ונבאר על פי סוד וכללים גדולים לעבודת השם פסוק ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם והנה עומד אל היאור והנה מן היאר עולות שבע פרות וגו' וייקץ פרעה וישן ויחלם שנית והנה שבע שבלים עולות בקנה א' בריאות וטובות וגו' ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה א' הוא וגו' שבע פרות הטובות שבע שנים הנה וגו'. ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו' ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלדים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי וגו' וירכב אותו במרכבת המשנה וגו' ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ ויאמר פרעה לכל מצרים לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו (מא, א-נה). ופירש רש"י, לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו וכו'. והספיקות עם ביאורן כתבתי במ"א.
וכעת נ"ל להזכיר קצת ספיקות, א' הקשה רבי משה אלשיך באומרו מקץ ולא אמר ויהי אחר שנתיים ימים. ב' ימים מיותר. ג' באומרו חולם לשון הווה, ולא אמר ויחלום פרעה וכו'. ד' באומר[ו] מקץ שנתיים ימים, ואינו מפרש לאיזה זמן היה שנתיים ימים, אם לזמן שהיה בבית הסוהר, הא לפי דברי חז"ל הי' י"ב שנים בבית הסוהר. והרב בעל הטורים ביאר זה, נאמר כאן מקץ, ונאמר באברהם (בראשית טז, ג) מקץ עשר שנים, דהיינו לסוף עשר ועוד שנתיים וכו'.
ה' שאמר והנה מן היאור עולות שבע פרות וגו', הא אמרו בש"ס (ברכות נה:) מעולם לא חזי אינש דמעייל פילא בקופא דמחטי וכו'. והכי נמי מה ענין פרות לעלות מן היאור שהוא דבר שאינו. ו' למה נרמז בחלום זה ענין זה על ידי פרות ושבלים, ולא בענין אחר. ז' למה ראה ענין פרות ושבלים בב' חלומות ויקץ וישן וגו', ולא בחלום אחד, ג"כ היה נרמז הלימוד ועל השנות החלום כי ממהר לעשותו.
ח' למה כשראה שר המשקים ושר האופים בחלום ג' שריגים וג' סלים, פתר שהם ג' ימים, וכאן פתר על ז' פרות וז' שבלים שהם ז' שנים. ט' הקשה פענח רזא מאי טעמא גבי שבע שבלים הטובות כתיב עולות בקנה אחד, משא"כ בשבע שבלים דקות וכו'. י' מה שאמר ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו', הקשה רבי משה אלשיך שאין ענין זה לפתרון החלום רק דרך עצה, ומי נתנו ליועץ.
י"א מה שאמר ועל פיך ישק כל עמי, פירש רש"י יתזן ויתפרנס כל עמי וגו'. וקשה למה נקט תואר ישק לענין פרנסה. ובמסורה כתיב ישק ב', הכא, ואידך שפתיים ישק משיב דברים נכוחים וכו' (משלי כד, כו) יעו"ש. י"ב מ"ש וירכב אותו במרכבת המשנה, לאיזה ענין הזכיר זה בפסוק. הגם דקשה קושיא זו על כל הפרשה, וכי התורה הקדושה והתמימה באה לכתוב חלומות פרעה בתורה. וגם מה דהוי הוי והתורה הוא הי' הוה ויהי', וא"כ איך פרשה זו נוהג בכל אדם ובכל זמן.
י"ג מה שאמר לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו, שהיה יוסף אומר להם שימולו וכו' (בר"ר צ, ו). שהוא תמוה, מה ענין מילה לפרנסה, שלא רצה לפרנסם עד שימולו.
י"ד מה שאמר ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ, ודרשו בש"ס דחלק (צב.) אמר רבא אמר רב ששת כל הלומד בן חבירו תורה זוכה לברכות כיוסף, שנאמר (משלי יא, כו) וברכה לראש משביר, ואין משביר אלא יוסף, שנאמר (מב, ו) ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ. ויש להבין מה ענין זה לזה, כי המשביר של יוסף הוא שהיה זן ומפרנס לכל הארץ, ומה ראיה זה ללומד את בן חבירו תורה. וכי תימא כפירוש מוהרש"א כי התורה הוא מזון הנשמה, והלחם הוא מזון הגוף, וכמ"ש שזכה יוסף לברכות עבור שהיה זן ומפרנס לכל עם הארץ בלחם ומזון הגוף, כך יזכה התלמיד חכם הזן ומפרנס בלחמו של תורה ומלמדה שהוא מזון הנשמה וכו'. א"כ קשה מה זה שאמר זוכה לברכות כיוסף, יותר מיוסף הל"ל, כי נודע כי מזון הנשמה הוא גדול ממזון הגוף. וכתבתי ביאור זה במקום אחר.
ונ"ל דיבואר הכל בחדא (מחתה) [מחתא], דאיתא בפרק קמא דעירובין (יג:) אמר רבי אבא אמר ר' שמואל ג' שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותינו, והללו אומרים הלכה כמותינו, יצתה בת קול ואמר[ה] אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כבית הלל, ומאחר דאלו ואלו דברי אלקים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין הן ועלובין הן, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם וכו'. תנו רבנן ב' שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, נמנו וגמרו נוח לו שלא נברא וכו'. וכתב הריטב"א איך אפשר שזה אוסר וזה מתיר ויהי' שניהם דברי אלקים חיים, ותירץ וכו', יעו"ש.
והספיקות רבו, א' למה תחלה נחלקו בית שמאי ובית הלל ג' שנים, ובסיפא נחלקו שתי שנים ומחצה. ב' קושית הריטב"א וכו', ומה שתירץ וכו' צריך הבנה. ג' ששאל מאי טעמא הלכה כבית הלל וכו', שאם יהי' הלכה כבית שמאי ג"כ תקשה למה כך. ד' דמשני ד' בחינות, נוחין עלובין שונין ומקדימין, וזה צריך הבנה. ה' הקשה מוהרש"א פ"ג דמכות וכו', יעו"ש. ושאר הספיקות יעו"ש.
והנה כתבתי שם ביאר זה בארוכה, אך שיש שם עירבוב דברים אחרים, וכתבתי כאן בקיצור, ומה שסתם כאן יבואר שם.
כי תכלית בריאת אדם בעולם הזה בעסק למוד התורה לעשיית המצות הוא כמו שכתב בתיקונים תיקון מ' (פ.) וזה לשונו: ויהי מבדיל בין מים למים (בראשית א, ו), הכא רזא לאתעסקא באורייתא דבעל פה, ולאפרשא בין איסור והיתר טומאה וטהרה וכו'. ובזה מפריד מן השכינה שנקרא הלכה, איסור טמא ופסול וכו'. אמנם כל אלו בבחי' ו' קצוות ז"א, שיש ימין ושמאל, דהיינו חסדים בימין וגבורות בשמאל, משא"כ למעלה בג' ראשונות הכל אחדות א'.
ובזה ביאר מורי זלה"ה ש"ס הנ"ל, אעפ"י שאלו אוסרין ואלו מתירין, הינו בו"ק ז"א, אבל למעלה בבינה שנקרא אלקים חיים הכל אחדות א', וזה שאמר אלו ואלו דברי אלקים חיים, ודפח"ח.
ולהבינך זה, כי הדעת הוא שורש החו"ג ושם הוא אחדות אחד, וכאשר נתפשטו החסדים וגבורות בו"ק, שם נעשה ימין ושמאל, שהוא איסור והיתר טומאה וטהרה כשר ופסול, וכאשר עוסק בתורה בדיני איסור והיתר, להפריד הטומאה שהוא האיסור מן ההיתר ואינך, נכלל שמאל בימין וחוזר ונעשה הכל אחדות אחד ביסוד העולה עד הדעת וכו'. ונודע כי שמאי הוא מן הגבורות והלל מן החסדים, והיינו בדעת ששם שורש החו"ג. ותלמידי שמאי והלל הם בו"ק שנחלקו בדיני הטומאה וטהרה ואינך, כדי להפריד על ידי לימודם הטומאה והאיסור, ואז נכללו הגבורות בחסדים, לקשר הלכה בימין אשר שם בית הלל מצד החסדים שהוא בימין, והנה מצד החסדים ששם היצ"ט ודאי דנוח לאדם שנברא. אמנם מצד רובא דעלמא שהם מצד הגבורות, ששם היצר הרע המחטיא בני אדם, נוח לו שלא נברא, כי בני עלייה הם מועטים שגברו בהם החסדים ויצה"ט.
ובזה יובן ג' שנים שנחלקו בית שמאי ובית הלל, ג' שנים רמז לג' ספירות וכו', דהיינו שנחלקו בדיני איסור והיתר זה אוסר וזה מתיר, כדי להפריד מן השכינה שהיא הלכה, על ידי עסק לימודם יפרידו מן ההלכה הטומאה והאיסור והפסול, ואחר שנפרד מן השכינה הטומאה והאיסור והפסול אז נעשה הכל אחדות אחד כמו בבינה שנקרא אלקים חיים, וזה שיצא ב"ק ואמר אלו ואלו דברי אלקים חיים, והלכה כבית הלל לקשר הלכה בימין ששם שורש בית הלל, כי נכללו גבורות שהי' בשמאל בתוך החסדים שהי' בימין.
והמקשן לא נחית לזה, והקשה, מאחר דאלו ואלו דברי אלקים חיים למה זכה בית הלל לקבוע הלכה כמותן.
ומשני שפיר, מפני שנוחין הן וכו', ר"ל מצד החסדים של בחינת בית הלל נוח לאדם שנברא כמפורש אח"ז. ועלובין, היינו על ידי ששונין דבריהן ודברי בית שמאי, כדי לחבר חו"ג יחד, ומקדימין דברי בית שמאי וכו', כי הגבורות קודמין לחסדים בכ"מ, וזהו ענין קדימת יצה"ר באדם קודם ליצה"ט, ולכך שונין ומתחילין בשמאל שהם דברי בית שמאי ואח"כ דברי בית הלל, כדי שיוכלל אח"כ שמאל בימין, והבן. וזהו סוד (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי ואח"כ וימינו תחבקני.
ובזה יובן תנו רבנן ב' שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, כי שיעור תחום שבת הוא מדאורייתא י"ב מילין וכו', יעו"ש ביאור זה, ונחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים נוח לאדם שלא נברא, כי מצד בחי' בית שמאי ששם הגבורות ונתגבר היצה"ר על האדם, נוח לו לאדם שלא נברא, יותר משנברא מצד החסדים והיצה"ט. משא"כ בית הלל אמרו יותר נוח לאדם שנברא, כי לפי בחי' בית הלל שגברו החסדים ויצה"ט, ודאי נוח לאדם שנברא, יותר משלא נברא שהם הגבורות וכו'. אמנם נמנו ורבו, מצד רובא דעלמא וכו'. ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו וימשמש, להסיר הטומאה והאיסור מן הגבורות, ויוכלל השמאל בימין כמו בשרשן שנעשה הכל אחדות אחד, והבן.
ועפ"ז נבאר ש"ס דסוף נדה (עג.) תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא שנאמר (חבקוק ג, ו) הליכות עולם, אל תקרי הליכות אלא הלכות וכו'. ויש להקשות הל"ל הלומד, מאי השונה. גם הלכה, מאי הלכות. ועוד וכי בשביל ששונה שני הלכות יהיה בן עולם הבא. וכתבתי ביאור זה במ"א.
וכעת נ"ל, כי העולה מדברינו הנ"ל, כי תכלית הלימוד בדיני איסור והיתר וכו' כדי להפריד מן השכינה וכו', ועסק לימוד זה נקרא לבושי התורה, אמנם יש עוד בחינת לימוד, כי אחר שהפריד הקליפות מן ההלכה אז יעסוק בפנימי' התורה שהוא שורש התורה עצמה, כמ"ש במ"א דשמעתי פירוש הש"ס (שבת קמה:) מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין, מפני שאינן בני תורה, יעו"ש, וכן מצינו בשבחי האר"י זלה"ה שהיה לומד ההלכה ששה פעמים בלבושי התורה, ופעם ז' בפנימי' התורה וכו' יעו"ש.
ובזה יובן כל השונה הלכות, שצריך ללמוד תחלה הלכה על פי לבושי התורה, ואח"כ צריך לשנות שוב ההלכה בפנימי' התורה, לחבר ולייחד הלכה שהוא אותיות הכלה אל דודה. וז"ש השונה הלכות שנאמר הליכות עולם לו, א"ת הליכות אלא הלכות, והסוגיא שאין אתה יכול לקרוא הליכות, שתלך להתייחד ולהתחבר עם דודה שהוא על ידי לימוד פנימי' התורה, דהיינו שילמוד הלכות דיני הטומאה והטהרה כדי להפריד וכו', וידע הלכה כדברי מי, והוא על ידי לימוד לבושי התורה שהוא דינים והלכות בחי' ו"ק, ואחר שיפריד ונעשה חו"ג אחדות א', אלו ואלו דברי אלקים חיים, ילמוד בפנימי' התורה ששם אלו ואלו דברי אלקים חיים סוד הבינה כנ"ל, והוא הנקרא עולם הבא, לכך נוצר תאנה יאכל פריו (עי' משלי כז, יח), ולכך כל השונה [הלכות] בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, והבן.
ובזה יובן ויהי מקץ שנתים ימים, כי נודע מ"ש במדרש (בר"ר סט, ז) וי[י]קץ משנתו (בראשית כח, טז) דהיינו מלימודו וכו', יעו"ש. ולי נראה דשני פירושים יש בתיבת ויקץ משנתו, א' לשון שינה, ב' לשון שונה ולומד, ושניהן אמת, וזה נמשך מזה, כי על ידי לבושי התורה נברא עולם הזה שנק' לילה ושינה, כי עיקר עסק לבוש התורה הוא לצרכי עולם הזה, לידע דיני הטומאה והטהרה אסור ומותר, מה לאכול ומה שלא לאכול וכיוצא, ועל ידי פנימי' התורה נברא עולם הבא שנקרא נשמה ונקרא יום, וא"כ אתי שפיר וי[י]קץ יעקב משנתו, שיקץ מהשינה מעסק לימוד לבושי התורה, ובא לעסוק בפנימי' התורה וכו'.
וה"נ ויהי מקץ שנתים, דהיינו יקץ מהשינה לימוד לבושי התורה, והי' שונה הלכות לעסוק בפנימי' התורה, וז"ש שנתים, דהיינו ב' בחינות לימוד הנ"ל, א' נקרא שינה, ב' נקרא שונה, וז"ש שנתיים ימים, כי בלימוד פנימי' התורה נק' ימים, היפך לימוד לבושי התורה והנגלה של התורה שנקרא לילה ושינה.
ופרעה חולם, כי פרעה הוא לשון נגלה, לימוד בנגלה כנודע, וחולם הוא הנסתר שהוא נקודה למעלה מהאותיות, הרמז לפנימי' התורה כנודע. וזה שאמר והנה עומד על היאר, כמ"ש בתיקונים (תכ"א) דף נ"ג ע"ב, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א, כב), אור איהו רז [פירש ימי"ן: היאורה אותיות היה אור וכו'], ורמז על לימוד פנימית התורה שנקרא אור גימטריא רז. ונודע כי תורה שבע"פ הוא בעלמא דנוקבא שהוא בישיבה, ופנימית התורה הוא בעלמא דדכורא שהוא בעמידה, וז"ש עומד על היאור.
והנה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה, כי כמו שיש מצות פריה ורביה בגוף האדם, כך יש מצות פ"ו בלימוד התורה, וז"ש שבע פרות, שהוא סוג למוד הלכה בז' פנים, ולפרות ולרבות בה, ויש בזה ב' בחינות, אחד מצד היצה"ט שלומד לשמה, ב' מצד היצה"ר שלא לשמה, וזה בחי' ז' פרות טובות וז' רעות. אמנם אם הוא נבון וחכם הוא יכול לעשות אח"כ מן שבע פרות רעות שיהיה ז' פרות טובות, כמ"ש איזה חכם הלומד מכל אדם (אבות פ"ד מ"א), וביאור משנה (ר"ה פ"ג מ"ח) והיה כאשר ירים משה ידו (שמות יז, יא), דהיינו יד הנ"ל, שנעשה מן רעות טובות, אז וגבר ישראל.
וז"ש וייקץ פרעה מהשינה, ושוב ויישן, שהיה ב' בחינות שינה ושונה הנ"ל, ויחלום שנית והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד, הכוונה ויישן ב' פירושים הנ"ל, כי הלימוד ששונה בלבושי התורה נק' שינה, ושבע שבלים היינו אותיות לבושים, כי לבושי התורה הם דיני הטומאה וטהרה וכו', וצריך שילמוד כדי להפריד הקליפה ויוכלל הגבורות בחסדים, ואז אלו ואלו דברי אלדים חיים דהיינו בינה, וזהו שאמר עולות בקנה אחד, כי הרואה קנה בחלום יצפה לבינה שנאמר (ברכות נו:) קנה חכמה קנה בינה (משלי ד, ה), ושם הוא אחדות א' כנודע בסוד אחת ואחת, והנה בבחי' שבלים שהוא לימוד לבוש התורה יש בו גם כן רעים וטובים דהיינו לימוד לשמה ושלא לשמה, אמנם מי שהוא נבון וחכם יכול לעשות מן שבלים רעים שיהיה שבלים טובים, כמו שכתבתי במ"א אית לן בירא בחקלא עיילא למתא וכו' (בכורות ח:).
ויוסף שפתר שבע פרות ושבע שבלים הוא שבע שנים, הוא לשון שונים, רמז על ענין הנ"ל שיהיה שונה הלכה ז' פעמים בז' פנים וכנ"ל.
וז"ש ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם, שהוא פתרון החלום עולות בקנה אחד וכנ"ל, כי החכם הלומד מכל אדם יכול לעשות מן רעים טובים.
ויאמר פרעה אל יוסף אין נבון וחכם כמוך, כי יסוד עולה עד הדעת, וכמו שנכללו החו"ג בדעת אחדות אחד, כך ביסוד נעשה הכל אחדות א', ותוכל לעשות אתה פתרון החלום שהנה עולות בקנה א'.
וז"ש אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי, רמז מ"ש בש"ס דבבא בתרא (ח.) רבי פתח אוצרות בשני בצורות ואמר יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה וכו', אבל עמי הארץ אל יכנסו, דחק יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו רבי פרנסני, אמר לו קרית, אמר לו לאו וכו', עד אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ. והקשה מוהרש"א הא אף עניי נכרים מפרנסין עם עניי ישראל, ומה הי' מצער על שנתן פתו לעם הארץ. ותירץ מוהרש"א וכו', יעו"ש. ובבית יוסף יורה דעה סימן רמ"ב תירץ בשם הריטב"א, לפי שהיה שני בצורת מה שהיה אוכל עם הארץ יחסר לת"ח, אבל בלאו וכו', יעו"ש. וז"ש ועל פיך ישק כל עמי דייקא, כי ישק כתב במסורה ב', א' הכא, וא' שפתים ישק משיב דברים נכוחים (משלי כד, כו), הכוונה כי ישק הוא לשון מזון ופרנסה, וגם ישק הוא לשון לימוד - שפתים ישק וכו', וזה נמשך מזה, כי בשני בצורת אין מפרנסין ע"ה שעל ידי זה יחסר לת"ח כמ"ש הריטב"א הנ"ל, משא"כ על ידי יוסף שנקרא המשביר על ידי שלמד לאחרים תורה, כמ"ש בש"ס דחלק הנ"ל [ובזה מבואר קושיא י"ד הנ"ל], כי המשביר סובל ב' פירושים, א' הלומד חבירו תורה כמש"ה (משלי יא, כו) וברכה לראש משביר, ודרשו בש"ס דחלק שהוא הלומד לחבירו תורה וכו' וכנ"ל, ב' המשביר הוא המפרנס וזן, וזה נמשך מזה, ובזה יובן ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ דייקא, כי על ידי שלמד עמם תורה היה יכול לזון ולפרנס כל עם הארץ, מה שאין כן בלאו הכי, והבן. והכא נמי ועל פיך ישק כל עמי אפילו עמי הארץ, כי על ידי שפתים ישק משיב דברים נכוחים, יכול לקיים ישק ב' לפרנס כל עמי הארץ.
ובזה אתי שפיר מה שאמר הכתוב וירכב אותו במרכבת המשנה, שהיה יושב ושונה לעמי הארץ, לכך ויקראו לפניו אברך אב בחכמה ורך בשנים (בר"ר צ, ג), ונתון אותו על כל ארץ מצרים. אמנם אמרו חז"ל אסור ללמוד עם עכו"ם תורה עד שימול, לכך באו אצל יוסף ואמר להם שימולו, ושפיר אמר לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו, והבן.
עוד י"ל מקץ שנתים ימים, דכתבתי לעיל יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה (משלי י, כז) וכו' יעו"ש. והעולה משם כי יש ב' בחינות, א' שנתיים, ב' ימים. ובזה יובן, ויהי מקץ שנתיים, שבתחלה היה בו בחי' שנתיים, ואח"כ בא לבחי' ימים, אז ופרעה בחי' עורף ושכחה, הדר חלים, והבן.
•
פן ב על פי דברי מורי פסוק ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם וגו' (מא, א). והספיקות עם ביאורן כתבתי.
ונבאר פסוק וי[י]ראו האנשים כי הובאו בית יוסף וגו' ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו (מג, יח), וגם אח"כ פסוק הבוקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם וגו' (מד, ג), שיש לתמוה, בשלמא מה שאמרו ולקחת אותנו לעבדים אתי שפיר, משא"כ ואת חמורינו ל"ל. וגם מ"ש שולחו המה וחמוריהם, ג"כ מיותר וחמוריהם, כי אחר שהזכיר העיקר למה הוא מזכיר הטפל.
ונבאר פסוק קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת (תהלים קמה, יח), ויש להבין מהו באמת. ונ"ל דאיתא בתיקוני זוהר תיקון ך"ו דף ע"א ע"ב וז"ל: א"ר אלעזר והא כתיב (מאלכי ג, ו) אני ה' לא שניתי, והשיבו ודאי איהו לא אשתני וכו' ואיהו לא אשתני ולא אסתתר מינה אבל לגבי חייביא אשתני קב"ה ואסתתר מנהון הה"ד (דברים לב, כ) אסתירה פני מהם וגו', יעו"ש.
להבין זה, נ"ל דכתב בזוהר שערי היכלות התפלה זה למעלה מזה, ומלאכים מקבלי התפלות יש מלאך שקומתו ת"ק שנה וכו', יעו"ש. ויש להבין, הא השי"ת מלא כל הארץ כבודו לית אתר פנוי מיני', ובמקום שאדם מתפלל שם כבודו יתברך מצוי, ואם כן ל"ל שיקובל התפלה על ידי המלאכים שילכו מהיכל להיכל וכו'.
ונ"ל דכתבתי במ"א דשמעתי ממורי זלה"ה משל שאמר קודם תקיעת שופר, שהיה מלך אחד חכם גדול, ועשה באחיזת עינים חומות ומגדלים ושערים, וצוה שילכו אצלו דרך השערים והמגדלים, וצוה לפזר בכל שער ושער אוצרות המלך. ויש שהלך עד שער א' וחזר, ויש וכו', עד שבנו ידידו התאמץ מאד שילך אל אביו המלך, אז ראה שאין שום מחיצה מפסיק בינו לבין אביו כי הכל הי' אחיזת עינים. והנמשל מובן, ודפח"ח.
וכן כתבתי במ"א מה ששמעתי ממורי זלה"ה כי בידיעת האדם שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו ית', אז בידיעה זו יתפרדו כל פועלי און וכו'. א"כ כל המלאכים וכל ההיכלות הכל נברא ונעשה כביכול מעצמותיו ית' כהדין קמצא דלבושי' מיניה וביה, ובידיעה זאת יתפרדו כל פועלי און, שאין שום מחיצה ומסך מבדיל בין האדם ובינו ית' בידיעה זאת.
ובזה תבין דברי תיקונים הנ"ל, אני ה' לא שניתי, דמסיים שם אבל לאילין דתליין מניה ומשכינתיה לא אשתני לעולם, והבן זה.
ובזה יובן קרוב ה' וגו', והיינו למי שיקראוהו באמת דייקא, שהוא ראש תוך וסוף, שיודע כי מלא כל הארץ כבודו לית אתר פנוי מיניה, אז באמת קרוב לכל קוראיו באמת, והבן.
ובזה יובן פסוק הנ"ל, הבוקר אור, ר"ל כאשר האיר אור שכלו לידע כי מלא כל הארץ כבודו, אז האנשים שולחו אלין מאריהן דדינא וכו', המה וחמוריהם אינון גרדיני נימוסין דאתיין מסטרא דמסאבותא, דלא שלטין מכי אתי צפרא וכו' כמ"ש בזוהר מקץ דף ר"ג ע"ב וכו', ולדברינו מבואר, והבן.
ובזה יובן פסוק הנ"ל, ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו, כי מה שהי' עד עתה החומר נכנע לעבד אל הנשמה, ועתה על ידי הקטרוג ח"ו שיגרום בהיפך לקחת אותנו ואת החומר שלנו לעבדים לפרעה מלך מצרים, שהוא היצר הרע כמ"ש במ"א ביאור פסוק (שמות כ, ב) אנכי ה' אלדיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים וכו'.
ובזה יובן ויהי מקץ שנתיים ימים, הכוונה כאשר ויקץ משנתו ובא לבחינת אור שנקרא ימים, לידע באור שכלו כי מלא כל הארץ כבודו, אז מן פרעה נעשה חולם, מה שהיה בגדר השכחה שנק' העורף, הדר חלים כמבואר לעיל, והבן.
ובזה יובן ש"ס הנ"ל (כתובות קיב:), עתידה ארץ ישראל שיעשה אילני סרק פירות. כי לעתיד מלאה כל הארץ דעה את ה' (עי' ישעיה יא, ט), ואז ידע כי גם אילני סרק עושה פירות, שיצה"ר נבל יעשה פירות ויהיה לבן כמ"ש לעיל מזה, כי בידיעת האדם אשר כבודו יתברך הוא בכל העולם אז יתפרדו כל פועלי און שהם אילני סרק שאינו עושה פירות, ויתפשט הקדושה, כי הקדושה הם עץ העושה פירות, והבן.
•
פן ג על פי מוסר השכל וכללים לעבודת הש"י המשך הפסוק ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאר [והנה מן היאר] עולות שבע פרות יפות מראה וגו' והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן [מן היאר] רעות מראה ודקות בשר וגו' ויישן ויחלום שנית והנה שבע שבלים עול[ו]ת [בקנה אחד] בריאות וטובות והנה שבע שבלים דקות ושדופות קדים צומחות אחריהן ותבלענה וגו' ופתר יוסף חלום אחד שבע שני שבע ואח"כ שבע שני רעב ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו' ויפקד פקידים וחמש וגו' והיה האכל לפקדון לארץ וכו' ויצבר יוסף בר וגו' וליוסף יולד שני בנים א' מנשה כי נשני וב' אפרים כי הפרני וכו' ותרעב כל הארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה ללחם ויאמר לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו, ודרשו חז"ל (בר"ר צ, ו) שאמר להם יוסף שימולו וכו'. וירא יעקב כי יש שבר במצרים ויאמר רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות וגו' ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ וגו' ויבואו אחי יוסף וגו' ויאמר מאין באתם ויאמרו מארץ כנען לשבר אכל ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו וגו' ויאמר אליהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם וגו' ויאמרו כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים וגו' (מא א - מב יא).
והספיקות רבו, א' וכי התורה התמימה באה לכתוב חלומות פרעה בתורה. וגם מה דהוי הוי, כי אם שזה נוהג בכל אדם ובכל זמן. ב' המשך לשון מקץ שנתיים ימים, שאין לו ביאור. ג' למה פרות ושבלים, הלא יוכל לרמז ענין זה באופן אחר ג"כ. ד' ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם, מה צורך לזה נבון וחכם כי אם איש ממונה לזה, יהיה מי שיהיה. ה' קושית רבי משה אלשיך הליועץ נתנוהו וכו'.
ו' תואר ויפקד פקידים וגו'. ז' מה ענין וליוסף יולד ב' בנים לכאן, דתחלה הל"ל ויתן לו אסנת וגו'. וגם בנתינת טעם השמות של שני בנים וגו'. ח' מה ענין מילה שרצה יוסף למולם שיהיה להם למלאות שבר רעבון בתיהם. ט' כי יש שבר מצרים, דמשמש לשון אוכל, ומה זה שאח"כ אמר רדו שמה ושברו לנו משם דמשמע לשון קנין, וכתרגומו.
י' ויוסף הוא השליט והוא המשביר, כפל. י"א דבש"ס בחלק (סנהדרין צב.) למדו מזה, המשביר הלמד עם חבירו שכרו כיוסף וכו'. וקשה מה ענין זה לזה. ומוהרש"א ביאר זה, כמו שזכה יוסף על ידי לחם הגשמי כך על ידי מזון הרוחני וכו', ואכתוב מזה לקמן, ולפי המשך הענין יתבאר זה ג"כ. י"ב מה ענין מרגלים לכאן. וכל הענין יבואר בחדא מחתא.
ונראה לבאר ש"ס דשבת פרק כל כתבי (קיח.) אמר רבי יוחנן כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר (ישעיה נח, יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכו', אמר רב יהודא אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו שנאמר (שם) אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך וכו'. והקשה הגאון מו' העשיל הא אין אדם מת וחצי תאוותו בידו וכו' (קה"ר א, יג). וכתבתי מזה במ"א.
ונ"ל, דכתבתי במ"א ביאור קושית התוספות (ביצה טו: ד"ה לוו) שהקשו הא דאמרו בש"ס (ביצה שם) לוו עלי ואני פורע, מהא דאמרינ(י)ן (שבת קיח.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכו'.
דפליגי (ברכות לה:), תנא קמא סבירא לי' ואספת דגנך (דברים יא, יד) כמשמעו, ורשב"י סבירא לי' בעושין רצונו מלאכתו נעשית על ידי אחרים וכו'. והנפקותא, דכתב הבית יוסף (או"ח סי' רפח) ירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) רבי חגי סבירא לי' לא ניתנו שבתות אלא לאכילה, ורבי ברכיה סבירא לי' לתורה, ולא פליגי, רבי ברכי' איירי בפועלים, ורבי חגי בת"ח וכו', והת"ח מתענג בשבת, והפועלים משלים בשבת עבור ימי חול, א"כ הנוהג כתנא קמא משלים בשבת, והנוהג כרשב"י מתענג בשבת.
עוד נפקותא ב', מי שטרח בערב שבת, בכל ימי חול, בתורה, יאכל אכילה רוחני להתענג על ה' בשבת, משא"כ מי שעשה בעצמו מלאכתו בחול וכו'.
ובזה מבואר קושית התוספות, כי הנוהג כרשב"י אז לוו עלי, להתחבר להתענג על ה'. והנוהג כתנא קמא, עשה שבתך חול, להשלים עבור ימי חול וכו'.
ובזה יובן ב' מאמרי הש"ס דשבת הנ"ל רימזו ב' נפקותות הנ"ל, אמר רבי יוחנן כל המענג את השבת, ר"ל הנוהג כרשב"י הנ"ל שאינו עושה מלאכתו בעצמו בימי חול רק משלים תורתו, ובשבת נשאר פנוי מתורתו ומענג את השבת, נפקותא א' הנ"ל, אז נותנין לו נחלה בלי מצרים, מלאכתו נעשית על ידי אחרים כסברת רשב"י הנ"ל, ויש לו נחלה בלי מיצר ודאגה וטורח, שמספיקין בידו שיהי' מלאכתו של נחלתו נעשית על ידי אחרים, והבן.
ואמר רב יהודא אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, דכתבתי במ"א ביאור ש"ס (ברכות נ.) הרחב פיך ואמלאהו (תהלים פא, יא) ההוא בדברי תורה כתיב, שנותנין משאלות לבו ברוחני, ולא בגשמי וכו'. וכאן, המענג את השבת, הנוהג כרשב"י הנ"ל, דהיינו שמתענג על ה' ברוחני, אז נותנין לו משאלות לבו, נפקותא ב' הנ"ל, והבן.
עוד יש לומר כל המענג את השבת נותנין לו נחלת יעקב שהוא בלי מצרים וכו'. והענין דכתבתי במ"א ביאור קושית הרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ה) הרי שגזר על המצרים שיחמסו וישעבדו זרע אברהם, ומאי טעמא נענשו וכו'. ובארתי, דאין זה גזירה ועונש, רק עצה יעוצה שיתנהגו גירות בעולם הזה שידעו שהיא ארץ לא להם, ולפי שעה יעשה הכנה בעולם הזה שהוא פרוזדר כדי שיכנסו לטרקלין (אבות פ"ד מט"ז), לעולם הבא יום שכולו שבת, ואז מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכו'.
וז"ש כל המענג שבת, שעושה עיקר תענוג מעולם הבא שנקרא שבת, משא"כ בעולם הזה הוא גר ואורח, כמו שאמר יעקב לעשו ילך נא אדוני לפני עבדו (עי' בראשית לג, יד), שיהיה עשו אדון לפניו בתחלה, עיקר תענוג בעולם הזה, ויעקב נטל שכרו בעקב לעולם הבא, וכל הברכות יקום לעולם הבא, לכך נותנין לו נחלה בלי מצרים, והבן.
וכן ביאר בעקידה שער ל' (פ' מקץ), ויוסף [הוא] השליט על הארץ וכו' (בראשית מב, ו), כי ההפרש שבין המוני עם שנק' עם הארץ, שעושה עצמו תושב בארץ הזאת בעולם הזה, משא"כ השלימים עושים עצמם כגרים בעולם הזה, וזש"ה (דה"י א כט, טו) כי גרים אנחנו לפניך וכו', ובזה הגירות מקבל בסבר פנים יפות כל התלאות שעברו עליו בעולם הזה, משא"כ מי שמבקש מנוחה בפרוזדר שזהו בלתי אפשרי וכו' כי אם בטרקלין, וז"ש (תהלים לז, ד) והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, והאריך בזה.
וכן ביאר בכתבי האר"י זלה"ה פירוש הפסוק (תהלים קכז, ב) שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שינה, כי ההפרש בין אנשי חומר לאנשי הצורה, כי אנשי החומר עושין עיקר מעולם הזה יומם ולילה לא ישבתו לרדוף אחר פרנסת עולם הזה, ואוכלי לחם העצבים כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, ועניני עולם הבא נדמה לו לחלום. משא"כ אנשי הצורה עושין עיקר מעולם הבא, ועניני עולם הזה נדמה להם בחלום, כל עניני צער עולם הזה הוא לידידו שינה, שאינו רואה טוב וכו', הגם שאין זה לשונו, יעו"ש.
וז"ש וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה, כו), דכתב בעקידה (שער כג) מה שעשו דש בעקבו אחז ידו של יעקב לעיקר וכו'. ור"ל עניני עולם הבא דש עשו בעקב, וכמ"ש (משלי לא, כה) ותשחק ליום אחרון, שהיה מלעיג על מי שחושש ליום אחרון, משא"כ יעקב ידו אוחזת בעקב עשו, ועשה אותו עיקר.
והנה אנשי החומר נקרא פרעה, העורף, בחי' השכחה, ששכח לעשות שליחותו ית' בעולם הזה על ידי טרדת ועסק עולם הזה, כמש"ה בפרשת עקב (דברים ח, יב-יד) פן תאכל ושבעת וגו' וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ה' אלדיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים, ר"ל שהיה תכלית בריאת האדם בחומר וצורה שיהיה החומר והגוף משועבד להצורה והנשמה לעבודת ה', ובגלות מצרים היה בהיפך שהיה הנשמה משועבד לעבד לצורך הגוף שנקרא מצרים שיש לו מיצר וגבול היפך הרוחני שהוא נצחי, עד שבא הגאולה והוציא הנשמה מגלות ושיעבד הגוף, וז"ש המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים, וכמ"ש מזה במ"א ביאור מצות עשה (שמות כ, ב) אנכי ה' אלדיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. ואנשי הצורה נקרא יוסף, שהם בגדר הזכירה בחי' יוסף, שהוא זכור בדכורא.
ובזה יובן המשך הפסוקים, ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו', ר"ל כי אנשי החומר בחי' פרעה, דדמיך בריש שתא וכו', וכמ"ש במ"א מי איכא דניים ע' שנין וכו' (תענית כג.), רק לבסוף מקץ שנותיו אז בא בחי' ימים, דהיינו ופרעה חולם, שנדמה לו בחלום עניני עולם הבא, וזש"ה והנה עומד על היאור בחינת יוסף, כמ"ש בזוהר נהר שלום וכו', שהוא בחינת אנשי הצורה עניני עולם הבא, שנדמה לו בחלום, וזה מקץ שנותיו אז בא לו בחינה זו שנקרא ימים.
והנה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה וגו', כי תכלית בריאת אדם בעולם הזה לא תהו בראה כי אם לשבת יצרה (ישעיה מה, יח), והוא מצות עשה פרו ורבו בגשמי וברוחני, כי ע[י]קר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים וזהו שרימזו לו ז' פרות, שיהיה כל שנותיו שנכללו בז' ימי הבנין, שיהיה פרות ורבות במעשה טוב, וזהו טובות, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת (ע"ז ג.), וזהו ז' פרות רעות, שאין חכמה ודעת בשאול וגיהנם אשר אדם הולך שמה, שאין לאדם לפרות ולרבות שם לעשות מצות ומעשים טובים כי אם בעולם הזה, משא"כ שם הם ז' מדורי גיהנם, והם ז' פרות רעות מראה ודקות בשר וגו'.
אך בחלום זה יש לאנשי החומר מקום לטעות, לכך בא החלום השני ז' שבלים וגו' לפרש ענין החלום הראשון - והוא דאיתא במדרש משל שהיה ויכוח בין מוץ ותבן לבין גרעין חטה, זה אומר אני עיקר ובשבילי טרח הבעל הבית בחרישה וזריעה וכו', וזה אמר אני עיקר. אמר להם המתינו עד זמן דישה, שזה נכנס לאוצר, ומוץ תדפנו רוח. וה"נ הרשעים אומרים שהם העיקר בריאה, והצדיקים אומרים שהם עיקר הבריאה, ונודע מסוף הענין, לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח וכו' (תהלים א, ד). וכן מבואר בזוהר (ח"ב קפח.:) ששאל הגמון אחד לרבי אלעזר, אנן קריבין יתיר למלכא מכם, שיש לנו שלוה ועותרא, מה שאין כן אתם בצערא בדוחקא וכו', וכן הוא טענת הרשעים שיש להם שלוה נגד הצדיקים שהם בצער ודוחק, וא"כ יאמרו שהם אנשי החומר הם שבעה פרות טובות, ואנשי הצורה הם שבעה פרות רעות. לכך בא החלום השני לפרש יותר, כי שבעה שבלים טובות ושבעה שבלים שדופות קדים צומחות אחריהן וגו', והוא ממש משל הנ"ל.
והוצרך יוסף לפתור החלום, ופתח בחכמה מוסר השכל לאנשי החומר שנק' פרעה, ואמר בלעדי אלדים יענה את שלום פרעה, ר"ל על ידי שהם בגדר שכחה דלכך נקרא פרעה הערף היפך הזכירה שהוא הפנים, כנודע סוד זכור לא תשכח, וכתבתי מזה במ"א, וכוונת אלדים לבל ידח ממנו נדח, שאם לא יטרח בערב שבת מה יאכל בשבת, לכך אלדים יענה את שלום פרעה, שיהי' בגדר הזכירה הנק' שלום, שהוא נהר שלום שרימזו לו בחלום, והוא בחי' יוסף המזכיר לבחי' פרעה אנשי פרעה העורף שיעשו הכנה בעולם הזה בערב שבת כדי שיהי' להם מה לאכול בשבת.
וזהו תכלית פתרון החלום, שיעשה הכנה בשני השובע, שיוכל לעשות טוב בעולם הזה שיהי' לו מה לאכול בשני הרעב לעולם הבא ששם לא יוכל לעשות הטוב. ואל יאמר אדם לכשאפנה מעסקי עולם הזה בעת זקנותי אז אפקח בעסקי עולם הבא להכין צידה לדרך, כי שמא לא תפנה, וז"ש ועל השנות החלום וגו' וממהר האלקים לעשותו ופתאום תלכד במצודה, שלא תפנה להיות פנוי לעשות הכנה, וכמו שאמרו בש"ס דשבת פרק כ"ג (קנג.) תנן התם שוב יום אחד לפני מיתתך וכו', אמר רבן יוחנן בן זכאי משל למלך שזימן עבדיו לסעודה וכו', הפקחים קשטו עצמן לסעודה שמא ימהר המלך לעשותו כלום חסר מבית המלך, וטפשין וכו', אלו אוכלין ואלו רעבין, הללו שותין והללו צמאין, שנאמר (ישעיה סה, יג) כה אמר ה' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו וגו'. ושפיר אמר וממהר האלדים לעשותו.
לכך ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים, ר"ל שיקח פרעה אנשי החומר, איש צדיק שיש לו זכירה ממוח חכמה ובינה, ולא שיקח איש מאנשי העורף כמותו, כי כל עורב למינו, ונמשך דעתו אחר איש שכמותו, וכמ"ש האלשיך (בראשית מד, ל) התנצלות השבטים על בנימין שאינו מן סוג הגנבים, והראי' כי נפש יעקב הצדיק נפשו קשורה בנפשו, ואלו היה כמו שחשדו אותו וכו'. לכך הזהיר יוסף שירא פרעה איש נבון וחכם, בחי' פנים, ההיפך מבחי' הערף שנק' פרעה.
וז"ש יעשה פרעה ויפקד פקידים, ר"ל על ידי שיהיו בעלי זכירה ופקידה אז יעשו ויתקנו בחי' פרעה, כמ"ש (עי' דברים כא, יב) ועשתה [את] ציפרניה, לשון פריעה ותיקון, על ידי שמל ופרע ערלת לבבם הנמשך מערלת הגוף כנודע וכמ"ש הרמב"ם (עי' מו"נ ח"ג פמ"ט), כתבתי מזה במ"א, וכמש"ה (בראשית א, ז) ויעש אלדים את הרקיע, לשון תיקון. ובזה וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע וגו' והי' האוכל לפקדון לארץ העליונה, לשבע שני הרעב שאין מעשה וחשבון בשאול וגו'.
והשיב פרעה אין נבון וחכם כמוך, כי יוסף הצדיק הוא מבחי' זכור, הפנים של חכמה ובינה ע"ב קס"א גימטריא זכור.
אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי, לומר מוסר השכל לכל עמי לשמוע מוסר מפיך. וגו' ויקראו לפניו אברך, ותרגומו דין אבא למלכא, רצה לומר מאן מלכא רבנן (עי' גיטין סב.), שגם הם ישמעו תורה ומוסר מפיו, שיהי' אבא למלכא, כמ"ש (מלכים ב ב, יב) אבי אבי רכב ישראל, וז"ש הכתוב (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך.
ויקרא שם יוסף צפנח פענח, דפירשו חז"ל מפרש הצפונות וכו'. ר"ל שמפרש וגילה עניני עולם הבא שהוא רב טוב הצפון לצדיקים לעתיד לבא, ונשכח מבחי' פרעה שהי' עוסק רק בעניני עולם הזה הנגלה, ועתה על ידי יוסף נתגלה לעסוק בעניני העולם הבא, שיזכה לרב טוב הצפון לצדיקים לעולם הבא.
ויצבור יוסף בר, שהי' יוסף מזכה והשיב רבים מעון, כי תורה יבוקש מפיהו, עד ששבו מאהבה ונקרא בנים למקום, וז"ש ויצבור יוסף בר, כי תרגום בן הוא בר.
וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב, שהם ב' יסודות טובים שמזה נמשך כל מעשי הטוב שנק' תולדות לצדיקים, א' נקרא מנשה, כי נשני אלדים את כל עמלי וגו', כי אדם לעמל יולד (איוב ה, ז), אשרי לאדם שעמלו בתורה ובעבודת ה' לעשות הטוב והישר בעיני ה', אמנם גם בעמל עשיית הטוב יש ב' סוגים, א' בל מחזיק טובה לעצמו, כמ"ש חז"ל (אבות פ"ב מ"ח) אם עמלת בתורה ולמדת הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת וכו', וכל הטוב שעשה נשכח ממנו, ומעט רע שעשה הוא נגד עיניו כמ"ש (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד. וסוג ב' ההיפך, מעט טוב שעשה הוא נגד עיניו תמיד להחזיק טובה לעצמו, וכל הרעות שעושה בין לשמים ובין לבריות נשכח ממנו, וכמו שכתבתי בשם מורי ומה בין תלמידי בלעם וכו' (אבות פ"ה מי"ט). וז"ש כי תולדות יעקב יוסף הצדיק הי' אמר תואר מנשה, כי נשני אלדים את כל עמלי הטוב, מטעם הנ"ל.
ותולדה ב' אפרים, כי הפרני בארץ עניי, והוא כלל גדול, שיהיה בעולם הזה כגר בארץ לא להם (בראשית טו, יג), ותושב לעולם הבא, ויעשה הכנה בעולם הזה לעולם הבא וז"ש הפרני בארץ עניי, שהי' נוהג בדרכי תורה פת במלח וכו' (אבות ו, ד), ואז אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, והבן.
ויהי רעב בכל הארצות ובארץ מצרים היה לחם, ור"ל כי ענין הרעב היה ברוחני, חסירי מהימנותא, כמ"ש בזוהר, ועל ידי יוסף היה במצרים לחם הרוחני, כמ"ש (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי וגו', כי תורה יבוקש מפיהו וכנ"ל להחיות הנשמה על ידי תורה ומוסר.
ותרעב כל ארץ מצרים וגו', כי תורה חכמה ומוסר אוילים בזו (משלי א, ז), ולא היו שבעים לרוות צמאונם בזה, לכך ויצעק העם אל פרעה ללחם, שיהיה בחי' פרעה כמותם מאנשי החומר, שיאמר להם פשטים שיהנה שומע ומשמיע להודיע שהוא למדן ולהוודע שהם לומדין השומעים, כנהוג.
ויאמר פרעה לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו, שימולו ערלת הלב הנמשך מערלת הגוף, ולכך השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן לבבו יבין ושב ורפא לו וגו' (עי' ישעיה ו, י), לכך צריך למול ערלת הלב והגוף אז יכנס באזנו לשמוע חכמה ומוסר כדי שיהיה לו רפואה לנשמה, וכמ"ש הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א) כי החכמים הם רופאי הנפשות וכו' יעו"ש, כי האוילים אשר לא נודע לו החולשה ואינו מבקש רפואה לכך חכמה ומוסר אוילים בזו וכו'.
והרעב היה על כל פני הארץ, ופירש במדרש (בר"ר צא, ה) מי הם פני הארץ אלו העשירים וכו', ור"ל דכ' בזוהר (ח"ג כג.) אשר נשיא יחטא (ויקרא ד, כב) מחמת גסות רוחו קרוב לודאי שיחטא וכו', יעו"ש. ה"נ אלו העשירים מחמת גודל גסות רוחם לבם בריא להם כאולם, שלא נכנס באזנם חכמה ומוסר, וכמ"ש האלשיך פ' קדושים (ויקרא יט, לב) שרים בידם התקיפא נתלו וסמכו, לכך פני זקנים לא נהדרו לשמוע מוסר, כי אם אחר שבא להם הצער, וז"ש ויראת מאלדיך, ממדת הדין, קודם שבא, עד שאני ידו"ד ברחמים עמך וכו', יעו"ש. לכך היה הרעב וחסירי מהימנותא על כל פני הארץ.
ויפתח יוסף את כל אשר בהם וישבור למצרים וגו', והוא תמוה שהעיקר חסר, והתרגום ביאר די בהון עיבורא וכו'. ונראה דכתב הר"ן בדרשותיו דף נ"ט (הדרוש התשיעי) פירוש הפסוק (הושע ז, א) כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים וגו', וזה תימה וכו'. והענין, כי רופאי' אי אפשר לרפאות אם לא שיפתח המכה ויגלה רעתה, כך אמר הש"י וכו', יעו"ש. וה"נ יוסף שרצה לרפאות חולי הנפשות הטועמים מר למתוק, ואי אפשר להם לטעום הרפואה חכמה ומוסר, לכך ויפתח יוסף את כל אשר בהם, ר"ל כל מכה וחסרון שהיה בהם הי' פותח ומגלה להם שידעו חסרונם, ובזה וישבור למצרים, ר"ל שהיה להם שברון לב על שגילה עונם שהיא הרפואה, שנאמר (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלדים לא תבזה, וכמש"ה (שם) זבחי אלדים רוח נשברה, והיא זבח כפרה המכפר לאדם כמ"ש בזוהר יעו"ש, לכך וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף, שעל ידי יוסף שפתח פיו בחכמה ומוסר נשבר לבם כאמור. כי חזק הרעב בכל הארץ, שהשרים הם כאילים שלא הוכיחו זה את זה (שבת קיט:) כי אם במצרים, וגם זה על ידי יוסף.
וירא יעקב כי יש שבר במצרים, המשבר לב השומעים על ידי תוכחת מוסר ששומעים מפיו. ויאמר לבניו רדו שמה ושברו לנו משם ונחי' ולא נמות, והוא תמוה מאי רדו, ודרשת חז"ל ידוע. ועוד כפל נחיה ולא נמות. ולדברינו אתי שפיר, דכתבתי והי' עקב תשמעון (דברים ז, יב) שאם עושה עצמו עקב אז תשמעון, משא"כ בגסות הרוח אי אפשר לשמוע תורה ומוסר, וכמ"ש חז"ל (עי' תענית ז.) למה נמשלה תורה למים שמניח מקום גבוה ויורד למקום נמוך וכו', וז"ש רדו שמה, שיעשו עצמן עקב אז תשמעו, ושברו לנו משם ונחיה, שהיא רפואת הנשמה, ומזה נמשך רפואה הגשמי ג"כ ולא נמות, וכמ"ש בדרשת הר"נ דף נ"ד (דרוש הששי) אין ערוד ממית וכו' (ברכות לג.) דחולי הנפש סבה לחולי הגוף, וזש"ה (שמות טו, כו) אם שמוע תשמע וגו' כי אני ה' רופאיך וכו', יעו"ש.
ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר, דכתבתי במ"א במקום שאין אנשים, שאינם תואר צדיקים ואנשים, השתדל להיות איש תקיף ושליט, שאז עטרת חכמים עשרם (משלי יד, כד), ותוכל לכוף ראשם כאגמון, כמ"ש דוד המלך ע"ה (עי' דה"י א כח, ב) שמעו אחי ועמי, אם שומעין הם אחי, ואם לאו עמי אתם ואני רודה אתכם במקלי וכו' (סוטה מ.). וה"נ לפי שהיה שליט בארץ לכך הי' המשביר לכל עם הארץ, שהי' יוכל לשבר זרוע רשעים, בין בדיבור לשבר לבם בתוכחת מוסר שנקרא משבר, ובזה מבואר קושיא י"א הנ"ל, על ידי שפתח וגילה חסרונם שבהם וכנ"ל, ובין במעשה היה משבר זרוע רשעים סלה.
ויבואו אחי יוסף וגו' ויאמרו מארץ כנען לשבור אוכל, ר"ל לשמוע תורה ומוסר שהיא אוכל הרוחני על ידי מוסר המשבר לב האדם וכנ"ל.
ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, ודרשו חז"ל וכו', ואני כתבתי פירוש הפסוק פ' וישב (לז, יז-יח) וילך יוסף אחר אחיו וגו' ויראו אותו מרחוק וכו', כי יוסף הלך תמיד אחר אחוה וריעות שיתקרב עמהם, והם ראו אותו מרחוק, שניכלו עליו ערמימות ומחשבות רעות להתרחק ממנו. וה"נ ויכר יוסף את אחיו, שביקש אחוה מהם, והם לא הכיר[ו]הו אותו באחוה, לכך גם עכשיו שנכנעו ויקדו וישתחו לו אפיים ארצה, ויאמר אליהם מרגלים אתם לראות ערות הארץ באתם, לרגל ולשמוע איזה מוסר יאמר כדי שיעשה מזה ליצנות בפני חבירו, ולראות ערות וחסרון כל א'.
ויאמרו לא אדוני גו' כולנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים, דכתבתי במ"א ששמעתי, אל תט לבי לדבר רע להתעולל עלילות ברשע את אישים וגו' (תהלים קמא, ד), כי מצד האחדות אם מחייב אנשים אחרים ע"כ את עצמו מחייב ג"כ וכו'. עוד כתבתי במ"א פירוש הפסוק (שמואל א ב, ל) מכבדי אכבד ובוזי יקלו, כי מצד האחדות וכו'. וה"נ אמרו, לא אדוני וכו', ר"ל א"כ אין אתה אדון בדבר זה, כי כולנו בני איש אחד נחנו, וא"כ מצד האחדות ראוי לך לומר כנים אנחנו, שיתפו יוסף עמו כדרשת חז"ל, כמו שאתה לא הי' מרגל כך לא היו עבדיך מרגלים, והבן.
•
ונבאר על פי סוד וכללים לעבודת השם יתברך בכמה אופנים פסוק ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ וגו' (מב, ו). ויש להבין, דהו"ל לקצר וכו'. וגם ב' פעמים הוא. וגם איך פרשה זו נוהג בכל אדם ובכל זמן.
וכדי לבאר זה נבאר פסוק בפ' וישב (בראשית לז, ה-ז) ויחלום וגו' והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי. והספיקות בזה הפסוק מבואר, כפל קמה ונצבה. ועוד לשון וגם. ושאר הספיקות.
ונ"ל דאיתא בש"ס דחולין (פט.) אמר רבי יצחק מאי דכתיב (תהלים נח, ב) האמנם אלם צדק תדברון מ[י]שרים תשפטו בני אדם, מה יעשה אדם בעולם הזה, יעשה עצמו אלם, יכול אף בדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון, יכול יגוס דעתו, תלמוד לומר משרים תשפטו בני אדם. והוא תמוה. וכבר בארתי זה במ"א.
עוד נ"ל, דאיתא במדרש (שמ"ר ל, כב) מובא בעקידה שער מ"ו (פ' משפטים) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעשקי (תהלים קיט, קכא), משל לסוחר שביקש לילך בדרך וכו' באו עליו לסטים וכו', אבל דוד המלך ע"ה לא הי' מזלזל בסחורתו, לכך התפלל בל תניחני לעשקי, כתבתי בזה במ"א. ויש להבין מ"ט לא עשה דוד כמו הסוחר ולא הי' צריך להתפלל. ובארתי שם על פי הרמב"ם אם רבים צריכין אליו אין להסתיר את עצמו בבדידות וכו', וז"ש עשיתי משפט וצדק, ואי אפשר להסתיר את עצמי, לכך אני צריך להתפלל בל תניחני לעשקי, וק"ל. אך דזה לא עלתה לדוד, כמ"ש (שמואל א כא, יד) ויתהולל בידם, לפי שאמר קנאתי בהוללים (תהלים עג, ג), א"ל חייך אנת תצטרך להאי וכו', וכמו שכתבתי ביאורו פ' וישלח, יעו"ש.
ובזה יובן מאמר רבי יצחק דיעשה עצמו אלם בעולם הזה, יכול אף בדברי תורה, כמו משל הסוחר שהוא גם בתורה ומעשים טובים (יסתור) [יסתיר] עצמו וסחורתו, וא"כ יכול אף בדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון. יכול יגוס דעתו, ר"ל עם על ידי צדק תדברון יפורסם סחורתו ותורתו ויבואו לסטים שהם הקליפות על ידי גסות הרוח שהוא שורש כל הקליפות. עוד י"ל יכול יגוס דעתו, על פי משל שר ששינה לבושו וכו', וה"נ יגוס כדי להתחבר וכו'. תלמוד לומר משרים תשפטו וגו', כמו דבר אתו משפט וכו' ר"ל שיאמר רק מוסר, ולא פשטים שיגוס דעתו וכו', וק"ל.
או י"ל איפכא, יכול יגוס דעתו בניחותא, דכתבתי במ"א ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג, מ), על ידי שיגוס דעתו בפשטים חריפים כי אז משרים תשפטו בני אדם, שיקבלו מוסר, שמא תאמר גם בזה אמרו צדק תדברון מכל מקום, ת"ל משרים תשפטו בני אדם, ר"ל אם לבו בטוח שלא יגוס דעתו על ידי פרסום סחורתו, אז צדק תדברון, וכי תימא מנא ידע שלא גס דעתו, כי ברוב אין שוטה מרגיש, וז"ש (אבות פ"ד מ"ז) שוטה רשע וגס רוח, לכך נתנו סימן אם משרים תשפטו בני אדם, ר"ל שתוכל לשפוט ולדון לזכות שכל בני אדם הם משרים, וכמ"ש בחוה"ל שיחזיק לכל אדם יותר טוב מעצמו וכו', אז אין בו גסות הרוח, מה שאין כן אם נותן דופי בבני אדם שאינם משרים ודאי גס רוחו, וכמ"ש מוהרש"א בסנהדרין (כד.) ותשאנה האיפה בין השמים והארץ וכו' (זכריה ה, ט), כי המתגאה נותן דופי בבני אדם ואינו שולט בארץ רק בשמים וכו'.
ובזה יובן, והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, ר"ל כי יוסף והשבטים שניהם נהגו לעשות עצמם אלמים, וז"ש ב' פעמים מאלמים אלומים, בתוך השדה שהיא עולם הזה הנק' שדה כנודע כי מלכות הנק' שדה מקנן בעשיה, אלא שהיה ביוסף מעלה נוספת עליהם כי קמה אלומתי, שעמד במעלתו ושתיקתו בהיותו הדיוט להתבודד ולעשות עצמו אלם בעולם הזה כש"ס הנ"ל, וגם נצבה אח"כ, גם בהיותו מלך ורבים צריכין אליו מכל מקום נשאר על נצבו ועמדו במעלת השתיקה להתבודד וכו', משא"כ השבטים ראש מהם הוא יהודה שיצא ממנו דוד המלך לא עלתה לו זה, שנאמר ויתהולל בידם, שהוצרך להתערב עם בני עולם, היפך מ"ש קנאתי בהוללים, שלא להתערב עם הוללים [וזה היפך מ"ש בפ' וישלח והבן]. וז"ש ותשתחוינה לאלומתי, וק"ל.
עוד י"ל, והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי, והספיקות בזה ידוע.
ונ"ל דנודע מ"ש בזוהר כי יוסף לבד עלה בעלמא דדכורא, משא"כ השבטים היו בעלמא דנוקבא, בסוד י"ב בקר והים עליהם מלמעלה (מלכים א ז, כה), ובדגלים ג"כ וכו'. וידוע כי עלמא דדכורא בעמידה ועלמא דנוקבא בישיבה. וז"ש והנה קמה אלומתי בגשמי להיות מלך, וגם נצבה ברוחני, להיות בעלמא דדכורא ששם נציבה ועמידה, משא"כ אתם הנה תסובינה אלומתיכם, שהם בסוד י"ב בקר מוקף ומסובב לד' רוחות העולם כמו בדגלים, ותשתחוינה לאלומתי, שאתם בעלמא דנוקבא שהוא בחי' עבד לעשות מצות המלך, בסוד (אסתר ג, ג) מדוע אתה עובר את מצות המלך שהוא בעלמא דדכורא, וז"ש ותשתחוינה לאלומתי והבן, וכמו שאמרו במשנה (כתובות פ"ה מ"ה) אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה וכו'.
ובזה יובן ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ, ר"ל הוא העומד בצדקו ומעלתו כשהיה שליט רק על הארץ ולא על בני אדם, להתבודד תוך ד' אמות שעל הארץ, ולעשות עצמו אלם מעולם הזה ולעסוק בד' אמות של הלכה, והוא במעלה זו גם שהיה משביר לכל עם הארץ ורבים צריכין אליו לא הניח מדריגתו, וק"ל.
•
עוד י"ל ויוסף הוא השליט וגו' (מב, ו). ואגב נבאר פסוק פ' וישב (לז, ב) אלה תולדות יעקב יוסף וגו'. ופסוק ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו ויהי מקץ שנתים ימים וגו' (מ, כג - מא, א). דהרב מוהר"ם מקוצי מנה במצות לא תעשה (מצוה סד) אזהרה לגסי הרוח וכמ"ש בסוטה וכו' (ה.), וסיפר אשר נגלו אליו בחלום הלילה שעיקר אזהרת כל התורה הוא מצות הזכירה, וההיפך הריסת התורה הוא השכחה וכו', ותמה על הרמב"ם שכתב בפ"ב מהלכות דיעות (ה"ג) רק איסור, ולא מנאו במנין הלאוין. והרב בעל מגדול עוז תירץ שם (בהלכות דיעות), יעו"ש. העולה מזה כי מן גסות הרוח נמשך השכחה כמ"ש (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלדיך וכו', וממילא מן השפלות נמשך הזכירה, וכמ"ש מוהר"י יעבץ (אבות פ"ד מ"ד) השפלות מופת מובהק לכל התורה וכו'. ונודע כי יוסף הצדיק הוא בחינת זכור.
ובזה יובן אלה תולדת יעקב יוסף, ר"ל מן יעקב שהוא עקב ושפלות, נמשך בחינת הזכירה הנקרא יוסף וכו'.
ובזה יובן ולא זכר שר המשקים את יוסף, ור"ל שמפורש (דברים ח, י-יד) ואכלת ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת, ודרשו בזוהר (ח"ב קנג:) דשביעה היינו שיכור שנקרא רוי, נמצא על ידי שביעה שנקרא שר המשקים, בא לשכחה, וזה שאמר ולא זכר שר המשקים את יוסף שהוא בחינת הזכירה, רק וישכחהו, והיא רמז הגלות הבא על ידי השכחה, כמו בגלות מצרים אצל פרעה סוד הערף והשכחה, עד שבא סוד הדעת והזכירה הוא משה ויוסף, וז"ש (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ואז היה סוד הגאולה. וכן לעתיד, וז"ש בחלק (סנהדרין צח.) אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח וכו', רצה לומר הגורם השכחה. וזה שאמר (ישעיה נא, כא) שמעו נא זאת עני' ושכרת ולא מיין, ר"ל סימן לגסות הרוח עניות (שבת לג.), וזה הענין נמשך משכרות השביעה מרוב כל, ולא מיין, עד שיבא משה בסוד מה שהיה הוא שיהיה, ומלאה הארץ דעה את ה' (עי' ישעיה יא, ט), והבן.
וזה שאמר ויהי מקץ שנתיים ימים, ר"ל כאשר יכלו השנים של קץ הימים, שהוא קץ אשר שם לחשך הגלות, שהוא קץ הימים לשמאלא, ויבא קץ דפורקנא קץ הימין, ואז ופרעה חלם, רצה לומר מה שהיה בחי' השכחה הערף יהיה הדרא בריא וחלים לבוא לבריאות ומעלות הזכירה, וז"ש והנה עומד על היאר בסוד הנני נוטה אלי' כנהר שלום (ישעיה סו, יב) וכמ"ש בזוהר בזה (ח"א קצג:) יעו"ש, היינו הזכירה שהוא ביסוד הנקרא נהר שלום, ונקרא גואל.
והנה שבע פרות הטובות, הם ז' מדריגת שבמלכות הנקרא בת שבע אם שלמה, והטובות הם בחינת הזכירה והגאולה, ושבע פרות הרעות הם מצד הקליפה והשכחה הגורם גלות, וכמ"ש ונשכח כל השבע, וכל הענין ההוא, עד לבסוף יעץ יוסף את פרעה יעשה פרעה ויפקד פקידים וגו', דהקשה האלשיך וכי ליועץ נתנו, הלא לא היה לו לייעץ רק לפתור חלומו וכו', יעו"ש. ולדברינו אתי שפיר, שבא לייעץ ולעשות תקנה נגד השכחה הגורם גלות, וז"ש ויפקד פקידים, בסוד פקד פקדתי וגו' (שמות ג, טז) סימן הגאולה, והבן.
והשיבו אין נבון וחכם, דמבואר בכתבים כי חכמה ובינה הם ע"ב קס"א גימטריא זכור, שמשם נמשך הזכירה אל היסוד וכו', יעו"ש. א"כ אתי שפיר אין נבון וחכם כמוך, שיהיה הוא עצמו תקנה לשכחה, כי יוסף הוא גדר הזכירה לסלק השכחה והגלות, וכאשר באמת נאמר (שמות א, ו-ח) וימת יוסף וכל אחיו, מגדר הזכירה, ויקם פרעה, שהוא השכחה, אשר לא ידע את יוסף דייקא, סוג הזכירה, זה היה סבת הגלות עד שבא משה ויקח עצמות יוסף עמו רמז הגאולה, וכן לעתיד, וכנ"ל.
ובזה יובן ויוסף הוא השליט על הארץ, ר"ל גדר הזכירה גורם הגאולה שיהיה שליט בארץ, היפך השכחה הגורם גלות וכנ"ל, והבן.
עוד י"ל על דרך הלצה, שכתב מוהרש"א הנ"ל בסנהדרין (כד.) כי גס הרוח אינו שולט בארץ, שהכל שונאין אותו וכנ"ל. משא"כ הזכירה הנקרא יוסף הנמשך משפלות, הוא אהוב לכל, וז"ש ויוסף הוא השליט בארץ, וק"ל.
•
עוד י"ל ביאור ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ וגו' (מב, ו). וי"ל ב' פעמים הוא ל"ל. ועוד דאיתא בחלק (סנהדרין צב.) אמר רב יהודא אמר רב כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גזלו מנחלת אבותיו שנאמר (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה וגו', ואם למדו מה שכרו אמר רבא אמר רב ששת זוכה לברכות כיוסף שנאמר (עי' משלי יא, כו) וברכות לראש משביר, ואין משביר אלא יוסף שנאמר ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ וכו'. ויש להבין מה ראיה מיוסף שהיה זן ומפרנס ומקיים כמה נפשות ראוי לברכה לראש משביר, משא"כ הלומד עם א' איזה הלכה מנלן שראוי לברכה זו של ראש משביר. וכי תימא כפירוש מוהרש"א שהתורה מזון הנשמה כמו הלחם מזון לגוף, וכמו שזכה יוסף לברכות שכלכל את אחיו ועמי הארץ בלחם, כך יזכה הת"ח המכלכל אחרים בלחם התורה ומלמדה להם וכו', יעו"ש, אם כן מה זה שאומר זוכה לברכות כיוסף וכו', יותר מיוסף הל"ל, כי נודע כי הרוחני גדול מהגשמי, ואם במזון הגוף זוכה לברכות במזון הרוחני והנשמה יותר ויותר ראוי. ועוד מהו לשון המשביר. וגם בכל הפרשה וירא יעקב כי יש שבר במצרים (מב, א), וכיוצא בזה הרבה.
ואגב נבאר פ' ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חלם והנה עומד על היאר וכל הענין עד כל אשר יאמר לכם תעשו (מא א-נא), שרצה יוסף למול אותן וכו' (בר"ר צ, ו), שהוא תמוה מה ענין זה לזה.
ונ"ל, דכתבתי לעיל ביאור פסוק (בראשית כט, ל) ויאהב גם את רחל מלאה וגו', על פי ביאור משנה (קידושין פ"ד מי"ב) מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וכו', שכתב הרמב"ן (דברים יא, כב) יש לאדם ב' סוגי דביקות בהש"י, א' בשעה שעוסק בגשמי מחשבתו דבוקה בהש"י וכו', ב' תחלה מקשר את עצמו בהש"י ואח"כ יוצא לעסקי פרנסתו ועניני עולם הזה וכו'.
ובזה יובן, דכתבתי לעיל כי הנשמה שמוסיף והולך נקרא יוסף, היפך החומר שפוחת והולך וכו'. וז"ש ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ, ר"ל שגברה כח הנשמה שנקרא יוסף לשלוט על הגוף שנקרא ארץ, שהי' יכול לטהר מחשבתו בדביקות שבינו לבין קונו שגם בעת שהי' משביר לכל עם הארץ, לפקח בעסק המדינה ועמי הארץ, גם אז לא נפסק מדביקות הש"י, אשר מעלה זו נאמר במשה רבינו ע"ה (דברים ה, כח) ואתה פה עמוד עמדי, כמ"ש מזה במ"א. ואפשר שזה רימז הפסוק (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות פנימות דביקות יוסף עמו, והבן.
עוד י"ל בחינה ב' של הרמב"ן וכו', וז"ש מתייחד אדם עם אמו תחלה, לקשר מחשבתו בעולם המחשבה בינה, ואחר כך מתייחד עם בתו בעסק המעשה וכו', וז"ש ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא הגוף, לגבור כח הנשמה על הגוף תחלה, לקשר את עצמו י"ת במחשבה, ואח"כ היה מפקח בעסק עולם הזה וצרכי הגוף, שהיה משביר לכל עם הארץ וגו', וק"ל.
עוד י"ל, ונבאר משנה הנ"ל עוד בסגנון אחר, מתייחד אדם וכו'. דאיתא במשנה דאבות (פ"ב מ"ד) בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך וכו', וכבר כתבתי מזה.
וכעת נ"ל, דכתבתי לעיל ביאור משנה (אבות פ"ג מט"ו) הכל צפוי וכו', ומשנה (שם פ"ב מ"א) דע מה למעלה ממך עין רואה וכו', וש"ס דנדרים (לב:) אברם הוא אברהם וכו', והוא ששמעתי ממורי ביאור ש"ס (ברכות י:) שלא נראה זבוב על שולחנו וכו', לפי המחשבה כך המאורע במעשה וכו', וגם האיברים שאינם ברשותו ראיה ושמיעה וכו' ניתן ברשותו וכו'.
ובזה יובן בטל רצונך שהיא המחשבה שנקרא רצון כנודע, מפני רצונו, כדי לטהר מחשבתו ורצונו לדבק בו ית' וברצונו וקדושתו ית', וזה גורם שיבטל רצון אחרים, הקליפה שנק' אחרים, מפני רצונך, שלא יזדמן לך ראיה ושמיעה של טומאה וסט"א, והבן.
ובזה יובן מתייחד אדם עם אמו ועם בתו, ר"ל כפי המחשבה שאדם מתייחד עם אמו בינה עולם המחשבה, כך יזדמן לו המאורע במעשה עם בתו שהיא עולם המעשה, הן בקדושה או וכו', והבן.
ובזה יובן ויוסף הוא השליט על הארץ, שגברה כח הנשמה לטהר מחשבתו מחומריות וקליפות הארץ שהם מחשבות זרות מצד הקליפה, כדי שיוכל לדבק מחשבתו בו ית', לכך גם איברים שאינם ברשות האדם ראיה ושמיעה ניתנו ברשותו, כי הוא המשביר לכל עם הארץ הם איברי הגוף ובכללם הם הראיה והשמיעה, שהוא שולט עליהם ומשבר תאות הראיה והשמיעה שלא ישמעו ויראו במקום טומאה כי אם בקדושה, וממילא שלא יזדמן לו איזה מאורע ראיה ושמיעה של טומאה, כמו באברהם שניתנו ברשותו וכנ"ל, והבן לשון הוא המשביר דייקא, ואתי שפיר.
ובזה יובן ויהי מקץ שנתיים וכו', כי יש בחי' שנה ויש בחי' ימים, כי השטן שולט בשס"ד ימים של השנה גימטריא השטן, חוץ יום אחד של שס"ה (יומא כ.). משא"כ ימים, אחר שטיהר מחשבתו מהיצה"ר נקרא ימים, וכמ"ש לעיל ואברהם זקן בא בימים וכו' (בראשית כד, א). וז"ש ויהי מקץ שנתים, כמ"ש במדרש (בר"ר פט, א) קץ שם לחשך (איוב כח, ג) שהוא היצה"ר וכו', ואח"ז נכנס בימים שהיא טהרת המחשבה לדבק בו ית', ופרעה בחינת בינה שנק' פרעה, חלם והנה עומד על היאר, ששלט ועמד על הראיה אותיות היאר, שניתנו ברשותו גם הראיה והשמיעה וכו', והבן.
עוד י"ל ויוסף הוא השליט וכו', כי כמו שהוא בבחינת אדם פרטי וכנ"ל, כך יש לפרש בדרך כלל, ובזה נבא לביאור ש"ס הנ"ל דחלק (סנהדרין צב.), ואם למדו מה שכרו, אמר רבא אמר רב ששת זוכה כיוסף וכו' שנאמר (בראשית מב, ו) ויוסף הוא המשביר וגו', אמר רב ששת כל המלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעולם הבא שנאמר (משלי יא, כה) ומרוה גם הוא יורה.
וי"ל דה"ל לרבא לומר שזה שכרו שזוכה ומלמדה לעולם הבא כרב ששת. ומוהרש"א פירש שהיא הברכה לראש יוסף שנאמר (בראשית מט, כו) ברכת אביך גברו וכו', והיא נחלה בלי מצרים לעולם הבא כמ"ש (ישעיה נח, יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו', וע"ז אמר ומרוה גם הוא יורה, כמ"ש ביוסף שכלכלם בעולם הזה וזכה לברכת אביו בעולם הבא, עכ"ל.
ולדברינו יבואר, ויוסף הוא השליט על הארץ, כי בחינת יוסף והנשמה גברה על עכירת חומר ערות הארץ בתחלה בפרט אדם א' וכנ"ל, וכמו שהיה בפרט כך בכללות המדינה בחי' יוסף והקדושה שליט על טומאת הארץ, שגברה הקדושה באופן שהשפע נמשך על ידי זכות יוסף והקדושה לכל עם הארץ, כמו שאמרו חז"ל (ברכות יז:) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, שהוא היה השביל והצנור להשפיע לכל העולם וכו', וז"ש הוא המשביר לכל עם הארץ, ומאחר שהשפע נשפע מהקדושה שהיא מזון הנשמה, אבל להחומר הוא רק לשבר רעבון בתיהם ולא לשובע, וכמ"ש בשל"ה וכמ"ש במ"א ואכלתם לחמ(י)כם לשובע (ויקרא כו, ה), דהיינו ברוחני, אבל בגשמי וכו'. וכן כתבתי וישב ממנו שבי וידר ישראל נדר וגו' והחרמתי [את] עריהם וכו' (במדבר כא, א-ב). וכדי להמשיך מזון רוחני לכך צוה למול להחליש כח החומר, וז"ש כל אשר יאמר לכם תעשו, שהיא מילה, שנאמר (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתיך, שהיא מילה וכו' (מגילה טז:), ואמירה היינו מחשבה וכנ"ל, והבן.
ובזה יובן ש"ס זוכה לברכות כיוסף, שהיה משביר בגשמי וברוחני, וזהו ב' מאמרי רב ששת הנ"ל, והבן כי קצרתי.
•
עוד י"ל, דכתבתי במ"א ששמעתי ממורי פירוש הרמב"ן ולא תגעל נפשי אתכם וכו' (ויקרא כו, יא), על דרך שכתב מוהרש"א הנ"ל לקשר ראיה ושמיעה והילוך הגשמי ברוחני וכו', ובזה בארתי ז' גופי עבירות וכו' (אבות פ"ה מ"ח). ובזה יש לפרש עוד משנה הנ"ל (קידושין פ"ד מי"ב) מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וכו', ר"ל הדיבור שדיבר כל היום בגשמי של עשיה שנקרא בתו, יכוין לחבר ולייחד כל הדיבור של היום ההוא הגשמי אל הרוחני, כשמדבר אח"כ בתורה ותפלה יכוין במחשבתו שנקרא אמו להעלות כל דיבורי הגשמי ולייחדן עם הרוחני, וכן כל ראי' הגשמי אח"כ כשרואה בספר וכו', וכן שמיעה והילוך וכיוצא בזה, והבן.
ועפ"ז נבאר פלוגתא דבית שמאי ובית הלל בנר חנוכה אי פוחת והולך או מוסיף והולך וכו' (שבת כא:), ומשנה דאבות (פ"ב מ"א) דע מה למעלה ממך עין רואה וכו', וש"ס דנדרים (לב:) בתחלה המליכו על רמ"ג אח"כ על רמ"ח ב' עינים ב' אזנים וכו' ובארתי כל זה לעיל.
וכעת נ"ל ביאור נר חנוכה, דכ' בעללות אפרים דלא פליגי, כי החומר פוחת והולך וז"ש בש"ס (שבת קנב.) זקני עם הארץ וכו', והנשמה מוסיף והולך וז"ש (שם) זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין וכו'.
ולי נראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דנודע כי חנוכה היא ב' תיבות חנו כה גימטריא ס"ג עם הכולל, אמא, כ"ה היא בתה, כמבואר בפרי עץ חיים הלכות חנוכה, יעו"ש.
ובזה יובן, כי יש נר בגשמי, רמ"ח איברי האדם שפועל בגשמי על ידי נפש רוח נקרא נר וכמ"ש בזוהר, וגם הנשמה נקרא נר ה' נשמת אדם (משלי כ, כז), הפועל ברוחני, ושניהם נרמזו בתיבת חנוכה כנ"ל, וזה שאמר נר חנוכה שפוחת והולך בגשמי כל היום רמ"ח איברים בראיה ושמיעה והילוך, שהוא פוחת והולך בחומר כנ"ל, יראה לקשר הכל ברוחני ואז מוסיף והולך, והבן.
ובזה יובן משנה דע מה למעלה ממך, ר"ל דע לשון חיבור ויחוד, כמו וידע את חוה, והכוונה לחבר ראיה ושמיעה והילוך הגשמי אל מה שלמעלה ממך ברוחני, וזה שאמר עין רואה, ר"ל כל מה שעין רואה ביום בגשמי יראה לקשרו אח"כ ברוחני כשרואה בספר, וכן אוזן שומעת בגשמי, אח"כ בשומע תורה ותפלה מקשר הגשמי ברוחני, ובזה וכל מעשיך הגשמיים בספר של מעלה הרוחני נכתבין ונרשמים שם, והבן.
ובזה יובן ש"ס דנדרים, בתחלה המליכו על רמ"ג איברים, ר"ל בגשמי, ואח"כ על רמ"ח, וב' עינים, ר"ל לקשר עין א' הגשמי בעין ב' הרוחני, וב' אזנים א' הגשמי וב' הרוחני, והכל על ידי טהרת ראש הגויה וכנ"ל, וכעין זה כ' בע[ו]ללות אפרים (מאמר לט) סומא בא' מעיניו (חגיגה ד:) שרואה בגשמי ולא ברוחני וכו', יעו"ש.
ובזה יובן ויוסף הוא השליט על הארץ ר"ל כי הנשמה והרוחני שנקרא יוסף, הוא השליט על הארץ שהיא החומר, לקשר ראי' הגשמי ברוחני, וכן שמיעה והילוך וכנ"ל, באופן שהוא המשביר לכל עם הארץ, שהם רמ"ח איברי החומר של הגוף.
ועפ"ז נבאר ויגש אליו יהודה וגו' (בראשית מד, יח), ר"ל שנגש יהודה בחי' הראיה ושמיעה הגשמי שבמלכות הנק' יהודה, אל יוסף הרוחני, כי יסוד העולה עד הדעת לייחד חו"ב לקשר ברוחני, וזה שאמר ידבר נא עבדך באזני אדוני כי כמוך כפרעה, בינה, והיינו מתייחד אדם עם אמו ועם בתו כנ"ל והבן, ובזה אל יחר אפך וכו'.
•
עוד י"ל, ונבאר ש"ס דראש השנה (י:) בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין וכו', וכתבתי מזה במ"א.
ונבאר פסוק פ' וישב, ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר מקום אשר אסירי המלך אסורים ויהי שם בבית הסוהר וגו' עד ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חלם והנה עומד על היאר וגו' ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר וגו' (לט, כ - מב ח).
ונראה, דמבואר בכוונת האר"י זלה"ה ענין בירורי ניצוצות הקדושות שנפלו בעת השבירה, וצריך האדם להעלות ולבררן מדומם לצומח חי מדבר, לברר הניצוץ הקדוש שבתוך הקליפה וכו', וזה תכלית עבודת איש ישראל בתורה ומצות, וכוונת אכילה, כמבואר כל אחד במקומו. ונודע כי כל ניצוץ שבתוך דומם וצומח וכו' יש בו קומה שלימה מן רמ"ח איברים ושס"ה גידים, וכשהוא בתוך הדומם והצומח וכו' הוא בבית האסורין שאינו יכול לפשוט ידיו ורגליו ולדבר כי אם ראשו על כרעיו וקרבו, ומי שיוכל בטוב מחשבתו וכוונתו להעלות הניצוץ הקדוש מצומח לחי מדבר הוא מוציאו לחירות, ואין לך פדיון שבוים גדול מזה, וכמו ששמעתי ממורי וכו', ובפרט אם בן המלך בבית האסורין ובא אדם אחד בהשתדלותו והוציאו מבית האסורין מעבדות לחירות, ששכרו כפל ומכופל. אמנם כל זה הוא בדין ומשפט עליון אשר קץ שם לחשך עד מתי יהיה בבית האסורין ואימתי יזכה לצאת חפשי, ועל ידי מי יהיה היציאה לחירות.
ובזה יובן, דזכרנו לעיל כי הנשמה נקרא יוסף וכו', והיא הניצוץ הקדוש שעל ידי השבירה נפלה במעמקי הקליפות ובתוך דומם צומח וכו', שהיא בית האסורי', וז"ש ויקח אדני יוסף אותו, כי דינא דמלכותא הוא אדני שיצא מצד דין העליון, ויתנהו אל בית הסוהר מקום אשר אסירי המלך מלכו של עולם אסורים, ויהי שם בבית הסוהר או מצד הגלגל או מצד השבירה שנפלו רפ"ח ניצוצות וכו', עד שנשלם הקץ אשר שם הש"י לחושך, לצאת מבית האסורין הנ"ל, משא"כ קודם לזה ולא זכר שר המשקים את יוסף, כי הגלות דומה לשיכור כמ"ש בש"ס דעירובין (סה.) יכולני לפטור כל העולם מהדין שנאמר (ישעיה נא, כא) שכורת ולא מיין וכו', כי על ידי שכרות הגלות דומה לשר המשקים שלא זכר את יוסף ניצוץ הקדושה שבתוך הקליפה וישכחהו, עד ויהי מקץ שנתיים, הם קץ שנות הגלות ובית האסורין, וכשנשלם הקץ שהי' דומה ללילה, ובא בחי' הימים והגאולה, אז יוכל לטהר מחשבתו שנק' ימים באמת כנ"ל, ובמחשבה איתברירו ואז ופרעה חולם, שבא בחינת פרעה עולם המחשבה בינה שנק' פרעה כמ"ש בזוהר, ומה שהיה בניקוד חיריק תחת אותיות בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב (רות ג, ז), נעשה חולם למעלה מהאותיות בסוד עטרת תפארת, והנה עומד על היאר גימטריא רי"ו, שהוא סוד הבירור והעלאת נצוצי הקדושה כמבואר בפרי עץ חיים, בסוד מ"נ מן מנצפ"ך גימטריא פ"ר שהם ז' פרות מן ז' ספירות אשר הצדיק מגולגל, בסוד שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז), וגם את זה - לעולם הקדושה, לעומת זה עשה אלדים (קהלת ז, יד), בחי' הרע נגד הטוב לכך ז' פרות טובות וז' רעות וכו', וכן שבלים אותיות לבשים, שהוא לבושי הבריאה וכו', והש"י יכפר.
ובזה יובן ש"ס הנ"ל, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, שיש לו ב' משמעות, א' כפשוטו, בדינא דמלכות שמיא שנידון בראש השנה שיצא מבית האסורין. ועוד פירוש ב', שיש ראש בשנה ובעולם ובנפש האדם כמ"ש בספר יצירה (פ"ו מ"א) ובכתבי האר"י זלה"ה הלכות ראש השנה יעו"ש, וכאשר האדם מטהר מחשבתו שבראש נפש האדם, ובמחשבה איתברירו להעלות הניצוץ הקדוש, גורם כך בראש השנה ג"כ, וז"ש בראש השנה יצא יוסף, בחי' ניצוץ הקדושה, מבית האסורין - מעמקי הקליפה שהם בית האסורין לניצוץ הקדוש ברוחני, ומכח זה נעשה בגשמי גם כן כך.
בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע, ר"ל סוד הדעת הוא אותיות יה"ו כנודע בסוד הלולב, ובמחשבה איתברירו - על ידי הדעת שיצא ממצר הגלות, ואז שפת לא ידעתי, שהיה בתוך הדומם והצומח בלי שום דיבור וראיה ושמיעה, וזהו בית האסורין שלו, ועכשיו שיצא משם שפת לא ידעתי אשמע וגו'.
וז"ש אמרת ה' צרפתהו שלח מלך ויתירהו וגו', ר"ל אמרת הוא מחשבה, שנצרף ונטהר, אז שלח מלך סוד מ"נ דמנצפך גימטריא מלך הנ"ל ברוחני, ואז מושל עמים ויפתחהו וכו' בגשמי גם כן.
ובזה יובן ויוסף הוא השליט על הארץ ברוחני, מה שהיה בבית האסורין של הקליפות שנק' ארץ, עכשיו הוא השליט בגשמי ג"כ, שיצא משם. והוא המשביר וגו', שהי' מסוד השבירה של רפ"ח ניצוצין, שנפל בתוך עמי הארץ שהם הקליפות, ועכשיו שיצא משם הוא משבר בית האסורין של עמי הארץ, ויצא לחירות.
וזה שראה יעקב כי יש שבר במצרים (בראשית מב, א), מן שברי רפ"ח נצוצות שצריך לבררן, וכמ"ש (שם מו, ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, בסוד הניצוצין, וז"ש (שמות יב, לו) וינצלו את מצרים וכו', והבן.
•
ונבאר פסוקי מקץ ויקרא שמו צפנת פענח (עי' מא, מה), אמר רבי יוחנן צפונית מופיע ונחות לו לאמרם וכו' (בר"ר צ, ד). והוא תמוה. וגם לבאר פסוק (מב, ו) ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ וגו'. והקשה האלשיך וכו'. וכתבתי במ"א הספיקות עם ביאורן. עוד דלשון משביר יש לו ב' משמעות, א' סבר ותקוה, ב' לשון שבר ופורעניות כמ"ש במדרש (בר"ר צא א עה"פ שם א) וירא יעקב כי יש שבר זה הרעב, יש שבר זה השבע וכו', יעו"ש.
ונ"ל, דמבואר דמעלת האדם יתר על שאר בעלי חיים הוא הדיבור, שנקרא חי מדבר, והוא מצד הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל שנפתח בו נשמת חיים מעצמותו ית' כמ"ש (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, ותרגומו והות באדם לרוח ממללא, וזה נקרא רוח אלדים כאמור, ובחינת הדיבור שהוא על ידי ברית הלשון היינו יוסף כנ"ל, וזש"ה (מא, לח) הנמצא כזה איש אשר רוח אלדים בו, שהוא רוח ממללא.
ומאחר שיתרון האדם מצד הדיבור והלשון לכך צריך שיזהר בו, כי מות וחיים ביד הלשון (משלי יח, כא), וכמו ששמעתי לפום צערא אגרא (אבות פ"ה מכ"ב), והבן.
ובזה יובן ויוסף הוא השליט על הארץ, בחי' יוסף שהוא ברית הלשון והדיבור, הוא השליט ומושל על כל רמ"ח א[י]ברי הגוף שהוא מחומר הארץ. אמנם המות והחיים ביד הלשון לכך הוא המשביר לכל עם הארץ, לכל איברי הגוף, פעמים שבר שהיא מות, ופעמים סבר ותקוה, כי החיים ביד הלשון, וק"ל.
ובזה יובן ויקרא שמו צפנת פענח, כי ברית הלשון הוא קולמוס הלב, לפרש ולגלות צפונית ונסתרות שבלב, ויוסף הוא ברית הלשון, ושפיר אמר רבי יוחנן צפונות מופיע ונחות לו לאמרם, כי על ידי אמירה של ברית הלשון מופיע ומגלה צפונות שבלב, וכמו שאמר (לז, ב) אלה תולד[ו]ת יעקב יוסף וכנ"ל, והבן.
עוד י"ל ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ, ונבאר פסוק משלי (כח, יט) עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף (ריקם) [רקים] ישבע ריש. וכן כתיב (שם, כ) איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה וכו'. והקשה בזוהר פ' מקץ דף קצ"ט ע"ב, איך אמר דיפלח ארעא וישבוק חיי עלמא, וביאר שהוא על דרך (בראשית ב, טו) וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה וכו', יעו"ש. וקושיא זו הקשה רשב"י עצמו בש"ס דברכות (לה:) הנ"ל לתנא קמא דסבירא לי' ואספת דגנך (דברים יא, יד) הנהג דרך ארץ, אפשר אדם חורש וקוצר תורה מה תהא עליה אלא וכו'. וכתבתי ביאור פסוק הנ"ל במ"א.
ונ"ל דכתבתי דרשב"י מפרש דברי ת"ק, בשעת ואספת דגנך לא ימוש דברי תורה מפיך וכו'. ואם אי אפשר בבחינה זו של בני עליה, עכ"פ יקדים עסק התורה שהיא צרכי נשמתו לעסק פרנסה שהוא צרכי הגוף וחומר הארץ, וכמ"ש לעיל נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תברך (משלי כ, כא), וזהו (דברים כג, ו) ויהפך ה' [אלדיך] לך את הקללה לברכה וכו'.
ובזה יובן, עובד אדמת[ו] כשנוהג דרך ארץ ואספת דגנך, אז ישבע לחם תורה, לקיים לא ימוש מפיך כתנא קמא הנ"ל, כי טוב תורה עם דרך ארץ (אבות פ"ב מ"ב). משא"כ ומרדף (ריקם) [רקים] ישבע ריש, כשרודף אחר פרנסתו הוא ריקם מהתורה, זה ישבע ריש, כמו שכתבתי לעיל (בראשית כט, לא) וירא ה' כי שנואה לאה, עסק התורה וכו', ורחל עקרה שאינו עושה פירות, שאין בו ברכה, וכן מסיק בש"ס הנ"ל דורות אחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זה וזה לא נתקיים בידם.
והנה בחינה הנ"ל הוא של בני עלי', שיהי' תורה עם דרך ארץ, ובא פסוק שאח"ז לבאר מי שאינו בבחינה הנ"ל יראה עכ"פ להקדים עסק התורה קודם שילך לעסק פרנסתו, זש"ה איש אמונות רב ברכות, מי שמאמין ובטוח בה' שלא יפסיד פרנסתו עבור הקדימה של עסק התורה, יש לו רב ברכות, כמ"ש (דברים כג, ו) ויהפך ה' [אלדיך] לך את הקללה לברכה, וכנ"ל. משא"כ אץ להעשיר, שממהר ומקדים עסק פרנסתו, שהוא אץ להעשיר, זה לא ינקה, וק"ל.
ובזה יובן, ויוסף הוא השליט על הארץ, שהקדים והשליט עסק נשמתו על הארץ, שהוא על עסק פרנסתו שהוא ארציות וצורך גופו, והיינו בפרט לעצמו. וגם בכלל הוא המשביר לכל עם הארץ, שהי' זוכה ומזכה ללמד תורה ברבים שנקרא משביר, כמו שדרשו בש"ס דחלק (סנהדרין צב.) ברכות לראש משביר (עי' משלי יא, כו) זהו יוסף וכו', והיינו שהי' באמת משביר ומשפיע מלחמו לחם תורה לכל עם הארץ תחלה, ואח"כ הי' משביר בגשמי לחם ומזון ובר לכל עם הארץ, שעסקו בארציות תחלה, והוא הי' מהפך הסדר מקללה לברכה, והבן.