לא יאכל חמץ היום אתם יוצאים בחדש האביב וחז"ל דרשו ולא יאכל חמץ היום שלא נהג אז חמץ בפסח של מצרים אלא יום אחד בלבד ויראה לענ"ד כי ידוע "איבה" "ואהבה" אם הגאולה אינה שלימה היא רק בבחינת איבה בין הנחש ובין ישראל כי מחמת איבה דפרעה (כמ"ש) כי ידעת כי הזידו עליהם, אך אם בבחינת איבה ג"כ אהבת ישראל הרי היא גאולה שלימה, ע"כ ולא יאכל חמץ היום אם רק היום לא יאכל חמץ כלומר שאור שבעיסה (מסירים אותו) רק היום ואח"כ שוכחים את השם כמו שהי' אז באמת כדכתיב וימרו על ים בים סוף אז "אתם" "יוצאים" "בחדש" "האביב" ר"ת איבה ולא אהבה, אך אם לא יאכל חמץ סתם ולא רק היום כי אם מסירים רוע השאור מלבבם לעולם, אזי "היום" "אתם" "יוצאים" "בחדש" "האביב" ר"ת אהבה ואיבה משולבים כי איבת או"ה ואהבת ישראל שניהם גורמים גאולה שלימה:
את חג המצות תשמור וכו' ולא יראו פני ריקם בפ' כי תשא בענינא דחג המצות כתיב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות ומכאן דרשו רבותינו במס' מנחות מה חרישה רשות אף קצירה רשות יצא קצירת עומר שהוא מצוה דוחה שבת ולכאורה אין ענין ההוא המשך לענין של פרשה זו להפסיק בענין המועדות במצות שבת ואם רק לרמוז על דרש רבותינו ז"ל הוא כמעט דוחק גדול, וגם מפני מה לא נאמר ששת ימים תעשה מלאכתך כמו שכתוב במקום אחר וי"ל דבמנחות דף ע"ב איתא אי ס"ד דנקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצרי' מע"ש אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול ומסיק דסבר לי' כאידך דר"ש דס"ל חביבא מצוה בשעתה וראי' מהקטר חלבים ואברים דדחי שבת עיי"ש ומעיקרא ס"ד דאע"ג דלכתחילה מצוה בלילה כיון דדיעבד כשר לא לידחי שבת עיי"ש בתוס' דלא הוי דומה לתמיד דכתיב בי' במועדו ומה שקשה על דברי תוס' ההיא עיי' בתשובת חכם צבי ולכאורה יש להביא ראי' מעולת ראייה דעיקר מצותה ביו"ט ראשון ואפ"ה לא דחי שבת מפני שיש לה תשלומין וא"כ ה"נ אי נקצר שלא כמצותו כשר לא לדחי שבת ולפ"ז פירושו של הכתוב ששת ימים תעבוד לא קאי על מלאכות חול אך על עבודת המקדש שכתוב למעלה ולא יראו פני ריקם שצריכין להביא עולת ראייה ע"ז אמר הכתוב ששת ימים תעבוד עבודת קרבן זה וביום השביעי תשבות מעבודתו שעולת ראיה לא דחי שבת ואפשר שעי"כ תאמר שקצירת העומר לא תדחי שבת לכן כתב בחריש ובקציר תשבות מה חרישה רשות וכו' יצא קצירת העומר דמצוה ע"כ דוחה שבת או מפני שנקצר שלא כמצותו פסול או כאידך מ"ד דחביבה מצוה בשעתא:
ופטר חמור תפדה בשה איתא במדר' ילקוט פ' ויחי אמר יעקב שלא יפדו המצריים בי אני שה דכתיב שה פזורה ישראל ומצרים חמור שנא' בשר חמורים בשרם וכתיב ופטר חמור תפדה בשה י"ל בגמ' ע"ז דף ד' איתא שלעתיד לבוא יטענו האומות שכל מה שתקנו בעה"ז גשרים שווקים ומרחצאות הכל בשביל ישראל שיעסקו בתורה וירצו לזכות ע"י טענה זו לעוה"ב והקב"ה משיבם שהכל תקנו רק לצורך עצמן עיי"ש והנה המצריים טענו שפרנסו יעקב ושבעים נפש בכבוד גדול ואכלו כל טוב חלב ארץ וטענו אותם כחמור לעול ולמשא (כמו יששכר חמור גרם טוען עול תורה והוראה) את יעקב וביתו בזמן שהיו בבחינת שה שאין לו כלום רק מה שהרועה מנהיגו ומאכילו ובפרט בימי גלות שה פזורה ישראל וירצו לפדות עצמן ביעקב ובניו אבל באמת הכל הי' להנאתם שפרעה אמר ואם יש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי וגם לכבודו עשה זאת שמשנה המלך הוא ממשפחה יקרה ולא עבד בורח ובפרט כאשר כבר באו ופסק בזכותו הרעב והכל לטובת עצמן עשו וק"ל (מש"מ):
והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וכו' לכאורה יל"ד הלא מצינו שאלת רשע שאמר מה העבודה הזאת לכם ומשיבים לו אילו הי' שם לא הי' נגאל ולא משיבים לו ואמרתם זבח פסח ככתוב בתורה ונל"פ כי הבנין אריאל הוא מדקדק כשהקב"ה ציוה למשה הקדי' להזות על שני המזוזת ואח"כ על המשקוף וכשאמר משה לישראל הקדי' המשקוף ואח"כ שתי המזוזת ותי' עפ"מ שאיתא במדרש ששתי המזוזת המה כנגד משה ואהרן והמשקוף קאי על הקב"ה ולפיכך הקב"ה הקדי' שתי המזוזת ואח"כ על המשקוף אבל משה שפיר הקדים המשקוף ואח"כ שתי המזוזות, ויש לפרש דבריו לפי שמצינו שני כתות צדיקים א' אעפ"י שהוא צדיק אפ"ה צריך הקב"ה לסייעו כמו שמצינו גבי נח כתי' את אלהי' התהלך נח ופרש"י שהי' צריך הקב"ה לסייעו א"כ אצל צדיקי' כמותן הקב"ה קודם אבל יש צדיקי' שאין צריכים סעד לתומכם כמו שמצינו גבי אברהם כתי' אשר התהלכתי לפני' א"כ אותן צדיקי' הם קודם הקב"ה וזה הקב"ה ציוה להקדים שתי המזוזת שהמה כנגד משה ואהרן שהיו צדיקי' גמורי' ולא היו צריכי' סעד אבל משה הי' עניו ולא הי' חושב עצמו שהוא צדיק גמור שלא יהי' צריך סעד לפיכך הי' מקדי' את המשקוף והנה לדורות הוא בטל כל דיני הזאה כי רק בפסח מצרי' נצטוו על ככה לפי שמשה ואהרן לא נכנסו לא"י לפיכך בטל כל דיני הזאה והנה בשאלה הלזו יש לפרש כוונת שאלתם למה הקדים המשקוף לשתי המזוזת כי המה יהי' צדיקים גמורים ולא יהי' צריכי' סעד לתומכם והתשובה ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח במצרים פי' במצרים לא היו במדריגה כל כך שלא יהי' צריכי' סעד וכל זה ניחא כשציוה הקב"ה פ' זו אז לא הי' נגזר עדיין שלא יכנסו משה ואהרן לא"י א"כ י"ל שכוונת שאלתם כך הוא אבל עכשיו שנגזר שלא יכנסו לא"י א"כ א"א לומר כוונת השאלה כך כי לא ינהג עוד דין הזאה אלא וודאי דשאל כפשוטו למה העבודה הזאת לכם לפיכך הוה שאלת רשע לפיכך משיב לו תשובה אחרת אילו הי' שם לא הי' נגאל, ודו"ק, בזה יל"פ מה שהעם הי' משתחוו לפי שהי' שומעים שיהי' להם בני' צדיקי' גמורי', ודו"ק:
ויקד העם וישתחוו איתא במכילתא כאן נתבשרו על שכחה של תורה וקשה למה ויקוד העם וישתחוו על בשורה זו י"ל (עיין לזה תו"מ שמות דף כ' ע"ב בד"ה והי' כי יאמרו) לפי שיש שכחת התורה א"כ לא הוה שאלה זה שאלה של רשע אבל אם אין שכחת התורה א"כ הוא יודע משנה העברה וע"כ שאלתו שאלת רשע הוא ודו"ק:
שור או כשב או עז כי יולד במדרש מכאן לתחיית המתים מן התורה אולי כבר שמעתי דבר זה י"ל ידוע מה שאמרו חז"ל מכאן ששור בן יומו קרוי שור והכוונה ששור כי יולד בן יומו הוא בשלימותו אוכל ושותה ובדעתו כמו שור הגדול רק עדיין אינו נתגדל כל כך בגדלו ובעביו כי אי אפשר במעי אמו וזה שור בן יומו קרוי שור כי הוא שור בשלימותו משא"כ אדם מבחר הברואים הולך ומתגדל בבנין וחוזק גופו ובדעתו בחכמתו ובנסיונותיו תמיד מוסף והולך דעת כל ימי חייו עד יום האחרון והוא תמוה כי ביום מלאת בשכלו ובדעתו הוא הולך אל בית עולמו ועל מה ולמה הי' לו כל למודו והכנתו הלא בעולם הנשמות אין צריך לכל זה אלא מוכח מזה תחיית המתים שאז יעמדו הכל בגופם ובתוארם ובשכלם ובדעתם (אפילו במומן של עתה כדאיתא במדרש) כמו שהיו בשעה אחרונה ביום הולך אל עולמו ומאז ידע לעבוד את השי"ת שמו לעד וזה שור או כשב או עז תיכף מיד כי יולד הוי שור בשלימותו משא"כ באדם מכאן מוכח לתחיית המתים מן התורה וק"ל (מש"מ):
אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי יש לדקדק שכפל הכתוב לומר אלה הם מועדי י"ל על פי משל שאב מצוה לבנו להביא לו תבשיל לאכול וכאשר רואה בנו שחיך של אביו אוכל יטעם ויונעם לו באהבתו אל האב מביא לו עוד מתבשיל הזה משא"כ עבד שמקיים ציוויו של אדונו על מנת לקבל פרס רק מה שמצוה לו עושה ולא יותר ואינו מוסיף מדילי' והכל עושה רק כדי שיקבל שכרו משלם והנה הקב"ה צוה לנו לעשות יום אחד יו"ט אבל אנו רואים חביבות הקב"ה אל ישראל שמשרה שכינתו עליהם ביום טוב כי בא וישראל חשוקים ודבוקים בו יתברך הוסיפו עוד לעשות יום אחד מדבריהם (והחמירו בספיקו וגזרו גזירה רחוקה משום שמא יחזור הדבר לקלקולו הגם שבקיאין בקביעא דירחא) ובזה ניכר אהבת ישראל להקב"ה כבנים ולא כעבדים והנה חז"ל (ר"ה דף כ"ג ע"א) דרשו אשר תקראו "אותם" לשון אתם וזה אלה מועדי ה' הכתוב בפרשה לקמן אבל אשר תקראו אתם במועדם שאתם קוראים ומוסיפים יום אחד מרוב אהבתכם אלי וקדושתכם אלה הם מועדי באמת החביבים אלי כי אהבתי אתכם אמר ה' וק"ל (מש"מ):