וְכִי דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לִטֹּל שֵׁשׁ סְאִין? אֶלָּא, רֶמֶז רָמַז לָהּ שֶׁעֲתִידִין שִׁשָּׁה בָּנִים לָצֵאת מִמֶּנָּה, שֶׁמִּתְבָּרְכִין בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת (שמואל א טז, יח). יש להקשות למה כפל הלשון רמז רמזה לה? ונראה לי בס"ד דנקיט הכי על אשר עשה לה בזה שתי רמיזות האחת בגוף השעורים שנתן לה שעורים ולא חטים והשניה במספר השש והוא על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד מנחת שעורים שמקריבים ביום ראשון של ספירת העומר דהשעורים הם סוד ה׳ גבורות מנצפ"ך שבמלכות וכנזכר בשער הכוונות שעשה חשבון כזה עיין שם. וידוע רות היא בחינת המלכות ולכן קודם שנשאה בועז ונזדווג עמה נתן לה שעורים לרמוז שעתה אין בה אלא ה׳ גבורות מנצפ"ך הרמוזים בשעורים וכאשר יזדווג יתן לה חמשה חסדים ונמצא בגוף השעורים עשה לה רמז ובמספר הששה עשה רמז הרי שתי רמיזות ולכן אמר רֶמֶז רָמַז לָהּ לשון כפול.
או יובן בס"ד עשה לה שתי רמיזות כשנתן לה השש שעורים האחת במספר הששה רמז לה שיצאו ממנה ששה צדיקים שיתברכו בשש ברכות ואלו הן דוד ומשיח דניאל חנניה מישאל ועזריה והשניה רמז לה בכמה דורות יבואו ולכך סידר אותם כך בשורה ראשונה הניח שעורה אחת רמז לדוד המלך ע"ה ותחתיה בשורה שניה הניח ד' שעורות - - - - רמז לה יבואו הארבעה בדור אחד ובשורה שניה הניח שעורה אחת רמז למלך המשיח שיבא בב"א [במהרה בימינו אמן] והרי כאן עשה שתי רמיזות.
או יובן עשה לה שתי רמיזות האחת במספר השש והשניה בצירוף אותיות בְּרָכוֹת כי עשה גם כן בשלשה שעורים צורת סגול כזה [הציור חסר] והוא צורת מגן דוד מה שאין כן מגן מלכי ישראל הוא רק בעל שלשה ואין בו ששה.
או יובן סידר על כפה בשלשה שעורין צורת בי"ת ב ואחריה סידר צורת כ"ף כ הרי שתי אותיות כ"ב והיא עצמה שמה רוּת צרף אותיות כ"ב עם אותיות רוּת הרי כאן צירוף בְּרָכוֹת נמצא בסדר השעורים על גופה ששמה רות נרמז אותיות בְּרָכוֹת ובמספר הששה נרמזו ששה צדיקים שיוצאים ממנה שיתברכו בששה ברכות ולכן אמר רֶמֶז רָמַז לָהּ בלשון כפול.
'יֹדֵע נַגֵּן', שֶׁיּוֹדֵעַ לִשְׁאֹל (שמואל א טז, יח). פירוש על דרך שאלת חכם חצי תשובה. 'גִבּוֹר חַיִל' שֶׁיּוֹדֵעַ לְהָשִׁיב, כי יש משיב דברים ארוכים והאריכות מבלבל את השומע ומסיר המתיקות של התשובה ויש שתשובתו קב ונקי. אי נמי יודע להשיב תשובה שכולל בדבריו דברים שדוחין הקושיות שיש לשומע להקשות על דבריו שמתקן כמה ענינים לפי דרכו. 'אִישׁ מִלְחָמָה' שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פירוש אחר שעשו רבנן מלחמה בתורה זה אומר ככה וזה אומר ככה זה אוסר וזה מתיר הוא יבא להכריע שישא מדבריו של זה סברות שזורקן ומבטלם על ידי ראיות ונותן לזה סברות ברורות לחזק דבריו ולקיימם. 'וַה' עִמּוֹ' שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם, פירוש בין בדיני ממונות בין בדיני איסורים בין בדיני קנסות בין בדיני גזירות ולא כאשר תמצא בעלמא שאומרים הלכה כרבי עקיבא בגזרותיו (עירובין מו:) דוקא וכן הלכה כרב באיסורי דוקא והלכה כשמואל בדיני (מנחות מא:) דוקא אלא הוא הלכה כמותו בכל מקום.
וּמְנָא לָן דְּדוֹאֵג הֲוָה (שמואל א טז, יח). נראה לכך נקרא דוֹאֵג אותיות 'דאג וא"ו' שדאג על ששה ברכות שזכה להם דוד המלך ע"ה ולכך סיפר אותם בדרך לשון הרע שצרה עיניו בהם ודאג בלבו עליהם.
מְלַמֵּד, שֶׁהִטְעִינוֹ מִצְווֹת וְיִסּוּרִים כְּרֵחַיִם (ישעיה יא, ג). קשא מצות מאן דכר שמייהו הכא גבי יסורין? ונראה לי בס"ד דאם לא היה המשיח סובל יסורין רבים בשביל ישראל לא היו ישראל מתקיימים בעולם ומי היה עושה המצות ונמצא כיון שעושה הוא להם קיום בעולם שעל ידי כך עושים מצות יש לו חלק בכל המצות שעושין כי הוא הגורם והוא הסיבה לעשות מצות אלו נמצא הטעינו יסורים רבים ומחמת יסורין אלו הטעינו מצות רבים שעושין ישראל שיש לו זכות בהם כאלו הוא עשאם.
רָבָא אָמַר: דְּמוֹרַח וְדָאִין (ישעיה יא, ג). נראה הכונה דרוח הקודש היתה שורה על חוש הריח שלו וכאשר היתה שורה על חוש הראות של משה רבינו ע"ה רוח הקודש שהיה יכול לידע מן הראיה וכמו שנאמר וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם (שמות יח, כא) והנה בודאי המשיח דכתיב ביה הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד (ישעיה נב, יג) גם הוא יזכה למה שזכה משה רבינו ע"ה שתשרה רוח הקודש על חוש הראות שלו, אך לו נוסף דבר זה ששורה גם על חוש הריח שלו מה שלא זכה שום צדיק לדבר זה ולכן הוא משתמש בחוש הריח דמורח ודאין ואינו משתמש בחוש הראות אף על גב דיכול להיות חזי ודאין מפני שדבר זה הוא תוספת שהוסיף לו הקדוש ברוך הוא על זולתו. ועוד כי זה הוא פלא יותר כי ראיה היא מקרוב עד שיעמדו בעלי דינים לפניו ויראה אותם אך בריח יוכל לידע מרחוק קודם שיראה אותם וקודם שיעמדו לפניו מורח ודאין. ועוד בראיה ישיג מצד אחד דהיינו מצד אשר מלפניו אך בריח ישיג מכל הצדדין אפילו מהעומד אחריו.
ונראה לפרש בס"ד הטעם שזוכה שתשרה רוח הקודש על חוטמו דמורח ודאין כי ידוע מה שכתב הגאון השל"ה שיש בפני האדם רמז לשם הוי־ה והוא שני עינים הם שני יודי"ן וחוטם דוגמת וא"ו הרי מספר כ"ו דשם הוי־ה ברוך הוא. ועוד יש רמז לשם הוי־ה בחוטם עצמו והוא שתי נחיריים הם דוגמת שני יודי"ן וקו המפסיק ביניהם דוגמת וא"ו הרי מספר שם הוי־ה ברוך הוא עיין שם נמצא יש יתרון בחוטם על עינים וכל שכן על שאר אברים שהוא משלים בחצוניות שלו מספר שם הוי־ה ברוך הוא כי הוא בכללו דוגמת וא"ו וגם עוד בו עצמו יש רמז לשם הוי־ה ברוך הוא לכך נתקדש חוטמו של משיח יותר ולכן כתיב וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הֳ' (ישעיה יא, ג) כי בחוטם נרמז שני הויו־ת שהם מספר ב"ן שהוא במלכות הנקראת יראה.
ועוד נראה לי מספר חוֹטֵם [63] הוא ס"ג אותיות ג"ס ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צח.) אין בית דוד בא אלא עד שיכלו גסי הרוח לכן תהיה קדושתו ניכרת בחוטם שמספרו ג"ס להורות כי בימיו בטל גס מן העולם וימצא עניו בלבד ובזה יובן שפיר הפסוק אחר שאמר וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הֳ' סיים 'וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ' שבימיו נמצאים ענוים בלבד.
נִּסְתָּרְסָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בִּימֵיהֶם (דניאל ג, כה). יש להקשות מה סירוס שייך בעבודה זרה שהיא עץ ואבן וברזל? ונראה לי בס"ד אם לא היה נעשה נס זה לחנניא מישאל ועזריה היה עושה נבוכדנצר הרשע עוד צלמים אחרים שיעבדום ונמצא צלם זה היה מוליד צלמים אחרים אך עתה שראה הנס הזה לא עשה כלום דהא על זה שכבר עשהו נתחרט ונתבזה וזה הסירוס שנעשה לעבודה זרה שלא נולדו צלמים עוד.
זֶה סֵפֶר דָּנִיֵּאל, שֶׁנִּקְרָא עַל שְׁמוֹ (דניאל א, א). קשא מאי רבותא בזה והלא כל נביא נקרא ספר על שמו? ונראה לי כיון שהוא לא לימד תורה ברבים לא היה מן הראוי שיקרא ספרו על שמו ולכך הבטיחו השם יתברך שֵׁם עוֹלָם יִהְיֶה לוֹ (ישעיה נו, ה) שאף על פי כן יהיה נקרא ספרו על שמו.
ומה שאמר על נחמיה שֶׁהֶחֱזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ פירוש שאמר אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל הָעָם הַזֶּה (נחמיה ה, יט) דמשמע הוא עשה, ובאמת אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו לא יכול לעשות כלום והוא החזיק טובה לעצמו דלכך בעי רחמי שיזכרהו לטובה בעבור אשר עשה.