ורבינו יהודה החסיד היה רגיל לומר אחריו בשכמל"ו והיה מכוין לצאת בו ידי חובת ק"ש כלומר דכשאינו אומר אלא שמע ישראל לבד נראה שאינו אלא ספור דברים שאומרים ישראל כשמייחדים אבל כשאומר בשכמל"ו נראה שהוא מכוין עכשיו לייחד ומש"ה מברך שם כבוד מלכותו דאל"כ למה לו לומר בשכמל"ו ועל מ"ש משום שפעמים כשעושים קרובץ מתעכבים מק"ש עד אחר זמנה וכו' יש לדקדק מדגרסינן בירושלמי פ"ק דברכות ר' יוסי ורבי אחא נפקין לתעניתא אתו ציבורא מקרי שמע בתר תלת שעין בעא רבי אחא מימחיה בידיהון א"ל ר' יוסא ולא כבר קראו בעונתה כלום הם קורין אותה אלא לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה א"ל מפני הדיוטות שלא יהו אומרים בעונתה היו קורין אותה דאלמא אין לקרות ק"ש שלא בעונתה אע"פ שכבר יצאו ידי חובת קריאתה ושמא י"ל דכיון דאמר בעא ר' אחא מימחיה בידיהון משמע דבעא למימחא ולא מיחה וכיון שכן אנן נמי אי מקרי לן הכי לא מחינן בהו א"נ אע"פ שימחו בידם לא ישמעו להם וכמו שכ' רבינו בסי' ס"ח בשם הרמ"ה: