(בראשית מח, א) ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. מי אמר לו שאביו חולה, רבנין אמרי אפרים אמר לו שהיה יגע בתורה אצל יעקב. ר' מאיר אומר ברוח הקדש. ר' יהודה אומר בלהה אמרה לו שהיתה משמשת ליעקב. ר' נחמיה אמר בנימין הודיעו. והרי כל שבחו של יוסף שהוא מפליג על כבוד (בניו) [אביו] לא נכנס אצלו בכל שעה שאלולי שבאו אחרים והודיעו לו שאביו חולה לא היה יודע, אלא להודיע צדקו שלא רצה להתיחד עם אביו שלא יאמר לו היאך עשו בך אחיך ויקללם. אמר יוסף יודע אני את אבא שכל דבריו גזרות הן, אמר ללבן וכו' ומתה אמי, ואם יקללם נמצאתי מחייב כל העולם, שלא נברא העולם אלא בזכות השבטים, לפיכך לא היה הולך אצל אביו כל שעה.
(בראשית מח, ד - ו) ונתתיך לקהל עמים. א"ר יודן אמר יעקב על מנשה ואפרים עתידין בניך שיעשו קהל ועמים. ונתתיך לעמים אין כתוב כאן אלא לקהל עמים. מה עמים מקריבין באסור במה כך מנשה ואפרים מקריבים באסור במה, זה יהושע וגדעון שנאמר לי מנשה ואפרים וגו' (תהלים ס' ט'). מה ראה יעקב לעשות ב' שבטים מאחד מבניו ולא יותר, לפי שלא אמר לו הב"ה אלא על שנים שאמר אני אל שדי פרה ורבה (ל"ה י"א) הרי שנים, ואם תאמר על בנימין אמר האחד, לא שכבר נתעברה ממנו אמו, לכך א"ל יעקב כאן הנני מפרך והרביתיך, שא"כ הוא שעל בנימין אמר לו האחד, לא היה מזכיר כאן יעקב אלא האחד כשם שלא הזכיר אלא (ו) [ל]קהל עמים והניח לו (די) [גוי] ולכך יעקב אומר לו ועתה שני בניך וגו', שני ולא שלשה, הא אלו היה ראוים לשבטים שלא אמר לו הב"ה אלא על שנים. למה נצרך יעקב לומר עד באי אליך מצרימה לי הם, את מוצא לא נחלקה הארץ לבתי אבות אלא לאותן שנולדו בארץ כנען קודם שירד יעקב למצרים, לבד בני (תולע) [בלע] שלא היו נולדים בירידתן למצרים ונעשו בתי אבות שנאמר ויהיו בני בלע ארד ונעמן משפחת הארדי (במדבר כ"ו מ'), ולמה נעשו בתי אבות, לפי שאמותיהן נתעברו מהם בארץ ולכך לא מנאן הכתוב בירידתן לפי שעדיין לא יצאו לאויר העולם. (וא"כ) [וא"ת] והלא כבר חשב יוכבד בכלל אעפ"י שלא נולדה בארץ, אינם דומים לה לפי שיוכבד נולדה בין החומות ואתה קורא בה כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה [וגו'] שבעים (מ"ו כ"ו - כ"ז) לפי שנתקיימה בה ביאה במקצת, אבל ארד ונעמן לא נולדו אלא לאחר שישבו במצרים ואינו קורא בהם הבאה מצרימה, ולפי שנתעברו אמותיהם בארץ כנען זכו להיות בתי אבות. ולכך אמר יעקב ליוסף ועתה וגו' עד באי אליך וכו'. א"ל יעקב אעפ"י שבניך נולדו במצרים מעלה אני עליהם כאלו נולדו בארץ כנען והעמידו בנים בתי אבות, גם אתה אותם בנים שהעמדת באותו זמן לי הם. חשובים הם לי כאלו נולדו בארץ כנען וירדו עמי למצרים, אבל אותם שנולדו (אליך) [לך] אחר שבאתי במצרים לא יחשבו אלא כמו שנולדו במצרים, כשם שאינן חשובין בני אחיך לאחר שירדתי למצרים שנולדו אחר מכאן, הה"ד לך יהיו שלא יהיו שבטים. על שם אחיהם, שאפילו בתי אבות אינם נקראים על שמן, אלא על שם מנשה ואפרים יטלו חלק בארץ.
(בראשית מח, ז) ואני בבאי מפדן. התחיל יוסף שואלו על עסק רחל למה לא נכנסה לקבורת מערת המכפלה, שהיה יוסף מצר על הדבר מאד, והוא משיבו עליה ואני בבאי וגו'. אינו אומר אני, אלא ואני, א"ל חייך כשם שהיית מבקש שאמך תכנס במערת המכפלה כך [אני] הייתי מבקש, הה"ד ואני. א"ל יוסף למה [לא] הכנסת אותה לקבורה שמא עונת גשמים היתה, א"ל לאו, בדרך מתה, בעוד כברת ארץ לבא אפרתה בין פסח לעצרת היה שהארץ מניעה והולכת כדי ובאה ככברה שבלים. א"ל יוסף גוזר אני עכשו ומעלה אותה למערה, [א"ל] אין אתה יכול לעשות בני שלא קברתיה בדרך אלא על פי הדבר, שאף (אם) [אני] בקשתי להעלותה ולא הניחני המקום, שנאמר ואקברה שם בדרך אפרת, מהו שם עפ"י הדבר שנאמר וימת שם משה [וגו'] על פי ה' (וגו') (דברים ל"ד ה'), ולמה, גלוי וידוע לפניו שסוף בית המקדש ליחרב על ידי נבוכדנצר ובני עתידים לצאת לגולה לבבל והם הולכין אצל האבות בתפלתן שיתפללו בעדם ואינם מועילים כלום, מכיון שמהלכין בדרך הם באים ומחבבין קבורת אמך והיא מבקשת עליהם רחמים ומיד הב"ה שומע לקולה ומרחם עליהם וכו'.
(בראשית מח, י) ועיני ישראל כבדו מזקן. ר' יהודה אומר דבוקים היו עיני יעקב זו בזו וכשהיה מבקש לראות היה תולה אותם. א"ל ר' נחמיה ח"ו, אלא מהו כבדו מזקן נתלה כבדות בעיניו על שנעשה תורה כזקנה בימי ירבעם בן נבט ויהוא בן נמשי ולכך לא יוכל לראות שנסתלקה רוח הקדש ממנו. וישק להם ויחבק להם, כשראה יעקב שנסתלקה ממנו רוח הקדש היה מגפפם ומחבקם כדי שתשרה עליו רוח הקדש, ולא חזרה מפני עונות ירבעם ויהוא בן נמשי.
(בראשית מח, יא - יב) ראה פניך לא פללתי. כשראה יעקב שנסתלקה ממנו רוח הקדש התחיל אומר ליוסף כמדומה לי לפי שפסקתי סברי מבוראי עליך לכך אין הב"ה עונה אותי בבניך הה"ד ראה פניך לא פללתי, לא נתפללתי עליך לפני המקום שאראך, ד"א לא פללתי לא דנתי בלבי לומר חי הוא או מת, אלא פסקתי סברי מבוראי עליך ואמרתי נסתרה דרכי מה' (ישעיה מ' כ"ז). אני עשיתי שלא כהוגן והב"ה גמל עלי כמה חסדים והמליכך על מצרים והראך לי מה שלא הייתי בוטח בו, ולא די לי שהראני אותך אלא גם הראני זרעך לכך אין לי פתחון פה לבקש רחמים מלפניו, צא אתה לבקש רחמים שתשרה רוח הקדש עלי לברך את בניך. מיד ויוצא יוסף אתם מעם ברכיו, כיון שראה יוסף צרת אביו נטלן ויצא לחוץ ונפל על פניו לפני הב"ה, הה"ד וישתחו לאפיו ארצה, ומיד קפץ הדבור עליו, שנאמר ואנכי תרגלתי לאפרים (הושע י"א ג') תרתי ורגלתי ברוח הקדש לברך אפרים, אימתי, קחם על זרועותיו (שם) כשאמר יעקב ליוסף קחם נא אלי וגו'. בזכות מי בחבלי אדם אמשכם (שם ד') בזכותו של יוסף.
(בראשית מח, טו) האלהים אשר וגו'. את מוצא כשהצדיקים מתברכין מתברכין בשמו של הב"ה, ויתן לך האלהים (כ"ז כ"ח), ואל שדי יברך אותך (כ"ח ג'), ואל שדי יתן לכם רחמים (מ"ג י"ג), האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו, לפי שהצדיקים בטוחים בו לכך מתברכים בשמו. אבל כשהרשעים מתברכין אינו נזכר שם שמים בברכתם הה"ד הנה משמני הארץ יהיה מושבך (כ"ז ל׳׳ט). אינו דין שהם שאינם בטוחים בו יתברכו בשמו. ד"א למה נזכר שם שמים בברכת הצדיקים ואינו נזכר בברכת הרשעים, לפי ששם שמים נזכר על הטובה ואינו נזכר על הרעה, וכשהצדיקים מתברכין טובה באה לעולם שנאמר בטוב צדיקים תעלוץ קריה (משלי י"א י'), וכשהרשעים מתברכין רעה באה לעולם שנאמר בקום רשעים יסתר (עם) [אדם] (שם כ"ח כ"ח), לכך לא חל שם שמים בברכתם. ד"א האלהים מכאן אתה למד שכל המברך את חברו בלא הזכרת השם אין ברכתו ברכה. האלהים הרועה אותי. הה"ד מהר צעה להפתח (ישעיה נ"א י"ד), א"ר פנחס הכהן מי שמחזר על מזונותיו בפסיעותיו לכאן ולכאן וירוץ לכל מקום, לא יחסר לחמו (שם). ד"א מהר צעה, סימן טוב לחולה כיון שנפנה אינו מת, הה"ד מהר צעה להפתח, מה כתיב אחריו ולא ימות לשחת (שם). א"ר חייא אימתי אינו מת, בשעה שאינו חסר לחמו, אבל אם היה פתוח וחסר לחמו ימות לשחת שאינו אלא חולי מעים, הה"ד ולא ימות לשחת, אימתי, ולא יחסר לחמו. [עד] היום הזה. יכול עד שלא ירד זן הב"ה ליעקב, אבל כשירד למצרים יוסף כלכלו שנאמר ויכלכל יוסף (מ"ז י"ב), ת"ל עד היום הזה תלה הפרנסה בבעליה, ללמדך שכשהאדם זן את חברו אין טובתו עליו אלא על הב"ה שזמן לו לכלכלו.
(בראשית מח, יט) גם הוא יהיה לעם. ראה גדעון שיוצא ממנשה. וגם הוא יגדל, שראה יהוא עומד ממנשה. גם, זה אבימלך בן גדעון. וגם, אלו בנים ובני בנים שעמדו מיהוא והחזיקו במלוכה. ואולם אחיו הקטן, שראה יהושע עומד מאפרים ועוד משיח בן יוסף שעתיד לעמוד מאפרים. במנשה כתיב גם, שלבסוף נתגממו בניו ממעשים טובים. בגדעון הוא אומר ויעש אותו גדעון לאפוד [וגו'] ויהי לגדעון ולביתו למוקש (שופטים ח' כ"ז). וכן ביהוא נאמר ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה' (מ"ב י' ל"א). אבל באפרים אמר ואולם, שיהושע ומשיח אלמין במעשיהם הטובים מתחלתן ועד סופן.
(בראשית מח, כ) ביום ההוא לאמ[ו]ר. כל לאמר שבמקרא חסר בר מן ג', ואלו הן, ויברכם ביום ההוא לאמור, ולמה, שברכן בברכה שלמה. ויהי דבר ה' אל(יו) [ירמיהו] לאמור [וגו'] אם תפרו וגו' (ירמיה ל"ג י"ט - כ') ולמה מלא, כשם שהשמים והארץ אינם בטלים לעולם, שנאמר נותן שמש לאור יומם וגו', אם ימושו החקים האלה וגו' (שם ל"א ל"ד - ל"ה), כך ישראל אינם בטלים לעולם. ויהי דבר ה' אלי לאמ[ו]ר הכיוצר הזה וגו' (שם י"ח ה' - ו'), ולמה, כשם שהיוצר יוצר כלים כרצונו מן החמר, כך ברא הב"ה כל הבריות בו', ימי בראשית כרצונו בלא יגיעה ולא עמל שנאמר הלא ידעת אם לא שמעת וגו' (ישעיה מ' כ"ח).
(בראשית מח, כב) ואני נתתי לך. ר' לוי אמר המטה שנברא בין השמשות נמסר לאדם הראשון בג"ע ואדם מסרו לחנוך וחנוך לנח ונח לשם ושם מסרו לאברהם ואברהם ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב הורידו למצרים ומסרו ליוסף בנו שנאמר ואני נתתי לך וגו'. וכשמת יוסף נשלל ביתו של יוסף ונתן בפלטרין של פרעה, והיה יתרו אחד מחרטומי מצרים וראה את המטה והאותות עליו וחמדו בלבו ולקחו והביאו ונטעהו בתוך גן של ביתו ואח"כ לא היה יכול ליקרב אליו, עד שבא משה לארץ מדין ונכנס בגן של יתרו וראה את המטה וקרא האותות שהיו עליו וישלח ידו ויקחהו, וירא יתרו ויאמר זה האיש אשר עתיד לגאול את ישראל ממצרים לפיכך נתן את צפורה בתו למשה, שנאמר ויואל משה לשבת וגו' (שמות ב' כ"א). והיה משה רועה באותו מטה צאנו של יתרו ולא שכלתם חית השדה והיו פרים ורבים עד מאד, ועליהם הכתוב אומר כצאן קדשים וגו' (יחזקאל ל"ו ל"ח), בו הביא י' מכות על מצרים, בו בקע את הים, והוא המטה אשר הוציא פרח ויצץ ציץ וכו'. ד"א ואני נתתי לך שכם אחד, זה חלק בכורה שנטל את הבכורה מראובן ונתנה ליוסף. כיצד שעשה שני בניו שבטים ונטלו נחלה בארץ כנגד שני שבטים כשם שהבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו. אשר לקחתי מיד האמרי, וכי היכן מצינו שעשה יעקב מלחמה עם האמרי ומהנה ליוסף יותר מאחיו, אלא זו הבכורה שקנה מעשו שעשה מעשה אמרי. בחרבי ובקשתי, וכי בחרבו ובקשתו לקחה, והלא כתיב כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני (תהלים מ"ד ז'), אלא בחרבי זהו מעשה הטוב שנאמר הנה מטתו שלשלמה (שה"ש ג' ז'), מטתו זה בית המקדש, שלשלמה למלך שהשלום שלו. ששים גבורים (שם), כ"ד משמרות כהנים וכ"ד משמרות לוים וי"ב מחלקות. כלם אחוזי חרב (שם ח'), זה חרבו של אברהם שנאמר ויקח את המאכלת (כ"ב י'). מלמדי (שה"ש שם), שהיו מלמדין את בניהם שנאמר ולמדתם אותם את בניכם (דברים י"א י"ט). מלחמה (שה"ש שם), זו תורה שנאמר על כן יאמר בספר מלחמות ה' (במדבר כ"א י"ד). איש חרבו על ירכו (שה"ש שם), זו המילה בריתו של אברהם אבינו, מפחד בלילות (שם), שהם זריזים מן החטא. ד"א כלם אחוזי חרב מעשה הטוב. אף כאן בחרבי הוא מעשה הטוב, ובקשתי זו תפלה. ללמדך שהצדיקים אין מנצחין אלא בתפלה. וכה"א גור אריה יהודה (מ"ט ט'), יכול בקשת ובחרב ת"ל שמע ה' קול יהודה (דברים ל"ג ז'), וכן במשה הוא אומר וישלח משה מלאכים וגו' ונצעק אל ה' (במדבר כ' י"ד - ט"ז). א"ל אדום אתם מתגאים על מה שהורישו אבותיכם לכם הקול קול יעקב (כ"ז כ"ב), וישמע קולנו (במדבר שם), ואנו מתגאים על מה שהורישו לנו אבותינו והידים ידי עשו (כ"ז כ"ב), ועל חרבך תחיה (שם מ'), הה"ד ויאמר אליו אדום (במדבר כ' י"ח). ד"א ואני נתתי אלו בגדים החמודות של עשו בגדי אדם הראשון. אשר לקחתי מיד האמרי, והלא בידי עשו היו, מי נתנן ביד האמורי, ארז"ל מלחמה עשה עשו עם מלך האמורי וגזלן ממנו, שמע יעקב ובקש רחמים עליהם ונתן הקב"ה בלבו של מלך האמרי ושלחן דורון ליעקב.
(בראשית מט, א) כי מי גוי גדול (דברים ד' ז'). א"ר הושעיא מי כאומה זו שאלהים מסכים עמה בכל מה שעושה. את מוצא בעבור השנה ותקנת המועדות הוא מסכים עם ישראל שכן כתיב כה' אלהינו בכל קראינו אליו (שם), ואין קראינו אלא המועדות שנאמר אשר תקראו אותם במועדם (ויקרא כ"ג ד'). וכן בענין המעשרות הסכים הב"ה עמהם, דא"ר הונא הכהן לא גלו ישראל מארצם אלא על שבטלו המעשרות, וכיון שגלו נפטרו מהם שנאמר אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ (דברים י"ב א'). וכיון שחזרו בימי עזרא קיימום מעצמם שנאמר ואת ראשית עריסותנו וגו' (נחמיה י' ל"ח), ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וגו' (שם א'), מהו כורתים, אלא אמרו בין גולין בין שאין גולין מקיימין אנו מצות המעשר. ומנין שהסכים הב"ה עמהם שנאמר [ו]על החתום (שם). וזהו שהיה מלאכי צווח בשעה שחזרו ובטלום, היקבע אדם אלהים (מלאכי ג' ח'). ד"א היקבע אדם אלהים, א"ר ברכיה אמר הב"ה לישראל אתם קובעים לי מלפשוט ידי בעולמי ולהרויח לי. הוי גוי גדול שהב"ה מסכים עמהם במה שעושים. וכן ביהושע הוא אומר ואת העם צוה יהושע לאמר לא תריעו וגו' ולא יצא מפיכם דבר (יהושע ו' י'). א"ר הונא הכהן אפי' ק"ש לא קראו באותו היום והסכים הב"ה עמהם, אמר בני נתונים בצרה ואני מבקש מלכות. ומנין שהסכים הב"ה עמהם, שלא נענשו עליה. ועוד בדבר אחר הסכים הב"ה עם יהושע, את מוצא אע"פ שלמד הב"ה ליהושע (הלכות) [להכות] יריחו לא קבל עליו יהושע לתקוע בשופרות בשבת [עד] ששמע קול השופר שתוקע מלמעלה, מפני שהיה יהושע חושש שלא יחללו ישראל את השבת, וכן עשה האלהים הסכים ותקע הוא תחלה כדי שידעו שלא יענשו הה"ד וירע העם ויתקעו וגו' (שם כ'), אימתי, ויהי כשמע העם את קול השופר (שם), השופרות לא נאמר אלא השופר זה שופר של מעלה. ר' חייא בר יוסי ור' שמואל בר נחמן חד אמר ייחד הב"ה קול שופרו עמהם, וחד אמר הריע הקב"ה עמהם, הה"ד ויריעו העם תרועה גדולה (שם) מהו גדולה שאף גדולו של עולם הריע עמהם, הרי שהסכים הב"ה עם יהושע ותקע עמו, הוי כי מי גוי גדול.
את אשר יקרה אתכם באחרית הימים. ר' נחמיא אומר אמר יעקב לבניו סימן זה יהא לכם, בלשון אנכי הסיח הב"ה עם זקני שנאמר אנכי מגן לך (ט"ו א'), ועם אבא כך הסיח עמו אנכי אלהי אברהם אביך (כ"ו כ"ד), ובבית אל כך הסיח עמי אנכי ארד עמך (מ"ו ד'), ואף אתם אם יסיח עמכם בלשון אנכי דעו שהוא אלהיכם, ואם לאו דעו שאינו שלכם. כיון שבא בסיני וא"ל אנכי ה' אלהיך (שמות כ' ב'), מיד הכירו הסימן וידעו שהוא שלהם.
(בראשית מט, ג) ראובן וגו'. הה"ד אזן שומעת תוכחת חיים (משלי ט"ו ל"א), מדבר בת"ח שהטה אזנו לתוכחת חיים זוכה לישב בישיבת חכמים שנאמר בקרב חכמים תלין (שם). ד"א אזן שומעת מדבר בראובן שהטה אזן לתוכחת אביו, כשא"ל ראובן בכורי אתה קבל תוכחתו, ומה היה שכרו, בקרב חכמים תלין, זכה שלן בין צדיקי עולם שיש לו חלק [לעוה"ב], שכן משה מברכו יחי ראובן ואל ימות (דברים ל"ג ו'), ד"א ראובן בכורי אתה הה"ד ולמוכיחים ינעם (משלי כ"ד כ"ה), כל מי שמוכיח את חברו הקב"ה מנעימו לעוה"ב וזוכה למש"ה נעימות בימינך נצח (תהלים ט"ז י"א), ועליהם תבא ברכת טוב (משלי שם), אלו המקבלים תוכחת שהם זוכים במה רב טובך, ד"א ועליהם תבא ברכת טוב מדבר בראובן על שקבל תוכחת אביו בשעה שא"ל ראובן בכורי אתה זכה לברכת טוב, זה משה שנקרא טוב שנאמר ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב' ב'), ומה ברכה ברכו, יחי ראובן וגו' (דברים ל"ג ו').
כחי וראשית אוני. כחי ברכו שיהיו בניו גבורים בגבורה ובחכמה. בגבורה שנאמר בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה [מן] בני חיל אנשים נושאי מגן וגו' (דה"א ה' י"ח). ואומר ומעבר לירדן מן הראובני וכו' בכל כלי צבא וכו' (שם י"ב ל"ח). ובתורה שנאמר בארה בנו אשר הגלה וגו' הוא נשיא לראובני (שם ה' ו'), למה נקרא שמו בארה, שהיה באר בתורה, הוי כחי. וראשית אוני נתנבא עליו שהוא ינהוג שררה תחלה במצרים. מה ראה הכתוב ליחס בס' ואלה שמות ראובן שמעון ולוי, ר' יהודה אומר כל השבטים לא שמרו יחוסיהן במצרים רק ג' שבטים הללו. ר' נחמיה אמר כל השבטים לא נהגו שררה במצרים רק ג' אלה, ראובן תחלה, מת נהג שמעון, מת נהג לוי. בקשו לתת שררה ליהודה, יצאת ב"ק הניחו אותה עד שיבא זמנה לאחר מיתתו של יהושע שנאמר ויהי אחרי מות יהושע וגו' יהודה יעלה וגו' (שופטים א' א - ב), הוי וראשית אוני, הוא היה ראשון ליטול און. ד"א כחי וראשית אני, נתנבא עליו שעתידין בניו ליטול הכהונה בכח ולא ינצל מהם אלא און הה"ד ויקח קרח וגו' ואון בן פלת (במדבר ט"ז א'). וראשית אוני, כשם שמפרישין חלה מן העיסה כך הפרישתו אשתו מן המחלקת ונצל. ד"א כחי וראשית אוני, כחי רמז לו שהוא יהיה בכור ליטול חלק נחלה בארץ שנאמר ויתן משה למטה בני ראובן וכו' (יהושע י"ג ט"ו), ואין כחי אלא א"י שנאמר כח מעשיו הגיד לעמו וגו' (תהלים קי"א ו'). וראשית אוני, וראשית צערי, רמז לו שהוא יגלה תחלה שנאמר ויער אלהי ישראל את רוח וגו' (דה"א ה' כ"ו). ראשית אוני, מפני מה קרא הכתוב לבכור ראשית און, (ש) [ל]הוציא את הנפילים, מכאן אמרו הבא אחר נפילים בכור לנחלה שנאמר כי הוא ראשית אונו (דברים כ"א י"ז) יצא נפל שאין נפשו מתאוננת עליו.
(בראשית מט, ו) בסודם אל תבוא נפשי. כשנוסדו להחריב שכם לא נטלו עצה ממני, וכה"א ויקחו שני בני יעקב (ל"ד כ"ה). ממשמע שנאמר שמעון ולוי (אחים) איני יודע שהם בני יעקב, אלא בני יעקב שלא נטלו עצה מיעקב, שמעון ולוי שלא נטלו זה מזה עצה. בקהלם אל תחד כבודי, כשנקהלו ללכת לא חסו על כבודי שכבוד גדול היה לי בין גדולי הארץ והבאישוני בעיניהם. כי באפם הרגו איש. זה שכם בן חמור, וברצונם עקרו שור, האף שלהם לא היה אלא על שכם בן חמור ששכב עם אחותם, ואם הוא חטא אנשי עירו מה חטאו, הוי וברצונם עקרו שור, לאחר שנתרצה כעסם משכם שהרגוהו עקרו שור, עקרו את השורה בהרגם אנשי העיר בלי פשע. ד"א לאחר שנתרצה דעתם מהריגת שונאיהם הפילו החומות. ד"א בסודם אל תבא נפשי, מדבר במכירת יוסף, בסודם אל תבא נפשי, כשנטלו סוד על יוסף להרגו שנאמר ויתנכלו אותו להמיתו (ל"ז י"ח), וזה אל תבוא נפשי, היו יודעים שנפשי קשורה בנפשו ולא חסו על נפשי שעליו אמרתי כי ארד אל בני וגו' (ל"ז ל"ה). ובקהלם אל תחד כבודי, כשנקהלו למכרו לא חסו לכבודי, הב"ה צוה על הרשעים לא תלין נבלתו וכו' (דברים כ"א כ"ג) על שהוא עשוי באיקונין שלו, שנאמר כי בן זקונים הוא לו (ל"ז ג') והיה להם לחוש לכבודי שלא למכרו לעבד, הוי אל תחד כבודי. כי באפם הרגו איש שהשליכוהו לבור מלא נחשים ועקרבים והיו זורקין עליו אבנים להרגו מעלה עליהם כאלו הרגוהו. ומהו שאמר כי באפם שמתוך אף שהיה להם עליו על החלומות עשו כן. וברצונם עקרו שור, מרצים עצמם באכילה כד"א וישבו לאכל לחם (ל"ז כ"ה) בתוך האכילה מכרוהו, הוי וברצונם עקרו שור, עקרו יוסף מאביו שנקרא שור שנאמר בכור שורו הדר לו (דברים ל"ג י"ז).
(בראשית מט, ז) ארור אפם. ארור היתה שכם הכרך בשעה שנכנסו בתוכה שמעון ולוי באף, שעשו בה עבירה קשה. ד"א ארור אפם, במה שעשו ביוסף. ועברתם, במה שעשו בשכם. אחלקם ביעקב, אמר יעקב אבינו אם חונין שבט שמעון ושבט לוי כאחד אין אדם יכול לעמוד בפניהם, אלא אחלק שבט שמעון ביעקב שנטל חלקו בארץ בשני מקומות, שיהודה נתן לו מחלקו בארץ כדכתיב ויהי נחלת(ן) [ם] בתוך נחלת בני יהודה (יהושע י"ט א'). א"ר יהושע דסכנין למה נטל שמעון חלק בתוך בני יהודה כדי שיתירא מיהודה. משל לשור שעסקיו רעים, אמרו בעליו נצייר צורת ארי על אבוסו כדי שיהא מביט בה ומתירא, כך שמעון נמשל לשור ויהודה לאריה לפיכך היה חלקו בחלק יהודה. ואף משה לא ברך לשמעון אלא טפלו ליהודה בברכתו הה"ד שמע ה' קול יהודה (דברים ל"ג ז') ואין שמע אלא שמעון, כד"א כי שמע ה' כי שנואה אנכי (כ"ט ל"ג), מלמד שנתפלל משה על שבטו של שמעון, אמר לפניו רבש"ע כל זמן ששבטו של שמעון בצער אתה מעלה אותו מתוכו. ואל עמו תביאנו (דברים שם) שיקרבו עם יהודה בברכתו שנאמר ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי (שופטים א' ג'), מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון (יהושע י"ט ט'). ועזר מצריו תהיה (דברים שם) כענין שנאמר ויסעו ויהי חתת אלהים (ל"ה ה'). ולפי שלא ברכו בפירוש לכך לא העמיד שמעון שופט. והא כתיב מלך זמרי ז' ימים בתרצה (מ"א ט"ז ט"ו), במלכות [לא] כלום הוי, [הוי] אחלקם ביעקב. ואפיצם בישראל, זה היה שבט לוי שלא היה לו חלק בארץ, ומכל השבטים נתנו להם מ"ח עיר שנאמר כל ערי הלוים בתוך אחוזת בני ישראל (מ"ח עיר) [ערים ארבעים ושמנה] (יהושע כ"א ל"ט), הוי ואפיצם בישראל.
(בראשית מט, ח) יהודה אתה יודוך אחיך. הה"ד זובח תודה יכבדנני (תהלים נ' כ"ג) א"ר פנחס למלך וכו'. ישתחוו לך וגו', יצחק אמר ליעקב בני אמך (כ"ז כ"ט), שלא היתה לו אשה אחרת אלא רבקה, אבל יעקב שהיו לו ד' נשים אמר לו בני אביך.
(בראשית מט, ט) גור אריה יהודה. הה"ד שמע אלהים קולי בשיחי וגו' (תהלים ס"ד ב') א"ר יוסי בר חנינא הפסוק הזה סדרו דוד על דניאל וכה"א שמע אלהים קולי, מי היה מתפחד ומתירא ומתפלל, זה דניאל. תסתירני מסוד מרעים (שם ג') שנאמר אדין סרכיא וגו' הוו בעין וגו' (דניאל ו' ה'). מרגשת פועלי און (תהלים שם) שנאמר אדין סרכיא וגו' הרגישו וגו' (דניאל ו' ז'), מהו הרגישו, שהיו מרגישין מה עשו, אמרו לדריוש עד עכשו הכל סבורין שמלכות בבל עומדת רצונך ידעו שכבר עברה דיאגטמאור שלך לא יהא אדם מתפלל עד ל' יום כי אם לפניך, הה"ד אתיעטו כל סרכי מלכותא (שם ו' ח'). כיון ששמע כן ערב לו שנאמר כל קבל דנא וגו' (שם י'), ודניאל לא חשש שנאמר וכוין פתיחין ליה וגו' (שם י"א). ג' חלונות היו לו, כשהוא עומד ומתפלל כנגד העליונה, וכששוחה כנגד האמצעית וכשמשתחוה כנגד התחתונה. הלכו ומצאוהו מתפלל וספרו עליו לשון הרע. ועל אותה שעה נאמר אשר שננו כחרב לשונם דרכו חצ(י)ם דבר מר (תהלים ס"ד ד'). ג' מרים הם, המות, אכן סר מר המות (ש"א ט"ו ל"ב). ואשה רעה, שנאמר ומוצא אני מר ממות את האשה (קהלת ז' כ"ו), ולשון הרע שנאמר דרכו חצ(י)ם דבר מר. לירות במסתרים תם (תהלים שם ה'), א"ר יוחנן שהטמינו לו נער לראות אם היה מתפלל אם לאו. א"ל דריוש הביאו לי עדים ויעידו שהיה מתפלל הה"ד ועל דניאל שם בל וגו' (דניאל ו' ט"ו). מהו ועד מעל[י] שמשא (הוא) [הוה] משתדר להצלותיה (דניאל שם), כשהם עומדין לפני הבמה ומקטרגין לדניאל ראה דניאל את החמה בשקיעתה והניחן והלך לו למקום צנוע והתפלל תפלת המנחה, כיון שראוהו מתפלל אמרו לדריוש עדים אתה מבקש הרי הוא עומד לפניך ואינו חושבך, ולא היה יכול דריוש להשיב, ואעפ"כ לא היה מקבל מהם. א"ל אני מוחל לו. כיון ששמעו כן נתרגשו כלם וא"ל תעשה דין דניאל או צא מן המלכות שאין דתנו כן, שכל מי שיעבור על גזרת המלך שיחיה הה"ד באדין גובריא וגו' (שם ט"ז), כיון ששמע המלך כן נתירא והשליכוהו לבור, הה"ד באדין מלכא אמר וגו' והיתית אבן חדה (שם י"ז - י"ח), ואייתין אין כתיב כאן, אלא והיתית, מלמד שבאה מאליה, מלאך גלגלה והביא(ת) [ה]. וחתמ(ו) [ה] מלכא בעזקתיה (שם) שלא ישליכו עליו אבן או חץ ויהרגוהו. ובעזקת רברבנוהי (שם) שלא יאמרו המלך הטיל בשר ומזון לאריות ומלא את כרסן ע"כ לא אכלוהו, הה"ד די לא תשנא צבו בדניאל (שם) אמרו מאה ועשרים חותמות היו. כיון שירד אמר המלאך קבלו קרובכם. גור אריה יהודה, מיד התחילו האריות לרכוב אחד על גבי חברו עד שהגיעו לפתח הבור וקבלוהו. מיד הלכו אחשדרפנים שמחים וטובי לב אבל דריוש המלך מצר לפלטרין שלו, הה"ד ובת טות וגו' (שם י"ט), ובקריאת הגבר עמד לו לעצמו והלך לבור שנאמר באדין מלכא בשפרפרא וגו' (שם כ') ולא הרגיש בו בריה. התחיל קוראו בקול נמוך שנאמר וכמקר(ו)ביה לגובא וגו' (שם כ"א), בתחלה אלהך וגו' הוא ישזבינך (שם י"ז), וכאן א"ל היכיל לשיזבותך, אלא אמר דריוש, חנניא מישאל ועזריה נצולו לפי שהיו ג', אבל אתה לעצמך תאמר שנמצא לך זכות לפני אלהיך כנגד הג' שיעשה לך נסים כיוצא בהם, מיד השיבו דניאל אלהי שלח מלאכיה וגו' (שם כ"ג). לפי שפיהם של אריות מזוהם, כשהושלך דניאל מה עשו, קבעו פיהם לארץ כדי שלא יריח ריחם (ותתצער) [ותצטער] נפשו, שאין כתוב ולא נשכוני אלא ולא חבלוני, אפילו הבל היוצא מפיהם לא הזיקני. כיון ששמע המלך כן שמח הרבה שנאמר שגיא טאב עלוהי (שם כ"ד). הלך וישן לו. בשחרית באו כל האנשים, א"ל אין אנו הולכים ורואים מה היה בסופו של דניאל, א"ל הן. התחיל קורא והוא עונהו, מיד גזר והעלוהו שנאמר ולדניאל אמר וגו' (שם). וכשבא לעלות רכבו האריות זה על זה עד שהעלוהו שנאמר והסק דניאל (שם), והסיקו אין כתיב כאן אלא והסק, מעצמו עלה שהאריות העלוהו, וכל חבל לא השתכח ביה (שם), שאפילו שירטא לא נראית בגופו. הוא שדריוש אומר משזיב ומצל (שם כ"ח) משזיב לאבות ומציל לבנים, משזיב בעוה"ז ומציל לעוה"ב. משזיב מכבשן האש ומציל מגוב אריות. די שזיב לדניאל מן יד אריותא (שם) מפום אריותא אין כתיב כאן אלא מן יד, מלמד שלא נגעו בו לא ביד ולא ברגל ולא בפה ולא בריחם. אמרו האחשדרפנים לדריוש אלוה דניאל לא הצילו, אלא דניאל היה זן אותם והיו מכירים בו הה"ד יחפשו עולות (תהלים ס"ד ז'). א"ל אף אתם פרנסו אותם. ופרנסום ואח"כ השליכום, הה"ד ואמר מלכא וגו' (דניאל ו' כ"ה). א"ר יוסי לא היה [אחד] מהם נוגע בטרפו של חברו והיו שלש מאות וששים אריות וכל אחד ואחד שלטו בו ג' אריות ולא ירד אחד מהם לקרקע הבור עד שהאריות אכלוהו, הה"ד ולא מטו וגו' (שם). ועליהם נאמר ויורם אלהים חץ פתאום וגו' ויכשילוהו (תהלים ס"ד ח' - ט'). ישמח צדיק (שם י"א), זה דניאל בזכות ישראל על שחסה בהב"ה, הה"ד וחסה בו. ויתהללו כל ישרי לב (שם) אלו חבריו. א"ר יוסי בר חנינא למה אמר דוד המזמור הזה על דניאל, לפי שזה וזה משבט יהודה וזה וזה מזרע המלוכה, וזה וזה נצלו מאריות וזה וזה יסדו ביהמ"ד. וכן הוא אומר ששבצר דך אתא יהב אושיא (עזרא ה' ט"ז) כל זה היה דניאל שבאו ו' צרות בימיו, גלות יכניה וחרבן ביהמ"ק וגלות יויקים והושלך לבור אריות ונתבטלה עבודת בית המקדש וצרת המן. זה הלשינו עליו דואג ואחיתופל וזה סרכיא ואחשדרפניא, זה נהרגו שוטניו וזה הרגו אריות שוטניו, זה שמחו לו אוהביו וכל ישראל שנאמר [וכל ישראל] ויהודה אוהב את דוד (ש"א י"ח ט"ז), וזה שמח לו דריוש שנאמר שגיא טאב עלוהי (דניאל ו' כ"ד). ואף יעקב כשברך יהודה הזכיר מעשה שניהם הה"ד גור אריה יהודה, כנגד דוד שהצילו הב"ה מן אריה וגוריו שבאו עליו וטרפו שה מן העדר שנאמר גם את הארי וגו' (ש"א י"ז ל"ו), ועליו נאמר מטרף בני עלית, שנתעלית מטרפו של ארי שע׳׳י אותו מעשה נלחם בגלית ונטל גדולה. כרע רבץ, שכב, כארי כנגד דניאל ששכב עם אריות ולבאים לילה אחת ולא הזיקוהו, ולמה נאמר כארי וכלביא כנגד ב' נסים שנעשו לו עמם, וסגר פום אריותא (דניאל ו' כ"ג), די שזיב לדניאל מן יד אריותא (שם כ"ח).
(בראשית מט, י) לא יסור שבט מיהודה. הוא השבט שראה בלעם, אראנו ולא עתה [וגו'] וקם שבט וגו' (במדבר כ"ד י"ז). ומחוקק מבין רגליו, הוא שאמר ישעיה לא יכהה ולא ירוץ וגו' (ישעיה מ"ב ד'). השבט הזה והמחוקק הזה לא יסור מיהודה עדי עד, הה"ד עדי עד, ומתי תתקיים נבואה זו, כשיבא שילה, כשיבא משיח. ולו יקהת עמים, לו ישתעבדו כל המלכיות.
(בראשית מט, י"א - י"ב) אוסרי לגפן עירה. כשיצא משיח לירושלים להושיע את ישראל הוא אוסר חמורו וירכב עליו ויבא לירושלים, שינהוג עצמו בענוה. ולשורקה בני אתונו, כשיבא לקבץ ישראל, כד׳׳א אשרקה להם וגו' (זכריה י' ח'), ירכב על בן אתון. וכן ה"א הנה מלכך יבא לך וגו' (שם ט' ט'), ע"כ זכו ישראל עם ענני שמיא, לא זכו עני ורוכב על חמור, לכך אמר ולשורקה בני אתונו, בזמן שיהיו סרוקין ממעשים טובים יבא על עיר בן אתונות. א"ל שבור מלכא (לדניאל) [לשמואל] אמריתו משיח אחמרא אתי, אנא אשלח ליה סוסיא ברקא דאית לי. א"ל מי אית לך [בר חיור גווני]. כבס ביין לבושו, כשיבא משיח יהא לבוש ארגמן טוב מראה וידמה ליין. ובדם ענבים סותה, כסותו של מלך המשיח יהא מלת אדום כדם ויהא מרוקם בצבעונין אחרים. באותה שעה היין והדגן והצאן ירבו בעולם הה"ד חכלילי עינים מיין, כל ההרים יאדימו והגתות יטיפו יין. ולבן שנים מחלב, כל הבקעות יתלבנו משדות התבואה ומעדרי צאן. ולמה כתוב ביהודה כבס ביין לבושו, חכלילי עינים מיין, מכאן אתה למד (שיהיה) [שהיין] הרבה בגבולו. ד"א אוסרי לגפן עירה, מדבר בדוד, שכל ישראל היו מתקבצים לירושלים שהיתה עירו והוא לכדה מיד היבוסי. ולשורקה בני אתונו, הוא לכד העיר ושלמה בנו בנה בית המקדש. כבס ביין לבושו, שהיה בעל צדקה, כד"א צדק לבשתי (איוב כ"ט י"ד). ובדם ענבים סותה, זה מסוה שלו, מלמד שהיה שופט טוב, כמד׳׳א כמעיל וצניף משפטי (שם) וכה"א ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו (ש"ב ח' ט"ו). חכלילי עינים מיין, אדמוני עם יפה עינים (ש"א ט"ז י"ב). ד"א עינים מיין, שהיה דורש כמה ענינים בתורה, ולבן שנים מחלב, בזכות התורה הלבין הקב"ה עונותיו כחלב כד׳׳א תכבסני ומשלג אלבין (תהלים נ"א ט'). ד"א אוסרי לגפן עירה, זה משיח שיקבץ כל ישראל שנקראו גפן, כד׳׳א גפן ממצרים תסיע (שם פ' ט'). ולשורקה בני אתונו, מלמד שמקבץ ונוטע ישראל על אדמתם כשורק שנאמר ואנכי נטעתיך שורק (ירמיה ב' כ"א), ואומר ונטעתים על אדמתם (עמוס ט' ט"ו), והם יבנו ביהמ"ק, הה"ד בני אתונו, שמתנים שם שבחו של הב"ה. ויש אומרים מקום היה בהר הבית ששמו איתן. כבס ביין לבושו, אע"ג דכתיב בהב"ה מדוע אדם ללבושך (ישעיה ס"ג ב') ללמדך שהקב"ה בעצמו פורע מאדום, מכל מקום הנקמה לא תעשה אלא ע"י ישראל שנאמר ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל (יחזקאל כ"ה י"ד), ומי יהיה בראש ישראל זה המשיח, הה"ד כבס ביין לבשו כנגד מדוע אדם ללבושך, ובדם ענבים סותה כנגד ובגדיך כדורך בגת (ישעיה שם). חכלילי עינים מיין, שיאדימו ההרים מדם ההרוגים, ולבן שנים מחלב, שיתלבנו הבקעות מחלב הגבורים. ד"א אסרי לגפן עירה, עתיד המשיח לאסור הצדיקים אליו כאזור שנאמר והיה צדק אזור מתניו (שם י"א ה'). ולשורקה בני אתונו, ועושי התורה יהיו משתנים עמו, וכה"א שם והאמונה אזור חלציו (שם). כבס ביין לבושו, שידרוש בתורה בע' פנים מנין יין, ובדם ענבים סותה, אין סותה אלא טעות כד׳׳א כי יסיתך (דברים י"ג ז'), אמר שכל מי שיטעה הלכה תהא מתכבסת בתחומו. חכלילי עינים מיין, כאדם שאומר לחברו מזוג לי מן היין ושנה לי, כן יאמר כל אחד מישראל למשיח חכך ערב עלי למד לי שנה לי, חכלילי חך לי לי, ולבן שנים, שהוא ילבין שנונו מחלב. ד"א אוסרי לגפן עירה, עתיד משיח לאסור גופו ויצא למלחמה לקראת שונאיו הה"ד עירה, אין עירה אלא שונאיו כד"א ויהי ערך (ש"א כ"ח ט"ז). ולשורקה בני אתונו, יסרוק המבינים והשנינים שלהם, שיהרוג המלכים עם השלטונים. כבס ביין לבושו, כשיכנס בשלום מנצח המלחמה ויהיה לבו[שו] מלוכלך בדם, ובדם ענבים סותה, הוא ידמה לרופס ענבים. חכלילי עינים מיין כמה יהיו עיניו של מלך המשיח יפות לראות יותר מיין, שהוא לא ראה בהם ג"ע וש"ד, ולבן שנים, שניו יהיו נקיים יותר מן חלב, שלא אכל בהם חמסים וגזלות. ד"א אוסרי לגפן עירו מדבר הב"ה לימות המשיח, עתיד הב"ה לקבץ ישראל שנקראו גפן לירושלים שנאמר שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך (ישעיה מ"ט י"ח). ולשורקה בני אתונו, לירושלים שנותרה סרוקה מבניה, עתיד להשיב לה בניה ומתנות יביאו בידם המביאים ליתן לביהמ"ק, הה"ד כי לי איים יקוו וגו' (כל) כספם וזהבם אתם (שם ס' ט'). כבס ביין לבושו, כד"א וילבש בגדי נקם תלבשת (שם נ"ט י"ז). ובדם ענבים סותה כד"א ויעט כמעיל קנאה (שם). חכלילי, אמר הב"ה כל מי שיחכה לי בגלות יש לי להראות לעיניו נקמת אומה שנשתעבדו בהם, הוי מיין, חשבונו שבעים אומות, וכה"א לכן חכו לי נאם ה' וגו' כי משפטי לאסוף וגו' (צפניה ג' ח'). ולבן שנים שהוא ילבין עונותיהם של ישראל וימחול להם, כד"א אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה א' י"ח). ד"א חכלילי עינים, אמרה כנסת ישראל לפני הב"ה, רמוז לי בעיניך, בסים לי מחמרא, ואחוור לי שניך דבסים עלי מחלבא, הה"ד ולבן שנים, אל תקרא לבן אלא לבון שנים. ד"א אוסרי וגו' אלו ישראל שמתכנסין לירושלים שהיא בחלק של יהודה. ולשורקה בני אתונו שער האיתן היה בנוי בחלקו. כבס ביין לבושו, שהיו מכבסין ד"ת בשבטו, כד"א ושתו ביין מסכתי (משלי ט' ה'). חכלילי עינים מיין רובה של סנהדרין מיהודה היו, שנאמר חכלילי עינים מיין מאותם שבעים סנהדרין שהיו יושבין בלשכת הגזית ליהודה היתה חכלילית עינים כלומר שהרוב היה משבטו, ואין עינים אלא סנהדרין שנאמר והיה אם מעיני העדה (במדבר ט"ו כ"ד). ולבן שנים, שהיו מלבנין שנונים, מחלב, וכה"א רוחצות בחלב (שה"ש ה' י"ב) שמרחיצין את ההלכה לדעת הרמוז ממנה ועושין אותה (זקנה) [נקיה] כחלב. יושבות על מלאת (שם), לכ"ג יושבין במשפט על המלאה כד"א מלאתי משפט (ישעיה א' כ"א).
(בראשית מט, יד - טו) יששכר חמור גרם. חמור גרם ליששכר וגו'. ד"א יששכר חמור גרם, חמר כתיב, מגיד שקיים רמ"ח מצות עשה כנגד מנין אברי גופו. וירא מנוחה כי טוב, זה בית המקדש, כד"א זאת מנוחתי עדי עד (תהלים קל"ב י"ד), מלמד שראוי היה ביהמ"ק ליבנות בחלקו, וכן משה אמר ויששכר באהליך (דברים ל"ג י"ח), מלמד שבית הבחירה היה ראוי ליבנות בחלקו. ד"א וירא מנוחה כי טוב, ראה שחלק שנפל לו בארץ היה טוב. ואת הארץ [כי נעמה] שטוענת פירות שמנים. ויט שכמו לסבול, הרכין כתפו ללמוד התורה. ויהי למס עובד, מלאכתו נעשית ע"י אחרים, נותן אדמתו לעבוד ומן מה שהיו נותנים לו היה מתפרנס. ד"א אין מנוחה אלא נבואה כד"א נחה רוח אליהו על אלישע (מ"ב ב' ט"ו). כי טוב זו תורה, ללמדך שמרוב חכמתו תורתו היתה מסכמת לנבואה, וכה"א ושרי ביששכר עם דבורה (שופטים ה' ט"ו), ברוב חכמתם שוים לנבואה, ויששכר כן ברק (שם) וכן שוים לברק בשירתו. בעמק (שם) שהיו בקיאים בעומקה של הלכה. שלח ברגליו (שם) מי גרם להם כך על ששמו עצמם כשור לעל וכחמור למשאוי, הוי שלח ברגליו, כד"א משלחי רגל השור והחמור (ישעיה ל"ב כ'). ד"א וירא מנוחה, שהיה לבו מיושב בתורתו וראה לו נחת רוח בהלכה. כי טוב, שהיה מטיב עצמו בד"ת. ואת הארץ [כי נעמה], שראה ישראל שנקראו ארץ, כד"א כי תהיו [אתם] ארץ חפץ (מלאכי ג' י"ב), שהיו דברי תורה נעימים עליהם לשמוע. לפיכך ויט שכמו לסבול, זה עלה של תורה. ויהי למס עובד, מה מסים היה מעלה לישראל, הלכה שהיה טוע(נ)ין, היו מבקשין אותה מידו, הוי ויהי למס עובד.
(בראשית מט, טז) דן ידין עמו. הה"ד אשר לא נשא פני שרים (איוב ל"ד י"ט), זה הב"ה שלא נשא פנים לצדיקים גמורים, שעל דבר קל שאמרו לפניו נענשו. אברהם על דבר שאמר במה אדע (ט"ו ח'), משה ואהרן על דבר שלא קדשו ה' ברבים שנאמר לכן לא תביאו (במדבר כ"א י"ב) קל וחמר לרשעים. ולא נכר שוע לפני דל כי מעשה ידיו כלם (איוב שם), מלמד שקטן וגדול שוים לפניו. א"ר חנינא שוע זה יהודה שנאמר כי יהודה גבר באחיו (דה"א ה' ב'), דל זה שבט דן, שלא היה ירוד בכל השבטים משבט דן שהיה מן הלחינות וכתיב לאחרונה יסעו לדגליהם (במדבר ב' ל"א) ואעפ"כ השוה הב"ה דן ליהודה במלאכת המשכן שנאמר ראה קראתי בשם בצלאל וגו' (שמות ל"א ב'), ואני הנה נתתי את אהליאב וגו' (שם ו'). ובמלאכת בית המקדש, שלמה היה מיהודה וחירם מדן. וכן במשיח אביו מיהודה ואמו מדן, שלכך נקרא יהודה ודן גור אריה שהמשיח יוצא מבין שניהם. וכן אמר יעקב שהמשיח יצא מדן שנאמר דן ידין עמו כאחד, זה המשיח שעתיד לדון כהקב"ה שנקרא אחד, מה הוא דן בלא ראיה ושמיעה כן משיח שנאמר ולא למראה עיניו וגו' ולא למשמע אזניו וגו' (ישעיה י"א ג'). ד"א דן ידין עמו [כאחד] כמיוחד שבשבטים שהוא שבט יהודה, מה דוד ושלמה שהיו מיהודה דנו את ישראל ביושר לב, כן שמשון שהיה מדן, שנאמר והוא שפט את ישראל עשרים שנה (שופטים ט"ז ל"א), הוי ולא נכר שוע לפני דל. ד"א כאחד שבטי ישראל, בימי שמשון נחו כל השבטים מאויביהם כאחד. ד"א כאחד שבטי ישראל, שכל ראשי השבטים יחד היו נשמעין לשמשון. א"ר חנינא בר פפי מאי דכתיב וגם בהמות שדי (תהלים ח' ח') הראה הב"ה שבח מעשה הצדיקים, בשעה שאמרו מה אנוש כי תזכרנו (שם ה') הראה להם שמשון בנחל שלוכד ג' מאות שועלים חיים.
(בראשית מט, יז) שפיפון עלי ארח. מי גרם לשמשון מה שקרה לו ע"י שהלך אחר עיניו ונשא גויה, ואין ארח אלא אשה שנאמר חדל להיות לשרה ארח כנשים (י"ח י"א). ד"א עלי ארח, ע"י ארח הגיד לדלילה שנאמר ויהי כי הציקה לו וגו' ותאלצהו (שופטים ט"ז ט"ז), מאי ותאלצהו, מלמד שבשעת גמר ביאה נשמטה מתחתיו, מיד ויגד לה את כל לבו (שם י"ז). רבנין אמרי את מוצא עשרים תיבות מן דן ידין עמו עד ויפול רוכבו אחור, כנגד כ' שנה ששפט שמשון את ישראל שנאמר וישפוט את ישראל [בימי] פלשתים עשרים שנה (שם ט"ו כ').
(בראשית מט, יח) לישועתך. ראה יעקב לשמשון שגבורתו כעין גבורה של מעלה והושיע את ישראל וראה שישועתו פוסקת לפי שעה התחיל ואמר לא לישועתו של שמשון אני מקוה שהיא תשועה עוברת אלא לישועתך שאמרת שאתה תושיע את ישראל לעולם, הה"ד ישראל נושע בה' תשועת עולמים (ישעיה מ"ה י"ז), לאותה תשועה אני מקוה.
(בראשית מט, יט) גד גדוד יגודנו. הה"ד ויעזרו עליהם (ויתנם) [וינתנו] בידם וגו' (דה"א ה' כ'). אמרו רבותינו כשחזרו ראובן וגד מכבוש הארץ והיו הולכים להם לאהליהם, מצאו ד' אומות נלחמים עם בניהם שנאמר ויעשו מלחמה עם ההגריאים ויטור ונפיש (וילבב) [ונודב] וגו' (שם י"ט) והיו בניהם מגדלים שערותם והיו נלחמים אלו כנגד אלו ולא היו מכירים לבניהם שהניחום קטנים. באותה שעה נתן בלבם [הב"ה] ואמרו ה' אלהינו עזרנו. שמעו אבותיהם והכירום נפלו על הישמעאלים והרגום, הה"ד ויעזרו עליהם וגו'. למה כן, כי לאלהים זעקו וגו' (שם כ'). ומה זכות היתה להם, לוי ור' שמעון, חד אמר מברכתו של יהושע שאמר בנכסים רבים שובו (ל) [אל] אהליכם וגו' (יהושע כ"ב ח'), וחד אמר מברכתו של יעקב שאמר גד גדוד יגודנו, אמר יעקב עתיד גד לגדוד גדודים לעבור את הירדן (את) [אל] ארץ ישראל לפני אחיהם, ולפי שהם עשו צואת משה יזכו. והוא יגד עקב, שבסוף מלחמתם יגד עקב, יגדדו שונאיהם, והיא הברכה שעמדה להם שנתנו הישמעאלים בידם. ד"א גד גדוד יגדנו, הה"ד ברוך מרחיב גד (דברים ל"ג כ') שתחומו של גד מרחיב והולך כלפי מזרח. כלביא שכן (שם) מלמד שהיו כלבאים, וכה"א ומן הגדי נבדלו אל דוד וגו' ופני אריה פניהם (דה"א י"ב ט'). וטרף זרוע [אף קדקד] (דברים שם) כשהיה יוצא למלחמה היו הרוגיו נכרים בין שאר הרוגים מפרק הראש עם הזרוע. וטרף זרוע לשעבר, אף קדקד לעתיד לבא. וכן יעקב אמר גד גדוד יגדנו שהוא מגדד אומות העולם לגדד משתיתן של או"ה בסוף. ד"א גד גדוד יגודנו, מה ראה יעקב לברך את גד אחר דן, אלא כיון שראה יעקב מפלתו של שמשון אמר לישועתך קויתי ה', אין זה מביא את הגאולה ולאיזה הגאולה אני מיחל, לישועתו של הב"ה שעתיד איש מזרעו של גד לבשרה הה"ד והוא יגד עקב, יגד כתיב, שאליהו הוא משבט גד עתיד להגידה והוא ימשוך את לב ישראל לאביהם שבשמים שנאמר הנה אנכי שולח לכם וגו' (מלאכי ג' כ"ג).
(בראשית מט, כא) נפתלי אילה שלוחה. אמר על נפתלי [שהיה] איש שלום ולו עשו אביו ואמו שליח לבשר שלום והוא בשר יעקב ביוסף וא"ל עוד יוסף חי (מ"ה כ"ו). כשראה יעקב לנפתלי שבא מרחוק היה אומר הנה נפתלי בא טוב מדבר שלום הה"ד הנותן אמרי שפר. ד"א נפתלי אילה שלוחה, מלמד שהיה נפתלי קל ברגליו כאילה לעשות רצון אביו. אמר אליהו מפני מה זכו שבט זבולון ונפתלי שבאת תשועה גדולה על ידם לישראל בימי דבורה, אמרו זבולון שמש את יעקב ומצא ממנו קורת רוח, וכן נפתלי, וזה שאביו משבחו הנותן אמרי שפר, שמעשיו היו שפירים עליו. נפתלי שריוי... תני בראשונה שהיו השבטים כתקנן אמרו אין אדם פורס חרמו ומעמיד ספינתו בתוך של חברו אבל צדין בחכין ובמכמורת ואין (נמעלין) [נמנעין] ובלבד שלא יפרוס את הקלע ויעמיד את הספינה. ואין השבטים צדין דגים מימה של טבריה מפני שהיה של נפתלי, [ולא עוד] אלא שנתן לו מלא חבל לדרומה של ים שנאמר ים ודרום ירשה (דברים ל"ג כ"ג) דברי ר' יוסי הגלילי, ר' עקיבא אומר ים זו ימה של טבריה, דרום זו ימה של טבריה, ירשה, מלמד שנתנה לו מלא חבל חלקו בדרום. ד"א נפתלי אילה שלוחה שהיו שלוחים גדולים בתורה שנקראת אילת אהבים ויעלת חן (משלי ה' י"ט). למה נמשלו דברי תורה לאילה, מה אילה זו חסידה כך מקיימי התורה חסידים. שלוחה, שהיו מוסרין עצמן על דברי תורה כדכתיב משלחי רגל השור והחמור (ישעיה ל"ב כ'). הנותן אמרי שפר, שהיה לשון בני נפתלי מתוק מדבש. אמרו על נפתלי כשהיה בבית המדרש דבש וחלב היה נוטף מפיהם שלכך נקרא שמו נפתלי, נפת לי, דבריו היו נפת בתורה שנתנה למ' מנין ל"י, כדכתיב נפת תטפנה שפתותיך כלה (שה"ש ד' י"א). ד"א אילה שלוחה, שהיה רץ כאיל לעשות רצון אביו שבשמים.
(בראשית מט, כב) בן פורת יוסף. בן שתבעתו אשת פוטיפר לפוריה. בן פורת עלי עין, לפיכך זכה יוסף לפרות ולרבות על כל עין שלא שלטה בו עין הרע, כשם שהוא לא רצה לזון עיניו מאשת פוטיפר כך לא היה רשות לעין לשלוט בו. בנות צעדה עלי שור, אלו בנות מצריות שהיו צועדות על החומה בשעה שרכב יוסף במרכבת המשנה והיו משליכות עליו טבעות זהב אולי יסתכל בהן לראות יופי תארן, הה"ד עלי שור, על ראיה, כדכתיב אשורנו (במדבר כ"ד י"ז), והוא לא נשא עין לאחת מהן. בן פורת יוסף, מה ראה יעקב לברך את יוסף בפריה ורביה מה שלא ברך כל בניו, לפי שראה שעתידין היו י"ב בנים לצאת מיוסף אלא שאבדם ביד, במתיחת הקשת ויצא זרעו בין צפרני ידיו ואבד העשרה לכך היה מברכו שיפרה וירבה, הה"ד בן פורת יוסף במנשה, בן פורת עלי עין באפרים. ומהו עלי עין, בשכר שלא נגע במעין אשת פוטיפר, כמד׳׳א גן נעול מעין חתום (שה"ש ד' י"ב). ומפני ברכת אביו עמדו מבניו י"ב משפחות כנגד י"ב בנים שהיה ראוי להוליד, ח' משפחות ממנשה וד' מאפרים, הה"ד למכיר משפחת המכירי וגו' אלה בני גלעד וגו' ואשריאל משפחת האשריאלי (במדבר כ"ו כ"ט - ל"א) הם ח' ממנשה. וד' מאפרים, הה"ד לשותלח משפחת השותלחי וגו' (שם ל"ה) הרי ד' מאפרים. בנות צעדה, אלו בנות צלפחד שנטלו חלק בארץ כדכתיב ותקרבנה בנות צלפחד (שם כ"ז א'). עלי שור, על שורת הדין, שהדין עומד כדבריהן הה"ד כן בנות צלפחד דוברות (שם ז'). אמר הב"ה יפה תבעו בנות צלפחד שכן כתובה פרשה זו לפני במרום. אשרי אדם שהב"ה מודה לדבריו. וכנגד ד' אותיות של צעדה נטלו בנות צלפחד ד' חלקים בארץ.
(בראשית מט, כג) וימררהו ורבו. בשבילו (נתברכו) [נתמררו] רבי העולם, אלו יצחק ויעקב, יעקב דכתיב כי ארד אל בני אבל שאולה (ל"ז ל"ה), יצחק דכתיב ויבך אותו אביו (שם) זה היה יצחק. מי גרם להם הצער הזה המשטמה שהשטימוהו אחיו שהיו בעלי מחלוקת, הוי בעלי חצים, בעלי מחלוקת כד"א אשר הצו על משה ועל אהרן (במדבר כ"ו ט'). ד"א וימררוהו, וימרו לא נאמר אלא וימררוהו, מרור אחר מרור, בבור ובמכירה. ורבו, שישבו בדין עליו להרגו ודנין היאך יהרגוהו. ומה אמר עליו וישטמוהו בעלי חצים, בשביל ששטמוהו אחיו שהיו בעלי מחלקותו, הוי בעלי חצים כד"א ואחר ימלא פיהו חצץ (משלי כ' י"ז). ד"א לפי שפתר חלומו למלכות ולממשלה לכך השטימוהו הה"ד המלך תמלוך וגו', ויוסיפו וגו' (ל"ז ח').
(בראשית מט, כד) משם רועה אבן ישראל. א"ר חנינא התורה לא נתנה אלא בזכות יעקב שנאמר הנני יסד בציון אבן (ישעיה כ"ח ט"ז), זו זכות ישראל שנאמר משם רועה אבן ישראל. מלך המשיח אינו בא אלא בזכות יעקב שנאמר עד די (א) [ה]תגזרת אבן (דניאל ב' ל"ד), ע"ש יעקב.
(בראשית מט, כה - כו) ברכות תהום רובצת תחת. מלמד שאין מי תהום רבין אלא ע"י רביצה. וממגד תבואות שמש (דברים ל"ג י"ד) מגיד שהי(ה) [א] פתוחה לחמה, ומנין (שיהא) [שהיא] כך פתוחה ללבנה שנאמר וממגד גרש ירחים (שם). ד"א וממגד תבואות שמש, מגיד שיהיו פירות ארצו שמנים ומתוקים כפירות המתבשלות בשמש. וממגד גרש ירחים מגיד שיהיו אילנות בארצו נושאים פירות כל חדש וחדש. וכן יעקב אמר ברכות שדים, שיהיו פירותיו שמנים ומתוקים וזבים דבש כשדים הזבין חלב. ורחם, אל תקרא ורחם אלא ירחם, מלמד שהיו אילנות בארצו מוציאים פירות בכל ירח וירח. ברכות אביך גברו וגו', לא שאני בא לברכך מדעתי ועוקר ממך ברכות אבות שנתנו להם מפי השכינה והיו שנים ואני איני אלא יחידי, אלא שלהם עיקר ואני מוסיף לך משלי ברכות אביך וגו', כזה שמודד צלוחית שמן והיא מתמלאת ושופכת הכל ללוקח, עד היכן, עד תאות גבעת עולם, עד תחום שהעולם מתקיים כד׳׳א ותאר הגבול (יהושע ט"ו ט'). ומנין אתה אומר שהעולם נקרא גבעות שנאמר ולפני גבעות חוללת (איוב ט"ו ז'). תהיין לראש יוסף, שנעשה ראש, ולקדקד נזיר אחיו, שמופרש מאחיו לגדולה.
ד"א ברכות שדים. אל תיקרא שדים אלא ש(י)דים כד׳׳א ורוב דגן (כ"ז כ"ח). ורחם כד"א ותירוש (שם) הוא רחם הוא חמר אתוי דדין אתוי דדין. ד"א ברכות שדים, שלא יהא לו רחם משכיל ושדים צומקים (הושע ט' י"ד) והיא ברכה אחרונה והיית לקהל עמים (כ"ח ג'). ומזו הברכה זכו בני יוסף להיות פרים ורבים שנאמר וידברו בני יוסף וגו' ואני עם רב [עד] אשר עד כה ברכני ה' (יהושע י"ז י"ד). ברכות אביך גברו, אמר יעקב הברכות אשר ברכני יצחק אבי לא היו משלו כדי שיעקור ממני ברכת אברהם, אלא של אברהם ושל יצחק אבי שנתברכו מפי השכינה בהר המוריה נתן לי ושלו היו נוספות. ומנין שנתן יצחק כל אותן הברכות ליעקב שנאמר ויתן לך את ברכת אברהם (כ"ח ד'), היא היתה הברכה שנתברכו שניהם בהר המוריה שנאמר כי ברך אברכך וגו' (כ"ב י"ז), לכך כפל הברכה ברכה לאב ברכה לבן לכך נאמר על ברכות הורי, כאלו אמר אברהם ויצחק. עד תאות גבעות עולם, היו אותן ברכות שנתאוו להם גדולי עולם, ישמעאל ועשו והוסרה תאותם שנאמר תאות רשעים תאבד (תהלים קי"ב י'). תהיין לראש יוסף, כל אלו הברכות יהיו נזר ועטרה לראש יוסף. ולקדקד נזיר אחיו, לאותו קדקד שהיה רב ושליט מונזר בכתר מלכות והיה זהיר בכבוד אחיו שמכרוהו. ד"א ברכות שדים. אלו הברכות שנתברכו אברהם ויצחק מפי השכינה. באברהם כי ברך אברכך וגו' (כ"ב י"ז), ביצחק וברכתיך והרביתי את זרעך וגו' (כ"ו כ"ד). ולמה נקראו שדים, [מה שדים] הללו נויה וכבודה והדרה ושבחה של אשה, כך האבות נוין ושבחן וכבודן והדרן של ישראל. ומה שדים הללו לא זה גדול מזה, כך האבות שקולין זה כזה. ומה שדים מלאין חלב, כך האבות מלאים תורה. ומה השדים הללו חייו של תינוק, כך זכות אבות חיים של ישראל, שכבר היו טרודין במעשה העגל לולא זכירתן שנאמר זכור לאברהם וגו' (שמות ל"ב י"ג). ורחם, אלו הברכות שנתברכו האמהות. שרה וברכתי אותה (י"ז ט"ז), רבקה את היי לאלפי רבבה (כ"ד ס'), רחל ולאה וינשק לבניו ולבנותיו ויברך וגו' (ל"ב א'), אבל אין אנו יודעין מה היתה הברכה שברכן, אחר שמצינו שברך אחותו באלפים ורבבות וירושת שונאים, שנאמר אחותנו את היי לאלפי רבבה וגו', נלמוד ברכה סתומה ממפורשת, מה המפורשת אלפים ורבבות וירושת שונאים, אף הסתומה כן. ומזו הברכה שנתן יעקב ליוסף ברכו משה, בהם עמים ינגח יחדו וגו' והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה (דברים ל"ג י"ז). ברכות אביך, כן אמר יעקב הברכות שברכני המקום היו תוספות על הברכות שברכוני הורי, אלו אברהם ויצחק. את מוצא שהברכה שברך הקב"ה לאברהם ברך ליצחק, לא הוסיף כלום. אבל כשברך ליעקב היו כל ברכותיו תוספות על הראשונות שנאמר והיה זרעך וגו' ופרצת ימה וקדמה (כ"ח י"ד), ברכו בעפר הארץ ובפריצת ד' רוחות העולם מה שלא נתברכו אברהם ויצחק. תהיין לראש יוסף, אותן של אבותי ושלי תהיין כלן עליך. עד תאות וגו', הן הברכות שתעמודנה לדורי דורות. ולקדקד נזיר אחיו, שהזרוהו אחיו שמכרוהו. ד"א ברכות אביך, הה"ד ומראש הררי קדם (דברים ל"ג ט"ו), מלמד שהררי יוסף קודמין להררי מקדש, והררי מקדש קודמין להררי ארץ ישראל. וממגד גבעות עולם (שם), מלמד שלא היתה ברכה פוסקת לעולם מגבעות יוסף, שאבות ואמהות קרויות הרים וגבעות כדכתיב אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה (שה"ש ד' ו), מלמד שבזכות האבות והאמהות נתקיימו ברכות יעקב ביוסף. וכן יעקב אמר ברכות אביך כו', א"ל יעקב יוסף בני הברכות האלה שאני מברכך בזכות מי תגברנה ותעמודנה, בזכות אבות שהיא לעד, הה"ד על ברכות הורי עד, מה שימלא הב"ה תאותך בברכות בזכות האמהות שתתקיים לעולם הה"ד עד תאות גבעות. תהיין לראש יוסף כדכתיב ברכות לראש צדיק (משלי י' ו'). למה נקרא יוסף ראש, כשם שהראש מלך לכל האברים, כך המלך יוסף על אחיו. מה מצינו שכל הגוף הולך אחר הראש, כך יוסף ירד למצרים תחלה ומשך כל זרע אביו אחריו. וכן משה אמר תבאתה לראש יוסף (דברים ל"ג ט"ז) הוא בא הראש למצרים והוא יבא בראש לעתיד לבא, זה משיח בן יוסף (שיכבד) [שיבא] תחלה למשיח בן דוד. ולקדקד נזיר אחיו, ראוי זה ליטול הברכות שכל הגוים קודים ומשתחוים לו (ונוהג) [שנהג] נזירות בעצמו שלא רצה לשתות יין עד ששתה עם אחיו שנאמר וישתו וישכרו עמו (מ"ג ל"ד).
ארז"ל ה' מקראות [כתובים בברכת יוסף] בברכת יעקב ומשה כנגד ה' חומשי תורה, ללמדך שקיים יוסף כל מה שכתוב בתורה. למדנו מפרשת ברכת יוסף שחייב אדם להזהר בכבוד אכסניא בזמן שמהנהו, שהרי יעקב, יוסף בנו היה וחייב בכבודו ואעפ"כ הרבה לספר בשבחו יותר מכל השבטים, ולא עוד אלא שנתן לו בכורה, שנאמר נתנה בכרתו (לבנו) [לבני] יוסף [בן ישראל] ולא (להתייחס) [להתיחש] לבכורה (דה"א ה' א'), (א)לא ללמד הלכה לדורות ליתן בכורה לפטר רחם שאינו בכור אב כיוסף או מחמת גדולה כיוסף, אלא שהבכורה ליוסף מתנה היא, שכלכל אביו ואחיו כדכתיב ואני נתתי לך וגו' (מ"ח כ"ב).
(בראשית מט, כז) בנימין זאב יטרף. יעקב ומשה ראו ד' מלכיות וכשבאו לברך השבטים, יעקב מסר שני בניו ליפרע מהם ומשה מסר שנים. ראה יעקב בבל כאריה שנאמר קדמיתא כאריה וגו' (דניאל ז' ד'), וקרא ליהודה גור אריה (מ"ט ט'), אמר יעקב כשתבא בבל יעמוד כנגדה יהודה שנאמר ויהי בהם מבני יהודה וגו' (דניאל א' ו'). ראה (למה) [למדי] דומה לזאב שנאמר תנינא דמיה לדוב (שם ז' ה'), א"ר יוחנן לדב כתיב ודב הוא שמיה. על דעתיה דר' יוחנן על כן הכם אריה מיער (ירמיה ה' ו') זה בבל, זאב ערבות ישדדם (שם) זה מדי ופרס, נמר שוקד (שם) זה יון, כל היוצא מהנה יטרף (שם) זה אדום. ואף שרה של פרס דוביאל שמו, לכך קרא לבנימין זאב יטרף, אמר יעקב כשתבא מדי ופרס שנקרא זאב, יעמדו כנגדה מרדכי ואסתר שהם מבני בניו של בנימין. משה ראה ליון ומסר לו לוי שנאמר ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה (דברים ל"ג י"א), לוי שבט שלישי וזו מלכות שלישית, (על ידי) [לוי] ג' [אותיות] וזו ג' אותיות. זה מקריב פרים וזו כותבת בקרן השור שאין להם חלק באלהי ישראל, אלו מרובין ואלו מועטין. ראה אותם וברכם ברך ה' חילו. מהו מחץ מתנים קמיו (שם), אמר משה רבש"ע כשתבא אותה מלכות שכתוב בה מעוהי וירכתיה די נחש (דניאל ב' ל"ב) יעמוד כנגדה לוי. מחץ מתנים קמיו, אלו בני חשמונאים. ראה מלכות אחרונה באה בעלת קרנים שנאמר (וקרנים) [וקרנין] עשר לה (שם ז' ז'), וידע שאין עשו נופל אלא ביד בני בניה של רחל דכתיב אם לא יסחבום צעירי הצאן (ירמיה מ"ט כ'), וברך ליוסף בקרנים שנאמר וקרני ראם קרניו (דברים ל"ג י"ז). אמר משה כשתבא מ"ש בעל קרנים יעמוד יוסף בעל קרנים. ד"א בנימין זאב יטרף, מה הזאב טורף לפניו ולאחריו, [אף] אהוד בן גרא בן הימיני עשה לו חרב שהיתה אוכלת לפניה ולאחריה, שנאמר ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות (שופטים ג' ט"ז), (שהיתה) [שהיא] אוכלת בב' עולמות, שהיה עוסק בתורה כד"א וחרב פיפיות בידם (תחלים קמ"ט ו') שזכה בעוה"ז ובעוה"ב. בבקר יאכל עד, כד"א וישלח אהוד כו' ויתקעה בבטנו (שופטים ג' כ"א). ולערב יחלק שלל, שנאמר ויכו את מואב כו' כל (איש) שמן כו' (שם כ"ט). ד"א מה הזאב טורף וחוטף כך חטף בנימין את המלכות כד"א ושאול לכד המלוכה [על ישראל] וילחם סביב כו' (ש"א י"ד מ"ז). ולערב יחלק שלל, אעפ"י שהעריב שמשו עליו שנפל במלחמה יחלק שלל חלקו עם צדיקים בג"ע, שכן שמואל אומר אתה ובניך עמי (שם כ"ח י"ט) במחיצתי. ד"א בנימין זאב יטרף, טורף אין כתיב כאן אלא יטרף, בנימין יטרף אותו הזאב שאמר הלעיטני נא (כ"ה ל'), זה עשו הרשע, ומנין שעשו הוא זאב כד"א זאבי ערב לא גרמו לבקר (צפניה ג' ג'). בבקר יאכל עד, מיד במלך ראשון שאול שעומד מבנימין ומחריב עמלק שהוא מזרעו של עשו ואכל מן הבזה דכתיב ויחמול שאול והעם על [וגו'] מיטב הצאן (ש"א ט"ו ט'). ולערב יחלק שלל, באחרית הימים שהוא ערב לצרותם יחלק שלל, בימי אחשורוש שעמד מרדכי משבט בנימין ונפרע מהמן שהוא מזרעו של עשו. ד"א זאב יטרף מדבר באסתר המלכה שהטריפה (שאכלה) [מאכל ל]אותו זאב המן שנאמר ויבא המלך והמן אל המשתה וגו' (אסתר ה' ה'). בבקר יאכל עד, זה יום שני שאכל עמה המן בבקר. ולערב יחלק שלל, ויתלו את המן (שם ז' י'). מה כתיב אחריו ביום ההוא נתן המלך אחשורוש [לאסתר המלכה] את בית המן וגו' (שם ח' א). ד"א בנימין זאב יטרף, מדבר במרדכי שטרף לאותו זאב המן, שעל ידו נטרף. בבקר יאכל עד, ויקח המן את הלבוש וגו' (שם ו' י"א), ובבקר היה אותו מעשה, מה עד עדי. ולערב יחלק שלל, ותשם אסתר את מרדכי על בית המן (שם ח' ב'). לג' חלקים נתחלק ממונו של המן, א' למרדכי ואסתר, וא' לת"ח, וא' לבנין בית המקדש, ושלשתן בפסוק אחד, יאכלו ענוים וישבעו (תהלים כ"ב כ"ז) זה מרדכי ואסתר, יהללו ד' דורשיו (שם) אלו תלמידי חכמים. (ו)יחי לבבכם לעד (שם) זה בנין בית המקדש, כד"א והיו עיני ולבי שם כל הימים (מ"א ט' ג'). ד"א בנימין זאב יטרף, זה אב לכל ישראל, כשם שהבנים מתכנשין אצל אביהם כך ישראל מתכנשין כל שנה. מט, כח [כל אלה] שבטי ישראל שנים עשר. הה"ד כה אמר וגו' בוראך יעקב (ישעיה מ"ג א') ר' יהושע דסכנין בש"ר [לוי], אמר הב"ה לעולמו, עולמי עולמי אומר לך מי בראך, מי יצרך, יעקב בראך, יעקב יצרך שנאמר בוראך יעקב (כו') [ויצרך ישראל]. ולמה יעקב חביב מכל האבות והלא כלם שקולים היו, א"כ למה נתחבב יעקב מכלם, מפני שלא יצא ממנו פסולת, ומנין שכל בניו היו כשרים שנאמר כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, מגיד שכולם שקולים זה כזה [הה"ד כלך יפה רעיתי ומום אין בך (שה"ש ד' ז')]. ד"א הה"ד כלך יפה רעיתי, לפי שירמיהו אמר כסף נמאס קראו לך (ירמיה ו' ל'), ויחזקאל אמר היו לי בית ישראל לסיג (יחזקאל כ"ב י"ח), בא זכריה ואמר אנא חמית א' כלה דדהב, הה"ד ראיתי והנה מנורת זהב כלה (זכריה ד' ב'), בא שלמה וקיים דברי זכריה, כלך יפה רעיתי. ד"א כלך יפה רעיתי, א"ר חלבו בא וראה היאך כל השבטים חביבין לפני המקום ושוים, שקרבנותיהן מקריב יהודה תחלה וכתיב ביה וקרבנו קערת כסף (במדבר ז' י"ט), עושה אותו טפל, ובכלם נאמר קרבנו כאלו היו כלם ראשונים, למה, א"ר ברכיא הכהן שלא יבא יהודה להתגאות ולומר אחר שהקרבתי תחלה אני הוא הגדול שבכלם, אלא אומרים לו אתה הוא האחרון שבכלם. וכן כתוב זאת חנכת המזבח (שם פ"ד), אחרי המשח אתו אינו אומר, אלא ביום המשח אותו (שם), העלה עליהם הב"ה כאלו כלם הקריבו ביום ראשון, לכך כלך יפה רעיתי. ד"א כלך יפה רעיתי מדבר בשבטים. ואם תאמר והרי יעקב מברך לשבטים וקנתר לראובן ושמעון ואת אומר כלך יפה, א"ר אלעזר אע"פ שברך את השבטים האחרונים וקנתר את הראשונים חזר וברכן שנאמר כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. מהו וזאת אשר דבר להם אביהם, א"ר אלעזר עשה אותם יונקים זה מזה. ד"א כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, לא פחות ולא יתר. א"ר יוחנן וכי י"ב היו והלא כבר אמר אפרים ומנשה כראובן (וי"ל) [ושמעון יהיו לי] והם י"ג, אלא כשלוי נמנה עמהם אינם נמנין עמן והם י"ב, וכשאין לוי נמנה עמהם אפרים ומנשה נמנין עמהם, והם י"ב, כד"א לבני יוסף לאפרים אלישמע וגו' למנשה וגו' (במדבר א' י') הרי י"ב לא פחות ולא יותר. מהו כל אלה כו' יצאתה ב"ק ואמרה כלך יפה רעיתי... אלא כשקבלו עליהם מלכות שמים שלמה... אביהם, יעקב אביהם לא נאמר אלא אביהם... זה אביהם של אלו כשם שהיה הוא צדיק כך כלם צדיקים כיוצא בו.
(בראשית מט, כט - לב) אל המערה וגו'. א"ל תן סימן למערה, אמר להם במערת המכפלה, אותה מערה שתראו כפולה הוו יודעין שהיא היא. למה נקראת המכפלה, שכל הקבור שם שכרו כפול ומכופל. אמרו לו באיזה מישור היא, אמר להם אשר על פני ממרא. באיזה מקום, א"ל בארץ כנען. א"ל מאיזה זכות אתה נכנס אליה, א"ל שאברהם זקני קנאה, הה"ד אשר קנה אברהם. וכשם שאברהם ושרה, יצחק ורבקה קבורים זוגות זוגות, כך קברוני אצל בת זוגי אצל לאה, הה"ד ושמה קברתי את לאה. א"ל מתיראים אנו שמא יבאו בני חת ויערערו שהשדה לא היה של עפרון אלא מהם, [א"ל] אל תיראו שבשעה שקנה היה לעיני בני חת, ואם היה שם ערעור אותה שעה היו מערערין, לכן נאמר מאת בני חת.
(בראשית מט, לג) ויכל יעקב לצות את בניו. משם אליהו הנביא אמרו, גדולה צדקה שמשנברא העולם ועד אותה שעה כל הנותנה הרי זה משתבח וקולט עצמו מדינה של גיהנם. מנין שהוא משתבח שנאמר אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת (תהלים ק"ו ג'). ומנין שקולט עצמו מדינה של גיהנם שנאמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה [ימלטהו ה'] (שם מ"א ב'). גדולה הצדקה שמצלת מדרך המות שנאמר וצדקה תציל ממות (משלי י' ב'). כשם שהאדם נותן צדקה לחברו והוא מתכוין שיחיה בה ולא ימות, אף הב"ה מתכוין על נותנה שיחיה בה ולא ימות. הא למדת שכל מי שיש בידו ספק לעשות צדקה ואינו עושה, או לקיים נפשות ואינו מקיים גורם מיתה לעצמו. והצדקה מארכת ימיו של אדם שנאמר שלח תשלח את האם וגו' (דברים כ"ב ז'), מה אם מצוה קלה שיש בה שוה איסר אמרה תורה והארכת ימים (שם), ק"ו למצות (האמורות) [החמורות] בתורה. ומביאה לחיי עוה"ב שנאמר אשרי האיש וגו' כי אם [בתורת ה'] וגו' (תהלים א' א' - ב'), ואומר אשרי שומרי משפט [עושה צדקה בכל עת], מה אשרי האמור בתורה מביא האדם לחיי עוה"ב, אף אשרי האמור בצדקה מביא לחיי עוה"ב, והיא שוה לתורה שנאמר אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי שלום (ויקרא כ"ו ג' - ו'), ובצדקה נאמר והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה ל"ב י"ז). ותורה עצמה קרויה צדקה שנאמר וצדקה תהיה לנו (דברים ו' כ"ה), וממהרת הגאולה לכל הימים שנאמר שמרו משפט [ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא] וגו' (ישעיה נ"ו א') והיא מעלה ומושיבה לנותנה תחת [כסא הכבוד שנאמר הולך צדקות וגו'] הוא מרומים ישכון וגו' מלך ביפיו תחזינה עיניך (שם ל"ג ט"ו - י"ז). גדולה צדקה שהב"ה משתבח בה שנאמר והאל הקדוש [נקדש בצדקה] (שם ה' ט"ז). אברהם נשתבח בה שנאמר כי ידעתיו וגו' (י"ח י"ט). יצחק לא נשתבח אלא בצדקה שנאמר ויזרע יצחק וגו' (כ"ו י"ב) ואין זריעה אלא צדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה (הושע י' י"ב). יעקב לא נשתבח אלא בצדקה שנאמר ויכל יעקב לצות את בניו, מה צווי הכתוב באברהם שנאמר אשר יצוה את בניו (י"ח י"ט) אינו אלא בשביל הצדקה, אף ביעקב לא נאמר לצות אלא בשביל צדקה, שצוה שיעשו צדקה ומשפט.
ויאסוף רגליו אל המטה. מכאן אנו למדים שיושב היה ורגליו חוץ למטה כישיבת בריא שלא יאמרו מתנותיו מתנות שכיב מרע. (ויפגע) [ויגוע] ויאסף, מפני מה נאמר באברהם ויצחק וימת מה שלא נאמר ביעקב, לפי שאברהם הניח בנים רשעים בני ישמעאל ובני קטורה כתוב בו וימת (כ"ה ח'), וכן יצחק הניח בנים רשעים עשו ותולדותיו כתוב בו וימת (ל"ה כ"ט), ללמדך כל מי שמת והניח כל בניו עוסקין בתורה ובמצות כאלו לא מת.
(בראשית נ, א) ויפול יוסף. למה נפל על פניו כדי לעמץ את עיניו, וכה"א ויוסף ישית ידו על עיניך (מ"ו ד'). ויבך עליו, מכאן שחייב אדם לבכות על אביו, ולהודיע שבחו של יוסף שאעפ"י שהיה מלך וגנאי היה לו לבכות, בזה עצמו ובכה על אביו. וישק לו, מלמד שצריך אדם לנשק את מתו על פרישתו.
(בראשית נ, ג) וימלאו לו ארבעים יום. הה"ד לשונאי ועושה חסד וגו' (שמות כ' ה' - ו'), אמר ר"ל אפילו לשונאיו עושה הב"ה חסד לאלפים. את מוצא כנגד מ' יום שנתעסקו המצריים בחניטת יעקב נתן ארכה לנינוה מ' יום שנאמר עוד ארבעים [יום] ונינוה נהפכת (יונה ג' ד'), לפי שמלך נינוה שהיה באותה שעה הוא פרעה מלך מצרים. ויבכו אותו מצרים שבעים יום, מה עשה יעקב למצרים שבכו אותו, אלא בשעה שירד למצרים כלה הרעב. ולמה ע' יום, אלא מ' ימי החנוטים ול' של בכי הרי ע'. א"ר אבהו את מוצא ע' יום בין אגרות המן לאגרות מרדכי, שאגרות המן היו בי"ג בניסן שנאמר ויקראו סופרי המלך בחדש הראשון (אסתר ג' י"ב), ואגרות מרדכי היו בכ"ג בסיון שנאמר ויקראו סופרי המלך [וגו'] בחדש השלישי וגו' (שם ח' ט'), ולמה כן, כנגד ע' יום שבכו מצרים את יעקב, הה"ד ויבכו אותו מצרים וגו'.
(בראשית נ, ז) ויעלו א(ו)תו כל עבדי פרעה וגו'. א"ר אלעזר כל מצרי שעלה עם יוסף לקבורתו של יעקב לא נפסק סנדלו של אחד מהם. רבנין אמרי כל אותן מצריים שלוו ליעקב אבינו לא נזוקו לא בהליכתן ולא בחזירתן. א"ר יהושע בן לוי בשכר ד' אמות שלוהו פרעה לאברהם נשתעבדו בבניו ד' מאות שנה שנאמר ועבדום וגו' (ט"ו י"ג).
(בראשית נ, ט) ויעל עמו גם רכב וגו'. ר' אלעזר אומר מחנה יוסף מ"ה אלף היו. וכל הארץ מביאים רעבון לחם (למחיה) [למחנה] יוסף, א"ל הב"ה אתם גמלתם חסד עם יעקב עבדי, אף אני נותן לכם שכרכם ולבניכם בעוה"ז וכשמתו המצרים זכו להקבר בארץ.
(בראשית נ, יג) ויקברו אותו וגו'. מפני מה נכתב בקבורת אברהם ויעקב מקנת המערה, וביצחק לא נכתבה, ללמדך שכל מקום שנזכרה היה ערעור ונצרכו להוציא שטר המקנה, וביצחק לא היה ערעור לכך לא נזכרה.
(בראשית נ, יד) וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו. מפני מה בעלייתן חשיב לאחי יוסף אחרי עבדי פרעה ובירידתן חשיב להם בתחלה. עד שלא ראו בכבודן של ישראל לא נהגו בהם כבוד, [ולבסוף שראו בכבודן נהגו בהם כבוד]. וכל העולים אתו, מכאן שלא נזוק א' מהם.
(בראשית נ, יז) אנא שא נא. א"ר אבין הלוי, אמר הב"ה לשבטים אתם אומרים אנא, חייכם כי בלשון [הזה] כהן גדול עומד ומכפר עליכם ביום הכפורים אנא ה' כפר נא. ויבך יוסף בדברם אליו, למה בכה, אמר יוסף, כך היה אבי חושדני בשפיכות דמים שצוה עלי על אחי, לכך בכה.
(בראשית נ, יח) וילכו גם אחיו. מהו גם, מלמד שהלכה בלהה תחלה ונפלה לפניו ואח"כ באו אחיו ונפלו לפניו. אותה שעה נתקיים בו השמש והירח ואחד עשר ככבים (ל"ז ט'), אעפ"י שלא היתה אמו קיימה. והוא שגער בו אביו וא"ל הבא נבא וגו' (שם י'), שלא היה יודע שהדברים אמורים כנגד בלהה שפחת אמו.
(בראשית נ, יט) ויאמר [א]להם יוסף אל תיראו. ר"ש בר נחמן עלה מבבל לשאול ג' דברים ומצא את ר' יונתן שר הבירה, א"ל מהו דכתיב חדלו פרזון וגו' (שופטים ה' ז'), א"ל ר' יונתן העיירות קטנות שחרבו בימי סיסרא כיון שעמדה דבורה וכו'. א"ל מהו שכתוב לה' אלהינו הרחמים והסליחות כי מרדנו בו (דניאל ט' ט'), לא היה צריך לומר אלא כי שמרנו תורתו. א"ל ר' יונתן יפה כתוב. בנוהג שבעולם אדם שהוא עושה מלאכה עם בעל הבית באמונה והוא נותן לו שכרו משלם, מה טובה יש לו עליו, ואימתי הוא מחזיק לו טובה, בשעה שאינו עושה עמו ונותן לו שכרו משלם, לכך נאמר לה' אלהינו וגו'. א"ל ר"ש בר נחמני ראית מימיך מורדים במלך והוא נותן להם מזונות, א"ל ר' יונתן כתיב יעשו עגל בחורב (תהלים ק"ו י"ט), והמן יורד. א"ר שמעון בן יוחאי, י"ג עגלים עשו להם, א' לכל שבט וא' דומוסין לכלם שנאמר ויעשו נאצות גדולות (נחמיה ט' י"ח), וכשבא ר' יהודה הלוי אצל ר' יהודה ב"ר שלום [אמר לו] ע"כ, דרש ר' ברכיה א"ל אביו דייך ע"כ. המן שהיה יורד היו מקריבין ממנו לע"ז ולא היה פוסק. והוא שיחזקאל אמר ולחמי אשר נתתי [לך וגו'] ויהי (יחזקאל ט"ז י"ט). מה ויהי, שהיו מקריבין אותו לפני ע"ז והיה יורד [הוי אומר יפה שבנביא עומד וצווח] לה' אלהינו וגו'. שוב שאלו מהו שכתוב [ו]הנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף (ש"ב י"ט כ"א), א"ל ר' יונתן שמע דבר גדול כל ישראל נקראו על שם יוסף שנאמר אולי יחנן ה' [אלהי] צבאות שארית יוסף (עמוס ה' ט"ו). א"ל שמעי לדוד כל ישראל גמלוך רעה ואני יותר מכלם וכל ישראל יושבים ומקוים לראות מה אתה עושה בי, אם תקבל אותי כל ישראל יושבין ומשלימין, הוי הנה באתי היום וגו'. א"ל ר' יונתן ואתם מה (היו) [הייתם] אומרין בו בבבל, א"ל כך אנו אומרין כיון שבא שמעי אצל דוד א"ל הנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף, והלא מבנימין היה ולמה אמר מיוסף, אלא מה יוסף נגמל מאחיו רעה והשיב להם טובה שנאמר ויאמר אליהם [יוסף] אל תיראו, כך אעפ"י שגמלתיך רעה גמול אתי טובה כיוסף. א"ל ר' יונתן יפה הייתם אומרים, אלא שהטעם שלי משובח משלכם.
התחת אלהים אני. דריש ר' יונא אביו של ר' מונה, א"ל מי יוכל לשנות סדרו של עולם, י"ב שעות ביום, י"ב שעות בלילה, י"ב מזלות, י"ב חדשים, י"ב אבנים עתידים להיות נתונים על לב אהרן וכל כך למה למספר בני ישראל. וכי אלוה אני שאוכל לחלק סדרו של עולם, כי התחת וגו'.
(בראשית נ, כא) וינחם אותם וידבר וגו'. מהו וידבר על לבם, אמר להם בשביל שהייתי יכול להרוג אתכם בשעה שהכרתי אתכם ואתם לא הכרתם אותי, ואלו הייתי רוצה להרוג אתכם לא היה אדם נושא ונותן בי שתפשתי אתכם כמרגלים ולא היה [אבי] מתרעם עלי שלא היה יודע אם יוסף חי או מת, ואותה שעה לא נגעתי בכם, ועכשו שידע אבי וידעו המצרים שאתם אחי והיאך הייתי מכבד אתכם אני מתגרה בכם, א"כ יהיו המצרים אומרים, עם אחיו לא היה לו אמנה, עם המצרים יש לו אמנה, אם ימות פרעה מה זה עתיד לעשות לנו, והם עומדים והורגים אותי.
(בראשית נ, כב - כג) וישב יוסף [במצרים] הוא ובית אביו. כיון שראה שהיה קשה לאחיו על שפירש מהם עמד וישב עמהם שהרי הקיש ישיבתן לישיבתו.
ויחי יוסף. הה"ד ימים על ימי מלך תוסיף (תהלים ס"א ז'), זה יוסף שמלך שמנים שנה מה שלא מלך מלך במצרים שנאמר ויחי יוסף מאה ועשר שנים, וכשעמד לפני פרעה היה בן שלשים שנה. שנותיו כמו דור ודור (תהלים שם) שראה לאפרים ג' דורות ולמנשה ד' דורות שנאמר וירא יוסף לאפרים בני שלשים וגו'. הה"ד עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא (משלי ט"ז ל"א), אם ראית אדם שמתחזק במצות ובג"ח עתיד להיות זוכה לעטרת שיבה, (ו)דוד לפי שהיה בעל צדקה שנאמר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו (ש"ב ח' ט"ו) זכה לזקנה שנאמר והמלך דוד זקן (מ"א א' א'). אברהם שהיה בעל צדקה שנאמר כי ידעתיו וגו' (י"ח י"ט) זכה לזקנה שנאמר ואברהם זקן (כ"ד א'). יוסף שעמד ונתחזק בכבוד אחיו במצרים שנאמר אנכי אכלכל אתכם וגו' (נ' כ"א) זכה לעטרת שיבה שנאמר וירא יוסף לאפרים בני שלשים, הוי בדרך צדקה תמצא.
(בראשית נ, כד) ואלהים פקד יפקוד אתכם. א"ל יוסף לאחיו סימן זה יהא מסור בידכם שאברהם מסרו ליצחק ויצחק מסרו ליעקב אבי ואבי מסרו לי בשעת מיתתו, שנאמר [ויאמר] ישראל אל יוסף הנה אנכי מת וגו' והשיב אתכם וגו' (מ"ח כ"א), מלמד שהודיעו סימן הגאולה, (ועתה) [ומתי] הגיע קצה. באו ולמדו כל נביא וגואל שיבא לכם ויאמר הגיעה עת גאולתכם ואומר בלשון פקודה מוכפלת, דעו שהוא גואל של אמת ועל ידו אתם נגאלין מן הארץ הזאת. ומנין אתה אומר שזה סימן של פקידה מוכפלת מסר יעקב ליוסף בעת פטירתו, הנה אנכי מת, (הנה) אנכי מת בג"ש.
(בראשית נ, כו) וימת יוסף. הה"ד ובוזי יקלו (ש"א ב' ל'), זה יוסף שהיה שומע בזיונו של אביו שהיו אחיו אומרים לו עבדך אבינו ולא מיחה בהם ולכך נקרא עצמו[ת] בחייו בלשון בזיון, הוי ובוזי יקלו. ד"א על שלא מיחה בכבוד אביו נתקצרו ימיו ומת קודם אחיו שנאמר וימת יוסף בן מאה ועשר שנים, אבל אחיו האריכו שנים יותר ממנו, שכן ארז"ל ראובן חיה קכ"ד שנה מת אחר יוסף (י"ח) [ח'] שנים. שמעון חיה [ק"כ] שנה מת אחר יוסף ה' שנים. יהודה חיה קי"ט שנה, יששכר קכ"ב שנה, זבולון קי"ד, דן קכ"ז, אשר קכ"ו, בנימין קט"ו, יוסף ק"י. הא למדת שקצרו ימיו של יוסף, הוי ובוזי יקלו, אין יקלו אלא קצור ימים, שנאמר וימי קלו מני רץ (איוב ט' כ"ה).
ויחנטו אותו וגו'. ר' נתן אומר חנטוהו כדרך המלכים וקברוהו בקפיטולין של מצרים בין המלכים. וי"א עשו לו ארון של מתכת ושקעוהו בנילוס. ולמה כן, לפי שבתחלה היה נקבר בשדה אחד ונתברך כל השדה בשבילו כשהיה קבור שם, כשראוהו אחרים גנבוהו משם ונשאוהו וקברוהו בשדותיהם כדי שיתברכו. נשמע למלכות, אמרו חכמי פרעה מצרים אינה שותה אלא מימי נילוס קברו אותו בנילוס נתברך בזכותו. מיד עשו לו ארון של מתכת ושקעוהו בנילוס, כדי שלא יבא עליהם רעב. ורבנין אמרין בשעה ששמעו מצרים שכך השביע יוסף לאחיו שלא יוכלו לעלות ממצרים אלא עד שיעלוהו עמהם, אמרו החרטומים אל פרעה רצונך שלא תעלה אומה זו מכאן לעולם, מיד עשו לו ארון של עופרת של ה' [מאות ככרים] והשליכוהו בתוך נילוס. כשראו ישראל כן אמרו ווי אין אנו נגאלין לעולם הה"ד ויישם, ווי שהושם בארון. וכיצד מצאו משה, ר' יהודה אומר בתוך פלטרין של מלכים היה יוסף קבור בקבורת המלכים והוציאו משם. וזה תימה גדול יש לך אדם שמכיר בין עצמות אדם לעצמות בהמה, ובין עצמות ישראל לעצמות גוים, אמור מעתה מנין היה מכירן, אלא אמרו, משה כשנכנס לתוך פלטרין של מלכים היה מריח ריח ארונו של יוסף כריח הע"ה, אמר בודאי אלו עצמות יוסף. ורבנין אמרי הלך (יוסף) [משה] ועמד על קברי המלכים ואמר יוסף יוסף הגיעה השעה שהקב"ה גואל את ישראל והשכינה וישראל מעוכבין בשבילך וענני כבוד, אם אתה מודיע את עצמך מוטב, ואם לאו אנו נקיים משבועתך. מיד נזדעזע ארונו של יוסף ונטלו משה. ועל דעתיה דמ"ד בנילוס נשקע ארונו, היה משה מסבב את העיר למצא ארונו של יוסף ולא היה מוצאו. אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור ופגעה במשה ואמרה לו אדוני משה למה אתה עיף ויגע. אמר לה ג' ימים וג' לילות סבבתי את העיר למצא ארונו של יוסף ואיני מוצאו. אמרה לו בא ואראך היכן הוא. הוליכה אותו לנילוס, אמרה לו במקום הזה השליכוהו המצריים במים כדי שלא יוכל אדם להוציאו משם לעולם ולא יגאלו לעולם. מיד עמד משה על שפת הנהר ואמר יוסף יוסף אתה יודע היאך השבעת את אחיך, תן כבוד לאלהי ישראל ולא תעכב גאולתן של ישראל, מעשים יש לך, בקש רחמים לפני בוראך ועלה מן התהומות. מיד התחיל ארונו של יוסף להיות [מפעפע] ועלה מן התהומות כקנה. נטלו משה על כתפיו ונשאו. וי"א נטל משה צרור וזרק לתוכו וצעק ואמר יוסף יוסף הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם שהוא גואל את בניו, נקיים אנו משבועתך אם אין אתה מעלה עצמך. מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה. ואל תתמה, הרי הוא אומר ויהי האחד מפיל הקורה וגו' ויצף הברזל (מ"ב ו' ה' - ו'), והלא דברים ק"ו ומה אלישע תלמידו של אליהו הציף הברזל ק"ו לרבו של אליהו. וי"א טס של זהב נטל וכתב שם המפורש וחקק בו צורת שור על שם יוסף שנקרא שור, בכור שורו (דברים ל"ג י"ז), וצעק ואמר עלה שור עלה שור. מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה. אמרו מיכה היה שם ונטל את הטס, וכשעשה אהרן אותו מעשה נטל מיכה אותו טס והשליכו לאש ואמר עלה שור עלה שור, ויצא אותו עגל מן האש... מכח שם המפורש שחקק בו...
[(בראשית מח, ו) ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו]. וכי היו בנים ליוסף חוץ ממנשה ואפרים שא"ל [ומולדתך אשר הולדת אחריהם] אלא כך אמר יוסף ליעקב, אחר שהם נקראים על שמך מנשה ואפרים תן להם בתי אבות כשם שיש ליהודה ולאשר בנים [ו]בני בנים בתי אבות. א"ל יעקב הרני עושה כן, כל בנים ובני בנים אשר יולידו בחייך יהיו בתי אבות הה"ד ומולדתך וגו' לך יהיו, שיהיו בתי אבות בזכותך, ולכן קראם מולדתך ולא קראם בניך, שלא היה אומר לו על בניו אלא על שם בני בניו. על שם אחיהם יקראו בנחלתם, כשם שבני יהודה ובני אשר ובני בניהם נקראים בתי אבות בנחלה, כן יקראו בניהם ובני בניהם בתי אבות בנחלה. ומנין שכן הוא, את מוצא שבט אפרים ובני בניו נעשו בתי אבות בנחלה שנאמר אלה בני אפרים [למשפחתם] לשותלח משפחת השותלחי לבכר משפחת [הבכרי] וכו' [ו]אלה בני שותלח לערן וגו' (במדבר כ"ו ל"ה - ל׳׳ו). וכן אתה מוצא בבני מנשה ג' דורות שנאמר בני מנשה למכיר משפחת המכירי ומכיר הוליד את גלעד לגלעד משפחת הגלעדי אלה בני גלעד איעזר משפחת האיעזרי וגו' (שם כ"ט - ל').
(בראשית מח, יד) שכל את ידיו. א"ר יהודה מהו שכל, שכלו ידיו של יעקב בבכורה של מנשה. ר' (יהודה) [נחמיה] או' השכילו ידיו של יעקב לרוח הקדש כמו שכתוב משכיל לאיתן האזרחי (תהלים פ"ט א'). מי גרם למנשה שידחה מן הבכורה, שררה שהיתה לו שנאמר מנשה הבכור שהיה מנהיג בעצמו דרך בכור.
(בראשית מח, יא) גם את זרעך. רבוי אחר רבוי, גם זה יוסף, את(ה) זה מכיר בן מנשה ויאיר בן מנשה שנולדו בימי יעקב, כההיא דתנינן וכו'. עליהם אמר יעקב ומולדתך וגו' (מ"ח ו'), תלד לא נאמר אלא הולדת, מכאן שנולדו לו כבר. מכיר העמיד בנים, אבל יאיר לא העמיד בנים, לכך כשמנה משפחות מנשה מנה למכיר ולא מנה ליאיר, לפי שלא היו לו בנים, ולכך כשהלך יאיר ולכד חוות גלעד קרא אותן חוות יאיר על שמו, כד"א ויקרא אתהן חות יאיר (במדבר ל"ב מ"א). אמר אחר שלא זכיתי להעמיד בנים שיטלו חלק בארץ והלכתי ונלחמתי בם ולקחתי אותה בשביל אחי, הנני קורא כל מה שלכדתי על שמי.
(בראשית מח, טז) וידגו לרוב. פעמים הם מרובים ופעמים הם נדוגים. בזמן שבני אפרים מרובים בני מנשה מועטים, ובזמן שבני אפרים מועטים בני מנשה מרובין במנין. במדבר סיני את מוצא בני אפרים מרובים מ' אלף וה' מאות ובני מנשה מועטין ל"ב אלף ומאתים. ובמנין ערבות מואב את מוצא בני מנשה מרובין שנים וחמשים אלף וז' מאות ובני אפרים מועטין ל"ב [אלף] ו(ג') [ה'] מאות.
(בראשית מח, יז - יט) כי ישית. אין ישית אלא לשון שכלול כד"א וישת עליהם תבל (ש"א ב' ח'), ראה שנשתכללה הבכורה לאפרים. ד"א אין ישית אלא לשון סתירה כד"א ואשתיהו בתה (ישעיה ה' ו') ראה שנסתרה הבכורה ממנשה, ובקש להסירה מעל ראש אפרים. א"ל יעקב ידי אתה מבקש להעבירה שלא בטובה, המלאך שלישו של עולם יש לו ולא ידע לדחותה, ואת סבור להעבירה שלא בטובה. ידעתי בני ידעתי, אמרת כי זה הבכור, ידעתי בני מה אתה סבור, מפני שהייתי שואל אותך בכל שעה מה עשו לך אחיך ולא היית אומר לי, סבור אתה שאיני יודע, ידעתי בני ידעתי. וי"א דברים שאין אתה יודע אני יודע ודברים שאיני יודע אתה יודע, לכך אמר ידעתי בני ידעתי. וזרעו יהיה מלא הגוים, שכל ישראל נקראים על שם אפרים שנאמר הבן יקיר לי אפרים (ירמיה ל"א כ'). א"ר פנחס [עטרה זו] נתעטר אפרים מאבינו יעקב בשעת פטירתו מן העולם (אלא) [אמר לו, אפרים], ראש שבט, ראש ישיבה מעולה ומשובח שבבני יהא נקרא על [שמך בן] תחו בן צוף אפרתי (ש"א א' א').
(בראשית מח, טו) ויברך את יוסף. הה"ד בן חכם ישמח אב (משלי י' א'), כשאדם חכם השמחה היא של אביו, וכשאדם זוכה לברכה הברכה היא של [אביו], שהרי יעקב מברך לאפרים ומנשה וכלל הברכה ביוסף שנאמר ויברך את יוסף וגו'.
(בראשית מט, ג) ראובן בכרי אתה. נמצאו למדין ראובן חכם היה ובעל תוכחה והיה יכול לעמוד בתוכחה, שאלו לא היה חכם לא היה מוכיחו, שהרי אמר הכתוב אל תוכח לץ פן ישנאך (משלי ט' ח').
(בראשית מט, ד) יצועי עלה. תני ר' חנינא בן גמליאל אומר לעולם [אין מחליפים] לא זכות בחובה ולא חובה בזכות חוץ משל ראובן ומשל דוד, שנאמר ושמעי הולך בצלע(י) ההר לעומתו (ש"ב ט"ז י"ג), ואעפ"כ הר לעומתו. שלמה בנה את המלוא [סגר] את [פרץ עיר דוד אביו] (מ"א י"א כ"ז). וחכמים אומרים לעולם אין מחליפין לא זכות בחובה ולא חובה בזכות אלא נותנין מתן שכר על המצות ועונשין על העבירות [ומה] ת"ל יחי ראובן (דברים ל"ג ו') שעשה תשובה. רשב"ג אומר מוצל [ראובן מאותו] מעשה ולא נזקק לאותו מעשה, אפשר ראובן עתיד לעמוד בראש השבטים בהר עיבל ואמר ארור שוכב עם אשת אביו (דברים כ"ז כ'), ונזקק לאותו מעשה, ומה ת"ל עלה, שתבע עלבון אמו... לדברי כלם מפני מה נתרחק ראובן עד משה, מפני שלא בקש מחילה מאביו ולא פייסו. הרי יצא ראובן אזניו מקוטעות.
(בראשית מט, ה) שמעון ולוי אחים. כד׳׳א ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות וגו' (ל"ז י"ט). כלי (חמס), כד׳׳א ויתנכלו וגו' (שם י"ח). חמס [כד׳׳א] ועתה לכו ונהרגהו (שם כ'). מכרותיהם, לסוף מכרוהו...
(בראשית מט, ט) גור אריה יהודה, נתנבא עליו שבתחלה יהיה גור [ולבסוף] אריה, בתחלה ויסירהו שאול מעמו וישימהו [לו] שר אלף כו' (ש"א י"ח י"ג), ולבסוף ובירושלים מלך (ל"ב) [ל"ג] שנה על כל ישראל ויהודה (ש"ב ה' ה'). ד"א גור אריה יהודה, א"ל יעקב בממכרו של יוסף היית גור שאמרת מה בצע וגו' (ל"ז כ"ו), ובדין תמר היית אריה שאמרת צדקה ממני (ל"ח כ"ו), הה"ד מטרף בני עלית, מטרפו של יוסף שאמרת טרף טרף יוסף היית זכאי ומטרפה של תמר שהצלת ג' נפשות משרפה, לכך יקומו רגליך במלחמה כאריה ולביא, שלא תהא אומה ומלכות שתעמוד לפניך. א"ל הב"ה אתה הצלת ד' נפשות, א' מן הבור וג' מן השרפה, אף אני אציל [מבניך] ד', ג' מן הכבשן וא' מן הבור. ולפי שהציל ד' נפשות קרא לו אביו ד' שמות של גבורה, גור, אריה, כלביא, כאריה.
(בראשית מט, כ) ברזל ונחשת מנעליך (דברים ל"ג כ"ה) מלמד שהיו בני אשר ברורים כברזל [וחסומים] כנחשת. וכימיך דבאך (שם). כימי נערותם ימי זקנתם.,, מאשר שמנה לחמו, מלמד שהיה בשרם חזק ושמן וכל... מפני שהיו מתעדנין בשמן שהוא מעדני מלך, ללמדך [שמי] שהוא רגיל בשמן גופו בריא וחזק.
(בראשית מט, כב) בן פורת יוסף... מרבשתיה יוסף, רחל אמך יפת תאר ויפת מראה (כ"ט י"ז) [ואתה יפה] תאר ויפה מראה (ל"ט ו'). היא היתה צנועה שלא הגידה ליעקב [שניתנה] לו לאה, ואתה צנוע שלא נשאת עין לאשת פוטיפר. בן פורת עלי עין, זכתה אמך (להפרד) [להפרת] ממך מן העין שנתנה באחותה שנאמר ותקנא רחל באחותה (ל' א'), מיד ויזכור אלהים את רחל (שם כ"ב), ואף אתה [מן העין] שנתנו בך אחיך שנאמר ויקנאו בו אחיו (ל"ז י"א), פרית ונתגדלת... בגדולה הזאת. בנות צעדה עלי שור, על כל הנשים... ועלתה על כלן, ואת עלית על כלנה (משלי ל"א כ"ט). בערביא קורין לעולה... ויוסף הוא השליט וגו' (מ"ב ו')... ד"א בן פורת, וכי פרה ילדה את יוסף, [אלא] שנתן לו הקב"ה בינה ביוסף וכל מה שהיה פרעה מספר... ליוסף הבין (ל)יוסף כאלו הוא חלם את החלום. בן פורת... בן שנתגדל ע"י הפרות שעלו מן היאור כמד"א [והנה מן היאור עולות שבע פרות (מ"א ב')]... כד"א ואת העם העביר וגו' (מ"ז כ"א). על שו... לשנוא אחיו וכדי שלא יקראום גולים אתם... שור על שנאה, כד"א ותבט עיני בשורי (תהלים צ"ב י"ב). ד"א [בן פורת], בן כליל מלכות כד"א אפריון עשה לו כו' (שה"ש ג' ט'). בן פרת [שנמשכה] מלכותו כאלו המלך עלי עין שכך היו עושים למ[לכים שמשחו] אותם על העין כדי שתמשך מלכותם. בנות צעדה [עלי שור,] מתאוות יפיך וכבודך, כד"א צאינה וראינה (שם י"א)... כ"א מהן ולכך זכה לירש ב' עולמות... [בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה... בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו... [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל... ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר כו' (דברים ג' ד'). הוי צעדה [עלי] שור זכה לערים מוקפות שור. ד"א בן פרת... ארצו מרובה בפירות וכן משה אמר מברכת ה' ארצו (דברים ל"ג י"ג)... מלמד שארצו מברכת מכל הארצות. בן פרת עלי עין בר... זרעו פרה בעולם כגפן פוריה נטועה על מעיין... אלו ב' שבטים שעמדו מיוסף ונטלו חלק ונחלה ב[ארץ. בנות צעדה] עלי שור, צועדות לא נאמר אלא צעדה, האחת צעדה... זה שבט מנשה שצעד על הירדן רגלו א' עמדה [מעבר הירדן ורגלו] א' בארץ כנען, שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי [השבט] בארץ, הוי צעדה עלי שור זה הירדן ולמה נקרא [שור, שנעשה] כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.
(בראשית מט, כג - כד) [וימררוהו]. שמכרוהו לעבד כד"א וימררו את [חייהם בעבודה קשה (שמות א' י"ד). בעלי חצים, שאותן כ' כסף] שלקחו בדמיו חלקו [ביניהם, הוי חצים כד"א וחצו את כספו (שם כ"א ל"ה)]. ד"א מי היו אלו שעשו כל [רעה ליוסף, שמעון ולוי שנקראו בעלי חצים שיעקב חלקם] והפיצם בי' שבטים כד"א אחלקם [ביעקב ואפיצם בישראל (מ"ט ז')]. אעפ"י ששטמוהו אחיו ומכרוהו... אלא כל... שב להם זכה לכך ששם בטחונו בהב"ה... [מידי] אביר יעקב שנאמר נדר לאביר [יעקב] (תהלים קל"ב ב'). א"ל יעקב ליוסף לא תהא סבור [שאתה פרנסת אותי כל] (הנשים) [השנים] הללו, אלא הב"ה כלכל אותי וכל זרעי... גדולה מתוך גדולתך פסק לי ולזרעי פרנסה... המליכך הב"ה. מידי אביר יעקב בזכותי קבלת הגדולה... פרנסתי הה"ד משם רועה אבן ישראל. אבן [זה יעקב שהוא] אב לכלם, ישראל זה זרעו, ולמה נמשל יעקב לאבן... למים והיו צפין השליך אבן עמדה... האומות נקראו קוצים שנאמר קוצים כסוחים כו' (ישעיה ל"ג י"ב)... שנאמר משם רועה אבן ישראל ללמדך שהאומות... לעולם. ד"א למה נקראו אבן לפי שאומות [נקראו חרסים] שנאמר ולא ימצא במכתתו (חרס) [חרש] (ישעיה ל' י"ד) מתלא [אמר נפל] (יפיה) [כיפא על קדרא] ווי לה לקדרא, נפל קדרא על כיפא [ווי לה לקדרא, כך בין] נזדווגו ישראל לאומות העולם בין שיזדווגו [אוה"ע לישראל] אוי להם לאומות העולם. מט, כה מאל אביך... לך, מאל אביך היה לך והוא יעזרך... שכל הבא לטהר מסייעין אותו, ואת [שדי ויברכך]... והצלחה במעשי ידיך, ולמה בשם זה... שנאמר אני אל שדי פרה ורבה (ל"ה י"א) שאומר... ד"א מאל אביך אלו הברכות הראשונות [שנתברך יעקב באלהים כד"א ויתן לך האלהים (כ"ז כ"ח). ויעזרך לפי שנתברך יעקב במלכות שנאמר] יעבדוך כו' לכך היה צריך לעז(ו)ר [כד"א שויתי עזר על גבור (תהלים פ"ט כ')] ואו' ישלח עזרך מקדש (שם כ' ג'). ואת [שדי אלו ברכות אחרונות שנתברך] בזה השם דכתיב ואל שדי יברך [אותך (כ"ח ג'), זאת ה]ברכה היתה של פריה ורביה לכך [כתוב יברך אותך, כשם שכתוב להלן] יברך אותך (כו') [ויפרך (שם)]. אבל בברכה הראשונה [לא נאמר יברך אותך אלא ויתן לך (כ"ז כ"ח)]. ברכת שמים מעל כד"א [מטל השמים (שם). ברכת תהום רובצת תחת כד"א ומשמני הארץ (שם)].