מעלה הכתוב כאלו נדבו בלבו וזהו מאת כל איש אשר ידבנו לבו והיינו דאמר דוד ע"ה ממך הכל ומידך נתנו לך והיינו דתלה עצמו בשקלי' שהוא ג"כ מכספו של הקב"ה ואפ"ה נתרצו בו לה' כי הארץ כבר נתן לבני אדם ה"ה יתרצה בכספו אמנם הואיל שידע מ"מ יש מי שהוא לוקח ישראל שהם של הקב"ה בכספו של הקב"ה וזה לא שמענו לכן הקדי' כי רשעי' הם וכביכול כעוס עליהם ואינם שלו ויכול לקחם אעפ"י שמ"מ הכסף שלו מ"מ הרי כן מצינו בשקלי' ויקחו לי תרומה, וכן אמר המן ישנו עם א' ודרשו חז"ל ישנו שנתייאשו מן המצות אם תאמר יש בה חכמי' עם א' הם הכל לכוונה הנ"ל, והנה דאמר עם א' הם אולי כונתו על שראה מרדכי ראש הסנהדרין אכל מסעודתו של אותו רשע אמנם לפי הנ"ל שפיר אכל מדכתי' מר דרור ומתרגמינן מרי דכיא כנ"ל וא"כ אינם רשעי' ועדיי' הם עבדי' של הקב"ה ואינו יכול ליקח שלו בשלו והא"ש ויקחו לי תרומה פירושו משלי כי הכל שלו הה"ד טוב שם מעושר טוב שמו של מרדכי היינו מרא דכי' דמוכח דמור מותר הוא טוב מעשרו של המן אמר הקב"ה אתה מוכר שלי בשלי וגו' כנ"ל ואין להאריך:

[] ויקחו לי תרומה, דלכן כתיב ויקחו לי ולא ויתנו כי באמת הכל להקב"ה כמ"ש לי הכסף ולי הזהב אמר ה' אבל להצדיקים הקנה הקב"ה את העולם ונחשב כשלהם (כדאיתא ברכות ל"ה ע"א כתיב לה' הארץ וכתיב והארץ נתן לבני אדם כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה) משא"כ הרשע לא הקנה הקב"ה עולמו ולית לי' מגרמי' כלום לכן אמר הקב"ה שמתחילה ויקחו דהיינו שהם יהי' קונים לעצמם הכסף והזהב ע"י מעשיהם הטובים ואחר כך יוכלו ליתן לי משלהם וק"ל:

[] מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי יל"פ לפי מה שאמרו חכז"ל ברכות ל"ה ע"א כתיב לה' הארץ וכתיב והארץ נתן לב"א כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה וא"כ הכל להקב"ה ואינם נותנים רק נדבת לבם הטוב ורק זה הוא נתינתם לה' אבל מי שאינו נותן בלב שלם זה אינו נותן כלום כי הכל שלו יתברך הוא וזה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי פי' מזה הנדיב לב אתם לוקחים את תרומתי, כיון שנותן בלב שלם אבל מי שהוא כילי ואינו נותן בלב שלם ממנו אין אתם לוקחים מאומה כי לי הכסף ולי הזהב אמר ה' ובזה יש לפרש מה דאיתא במדרש מטבע של אש תחת כסא הכבוד הראה הקב"ה למשה שהכוונה לפי גודל אש אהבת ה' אשר תוקד בלב איש המתנדב בזה מעורר למעלה את שרשו כידוע ולכן העשיר לא ירבה כי אין העיקר סכום המעות רק נדיבת לבו מאהבתו הגדולה:

אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, יראה דרומז לנו מי שידבנו לבו ולא ימצא די ידו כגון הנשיאים שרצו בנדבת לבם ליתן אבני שהם ומילואים ולא מצאו די ידם והמציא הקב"ה להם ע"י עננים בלקיטת מן כפרש"י בפסוק והנשיאים הביאו והיינו דרמז כאן איש אשר ידבנו לבו ולא יכול ליתן תקחו את תרומתי כי אני אזמין לו כנדבת לבו:

וזאת התרומה וגו' ועשו לי מקדש וגו' ועשו את הארון הסדר משונה כלים ואח"כ משכן כקושית בצלאל והקשה בתוספ' שם איך אמר לו משה בצלאל היית וידעת הלא גם הקב"ה אמר כן תחלה כלים ואח"כ משכן כמבואר בקרא הסדר והיותר צריך לכאורה עיון בין הכא ובין בפ' ויקהל הי' לו לומר תחילה עשו מקדש ושכנתי בתוכם ואח"כ ויקחו לי תרומה אבל איך שייך לומר קחו לי תרומה על מה ולמה ונ"ל שזהו בכלל הנסיון דנעשה ונשמע שיעשו טרם ישמעו ולא יהרהרו כלל אלא אמר קחו תרומה ולא ישאלו מה יעשה בה אלא לעשות רצונך אלקי חפצתי ושוב יאמר עשו ארון וכרובים ולא נשאלו היכן נכניסם אלא כך אמר הי"ת ואין לשאול ולהרהר ואחר שכבר עמדו בנסיון הזה וגמר להם כל הצוואה ולא הרהרו שוב הבין בצלאל כיון שסוף סוף נעשה משכן מקרשים ויריעות למה לא נעשיהו תחילה קודם לכלים וע"ז אמר לו משה בצלאל היית וידעת:

וזאת התרומה לפמ"ש הראשונים ועיי' של"ה דתרומה קאי אהתורה תרומה הוא אותיות תורה מ' שניתנה למ' יום נ"ל דרמז כאן כשמעון אחי עזרי' (סוטה דף כ"א פרש"י שם שלמד תורה ע"י אחיו שהי' עוסק בפרקמטיא ומפרנסו) כל איש אשר ידבנו לבו להחזיק בממונו ובנדבת לבו את בעלי תורה תקחו ממנו את תרומתי היינו תורתי כי בצל החכמה בצל הכסף:

שש ועיזים, יל"ד אמאי לא קאמר ושעיר עיזים כמו ועורות אלים לולי דמיסתפינא הייתי אומר במה שצריך עיון למ"ד עיקר שירה בכלי (עירכין דף י"א ע"א) שנא' והי' תוף ונבל וכינור וחצוצרות ואמרי' שלהי מס' קינין תוף מעור כבש ונבל וכינור ממעיו חצוצרות מקרנו ולמה לא מצינו בנדבת המשכן מינים אלו ע"כ אומר שהתנדבו העיזים עצמם שער נוצה ריעות ובני מעיו לנבלים וכינורות ועורו לתוף ואלים שהי' זכרים לא הוי מצי' לאתויי כך דהמקדיש זכר לדמיו הרי קדוש לעולה וכולו כליל אך עיזים נקבות אפי' יהי' נתפסים בשלמים כיון שבשרם נאכל לכהנים אפשר הותר לעשות ממעיהם כלי שירים ומעצמותיו חלילים וע"כ כתב עיזים שהקדישו העיזים עצמם ולא האלים ואם כן הוא א"ש הא דכתיב וכל אשה חכמת לב בידי' טוו את העזים (ברש"י שם היא היתה אומנות יתירה שמעל גבי עזים טוו אותם) כיון שהוקדשו למזבח נאסרו בגיזה עפמ"ד במס' בכורות תולש לא היינו גוזז ע"כ בידי' טוו ולא בגיזה:

עורות אלים מאדמים, עיין ירושלמי פרק כלל גדול תנן והצבע ומקשה הגמר' צביעה היכא הוי' במשכן ומשני אלים היו משרבטין עד שנאדמו פי' היו מכין באלים חיים בשרביט ומקל עד שנתאדם העור ונצבע מהדם והק' ק"ע הא הוי תכלת וארגמן ותולעת שני ותירוצו שם אינו עולה יפה הלא כל מלאכת חורש, קוצר, ובישול, הכל מסממנים יליף ומ"ט לא נילף צביעה מנייהו והנה בנודע ביהודע קמא ססי' א' בעי למימר צביעת שחור של תפילין הותר מדבר טמא ולא בעי מותר בפיך כיון שאינה אלא חזותא בעלמא, וצ"ל אע"ג דאמרינן לא הותר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה מן המותר בפיך חזותא לא מיקרא מלאכת שמים וא"כ לא מיקרא לענין שבת מלאכה וע"כ יליף צביעה מאלים דצביעה כזו וודאי מעשה רבה הוה אלא דלפ"ז לא יתחייב בשבת הצובע אלא כעין מעשה רבה דאלים מאדמים ולא קיי"ל הכי וא"כ לא קיי"ל נמי כהאי דנודע ביהודע:

ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו, ר"ל ושכנתי בתוך עושה המלאכה ועל ידי זה יעשו ככל אשר אני מצוך כי ה' אתם במלאכתם אבל בשלמה כתיב הבית הזה אשר אתה דייקא בונה ולא היה כעושה מלאכת המשכן ע"כ הטיל תנאי אם תשמור משמרתי אז ושכנתי בתוך בני ישראל:

[] ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו, ופרש"י לדורות ונלפע"ד לפרש כך שהקב"ה אמר למשה ככל אשר אני מראה אותך וכו' וכן תעשו לדורות דהיינו שבכל פעם יעשו משכן ומקדש ע"פ מראה אשר איראה לנביא בנביאות ככל אשר אני מראה לך עתה במראה הנבואה וכן כתיב הכל מיד ה' עלי השכיל וכן בנין ביה"מ שלע"ל הראה הקב"ה ליחזקאל הנביא כמבואר בקרא דאל"ה לא הי' רשות לשנות שום דבר בבנין ביה"מ ממה שהיו במשכן כי אין נביא רשאי לחדש דבר הקבוע לדורות ואין להאמין לו לשנות כמו שאין אנו מאמינים לנביא לשנות שום דבר מצוה לגרוע או להוסיף רק שבכאן אמר הקב"ה בפי' למשה בהר סיני שתמונת בנין בית המקדש יתגלה תמיד לנביא בשעתו וזה ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו כן תעשו לדורות כפי שאראה להנביא ההוא בנבואה תבנית הבית וכליו:

[] ועשו ארון עצי שטים וגו', מורי חסיד שבכהונה מו"ה נתן אדלער זצוק"ל פ' שהארון שהי' הלוחות בו מרמז לתורה כידוע ושני כרובים אשר על פני הכפרת פניהם איש אל אחיו שני ת"ח הנוחין זה לזה בהלכה ופניהם אל הכפרת להיות כוונתם לכוון האמת במה שכתב בלוחות ושני בדים הם המחזיקים מחזיקי התורה כי עץ חיים היא למחזיקים בה וזה הארון נושא את נושאיו כי נראה שהמה מחזיקים ומפרנסים הת"ח ובאמת הוא איפכא שהוא נושא את נושאיו כי כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כידוע ושלמה הוסיף שני כרובים לרמז על מחזיקי התורה (כי בבית המקדש לא היו נושאין את הארון בבדיו במסעות) ומקום הארון אינה מן המדה ועומד בנס (מגילה יו"ד ע"ב) לרמז שאין התורה צריך זמן ומקום כי בדרך הטבע אי אפשר לצייר האיך אדם רך בשנים למד כך הרבה (כדאיתא במדרש יגע רבי בון בתורה בכ"ח שנין מה שלא יגע אחר במאה שנים) וזה עומד בנס כידוע:

*ועשו ארון עצי שטים וכו', ברכות דף נ"ה ע"ב אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן בשעה שאמר הקב"ה למשה אמור לבצלאל עשה לי משכן וארון וכלים הלך משה ואמר לו להיפך וכו' א"ל להיכן אכניסם שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים א"ל בצל אל היית וידעת והק' בתוס' הלא לא נאמר כך מפי הקב"ה אלא תחילה ארון ושולחן ומנורה ואח"כ משכן כמו שסדורים בקרא ונר' ע"פ מה שכתב הרמב"ן באמת קדימת הכלים הוא הקודם במעלה לא בזמן העשייה אלא שזה עיקר קדושת המשכן במה שנתן בו הארון שבתוכו התורה והלוחות מעשי ידי ה' ושאר הכלים ולזה הקדים אותם אבל מיד ביאר לו השי"ת שדרך עשייה לא כן שהרי אמר לו ככל אשר אני מראה אותך והראה לו הקב"ה בשמים משכן בנוי ומשוכלל וא"כ ראה משה קודם המשכן ואח"כ הכלים, וע"ז אמר לו השי"ת ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן תחילה ואח"כ תבנית כליו וכן תעשו גם אתם שוב פרט הקודם במעלה הארון השלחן והמנורה ואח"כ המשכן וכן אמר לו משה לבצלאל דחייב אדם לומר בלשון רבו וסמך משה שבצלאל יבין וישכיל כל זאת וע"ז אמר לבצלאל בצל אל היית וידעת ר"ל בצל אל כשהכניסני הקב"ה במשכן העליון והראה לי הקב"ה כן תעשה גם אתה כאשר ראיתי למעלה משכן קודם וא"ל שם היית והבנת בשכלך:

ועשו ארון, כ' רמב"ן הארון הוא סוף מעשה והקב"ה הקדימו כי עליו עיקר הכוונה ונ"ל כי הנבואה ענין מחשבי ולעולם סוף מעשה במחשבה תחילה וכן מרע"ה אמר לבצלאל כי שכינה מדברת מתוך גרונו וסוף מעשה במחשבה תחלה אך בצלאל עשה משכן תחלה וכלים בסוף, המעשה, ויען כל המעשים שבעוה"ז הם כצל מהמחשבה העליונה ע"כ א"ל בצל אל היית וידעת:

ועשו ארון עצי שטים וי"ל על דרך רמז ומוסר הנה איתא בסוטה דף ה' ע"א אמר ר' אלעזר כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה ורבי יוחנן משום רשב"י אמר והוא כעובד עבודה זרה ור' יוחנן דידי' אמר כאילו בא על כל העריות כולן ואיתא התם אמר ר' חייא בר אשי אמר רב תלמיד חכם צריך שיהא בן אחד משמיני שבשמינית (פרש"י משקל קטן הוא והיינו עוכלא כלומר צריך שיהא בו מעט גאוה שלא יהי' קלי הראש מסתוללין בו ויהי' דבריו מתקבלין עליהם על כרחם) אמר ר' הונא ברי' דרב יהושיע ומעטרא לי' כסאסאה דשבלתא אמר רבא בשמתא מאן דאיתה בי' וכשמתא ר"נ דלית ביה אר"נ בדר"י לא מינה ולא מקצת מי זוטר מה דכתיב בי' תועבת ה' כל גבה לב ע"כ נלפע"ד שאלו ואלו דברי אלקים חיים הם דבאמת התלמיד חכם בקרב לבו יהא כאין ולבו נדכה ורוחו נשברה ולא יהא בלבו לא מינה ולא מקצתה אבל לעיני העם יתנהג ויתעטר קצת בעטרת כבוד הוד והדר שלא יהיו קלי הראש מסתוללין בו כדפרש"י וזה בשמתא מאן דלית ביה להתנהג כך לעיני העם אבל בשמתא מאן דאית ביה בלבו אפילו מקצתו ושניהם עולין בקנה אחד וכן איתא ברמב"ם פ"ז מהלכות מלכים יעוין שם גבי מלך ישראל דכתיב בי' לבלתי רום לבבו מאחיו ואעפ"כ שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ושלא יעשה דברים אשר על ידיהם יתבזה לעיני העם וכן אמרו חז"ל קידושין דף ע' ע"א כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור לעשות מלאכה בפני ג' מטעם הנ"ל וכן הת"ח יתנהג קצת בעטרת הכבוד לשם שמים שלא יתבזה התורה על ידי המון עם ובזה יתנהג כמו המלך כי מאן מלכי רבנן שמוזהר שלא יעשה דברים שיתבזה על ידיהם אבל כוונתו יהא לשם שמים והנה כעין מלכותא דארעא מלכותא דשמיא ומצינו גבי מרע"ה במה שחטא בצנעה בין המקום לבינו שלפי הנראה חטא גדול חטא במה שאמר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם בכל זאת לא נענש בעונש הגדול הזה בלכן לא תביאו את הקהל לארץ אבל במי מריבה שחטא בפרהסיא לעיני העם אם גם הי' חטא קל נענש הרבה מאוד בלכן לא תביאו כדאיתא ברש"י שם (פ' בהעלתך סי' י"א פסוק כ"ב א' רבי עקיבא שש מאות וכו') והטעם כי חמת מלך מלאכי מות כי אם ימחול ויתרצה במי שחטא נגדו ועבר על ציוויו וגזירתו אזי נקל להעם לעבור על פקדיו ומצוותיו כי יחשבו כי גם להם ירבה לסלוח לא כן אם גם גואליו וקרוביו אשר יחטאו בחטא קל יענשו בעונש גדול מאוד לעיני כל העם אז כלם יחרדו וייראו ויחתו מפניו ולא יזידון עוד ובזה יש לפרש הפסוק (תהלים פרשה ק') ה' מלך גאות לבש לבש ה' עוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט, ה' מלך הוא המלך המולך על כל העולם כולו לכן גאות לבש (מלבוש מורה על מדה והתנהגות שאדם מתנהג לעיני בני האדם אבל איננו מקרב לבו ומטבעו, והוא כמו מלבוש שאיננו אלא לבוש חיצון לאדם הנראה לעין כל) לבש ה' עוז התאזר ועל מה כל זה שהקב"ה יתנהג ויתלבש לעיני העם במדה הזאת אף תכון תבל בל תמוט כדי שיהי' העולם מתוקן על מכונו ולא יתמוטט ע"י מעשי בני אדם הרעים, והנה הארון שבו מונחים לחת האבן והספר תורה, הי' פנימי וחיצון הנראה לעין כל זהב והתיכון מה שהי' מכוסה ונעלם הי' עץ לרמז לנו על ת"ח אשר בו תורת ה' שיתנהג כך כמו הארון לעיני בני אדם בשעה שיראה בפניהם יתנאה כזהב, כחיצוניות הארון, אבל בו בלבו בתוכו יהי' בעיניו נחשב כעץ כמו העץ אשר אין לו מעלה מצד עצמו רק תכליתו ועיקר צרכו הוא שמושו לשמש לענינים הנצרכים כמו עץ השדה שיוציאו פירות ואילני סרק לעשות כלים מהם ולבנות בו בתים או להחם ולבשל בו ואיננו חשוב בעצמותו כמו אוכלין ומשקין וכדומה כך יהי' הת"ח בעיניו נדמה כלא ורק עבודת הקדש להיות עבד לעבדי ה' לסבול עול טרחם ומשאם כמו מרע"ה אב התורה כאשר למדו חכז"ל ממנו אזהרה לדיין שיסבול את הצבור כאשר ישא האומן את היונק ושכרם רב כמשאחז"ל כל מי שזוכה להנהיגם בעוה"ז יזכה להיות מנהלם ומנהיגם לע"ל וק"ל (מש"מ):

*ועשו ארון ואח"כ ועשית שלחן ואח"כ ועשית מנורה וכו' הנה בצלאל עשה תחלה המשכן ואח"כ הכלים כי אמר להיכן אכניסם ותמוה למה הקב"ה צוה תחלה ארון ושלחן ואח"כ משכן וקשה על זה קושית בצלאל היכן אכניסם וי"ל לפי מה דאיתא ברמב"ן דציווי מלאכת המשכן הי' קודם עשיית העגל ואז היו בני ישראל בבחינתם ומעלתם יותר ממלאכי השרת וחירות ממלאך המות וכלל שהיו למעלה מן הטבע ואין מפליא אם הי' הארון והשלחן עומדים בנס אויר הקודש ולא היו צריך המשכן כדי להכניס בתוכו הכלים הלא גם אחר החטא הארון שבו הלוחות בנס היו עומדים (מגילה דף י' ע"ב) ופשיטא שקודם החטא יכולים כל הכלים לעמוד בנס באויר הקודש אבל בצלאל עשה המשכן לאחר חטא העגל והי' צריך התלבשות לעשות המשכן כדי להכניס בתוכו הכלים ויפה הקשה בצלאל אחר החטא היכן אכניסם וק"ל:

ועשו ארון ואח"כ שולחן ואח"כ מנורת זהב בביאורי מהרא"י על רש"י דלעולם שולחן קודם למנורה כמו זבולון קודם ליששכר כי שלחן מורה על עושר והמנורה מורה על התורה (כדאיתא בבא בתרא כ"ה ע"א אמר ר' יצחק הרוצה להחכים ידרים, שיתעשר יצפין וסימנך שלחן בצפון ומנורה בדרום) שההכנה למנורה פרנסת ת"ח צריך להיות קודם תלמוד תורה וא"כ קשה אמאי ארון קודם וצריך לחלק כי מנורה מרמז על ת"ח העוסקים בעיון ועומק פלפול לזה צריך הכנת שולחן תחלה ואמר רבא לרבנן לא תתחזו קמאי לא ביומא ניסן ולא ביומא תשרי (ברכות ל"ה ע"ב) אבל עיקר התורה ושמירת הדת ומצוותיה לזה אין בן חורין להבטל והיינו ארון הקודש והלוחות אפילו חולי ועני ואדם כי ימות באוהל אין רשאי להבטל ממנה (כדאיתא בש"ע יורה דיעה הלכות תלמוד תורה סימן רמ"ו ס"א) ע"כ ארון (שבו הלוחות וגם שברי לוחות מונחים בארון) קודם לשלחן ושלחן למנורה:

ושתי טבעות וגו', רמב"ן ס"ל דטבעות היו סמוך לרגלי הארון כדי שיהא הארון נראה למעלה וזה כבודו והקשתי א"כ היו שני בדים שהי' כשני דדי האשה סמוך לשוליו כדדי בהמה ח"ו שהקב"ה ברא דדי אשה למעלה במקום בינה ולא למטה ונ"ל דלפי מ"ש בתוספ' בב"ב ומייתי מג"א סי' כ"ח דנשגוללים תנ"ך יהא תורה בפנים ונביאים וכתובים למעלה כשומר על התורה כדרך ששומרים דברים הצנועים שהשומר למעלה א"כ ה"נ היו שברי לוחות מונחים בארון (כדאיתא בבא בתרא יו"ד ע"ב ששברי לוחות מונחים בארון) למעלה על הלוחות השלימות והארון גבהו ט' טפחים היינו אמה וחצי האמה נמצא היו ג' טפחים העליונים ריקנים וג' האמצעים היו עוביו של שברי הלוחות (יעויין שם בבא בתרא דף י' ע"א) וג' התחתונים היו עובי' הלוחות השני' שלימות והבדים בלטו אחר הטפח השביעי שהניח בראש עוביו הלוחות השלימות ומשם ינק חלב מדדי התורה מעליונו של לוחות וזה יש לרמז בפסוק צרור המור דודי לי בין שדי ילין אחר שדבר למעלה מעשיית העגל נרדו נתן ריחו אמר צרור המור דודי לי כצרור שהעליון נעשה שומר להמור שבתוכו ובין שדי ילין וק"ל להבין:

והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה הנה כל כרוב בפרישות ב' כנפיו והראש באמצע הנה הוא צורת "שין" וכן השני, והיו מחופפים על אמרת הלוחו' העדות והיינו "שש" אנכי על אמרתיך, והנה מה העדות יש בלוחות ובמה יודע שמעשה אלקים המה אלא במ"ם וסמ"ך שבנס עמדו (מגילה ב' ע"ב וא"ר ירמיה וא"ת רבי חייא בר אבא מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין) והיינו עדות, והנה כ"א ממין סתומות בעשרת הדברות וב' סמכי"ן "פסל" לא תעשה לך פסל "חסד" ועושה חסד לאלפים, כ"א פעמים מ' וב' פעמים ס' עולה תתק"ס שהוא י"ו פעמים ס', כי חרבו של הקב"ה לעשות דין ברשעים הוא "י" והך (כמ"ש מג"א סי' תע"ג סע"ק כ"ט) (ובזה י"ל מד"ר כי תשא פ' מ"ה הורד עדיך ארשב"י כלי הזיין שנתן להם הקב"ה ושם המפו' חקוק עליו) ושלא ישלטו בישראל צריך לבטל כל אחד בס' גבורים (פסוק בשיר השירים ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל כולם אחוזי חרב מלמדי מלחמה איש חרבו על יריכו מפחד בלילות) סביב מגבורי ישראל תלמידי חכמים אחוזי חרב פלפול של תורה המגין וס' גבורים המה ס' אותיות שבברכת כהנים (עיין חסד לאברהם) י"ו פעמים ס' עולה תתק"ס שאפי' בריה בטילה בתתק"ס (עי' בראש חולין פ' גיד הנשה סי' ל"ג) היינו העוסק בתורה מזיקין בדלין ממנו (ברכות דף ה' ע"א):

[] כל אשר אצוה אותך אל בנ"י פי' שכל מה שאצוה אותך הוא הוא הציווי אל כל ישראל ולא כמו שטען משה בעגל לי צוית ולא להם (מד"ר כי תשא פ' מ"ג אמר משה רבון העולמים כן אמרת בסיני אנכי ה' אלקיך אלקיכם לא נאמר לא לי אמרת שמא להם אמרת וכו'):

ועשית שולחן אמרו חכז"ל שולחן של מקדש (פסחים ק"ט ע"ב) של פרקים הוה בתשובת הריב"ש ואחריו בתשובה מעיל צדקה האריך לתרץ דלמא באלכסון הוה מטבל' שולחן, והריב"ש תי' דתרי חומשי באלכסוני היינו בעובי חוט השערה מזויות זו אל זויות שכנגדה אבל להלאה מן הזויות מתקצר והולך, ואי הי' עובי השולחן מועט הי' עוביו נכנס בחודו של זויות המקוה, אבל עובי השולחן הי' טפח ועליו המסגרת בולטות טפח, ועל המסגרת זר זהב נמצא כבר כתארך עובי השולחן קרוב לשלשה טפחים וגם ציפוי הזהב אשר עליו ויוצא חוץ לנקודת חודה של זויות המקוה מזה ומזה, ושם כבר נתקצר האלכסון הרבה, ובמעיל צדקה הוסיף לומר דוודאי לא הי' המסגרת מודבק על גבי השולחן דא"כ מעטתה אורך השולחן אמתיים, אלא הי' מודבק על עובי שפת השולחן ועולה על גביו למעלה טפח, ומסתמא הי' עובי המסגרת כעובי שפת השולחן טפח, נמצא נתארך השולחן טפח מכאן וטפח, ואע"ג ששני חומשים של אמה על אמה הוא יותר משני טפחים ואצבע ושלשה חומשי אצבע מ"מ אם נצטרף לזה גם דברי הריב"ש שעובי השולחן והציפוי והמסגרת העולה למעלה והזר שעליו, יגיעו להלן מחודו של זויות, ושם בוודאי כבר נתמעט האלכסן יותר הרבה מהנ"ל כן לקטתי מדבריהם אעפ"י שאין כוונתו של מעיל צדקה כך:

ולולי דבריהם הייתי אומר בישוב קושי' הנ"ל עם ישוב קושי' התוס' דאפילו אמתא באמתא יתיב הלא היה גובהו אמה וחצי נ"ל דוודאי הי' סבור שגם הרגלים הי' מדובקים עמו, וזה גופי' בא להוכיח שהי' של פרקים עכ"פ או הרגלים לא היו מדובקים וטבלוהו באלכסנו או גופו הי' של פרקים, והא דאמר אמתא באמתא וגו' דרצה להוכיח שהיה של פרקים ברחבו או רגליו, ואי לא הוה אמר אמתא באמתא וגו' ה"א הי' של פרקים ברחבו, באופן של מערכת לחם מונח על שולחן של אמה על אמה, אבל לא הי' הלחם בעצמו מונח על ב' חלקי השולחן משו"ה אמר אכתי אמתא באמתא וכו' וע"כ הי' חלוק ברחבו או רגליו אינם מדובקים וזה חדוש שהי' הלחם מונח על חלקי שאינם עשת אחד, ומיושב הכל בעזה"י:

ועשית שולחן (בפרק ע"פ דף ק"ט ע"ב) שולחן של מקדש של פרקים הי' דאל"ה היכי קמטביל לי' דאמתא באמתא היכא הוי יתיב מצאתי כתוב דקשיא הא העלה הש"ך ביו"ד רס"י ר"א בשם הרשב"א דאמה של מקוה היא שוחקת שהוא חצי אצבע יותר מהעוצבת ושל שולחן ע"כ עוצבת הי' מדאמרי' (מנחו' צ"ח ע"א) דאמה של שולחן הי' בינוני וכמה בינוני ששה טפחים, וקאמר מכלל דהוה דנפישא מני' ומשני אין דתנן ב' אמות היה בשושן הבירה וכו' של מזרחית צפונית יתיר' על משה חצי אצבע ושל מזרחית דרומית יתירה עליה חצי אצבע נמצא יתירה על של משה אצבע, א"כ ש"מ דשל שולחן הי' רק ששה טפחים בלי חצי אצבע היתירה שבשוחקת על העודפת וא"כ לא ק"מ אמתא באמתא היכא יתיב שהרי יש הפרש חצי אצבע:

ולפענ"ד לק"מ ומשם מוכח דשל שולחן נמי הי' ששה טפחים שוחקת דאלת"ה כי קא שאיל אמאי קרי ליה בינוני מכלל דאיכא דנפישא מיני' לימא לאפוקי שלא תהיה שוחקת וזה מבואר פ"ק דעירובין (ג' ע"ב) אעכ"ח דפשיטא להש"ס של שלחן שהוא דאורייתא נמי הוה שוחקת ומשו"ה פריך מכלל דאיכא דנפישא עוד טפי מן השוחקת ומשני אין אותן של שער שושן הבירה שהם היו יתרים חצי אצבע מפני הבנאי' שלא ימעלו בהקדש, ותדע לך שכן הוא דאי ס"ד דמה שהוסיפו האומנים היו רק כדי אמה שוחקת א"כ הבנאים שהוסיפו עוד חצי אצבע והי' יתירה על של משה אצבע שלימה מה תאמר ביה אעכ"ח שאין בזה קפידא שלא הי' ההוספה אלא משום שלא יבואו למעול בהקדש ולעולם של כל הכלים שבמקדש היה שוחקת וזה ברור לפענ"ד:

תיעשה המנורה, פירש"י תיעשה מאיליה כי נתקשה משה במעשיה להיותה מקשה בפרחיה וכפתוריה ומסיים כן תעשה את המנורה משמע הוא יעשה אותה יראה כי מנורה מרמז על עומק פלפול התורה ושתהי' כולה מקשה מגוף אחד לומר אעפ"י שאלו מטמאים ואלו מטהרים כולם ניתנו מרועה אחד (חגיגה דף ג' ע"ב) למרע"ה והי' קשה בעיני מרע"ה לעשות כן מנורת זהב ואמר לו הקב"ה תיעשה, זאת המנורה של זהב תיעשה מאליה בלי יגיעה אבל ענין התורה לימודה ופלפולא לא מאיליה כי לא יגעתי ומצאתי אל תאמין (מגילה ז' ע"ב) ע"כ כאשר הראית בהר כן תעשה אתה בעצמך ולא תיעשה בלי יגיעה, אלא אחר יגיעה רבה:

כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו, לרמז כי אין לפרש דברי תורתינו ע"י הקדמת מספרי חכמת חצוניות כי אם כל ההקדמות יהיו מדברי תורה והיינו כפתוריה ופרחיה "ממנה" יהיו הציצים והפרחים שעושי' לתורה הכל יהיו ממנה עצמה ועד"ז יש לפ' כל האוחז ס"ת ערום נקבר ערום בלא מצות (מגילה ל"ב ע"א) פי' שאומר ס"ת ערום וצריך להלבישה עפ"י הקדמת חצונית אותו נוטה לאפיקורסת ונקבר ערום בלא מצות ולכל הפחות בלא אותה מצוה שלא יטול שכר על אותה הפרישה:

שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד, איתא (במס' יומא דף נ"ב ע"ב) תניא איסי בן יהודה אומר חמשה פסוקים שבתורה אין להם הכרע שאת, משוקדים, ארור, מחר, וקם, והקשה תוספ' תימה דלא נקט כסדר שהם כתובים בתורה עיי"ש שהל"ל ארור מחר משוקדים, ולפע"ד ליישב בתחלה נבאר בעז"ה במאי תליא הנהי ספיקות של שלשה פסוקים ארור, מחר, משוקדים הנה ספיקא דארור תלי' בפלוגתת הרמב"ם והרמב"ן בתחלה אומר דהאי ברצונם עקרו שור ע"כ לא קאי איוסף כפירש"י דא"כ היה קשה קושי' הרמב"ן על התורה שהקשה איך לא ציוה יעקב ליוסף קודם מותו שלא ישטום את אחיו על רעתם אשר עשו עמו אעכ"ח הוכיח מזה שלא נודע ליעקב ממעשה מכירת יוסף כלל לעולם וכל המקראו' הכתובים בענין זה צריכי' להתפרש על דרך זה עמ"ש בפרשת ויגש על פסוק וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלו' עיי"ש היטב וא"כ ע"כ פירושו הכא ברצונם עקרו שור על שכם ולא על יוסף וכן פירשו הרמב"ן שם בפ' נאמר כי נסתפק הש"ס אי קרא לשכם שור סתם או שור ארור רמב"ן ז"ל וכתב הרמב"ם סוף הלכות מלכים שהיה שכם ואנשי שכם נתחייבו מיתה בדין כי שכם גזל את דינה, ואנשי שכם ראו ולא מיחו וב"נ מצווה על הדיני' ואזהרתן זו היא מיתתן, והרמב"ן בפי' התורה טען עליו א"כ מ"ט קצף עליהם יעקב, ולפע"ד משום שהי' להם להודיע לו שיתפלל עליהם טרם הכנסתם לסכנה דקיי"ל חייב אדם להקדים תפלה לצרה כמ"ש תוס' יומא הנ"ל מדכתיב היערוך שועך לא בצר, וכמשמעות פשטי' דקרא דמשה רבינו ע"ה צא הלחם בעמלק מחר, אנכי נצב על ראש הגבעה פי' היום אתפלל ואתה תלחם מחר, ועפ"ז יתכן לקרות, וברצונם עקרו שור ארור היינו שכם ואנשיו שהיו ארורים מחוייבים מיתה בדין רק שהתרעם שעשו זה ברצונם בלי דעת אביהם, אך הרמב"ן בפרשת וישלח גם בפרשת ויחי החליט שלא נתחייבו מיתה בדין וגם בהיפך שיעקב התרעם וקלל אפם כי אולי היה הגרים הללו גרי אמת וצדק מהנפש אשר עשו ואיך הרגום וא"כ ע"כ אין לתוארם בשור ארור אלא בשור סתם וארור קאי אאפם:

והנה ספק זה דשור ארור לא היה נכנס בלבינו כלל והיינו דנים שמעון ולוי לזכות בלי ספק דוודאי לא שגו בהריגתם ובדין עשו ולא חטאו אלא שהי' להם להקדים תפלה לצרה כדכתיב צא הלחם בעמלק מחר, אנכי נצב על ראש הגבעה, אלא באמת גם במקרא הזה אנו מסופקים כי אולי הפי' בהיפך הלחם בעמלק היום ומחר אנכי נצב ער ראש הגבעה, כי אין צריך להקדים תפלה לצרה אדרבא טוב לסלק תחלה הטרדה מלבו ואח"כ יתפלל וא"כ ע"כ היו מפרשים כהרמב"ן דארור קאי אאפם:

וזה תלי' בפלוגתת רש"י ור"ת בעירובין ס"ה ע"א אמר ר"ח בר אשי אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל משום שנאמר בצר אל יורה וכ' רש"י בדקתי בכל המקרא ואינו בכל הכתובים ושמא בספר בן סירא הוא עכ"ל, ותוס' כתבו בשם ר"ת דמהאי קדרש היערוך שועך לא בצר כלומר בשעת צרה אל תערוך תפלתך כשיש טרוד עכ"ל וא"כ לא דרש ליה לשיקדים תפלה לצרה כמו שדרשו תוס' ביומא הנ"ל:

וגם זה תלי' בספק דמשוקדים, בשנבין מה"ת להסתפק בקרא דמשוקדים הא לפני זה כתוב שלשה גביעים משוקדים בקנה אחד כפתור ופרח, והתם עכ"ח קאי משוקדים אגביעים ולא אכפתורים דהרי הפסיק בין משוקדים לכפתורים בשתי תיבות בקנה אחד, וא"כ מסתמא כשם שהגביעים של הקנים הם משוקדי' ולא הכפתורים מסתמא כן הי' הגביעים של המנורה הקנה האמצעי ג"כ משוקדים ולא הכפתורים, ובתוס' הרגישו בזה וכת' דמספקא לי' משום דכתיב אתנחתא בתיבת גביעי' וזה קשה לפע"ד דאמר התם דר"ח מספקא לי' בקרא זבחים לה' פרים ופרש"י נפקא מני' לפיסוק טעמים וכן הוא להדי' בחגיגה ואי כדברי התוס' נחזי היכא האתנחתא קאי בפסוק אעכ"ח דאנו מניחים האתנחתא לפי הבנתינו במקרא והדרא קושי' לדוכתא, ע"כ נלפע"ד דמספקא להש"ס בפלוגתת הרמב"ם והגאונים במאי דאמר הש"ס בקדושין לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד ופסק הרמב"ם דזהו דווקא בתחלת למודו אבל לאחר שהתחכם אל יעסוק באלה אלא בעיונות והנה כי כן יש לומר בשידוע דהמנורה לאור התורה מרמז והקנים הם התלמידים שלשה גביעים שהם מקרא משנה תלמוד והם משוקדים שהשקידה יום יום יהי' בשלשתן, וגם כפתור ופרח שהוא הוא הפלפול אבל לא ישקוד עליו, משא"כ במנורה שהוא הת"ח עצמו ארבעה גביעים שהם מקרא משנה תלמוד, וסודות התורה, משוקדים כפתורי' ופרחים ויש להסתפק אי יהי' השקידה בארבעתן או כדעת הרמב"ם שהשקידה בכפתור ופרח שהוא העיון ולא במקרא ומשנה בפשטיותן, והנה לכאורה מוכח דלא כהרמב"ם דאחז"ל בפ"ק דב"ב בזכות המשנה נגאלים שנאמר בארצם משנה ירשו ואי להרמב"ם שעיקור המצוה עסק התלמוד שהוא העיון אמאי נגאלים בזכות המשנה ולא בזכות התלמוד, וי"ל דבגולה א"א לעסוק בעיוני' כדמסיק בש"ס דעירובין דלעיל בצר אל יורה ואמרו התם אמוראי טובא שמעתא בעי צלותא וכו' וכדומה שמועות הרבה שם עיי"ש וא"ש וא"כ תלי' זה אי דרשי' היערוך שועך לא בצר להם אבל אי דרשי' להקדם תפלה לצרה א"כ לא מוכח דבצר אל יורה הדרא קושי' לדוכתי אהרמב"ם ומוכח מדכתיב בארצם משנה ירשו דלא כהרמב"ם ומפרשי' משוקדים אגביעים לא אכפתור ופרח, והא"ש המשך הני ספיקות ודווקא בתחלה מספקי' במשוקדים ועי"ז בארור הקצרתי והמבין יבין מעצמו:

*רמזי כלי המשכן מבואר בספרים ובמדרש יש דאמות הארון שבורות רמז דבארון שבו התורה שרומז על הת"ח צריך שיהי' לבו נשבר אבל אמות השלחן אינם שבורים שהשולחן מרמז על המשפיעים ונדיבים ומחזיקי לומדי תורה המה יהי' במלואותם ואפ"ה צריך שיהיה גדלם ותפארתם בעיני עצמם חסר השלימות וזה מרומז "בקומת" השולחן ולכן קומתו רק אמה וחצי אמה, ת"ח צריך להיות תוכו כברו (ברכות כ"ח ע"א) וזה רמז מבית ומבחוץ תצפנו בזהב ואז נעשה התורה לו זר זהב אבל אם חלילה אינו כן נעשה זר הקרב יומת רחמנא ליצלן כמשאח"זל זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם המות (תענית דף ז' ע"א) והבדים לא יסורו ממנו הרמז שהמחזיקים יש להם חלק בכל מעשיו של הת"ח עיין בשל"ה כאן, והכרובים בצורת אדם רומז על ב' ת"ח הנוחין זה לזה בהלכה וכוונת שניהם להבין אמת לאמתו לא כדי לומר דבר חדש שלא הי' לעולם רק לכוון דעת נותן התורה וזה צריך להיות מגמתם למצוא קושט דברי אמת ודעת קדושים ולזה פני הכרובים צריכין להיות פניהם איש אל אחיו שמראה לאהבה וחיבה (כידוע מהמדרש דדווקא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הי' פניהם איש אל אחיו), שלא יפלפלו לקנטר רק להעמיד את עצמם על האמת ואל מול פני הכפורת למצוא האמת דעת נותן תורה שהוא כמו שאחז"ל שנים שיושבין ועוסקים בתורה שכינה שרויה בניהם (פרקי אבות) וזה אל פני הכפרת יהי' פני הכרובים ואז השכינה שורה ביניהם וקול ה' דובר בם שיכוונו הלכה לאמתו כנאמר ויהי ה' עמו ודרשו חז"ל שהלכה כמותו, האיר עינינו באופן ודרך למצוא אור התורה רמז לן במנורה בכפתוריה ופרחיה שאנו מחוייבים לעסוק בה ביגיעה רבה ואמרו חכז"ל אף חכמתי עמדה לי תורה שלמדתיה באף עמדה לי ולזאת המנורה כלה מקשה בקושיות שהם ככפתורים ובתירוצים שהם הפרחים ובאמת אין זה ביכולת האדם להשיג ולידע האמת אלא כל שהאדם עושה מה שאפשר לו ומכוון למצוא האמת הקב"ה מסייע לו ולאוקמי גרסא אמרו חז"ל סייעתא דשמיא הוא (מגילה י' ע"ב) ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא צריך שיהי' ה' עמו וע"כ לא נעשתה המנורה בידי אדם רק זרק ככר זהב לאש והיא נעשתה מאילי' וה' ברחמיו נותן דיעה בינה והשכל כדי לכוון לאמתה של תורה ולהבין שמעתתא אליבא דהלכתא:

וכפלת היריעה השישית אל מול פני האהל, פירש"י ככלה צנועה המכסה פניה ונ"ל הא דלא נרמז כן ביריעות התחתונות תכלת וארגמן, מפני שרמזיה פנימיות המשכן תוך בלא קליפה כמו שהי' קודם החטא ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו ולא צריך צניעות וכן יהי' בעולם התיקון, והעליונים יריעות עזים מרמזים אהקליפה שהי' אחר החטא שנמשכה ערלתו ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות ע"כ צריך יריעה השישית לכפול פני האוהל:

ויהיו תואמים מלמטה ויחדיו יהיו תמים אל ראשו אל הטבעת האחת, יש לרמז משאחז"ל (מגילה דף י"ד ע"א) מ"ח נביאים עמדו להם לישראל ולא החזירום למוטב והסרת הטבעת החזירם למוטב, גם אומר כי כל מקום שנאמר מלך סתם כולל מלך ית"ש (כדאיתא במדרש מגלת אסתר) והמן בן המדתא הוא ורוכבו היינו הסם, וה"נ ויסר מלך הכבוד ית"ש טבעתו היינו הסמ"ך שבא"ב שהיא טבעת עליון שבו סומך נופלים שהוא מפלת שונאי ישראל כמשאחז"ל (ברכות ד' ע"ב) דמשו"ה לא נאמרה "נון" באשרי אלא שסמכה בר"הק סומך לכל הנופלים ובהסיר הטבעת שהוא הסמ"ך טבעתו של מלך ית"ש ומסרה חלילה לנחש בריח המן הרע גם כי לא נעשה אלא לפנים (כדאיתא מגילה דף י"ט ע"ב) ולבסוף כתיב בהמן לא תוכל לו כי נפל תפול ונתלה על חמישים, מ"מ לפי שעה החזירתן למוטב, ולבוא אל המכוון אקדים כי רש"י בפרשת תולדות כתב כי בלידת רבקה כתיב תמים חסר וי"ו שהי' אחד רשע אבל בלידת תמר כתיב תואמים שהיו שניהם צדיקים, והנה מ"ח קרשים רומזים על מ"ח נביאים כי ק'ר'ש' ר"ת ק'דושים ר'וממי ש'די ואמר ראוי שיהיו תואמי' מלמטה שיהיו כל ישראל צדיקים והיינו תואמים כולם צדיקים מלמטה ע"י מ"ח נביאים אמנם אם בעוו"הר לא יועילו הנביאים למטה ולא יהיו תואמים אלא תמים אחד צדיק ואחד רשע כלומר שיהיו ביניהם רשעים ע"כ יהי' תמים מלמעלה אל הטבעת האחת שמסיר טבעתו למעלה ומעמיד מלך קשה כהמן ח"ו ומחזירם למוטב:

והקמות את המשכן כמשפטו הארכתי קצת בענין משפט ודיינים סמוך למזבח, ואמרתי משאחז"ל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהם, הנה כתיב והי' אמונת עתך חסן ישועת חכמת ודעת והם ששה סדרים על הסדר ובשני סדרים יש סדר למשנה, עפ"י מדריגת הקדושה עולה מאמונת לעתך ומעתך לחסן ומחסן לישועת ומישועת לחכמה וא"כ הרוצה שיחכים יעסוק בסדר ישועו' דהיינו שיחכם היינו חכמה שהוא סדר קדשים יעסוק תחלה בסדר ישועות שהוא נזיקין, אלא בסדר נזיקין יש מה שאינו דיני ממונות כגון סנהדרין מכות הוריות קמ"ל בדיני ממונות שבסדר ישועות יעסוק והוא הקדושה המביאו לזכות לחכמה שבסדר קדשים, וטעם יתר קדושה הניכר בדיני ממונות משום שבזה ניכר השגחת הבורא ית"ש להביט על דרכי ועלילת בני אדם ומחשבותיהם גם כי המה הבל מ"מ הקב"ה משפיע חכמה יתירה בלב חכמיו לירד לעומק הדעת כל איש אע"פ שהם עוסקים ברמיותא דדהו מ"מ בקיאים הת"ח מסוד ה' ליריאיו כדאמר ר' יוחנן בן זכאי במס' בבא בתרא והארכתי דזהו היכי דנשקי ארעא ורקיעא בהדי הדדי (והוא בבבא בתרא דף ע"ד ע"א ואמר רבב"ח א"ל ההוא טייעא תא ואחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא בהדי הדדי וכו') וכאן אקצר:

והקמות את המשכן, ס"ת "תתן" כמספר שהיו בנ"י בא"י עד חרבן בית ראשון (כי ארבע מאות ושמונים שנה לצאת בנ"י מארץ מצרים נבנה בית ראשון וארבע מאות ועשר שנים עמד הבית צא מהם מ' שהיו במדבר עולה החשבון ת'ת'ן' שנים שהיו ישראל בא"י) ור"ת של כל הפסוק והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראת בהר מספרו מ' נגד מ' שנה שהיו ישראל במדבר וכתיב את קרבני לחמי לאשי, "אשי" אלף "שי" היינו אם תכתוב הא' במלואה (כזה אלף בגימטרי' קי"א) הוא מספר כל השנים שהקריבו קרבנות מ' שנה במדבר תת"ן עד חרבן בית ראשון ת"ך שנים בבית שני, מ' תת"ן ת"ך, עולה אלף ש"י, מכאן ואילך תשמרו ותמתינו ותחכו להקריב לי במועדו מועד מועדים וחצי (כך היא בדניאל שהוא קץ הגלות) והמשכיל יבין:

הפרכת תחת הקרסים, כי הקרסים חבר האהל להיות אחד לרמז על שלום ושלוה ותחתיו הקודש קדשים מקום השראת שכינה כדכתיב ויהי בישורון מלך אימתי בהתאסף ראשי עם, והנה יריעת תכלת וארגמן הי' ה' נגד ה' ושל עזים ה' נגד שש, חמשה חומשי תורה שבכתב נגד ששה סדרים שבע"פ, אמנם בעולם התיקון ליכא סדר נזיקין ע"כ יש רק חמשה סדרים בע"פ ע"כ התחתונים רק ה' נגד ה', וכבר כתבתי במקום אחר דהעליונים הי' חצי היריעה על פני האהל פי' ככלה המכסה פניה מפני הבושה, אמנם התחתוני' בעולם התיקון כמו קודם החטא ולא יתבששו, והעליונ' תסרח אחורי המשכן כאשה שבגדיה נגררים אחריה כדאית' במס' שבת פר"ע והוא דאחז"ל זכר ונקבה בראם חד אמר דו פרצופים וחד אמר זנב (ברכות דף ס"א ע"א) וענין זנב לא כזנב הבהמה אלא אותו צלע היינו צד שאחוריו שהי' יתר באדם לחד מ"ד הי' לו צורת, אדם שכל ובעל צורה כאדם משכיל או הי' רק כחתיכה יתירה כאדם שיש לו גב, וכשנחתך מן האדם ניתן בו חיות וצורת שכל, ואמנם גם עתה אחר הנסירה מ"מ כל ולד שנוצר בעולם אין הקב"ה צר חצי צורה, אלא לעולם זכר ונקבה בראם מ' יום קודם יצירה כבר מזמין לו בת זוגו (סוטה דף ב' ע"א) אלא שנבראו נסורים ומופרדי' זו מזה ועכ"פ יש שזוכה להיות לו עזר והיינו פרצוף שהיא על דעתו ומחשבתו של בעל והוא לו פרצוף, ויש שמנגדתו כמו אחר החטא והיא לו זנב אפי' היא בעלת שכל וצורה מ"מ כיון שהיא, אינה על דעתו של בעל ומנגדתו הרי היא לו זנב, ונתקיימו ב' הדיעות שבש"ס פרצוף וזנב, והיינו דאחז"ל גבי ושתי בא גבריאל ועשה לה זנב (מגילה דף י"ב ע"ב) כי קושית הש"ס הי' מכדי פריצותא הוא דאמר מר שניהם לדבר עבירה נתכוונו מ"ט לא אתי' וכו' י"ל כיון שהיא היתה פרצופו של אחשורוש שהרי שניהם לדבר עבירה נתכוונו א"כ מ"ט הי' מנגדתו לבלתי בוא ערומה ומשני שבא גבריאל ועשה לה זנב כמו ועשה אותה זנב שנשתנית דעתה ומחשבתו מאשר הי' בתחי' ונעשית זנב לבעלה, וע"ז מרמז בגדי אשה הנגרים אחרי' ואמנם בעולם התיקון לא נמצא זנב כ"א פרצוף עזר ולא כנגדו ע"כ ביריעות התחתונות לא הי' סרח העודף, ודוק:

ושמת את השלחן מחוץ לפרכת ואת המנורה נוכח השולחן על צלע המשכן תימנה והשלחן תתן על צלע צפון, הו"ל ושמת השלחן מחוץ לפרוכת על צלע צפון והמנורה תימנה ותו לא, אלא רמז שהשולחן יתן מחוץ לפרוכת כשעוסק במעשה מרכבה לפנים מפרוכת הקודש לא ישים עניני עה"ז לנגד עיניו ולאפוקי מאצילי ב"י ויחזו את אלקים ויאכלו וישתו כנושך פתו לפני המלך לא כן אלא ושמת את השולחן מחוץ לפרוכת, וגם שם מחוץ לפרוכת יהיה תורתו קבע ומלאכתו עראי אז זה וזה עלתה בידו (כדאית' ברכות ל"ה ע"א ראשונים שהי' תורתן קבע ומלאכתן ארעי זה וזה נתקיימה בידו) כי נכסיו מצליחין כדכתיב אז תשכיל ואז תצליח והיינו ואת המנורה נוכח השולחן תימנה בימין ה' רוממה, אז אם המנורה נוכחו בימין והיא עיקר אז יושם השולחן על צלע צפון אשר משם זהב יאתה כמ"ש הרמב"ן:

כל עמודי החצר סביב וגו' ואדניהם נחושת, לכל כלי המשכן בכל עבודתו ויתדותיו ויתדות החצר נחשת, ואתה תצוה וגו' ואמרו הקדמונים ובילקוט ראובני נחשת ואתה ר"ל נח שת ואתה כי נח גלגול שת ומשה גלגל משניהם, וצריך ביאור מאי שייכות הכא, ועוד נחשת דלעיל מאי דרשת בי', ונ"ל כי שת ממנו הושתת העולם וכן מנח אחר המבול והיינו כ"ו דורות קודם מתן תורה שזן הקב"ה בחסדו בלי זכות תורה (גמרא פסחי' קי"ח ע"א הני כ"ו כי לעולם חסדו כנגד מאן וכו') וראוי להחזיר לתוהו ובוהו עד שבא מרע"ה ועשה חיזוק לכל העולם להיות אהל בל יצען בלי נתקו יתידותיו כדכתיב נמוגו ארץ וכל יושביה, אנכי תכנתי עמודיה סלה, והנה חצר המשכן מרמז על עוה"ז פרוזדר לעוה"ב וכלי המשכן ועבודתו הם תורה ומצות שהם כל העוה"ז ויתדות המשכן והחצר היא קיום התורה וקיום העולם ועד שלא בא מרע"ה והי' הקיום רק ע"י נח ושת לא היה תורה ולא קיום ולא יתדות לעולם ע"כ כל עמודי החצר וכו' ואדניהם הכל נחושת לבד אמנם לכל כלי המשכן ועבודתו היינו תורה ומצות ויתדות של משכן ויתדות החצר קיום התורה והעולם נח שת ואתה היינו מרע"ה ושמרו בנ"י את השבת את שבת גמטרי' נחשת משה ועי"ז לעשות את השבת לדורותם ברית עולם:

בהפטרה

ושכנתי בתוך בנ"י ולא אעזוב את עמי ישראל, י"ל ע"ד דכתיב והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואחז"ל אטייל עמכם בג"ע ולא תסתלק מוראי אלא והייתי לכם לאלקים כמלך בתוך עמו וה"נ קאמר ושכנתי בתוך כל אחד מבנ"י ולא תסתלק מוראי, אלא ולא אעזוב את עמי שאתם כעם ואני כמלך:

זהב וכסף ונחשת, יש לרמז בזה ימי קריאת התורה זהב, ז' (שבת) ה', ב' (יום ה' ויום ב' בשבוע), כסף, כפור (יום הכפורים), ס' (סוכות) פ' (פורים, פסח), נחשת נ' נרות (חנוכה) ח' חודש (ראש החודש, ובכללו ראש השנה שהוא גם כן ר"ח) ש' שבועות (וגם מרומז ש' שמיני שהוא שמיני עצרת וגם ש' ת' שמחת תורה) ת' תענית: