*ויהי מקץ שנתים ימים, במדרש קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר ונראה לפרש כוונת המדרש דיש שני מיני גאולות גאולת הגוף וגאולת הנפש ובמצרים הי' הגאולה גאולת הנפש שנשתקעו אז במ"ט שערי טומאה, ואלמלא גאל ד' אותם בחפזון לא הי' להם תקנה עוד, וע"י הגאולה הכירו את ד' וקבלנו את התורה שלא ימוש מפינו ומפי זרענו ע"ע, אבל גאולת הגוף לא הי' בשלימות שאף שנגאלו, עוד היו בגלות אחר גלות מצרים ומיד אמר הקב"ה למשה אהי' אשר אהי' אני הייתי עמהם בצרה ואני אהיה עמהם עוד בשיעבוד מלכיות, ודבר שהוא בשלימות ראוי לקרות תכלית אבל דבר שאינו בשלימות נכון עליו שם קץ לשון קציצה, ואפי' זמן קטן כעין גאולת יוסף שלא היה שלימה, כי אדרבה היה זה התחלת הגלות שעי"ז ירדו יעקב ובניו למצרים נכון ליקרא בשם קץ, והנה גאולה שלימה יעשה ע"י הקב"ה בעצמו כאמור ישראל נושע בד' תשועת עולמים משא"כ גאולה שיש לה קץ ולכך גאולת יוסף הי' ע"י שר המשקים והיינו דמייתי המדרש על ויהי מקץ שנתים וגו' שנתגלגל גאולת יוסף על ידי אדם הה"ד קץ שם לחושך ע"י אמצעי עושה קץ לחושך ובפסיקת החושך עדיין אין האור במלואו, ולכל תכלית הדבר "הוא" חוקר פי' הקב"ה בעצמו:
ויהי מקץ שנתים ימים כ' רבינו בחיי שנתים ימים ר"ל ימים שלמים מילוי ימי', נ"ל היינו ב' שנות החמה ב' פעמים שס"ה שהם תש"ל ימים, והרמז דיוסף אמר לשר המשקים "אם זכרתני" גמטריא "תשכח", ועם ב' תיבות עולה תש"ל לכן נשתהה במאסר ב' שנים שלמים תש"ל ימים:
והנה עומד על היאור, ובספורו ליוסף אמר הנני עומד על שפת היאור ועיי' ברבינו בחיי, הנה אית' בברכו' פ' הרואה מעולם לא ראה אדם בחלומו פילא בקופא דמחטא דבר שא"א ואינה מהרהר אחריו, והנה שיעמוד אדם על היאור הוא מהנמנע וחשב פרעה אם יאמר ליוסף כן, יחשוב חלומו להבל ע"כ תיקן ואמר על שפת היאור, ולא ידע כי הפתרון שלבסוף נצמח מזה שבירך יעקב את פרעה שיעלה נילוס לרגלו, כפירש"י בפ' ויגש והיינו והוא עומד על היאור ממש שבא על היאור ועלתה לרגלו:
*ויקץ פרעה, וישן וכו' נראה על פי מה דאיתא דאם חולמין לאדם כמה חלומות בפעם אחד אין ממש רק בחלום אחרון, לכך הקיץ בנתיים שיהי' כל אחד חלום בפני עצמו ויש ממש בכולם:
בקנה א' מלאות וטובות, במסורה, בקנה א' כפתור ופרח, היינו סיני ועוקר הרים סיני היינו חכמה מה שקיבל מרבותיו וע"ז אמרו סוף הוריות הכל צריכים למרי חיטי והיינו בקנה א' מלאות וטובות, ואמנם כפתור ופרח היינו בינה ולעשות ציצים ופרחי' לתורה עוקר הרים, ב' פעמים קנה גימטריא "שי" להנחיל אוהבי "יש" ואחז"ל הרואה קנים בחלום יצפה לבינה רומז קנה חכמה קנה בינה:
*את חטאי אני מזכיר, מזכיר הוא פועל יוצא שע"י גדולת יוסף יספרו כולם איך נתגלגל הדבר הזה על ידי שר המשקים ויזכרו העולם חטאי ואפ"ה בשביל כבוד המלך אינני חש על כבודי:
*ויגלח ויחלף שמלותיו ויבוא אל פרעה, פרש"י בשביל כבוד המלכות, יש לפרש עפ"י מה שאמרו בפ"ק דר"ה בר"ה יצא יוסף מבית אסורים, ויוסף קיים התורה עד שלא ניתנה כאשר יבואר עוד לקמן אי"ה, ואיך הניח לגלח עצמו ביו"ט, לכך פירש"י בשביל כבוד המלכות שרי, לדעת הש"ך בי"ד סי' קצ"ח בנקודת הכסף שם דלצורך מצוה שרי אבל שם בט"ז חולק עיי"ש:
בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה, לא רצה שיקנאו בו חכמי פרעה ואחכז"ל חכם עדיף מנביא אלא שהמובן אין נביא אא"כ הוא חכם אבל לעולם מה שמשיג בחכמה עדיף ממה שמשיג בנבואה, על כן אמר יוסף בלעדי שאינו מחכמתי אלא אלקים יענה בדרך נבואה, ולכן אח"כ אמר פרעה לעבדיו הראיתם כזה איש אשר רוח אלקים בו ולא בחכמה אלא ברוח אלקים ונבואה, וזה אמר פרעה לעבדיו וחכמיו שלא יקנאו, אבל אח"כ ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת בנבואה אין חכם ונבון כמותך כי אין נביא בלתי אם יקדמנו חכמה:
*ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם, י"ל מי שם אותו להיות בעל עצה ועוד דקדוקים רבים, והנראה, שעל פתרונו של יוסף הי' אפשר לפקפק שזה דבר הנמנע שיהי' שבע שנים שבע גדול ושנה שלאחריה יהי' רעב, הרי הרבה תבואה נשתייר משנה שעברה למשמרת לשנים הבאות, וצריך לומר דהגזירה היה שהפירות ירקבו וילכו לאבדון באופנים שונים, וזה פתרונו של שדופות קדים וגו' וגם פתרונו של ולא באו אל קרבינה וכן היה עצת יוסף שהרי הגזירה ההיא לא היה אלא על מצרים וסביבותיה כי חלם לו מן היאור עולות וגו' והשכיל יוסף בדעתו שאם ישים איש אחד ממדינה אחרת על מצרים, שתהא תחת רשותו וכאלו הוא שלו יתבטל הגזירה ואם דבר זה אי אפשר ליתן לו רשות לגמרי מ"מ אפשר ליתן תחת ידו תבואת הארץ ויתבטל גזירות הרקבון ואיש ההוא צריך להיות נבון וחכם איך יצבור הבר ואיך ימכרנו, ואז אפשר תבוא תשועה לארץ מצרי' וזה כל תכלית הודעת החלום, וכיון שהאיש ההוא צריך להיות ממדינה אחרת לא יתקנאו חכמי מצרים וזה שאמר פרעה הנמצא כזה איש אשר ממדינה אחרת הוא ונבון וחכם כמוהו להיות שר ומושל ולצבור בר תחתיו:
ובזה מובן מה שפירש"י על ותרעב כל ארץ מצרים ללחם, שהלכו אל פרעה שיוסף אמר להם שימולו והיינו שמצרים הלכו אל פרעה ואמרו שאין ממש בעצת יוסף שאעפ"כ נרקב התבואה ואמר פרעה כל אשר יאמר לכם תעשו ע"ד שאמרו בסנהדרין שאמר האי מינא לר"י נהי' לעמא חד אמר ליה שפיר קאמרת אבל אנן אי אפשר לנו להיות כמותכם שאנו מולים ולכן צריכים אתם לימול, אם תרצו שיתקיימו לכם התבואות ולא ירקבו תמולו עצמיכם כדי שתהיו לעם אחר ולא עליהם הי' הגזירה ועתה כל אשר יאמר אליכם תעשו דהיינו להמול לכם כל זכר:
צפנת פענח, מאת ד' היתה זאת שהסיב פרעה לו שמו צפנת פענח דעי"ז נתפרסם במצרים בשם זה שקראו המלך כדי שלא יוודע להאחים ששם אדון הארץ יוסף:
כי הפרני, בפ"ב דשבת כ' תוס' דאם אין אבי הכלה קיים כותבים בכתובה בי נשא, וכ' בנחלת שבעה לשון כי נשני עמלי ובית אבי, אע"ג דיעקב הי' קיים מ"מ יוסף הי' מסופק אם חי שהרי שאל לאחיו אביכם הזקן העודנו חי, א"נ כיון שלא נצרך עוד לאביו, אמר נשני, ולפי טעם השני כשהכלה עצמה נותנת הנדן ולא אביה אפי' חי כותבים בי נשא, ולפע"ד ע"כ הטעם שאמר נשני שהי' סבר שכבר מת יעקב דאלו מפני שנתעלה ואין צריך עוד לאביו א"כ הו"ל להקדים כי הפרני קודם נשני, והיינו דהקדים יעקב אפרים למנשה כי באמת הי' יעקב חי ולא נתקיים נשני כ"א במה שא"צ לאביו א"כ הפרני קודם, ובזה יש לפרש בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה שמתוך שמחות גדולות שיראה האב בבניו יאמרו כי נשני, ולא שימות האב ויקרא מנשה על שם מיתה אלא ע"ש כי הפרני תחלה ועי"ז נשני וק"ל:
בני הם אשר נתן לי אלקים בזה, פירש"י שטר אירוסין וכתובה הראה לו, ויראה ששם היה נכתב צפנת פענח קידש אסנת ולא נזכר שם יוסף וה"ל שינה שמו, אלא כיון דבמקום הקידושין והנשואין ומקום דירתם אין לו שם אחר אלא שם זה צפנת פענח, סגי בשם זה והיינו אשר נתן לי אלקי' "בזה" במצרים ששם נקראנו בשם הזה:
ויבואו אחי יוסף עשרה לשבור בתוך הבאים כי כבד הרעב בארץ כנען, יראה כי עשרה אחי יוסף לא נכנסו בין הכנענים הארורים אלא בין אותם שכבר נתגיירו והי' מהנפש אשר עשו בחרן, ואותם לא היו יורדים מארץ לחוץ לארץ, אלא מפני כי כבד הרעב ואל"ה לא היו יורדים, בין אותם הבאים באו בני יעקב אחי יוסף עשרה, והא"ש דיליף בירושלמי ונקדשתי בתוך בני ישראל דאין אומרים דבר שבקדושה פחות מעשרה דילפינן תוך תוך מבתוך הבאים, דהרי גם הבאים האלו גרים היו ולא הי' עכ"פ פחות מעשרה דאל"ה לא שייך לומר עשרה אחי יוסף באו בתוכם וק"ל ושלמה המלך עשה עשרה מנורות ומנורה של מרע"ה באמצע אלקים נצב בעדת אל:
למה תתראו, כ' רש"י באותו שעה הי' להם תבואה, ונראה כי חשב יעקב כד הקמח לא יחסר ורק משום למה תתראו שלח עתה אך הפעם למצרים ושוב לא יצטרך לשולחם עוד על כן לא נתרצה לראובן לשלוח בנימין אתם, אך אחר שכלה השבר וראה שלא נעשה לו נס, אז הוצרך לשלוח למצרים ע"כ שלח בנימין על ערבותיו של יהודה כי ראה כד הקמח כלה, ונראה יעקב סבר שמעון נמכר או נאבד ואם יחסר גם בנימין ה"ל אתחזק תלתא וימותו כולם ע"כ לא רצה לשלוח בנימין, והם ידעו שמעון אינו נאבד א"כ אפי' יארע אסון לבנימין אכתי ליכא חזקה שימותו כולן וא"כ מוטב להסתכן בנימין משימותו כולם:
ויזכור את החלומות, פירש"י וראה שמתקיימים, והקשה הרמב"ן א"כ חטא במה שציער יעקב, אלא בהיפוך ראה שלא נתקיים וע"כ עשה סיבה שיתקיימו שיביאו בנימין להשתחוות ע"ש כי גם זה דחוק כי בהדי כבשי דרחמנא למה לך והי' לו להודיע לאביו מיד וד' הטוב בעיניו יעשה, ויל"ד מ"ט חלם לי' פעמיים, ועוד בחלום הראשון נמשלו לשיבלי' ולא לככבים ואח"כ נמשלו לככבים ומ"ט לא נמשל גם יוסף לככב בחלום השני, ונלע"ד כי אחכז"ל המצפה לשולחן אחרים עולם חשך בעדו יל"ד הו"לל נחשך אורו ולא העולם חשך כ"א לו נחשך, וי"ל רוב פעמים דבר זה בת"ח כיששכר וזבולון והקב"ה עושה כן יעמדו זרים ורעו צאנכם עוסקים בעלמא דחשוכא ומאירים באור עולם מצדיקי רבים כככבים לעולם ועד ע"כ העולם חשך בעדם והמה מאירים ע"כ בחלום השני ראו כולם סמוכים על שולחנו לכלכלם לחם לפי הטף והמה יושבים בבהמ"ד של יעקב בגושנה והמה שמש וירח וככבים והוא עוסק ביושב ארץ מצרים בעלמא דחשוכא ע"כ ראה אותם ככבים ועצמו לא ראה ככב, אמנם בחלום הראשון פירש"י שכשירדו בראשונה עדיין הי' להם בר אלא יעקב דאג למה תתראו לפני בני ישמעאל ועשו ע"כ חלם להם מאלמים להם רמז שהי' להם תבואה אלא של יוסף קמה וגם נצבה משא"כ שלהם אבל עכ"פ היה להם תבואה משלהם ולא נסמכו על שולחן אחרים ולא נמשלו לככבים והא"ש ויזכור יוסף את החלומות והבין שעדיין יש להם תבואה בביתם ואין הפסד ורעבון ליעקב אם יעכבם ג' ימים ע"כ אמר מרגלים אתם ואספם אל משמר ג' ימים לולי כן לא הי' עושה כן:
ויזכור את החלומות ויאמר מרגלים אתם וכו' לא כי ערות הארץ באתם לראות, כי זכר החלומות שהיו מאלמים אלומים ונושאי' אלומיהם לביתם אלא אלומתו נצבה, אבל לכולם הי' אלומי' ונשאו אלומותם רמז לביזת מצרים ע"י התבואה כמו שאמרו חכז"ל וינצלו את מצרים שעשאוה כמצודה שאין בה דגן ולקטו כל הכסף והם ישאו משם את הכל, וכיון שזכר את החלומות והבין זה אמר מרגלים אתם להחריב הארץ באתם וכן האמת:
ויזכור את החלומות אשר חלם להם ויאמר להם מרגלי' אתם, יל"ד מה ויזכור את החלומות וכבר הרגיש ביפ"ת ע"ז, ולפע"ד ליישב מה שהקשו המפרשים וכן הרמב"ן איך לא ירא יוסף לחטוא בנפשו לעכב אחיו ג' ימים במשמר ובין כך יהי' יעקב מחוסר לחם והרעב כבד בארץ וי"ל שהרי פירש"י שבאותו שעה עדיין הי' להם לחם כמ"ש גבי למה תתראו אלא דק' מאין הי' יוסף יודע זה וי"ל שהתבונן בחלומותיו אשר חלם להם בחלום הראשון הי' מאלמי' אלומי' והי' משתחוים לאלומותיו משא"כ בחלום השני וזהו הרמז בהשתחוי' ראשונה עדיי' יש להם לחם וערמות תבואה ולכן לא פחד מחסרון לחם בבית יעקב וזהו ויזכור את החלומות וגו' ויאמר להם מרגלי' אתם ודו"ק:
במ"ר ויען ראובן אותם לאמר, הלא כדון אמרית לכון הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד אלא כך אמרתון לכו ונהרגהו וגם דמו הנה נדרש דמו וגם דם הזקן פי' דם יעקב על שציערו אותו וכן פירש"י בחומש ויל"ד מה חידש לנו המדרש הלא כדין אמרית לכון שזהו פי' של הלא אמרתי לכם וי"ל בשנדקדק בקרא אחר שהשבטי' התודו על חטאם ואמרו אבל אשמים אנחנו וגו' מה צורך שוב לתוכחתו של ראובן, וי"ל שהם לא התודו רק על חטאם במכירת אחיהם ולא זכרו להתודות על אשר חטאו בצער אביהם דקים להו בדרבה מיני', אמנם ראובן שפתח בהצלת יוסף לא הי' בכלל הוידוי שלהם רק שפגם בכבוד אביו כי אמר שלא ישפכו דמו להדי' אלא ישליכו אותו הבורה ונהי שכוונתו היתה להשיבו אל אביו מ"מ אי הי' זוכר בכבוד אביו הי' לו להזכיר לאחיו צער אביהם ואז לא הי' יכולי' להשליכו אל הבור כי לא הי' די בזה רק להנצל מחטא שפיכת דם אחיהם בידים שהוא מגונה רק ישליכו הבורה ויהי' רק גרמא אבל אין בזה די לצער אביהם כ"א להשיבו ממש ואי הי' אומר להם כן אולי הי' שומעי' לו וזהו שהתודה ראובן אחר שהתודו הם אבל אשמי' אנחנו אמר הוא הלא אמרתי לכם פי' כדין אמרית לכון בזה הלשון אל תחטאו בילד ואעפ"כ אני בצער הזה מוכח וגם דמו דם הזקן נדרש ולא אמרתי אל תחטאו באבינו הזקן והנה גם דמו נדרש לרבות דם הזקן דאל"ה למה נכללתי בצער הזה והא"ש המדרש שלא נטעה לומר הלא אמרתי לכם הוא לשון תוכחה לכן מפרש הלא כדין אמרית לכון שהוא לשון וידוי כנ"ל ודו"ק:
שברו לנו משם ונחיה ולא נמות וירדו אחי יוסף עשרה, יעקב רמז שברו לנו משם ממקום ערות הארץ וטמאה, על כן ראוי שנחיה ולא נמות בעה"ב ע"י אכילה זו, על כן וירדו אחי יוסף עשרה וכל בי עשרה שכינה שריא והי' ראוי לשלוח בנימין שהיה אושפיזכן לשכינה כדאיתא בגמרא מגילה פרק ד' אלא ואת בנימין לא שלח פן יקראנו אסון, ומשו"ה כשחסר שמעון אמר יהודה שישלח עמהם בנימין שיהי' עשרה ונחיה ולא נמות:
*עלי היו כולנה, יש לפרש די"ב שבטים נגד י"ב צרופי הוויות גימטריא שי"ב ר"ת שמות בני ישראל וגם שמעון יוסף בנימין ר"ת שי"ב וזה הכוונה עלי היו כולנה:
אם כן איפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ וגו' והביאו לאיש מנחה, בפ' תולדות אחז"ל על פסו' מי הוא איפוא לשון אופה שנפתח גיהנם מתחתיו, וכאן נ"ל עפ"י דאחז"ל בזכות הצדקה ניצולים מדינה של גיהנם, ואיתא בפ"ק דב"ב ונוגשיך צדקה מה שנותנים לנוגשים יחשב כצדקה וא"כ מצילנו מדינה של גיהנם, ויעקב התנחם פה על מה צריך ליתן להאיש מזמרת הארץ מנחה כדי להנצל מגיהנם ע"ד ונוגשיך צדקה והיינו א"כ איפוא מה הוא הגיהנם ולהנצל ממנו זאת עשו:
כי אתי יאכלו בצהרים, שהיא שעה רביעית כי היה עש"ק כדאיתא במדרש וטבוח טבח והכן מע"ש לשבת ואין קובעים סעודה אלא קודם חצות:
הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, פירש"י בני לאה לבדם ובני שפחות לבדם ובנימין אצלו ולא פי' שהושיבום כסדר תולדותם ממש דא"כ לא שייך הבכור כבכורתו אע"כ הושיב כל בני אם אחת לבדם וכן כל בני בכר בראש והצעיר תחתיו ונ"ל ליישב בפ' ויגש כתיב וירא את העגלו' ותחי רוח יעקב אביהם, פי' בתוספ' על התורה כאשר פי' ממנו למד בפ' עגלות צב של חנוכת הנשיאים והנה כתיב ויגידו לו את כל הדברים אשר דבר אליהם יוסף וירא את העגלות, והנה הנשיאים בהקריבם את העגלות טרם שאמר הקב"ה נשיא א' ליום ושיקריבו על סדר הדגלים אז מסתמא הקריבו על סדר תולדותם ומסתמא יהי' עגלה א' לשני בני יוסף וב' העגלות לבני שפחות, וראובן ושמעון אחד, יהודה ויששכר א' זבולון ובנימין א' והרמז כי כתיב פקודי המשכן משכן העדות ואיתא במדרש שעשו ב' משכנות א' לשכינה וא' בהמ"ד לתורה, והיינו זבולון ובנימין זה אושפיזוכין לשכינה (כדאיתא במגילה ריש פרק בני העיר) וזבולון אושפיזוכין ליששכר בעל התורה, והוי סבר דאדוקים בזה וכשחרב בהמ"ק וישראל בגלות יתבטל התורה ח"ו הי' שריה בגוים אין תורה ע"כ אמר הקב"ה נשיא א' ליום והבדיל זבולון מבנימין שבכל מקום מוקטר ומוגש לשמי והיינו ת"ח שבבבל, והנה יעקב למד עם יוסף עגלות נשיאים ומזה שפט יעקב בגלות בחו"ל אין תורה אבל אלו הי' כן לא ירד למצרים שהרי כשירד שלח יהודה לפניו להורות לפניו גושנה לקבוע לו בהמ"ד ואמנם יוסף השיג במצרים שגם שם עמו השכינה ע"כ הושיבם הבכר כבכורתו זבולון לבדו ובנימין לבדו וכשהגיעו השבטים ליעקב הגידו לו כל הדברים שהושיבם כנ"ל חשב יעקב שגאה הוא אך כשראה את העגלות, שזכר יוסף מה שלמד עמו, ואפ"ה הושיבם כסדר הזה, הבין יעקב כי השיג יוסף כי בגלות יש תורה ע"כ אמר אלכה ואראנו:
*את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך, ברש"י איתא לא קבל יעקב דבריו אמר בכור שוטה הוא זה הוא אמר בני תמית וכי בניו הם ולא בני י"ל דראובן כוון במה שאמר שני בני תמית היינו שיטול מהם חלק בכורה דמצינו שדרשו חכז"ל על יהושע וכלב חיו מן האנשים היינו שנטלו חלקם בארץ, ופירשו חיו על הירושה ה"נ תמית שיטול מהם חלק בכורה ויחסר מהם חלק ירושת בכור שבניו יחשבו כב' שבטים ויעקב כבר לקח ממנו חלק בכורה במעשה בלהה ובב"ב דף קכ"ז קרי ליה לבכור שאינו נוטל פי שנים בכור שוטה עיי"ש ובזה יש לפרש דממ"נ לא קבל יעקב דבריו דאם כוונת ראובן שיטול ממנו חלק בכורה הא כבר שוטה הוא שלא יטול ירושת חלק בכורה ואם כוונתו באמת להמית בניו ממש וכי בניו הם ולא בני:
גם עתה כדבריכם כן הוא אשר נמצא הגביע בידו הוא יהי' לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם, יראה לפרש עפ"י דאיתא במדרש אמרו השבטים בנימוסינו כתיב ואם אין לו ונמכר בגניבתו וזה יש לו פי' איך תאמר הוא יהי' לי עבד, והנה תינח אם מקיימים נימוסי ישראל, והנה הם אמרו ע"ד גוזמא אשר נמצא אצלו הגביע ומת וכלנו עבדים וק' הא שביה ק' ממיתה כמבואר במפרשים והיינו בישראל דוקא משום ביטול עשה ולא תעשה שבי קשה ממיתה ולמה הקילו על אשר נמצא אצלו הגביע וצ"ל שאין דעתם לקיים תורת ונימוסי ישראל ואז אין שבי קשה ממיתה, וע"ז השיב שפיר כדבריכם שמיתה קשה משבי א"כ אינכם מחזיקים בנימוסיכם א"כ הוא יהי' לי עבד ולאו דוקא אין לו אלא אפי' אם יש לו ימכר בגנבתו כמו נימוס מצרים ולא נימוס ישראל:
מה נאמר וגו' ומה נצטדק וגו', ושוב אחר שהתחסד יוסף ואמר הוא יהי' לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם ויגש אליו יהודה וק' בתחלה נתרצה שיהיו כולם עבדים ואחר שהתחסד יוסף ואמר חלילה לי וגו שוב ויגש אליו ורצה יותר מזה ודבר קשות, גם לתרץ אמרו כי כמוך כפרעה, אמרי' רבת את ריבם דנת את דינם נקמת את נקמתם וכן בפורים הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו כי במשפטי בשר ודם הם ג' ענינים הרב את הריב המה בעלי דברים הטוענים ותובעים והעדים כדכתיב ועמדו ב' האנשים אשר להם הריב, והשופטים המה הדיינים החורצים המשפט, והנוקם נקמת המשפט הוא השוטר הרודה ומכה בצוואת השופט, אבל הקב"ה הוא בעל דין, הוא עד, הוא דיין, הוא הנוקם מאו"ה ע"כ הרב והדן והנוקם, והכא יוסף עשה עצמו כתובע ושופט ונוקם כאלקים בארץ, ע"כ אמרו לו אין אדם יכול לדון עם שהתקיף ממנו מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק האלקי' דייקי כאלקים הדן והרב והנוקם, ע"כ סוף סוף נהי' עבדים לאדוני מה לנו לעשות, ועל זה השיב יוסף חלילה לי מעשות כזאת שלא לשמוע טענותיכם או לדון דין ונוקם נקמת עצמו, חלילה לי אלא אם אתבע במשפט לפני דיינים אשר נמצא הגביע יהי' לי לעבד ואתם עלו לשלום אל אביכם, ויגש אליו יהודה מה שאמרת להגיש דינינו לפני אחר אבקש זה כי כמוך כפרעה ומה שאתה תחרץ עלינו לפי יושרך נקבל אך תן לנו רשות לטעון ולא תהי' אתה רב ריבך ג"כ, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני:
הננו עבדים לאדני גם אנחנו וגו', במדרש איתא ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וכו' דבר באזני אדוני שרמז לו בלחש שימסור ויעליל עליו לפרעה שנשבע לשקר בחי פרעה וצ"ע א"כ מ"ט נתרצה מתחלה שיהי' כולם עבדים ולא הפחידהו בעלילה זו עד שאמר יוסף ואתם עלו לשלום, והנה מה שנשבע חי פרעה כי מרגלים אתם אין כאן שבועת שקר כי תלה הענין בתנאי אם לא יביאו אחיהם הקטן אתם וכיון שהביאוהו אינם מרגלים ואין כאן שקר אך מה שנשבע אם תצאו מזה ושוב שלחם חוץ משמעון, וזה תליא אם נפרש אם תצאו כולכם מזה לא נשבע על שקר שהרי לא יצאו כולם, אבל אם נפרש אם תצאו אפי' אחד מכם הרי עבר על שבועתו, ועיין בגיטין ריש פרק האומר אמר לעשרה כתבו ותנו אם כולם במשמע וכולם צריכין לכתוב ולחתום או כוונתו דדי אם שנים מהם חתמו, והנה רש"י פי' יש נימוס עשרה שנמצא גניבה אצל א' מהם כולם באסירה א"כ ה"ה אם אומר לו דבר הרי כולם בכלל, ואם תצאו משמע כולם לא תצאו ולא עבר יוסף על שבועתו, אך כשאמר אשר נמצא הגביע בידו הוא יהי' לי לעבד ואתם עלו לשלום הרי כולם אינם בכלל, וה"ה אם תצאו פירושו אפי' אחד מכם ע"כ ויגש אליו יהודה ואמר באזניו להעלילו שעבר על שבועתו חי פרעה:
לחנוכה
בתהלים נתת ליראיך נס להתנוסס, היינו פך דחנוכה כי דלק ז' ימים בנס ובליל שמיני דלק השמן שבפך, ומ"מ היא גופא הי' נס בטבע העולם ככל הנסים נסתרים, שהזדמן שנשאר פך א' כדי שיכול הקב"ה לעשות בו נס שלא בטבע היינו הדלקת שבעה ימים, נמצא היה ז' ימים נס שלא כדרך הטבע, ויום א' כדרך הטבע, והיינו נתת ליריאיך נס להשאיר פך אחד כדי להתנוסס ניסים הרבה של ז' ימים:
בתהלים כחצים ביד גבור כן בני הנעורים וגו', ע"ד דתנן ואינו נבהל להשיב ופי' שלא ימהר להשיב ע"ד דכתיב משיב דבר טרם ישמע אולת היא לו וכלימה אך הרמב"ם בפי' המשניות פי' בהיפוך שלא יבהל וישתומם כשעה חדא מלהשיב אלא ישיב מיד להראות להמקשה טעותו ושגגתו, והנה שניהם אמת כי בביתו ובחדרו ובבית מדרשו יעיין היטב ואל ימהר להחליט שום סברא אלא יעיין היטב ויחמיץ הדין ואח"כ יניחנו בחדרי מוחו ומחשבתו ויהי' מוכנים לפניו ביום בוא שואל לשאול או מקשה להקשות אל יתבהל ואל ישתומם כי כבר מוכן לפניו מאז, והנה חכז"ל פי' בני הנעורים הנעורים בלילה על שקידת התורה, ואומר אני כי בני איננו בנים הילודים לו אלא סברותיו וחכמותיו אשר הוליד לו ע"י ניעור הלילה ושקידה רבה, והיינו כחצים ביד גבור כן אותן בני הנעורים אותן לימודים אשר יגע עליהם גם בלילה לא שכח לבו אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם שלימודים האלו מסודרים לו בחדרי מוחו כי אז לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער כי מיד ולאלתר יהי' תשובתו בצדו וכנ"ל:
בגמרא פרק במה מדליקין פריך וכי לאורה הוא צריך, פשטות כוונת הגמרא היא דקאי אהקב"ה ואי משום קושית תוספות לא קשה מידי בודאי נעשה הכל כעין מלכותא דארעא ושומרים הי' בבהמ"ק כבירה שיש לה שומר וה"נ דולקת מנורה מערב עד בוקר כדרך מלכותא דארעא אך להדליק ביום איננו כמלכותא דארעא דשרגא בטיהרא מאי מהני, והשתא כיון דמ' שנה במדבר לא הדליקו נר בלילה כי לילה כיום יאיר כי ד' הלך לפניהם לילה בעמוד אש א"כ קשה למה להדליק נר במשכן אפי' בלילה הלא שרגא בטיהרא מאי מהני:
מהו להזכיר חנוכה בבהמ"ז, עיין בפרק במה מדליקין, ובפורים פשיטא ליה להזכיר כי עיקרו לשמחה ולמשתה אך חנוכה להודות להשם מה ענינו לבהמ"ז על אכילה ושתיה ומסיק להזכיר בהודאה כי שם מודים על ברית ותורה, כי לולי ברית ותורה מה לנו להודות על אכילה ושתיה אם לא להחזיק כוחו לעבודת ד' ושייך לחנוכה שמסרו נפשם משום עבודת השם יתברך:
במדרש הובא ברמב"ן פ' בהעלותך אהרן נצטער על שלא הקריב לחנוכת המשכן נתן לו הקב"ה ברכת כהנים ונר חנוכה ע"י כהנים והוא מצוה בגבולין עיין רמב"ן שם, וצ"ע כיון שנתעצל ולא הקריב על כן נתן לו שכר וי"ל עפ"י מ"ש רש"י ורמב"ן והוא ממדרש שהנשיאים לא נטלו עצה זה מזה אלא כל א' כוון מדעתו ענין הזה ושוב נתכוונו לדיעה א' ולכל א' הי' טעמו בפ"ע עיין באורך במדרש רבה פ' נשא, ואמנם לאהרן לא נגלה רז זה ע"כ נצטער שהקב"ה העלים ממנו, ונתן לו שכרו בגבולין כשם שניתן להם אחיזה במקדש שכלו לאהרן ובניו ניתן לו גם אחיזה בגבולין שכלו שלהם:
מכבי ר"ת מתתיהו כהן בן יוחנן כנלע"ד:
במדרש על פתחינו כל מגדים, דרשו חז"ל בנות ישראל שמגידות פתחי נדה לבעליהן רמז מפני שגזרו יוונים על הטבילה ואיתא בפיוט שהזמין להן הקב"ה מקואות מים על ידי נס, והנה מה שאשה נאמנת על הטהרה כ' תוס' הואיל שבידה לטבול ואמנם באותן הימים לא שייך זה דאם לא אירע לה נס לא הי' בידה לטבול וצ"ל כתירוץ רמב"ן ריש מס' גיטין כיון שהטומאה הוא עפ"י עצמה א"כ מאמיני' לה ג"כ על הטהרה, והיינו שמגידות פתחי נדה לבעליהן ועי"ז נאמנת על הטהרה: