ומ"ש מיהו אם צריך למוכרה כדי ללמוד תורה או לישא אשה ש"ד ג"ז שם אמר רבי יוחנן משום ר"מ אין מוכרים ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ופי' הר"ן ת"ת מפני שהוא מביא לידי מעשה אשה נמי דלא תהו בראה ומ"ש ואין לו ד"א למכור הכי משמע ודאי שאילו הו"ל דבר אחר למכור לא היו מתירים לו למכור ספר תורה וכן כתב הרמב"ם ז"ל וסמ"ג וכתבו הגה"מ הא דלא חשיב לפדיון שבויים משום דמילתא דפשיטא הוא והוא מדברי התוס' בפ"ק דב"ב [ח:]: וכתב ה"ר מנוח דרבים יכולים למכרו ללמוד תורה ליתום המוטל עליהם או להשיאו אשה ומיהו לפי מה שנתבאר בסמוך דלא התירו אלא כשאין לו ד"א למכור נראה דברבים נמי לא שרינן אלא א"כ אין להם על מה שיסמוכו והם עניים מדולדלים: וכתב עוד ה"ר מנוח אינו רואה סימן ברכה וכו' דוקא ס"ת העשוי לקרות ברבים אבל ספרי יחידים מוכרים לעשות מהדמים מה שירצו שע"מ כן עשאום או לקחום ועוד שקדושתן לא פקעה בכך והם בקדושתן ביד הלוקח כמו שהיו ביד המוכר ע"כ לשונו. והוה משמע לי דבסופרים וסוחרים הכותבים וקונים ספרים למכור מיירי וזהו שכתב שע"מ כן עשאום או לקחום אבל יחיד הכותב או הלוקח ספר תורה לעצמו אינו רשאי למכרו ואף ע"פ שאינו עשוי לקרות ברבים אסור למכרו. ותדע דהא איסור מכירת ס"ת בלשון יחיד מתניא לא ימכור אדם ס"ת אע"פ שא"צ לו יתר ע"כ ארשב"ג אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת וכו' וכן דברי הרמב"ם ודברי רבינו בלשון יחיד הם שנויים אלא שכתב רבי' בטור א"ח סימן קנ"ג גבי ב"ה וכן כל יחיד בשלו יכול למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה אפי' ספר תורה ואף על פי שמצאתי כתוב דאליבא דהרא"ש אמרה דסבר דהאידנא אין מצוה בקניית ס"ת אבל לעיקר דינא דיש מצוה בקניית ס"ת אפילו יחיד אסור אין דברים הללו נ"ל מטעם שאכתוב בסמוך דלפי דעתי האידנא נמי איכא מצוה בכתיבת ס"ת גם לדעת הרא"ש ז"ל הלכך נראה דאפילו בימי דורות הראשונים מיירי וכן פסק המרדכי בפרק בני העיר בשם ראבי"ה דס"ת דיחיד המוכרו ליכא איסורא אבל אינו רואה סימן ברכה כדאמר רשב"ג וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב בפרק בני העיר דיחיד שמכר ספר תורה יכול להשתמש בדמיו כי לדעתו הוא מוכרו ודינו כמו שמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר וכתבו רבינו בסימן רפ"ב ואיפשר דה"ר מנוח נמי הכי ס"ל ודעת הרמב"ם בזה כתבתי בטור א"ח סימן קנ"ג ושם כתבתי דברי רבינו משולם ג"כ: