Beit HaLevi on Torah, Bo

ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו כו', ויושב כו' ויגרש כו'. ביאור הפסוקים דפרעה לא רצה כלל לשלח, רק עבדיו אמרו לו עד מתי כו' שלח האנשים. פי' לזכרים הגדולים, דאנשים נקראים רק גדולים בלה"ק ויעבדו את ה', ושוב לא יכול פרעה לסרב והוכרח לעשות רצון עמו, וזהו ויושב את משה, פי' בע"כ של פרעה שלא בטובתו רק ברצון עמו והם שלחו אחרי משה ואהרן, וכשבאו אמר להם פרעה מי ומי ההולכים ומשה השיב לו בנערינו בטפינו אמר להם לא כן לכו נא הגברים, ובזה עשה רצון עמו. ויגרש אותם ולא עשה כן בשארי המכות לפי שהיה ירא להמתין כי חשב אולי יתרצה משה בהגדולים ויהיה מוכרח לשלחם כרצון עמו, ומש"ה כיון ששמע ממנו שרוצה גם בטף כבר יצא ידי עבדיו וגירשם מפניו. ומצאתי כן בספר תפארת יהונתן:

יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם לא כן לכו נא הגברים גו' כי אותה אתם מבקשים. ובמדרש איתא שאמר להם ראו כי הראה להם מזל דם עולה כנגדם במדבר והקב"ה הפכו לדם מילה. הנה פרעה אחז כאן דרכו אשר בהתחלה היה כוונתו רק להעבירם מדעת קונם על ידי קושי השיעבוד. ועתה כאשר כשל כחו ונשבר מטה הרשע התחיל להדיחם בעצות רעות ולהניא את לבבם מעבודתו יתברך בפה רך שלא ירצו הם לילך במדבר כי הכוכב עולה כנגדם:

והנה בתרגום אונקלוס איתא חזו ארי בישא דאתון סבירין למעביד לקבל אפיכון לאסתחרא. ודבריו צריכין ביאור, ואפשר לומר דפרעה סבר להדיחם ואמר להם שאינו כדאי להם לקבל עבודתו של מקום במדבר דהרי כל האותות שהראיתם לי שבה אתם מכריחים אותי לעשות כרצונכם המה רק ריבוי עונשים ומכות גדולות על המצריים על שמסרבים לעשות רצונו והרי מזה תבינו כי גם אתם תסבלו לבסוף אחר זה כאשר לא תקיימו כל מצותיו ואדם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא, וע"כ יותר נכון הפרישה. והוא על דרך מאה"כ (ביהושע כ״ד:י״ט) לא תוכלו לעבוד את ה' גו' כי תעזבו גו' וכלה אתכם, וזהו שאמר להם ראו כי רעה נגד פניכם במה שאתם מקבלים עליכם אלהותו:

והנה מסכת כתובות (דף י"א) איתא קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד דזכות הוא לו. לימא מסייע לי הגיורת שנתגיירה פחותה מג' שנים כו' ומשני בגר שנתגיירו בניו עמו דניחא להו במאי דעביד אבוהון. והנה כל זה שייך בדבר שיש בו צד זכות וצד חובה ואז אמדינן דעתו של הקטן דבודאי ניחא ליה במה דעביד האב וזכות הוא לו, אבל דבר שהוא ודאי חובה הרי גם האב אין ברשותו לחוב לבניו הקטנים אע"ג דעושה כן גם לעצמו דבשלו רשאי לחבול ולא בבניו הקטנים, וזהו שאמר להם יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם, התלבש בלבוש צדיק ורחמן, שאינו מן היושר ואינו כראוי לשלח עמהם הטף יען כי החוב בזה גלוי ומורגש בראיה חושית, לא כן לכו נא הגברים כי אותה אתם מבקשים אתם הגדולים לכו עבדו הגם כי רעה היא עכ"ז אין בידי למנוע אתכם יען אתם מבקשים את הרעה הנראית ורשאים אתם לחבול בעצמכם אבל בטף אין לכם רשות לחוב להם שלא מדעתם:

נטה ידך ויהי חושך על ארץ מצרים. איתא במדרש שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו אמר אמר הקב"ה למלאכים ראויים הם המצריים ללקות בחושך מיד הסכימו כולם ולא המרה אחד מהם את דברו. מהו שלח חושך ויחשיך למה הדבר דומה למלך שסרח עליו עבדו אמר לאחד לך והכהו חמשים מגלבין הלך והכהו מאה וכו' והוסיף החושך משלו הה"ד שלח חושך ויחשיך, ולכאורה אינו מובן הן המשל והן הנמשל. המשל בעצמו מוקשה דהיאך יכול להיות כן שיוסיף עבד המלך על ציויו של מלך ויכה יותר מדעת עצמו ונמצא מחייב גם הוא ראשו למלך. עוד קשה לפי זה המשך הכתוב שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו, דאחרי דהחושך הוסיף מדעתו יותר מהציווי היאך יאמר ולא מרו את דברו ואין לך מעביר על דעתו יותר מזה. ועיין במסכת כתובות (דף צ"ח) דחקרה הגמרא באומר לשלוחו זבין לי ליתכא וזבין ליה כורא אם הוא מעביר על דבריו או מוסיף על דבריו. ואין זה שייך לכאן דהתם איבעי לן אם מקרי מעביר על דבריו ובטל מכירתו גם הלתך או נקרא רק מוסיף ומכירת הלתך הויא מכירה דבו לא עבר על דעת משלחו, אבל ההוספה הרי ודאי דהוא מעביר ואינה מכירה כלל, והיאך יאמר הכתוב ולא מרו את דברו. ומקודם נבאר את המשל וממילא יובן הנמשל. והענין דבכל מלוכה של בשר ודם יש להם חוקים ומשפטים והעובר על חוקי המלוכה מגיע לו עונש לכל חטא וחטא לפי גדלו וערכו והכל כתוב בספר החוקים מפורש בו על כל חטא כמה מהמכות והעונשים מגיע. ועל זה יש שרים ממונים הבקיאים ויודעים אותם החוקים על בורים, והם המענשים לכל עובר ועובר שיתרחש בהמדינה לפי מעשיהם. ואין צריכים לציווי של מלך על כל עובר בפרט בשעת מעשה יען כי הוא חוק כתוב בספר כמה מהעונש מגיע לו על זה החטא והם השרים כבר מצווים מתחילתן מפי המלך לשמור אלה החוקים ולקיימם בשעת מעשה. והנה נזדמן פעם אחד באחד שעבר על חוק המלך אשר לפי המשפט הקצוב עליו בספר יש להממונה להלקותו חמשים מגלבין ואמר המלך לאותו הממונה לענוש את החוטאים לך והכהו חמשים מכות. והממונה השכיל מדעתו להבין כוונתו של המלך דלהחמשים הקצובים לו לפי החוק הרי לא היה צריך ציווי של מלך כעת, והבין מזה דכוונת המלך במה שאמר לו להכותו חמשים דהם לבד מה שמגיע לו בהחוק הקצוב והלך והכהו מאה, חמשים מה שצוה המלך והוסיף לו עוד חמשים המגיע לו. וזהו שאמר במדרש והוסיף לו חמשים משלו, פי' מה שהוא מצווה מכבר להלקותו לפי התמנותו על זה מכבר, ונמצא דזה העבד לא עבר על דעתו של מלך רק השכיל בהשכלה להבין כוונתו ודעתו. וכמו כן היה במצריים, דהנה איתא במדרש מהיכן הביא עליהם חושך רבנן אמרי מחושך של גהינם, ר' יהודה אומר במה הרשעים מתכסים בשאול בחשך, חזקיה אומר הגיגית הזה במה מכסין אותו בכלי חרס כך הרשעים מה כתיב בהם והיה במחשך מעשיהם לפיכך הקב"ה מכסה עליהם את התהום שהוא חושך שנאמר וחושך על פני תהום, דבגהינם הרי ממונה החושך לענוש הרשעים כל אחד לפי חטאו, והקב"ה העלה על המצריים את החושך שבגיהנם שידונם בזה העולם בעודם חיים. והרי המצריים היה להם לכל אחד חשבון גדול בחושך הגיהנם על חטאם שעברו ומש"ה הלקם החושך שני פעמים, מה שנצטווה כעת, שנית מה שמגיע להם על פי מעשיהם במשפט של גיהנם. וזהו שאה"כ שלח חושך ויחשיך שהוסיף משלו לפי המגיע להם לפי פקודתו שהוא ממונה לענוש את הרשעים, וזהו ולא מרו את דברו דבהך הוספה לא מרו דברו של הקב"ה רק אדרבה קיים דברי הקב"ה בכל הפרטים. ועיין במסכת ב"ב (דף קל"ח) באחד שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי נוטלן בחובו, פירוש שנותנין לו מאתים זוז ונסתלק החוב, אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו דכיון דאמר כראוי לו לטפויי אתי שיתנו לו המאתים זוז לבד מהחוב המגיע לו מכבר וכן כאן אמר להמלאכים ראויים הם המצריים ללקות בחושך, וזהו כראוי לו. ומש"ה הלקם שני פעמים דהציווי הוא לבד המגיע להם:

והנה גם התחלת המדרש צריך ביאור קצת שאמר דהקב"ה אמר למלאכים ראויים הם המצריים ללקות בחושך והסכימו כולם ולא המרה אחד מהם את דברו. דמהיכי תיתי לא יאמרו כן. רק הכוונה דבשעת קריעת ים סוף מבואר במדרש דהשרים של מצריים קיטרגו על ישראל ואמרו הללו עבדו ע"ז והללו עבדו ע"ז מפני מה אלו נטבעים ואלו נצולים והקב"ה לימד זכות דבישראל היה הכל באונס. ואמר הכתוב דבמצריים לא היה קיטרוג כלל ולא המרה אחד מהם את דברו. וגם השר של מצריים שתק ולא מצא מענה. והטעם לזה דבים סוף היה עיקר הנס לישועתם של ישראל לקרוע לפניהם את הים והיה מקום לקטרג עליהם דאינם ראויים לנס כזה. אבל המכות של מצריים היה עיקר הנס העונש על המצריים על מעשיהם ומש"ה לא היה שום קיטרוג בזה דגם ישראל חטאו. דאין זה הצלה וסניגורא על המצריים דכי בשביל זה לא יגיע להמצריים עונש על חטאם, וזהו שאמר להמלאכים ראויים הם המצריים ללקות בחושך והסכימו כולם דהמצריים הרי ודאי דהם ראויים לזה:

רק צאנכם ובקרכם יוצג גם טפכם ילך עמכם. איתא במדרש הדא הוא דכתיב שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו, רבותינו אמרו שלא קיבלו במרות דברו של הקב"ה עליהם, הרי דהמפרש הך ולא מרו את דברו דקאי על המצריים שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה. ויש להבין הכוונה בזה והרי לא קיבלו דבריו של הקב"ה כלל ומהו הכוונה אמרם שלא קיבלו במרות, והענין דהנה אחר מכת חושך כתיב ויקרא פרעה ויאמר למשה לכו עבדו את ה' רק צאנכם ובקרכם יוצג גם טפכם ילך עמכם וכבר מבואר דבמכת חושך נכנע פרעה יותר מבכל המכות דבכולם לא היה נכנע רק בהיות המכה עליו ובסור ממנו המכה חזר בו מהבטחתו, אבל בחושך גם אח"כ רצה לשלחם וגם טפם רק הצאן והבקר יוצג. ובאמת די"ל דבזה לא היה חטאו של פרעה גדול כל כך כמו שהיה מקודם דהרי בהתחלת דיבורו של משה רבינו לפרעה אמר לו בשם ה' שלח עמי ויעבדוני ובמאמר זה אין במשמעו רק האנשים ולא הצאן והבקר, ואם אמר לו ונזבחה לה' הרי לזה לא צריך להוציא עמהם כל צאן ובקר שלהם עד כי לא ישאר פרסה דהרי לא ישחטו כל הבהמות שלהם. רק משה אמר לו בדרך סברא כי ממנו נקח לעבוד את ה' ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה. והבין פרעה בכוונת דבריו שאומר כן מרצונו ומסברתו ולא ה' צוה לו שישלח גם צאנם, וא"כ פרעה בסירובו לא סירב לפי דעתו נגד ה' רק נגד נביאו משה רבינו ע"ה. וא"כ לכאורה חטאו נקל מהקדום, אמנם באמת גם בשילוח האנשים שאמר לו משה בשמו של ה' ובשליחותו וגם פרעה כבר נתרצה לזה אחר מכת חושך מ"מ גם בזה הראה זדון לבו הרעה וגאוותו כי גדלה. והראה לדעת כי גם מה שרוצה עתה לשלחם אינו כמוכרח לקבל עליו גזירת מלכו של עולם לבלי יטה ממנו ימין ושמאל דהרי אמר לכו עבדו את ה' כדברכם רק צאנכם ובקרכם יוצג גם טפכם ילך עמכם. דלכאורה דבריו אלו נאמרו שלא על הסדר דהיה לו לומר לכו עבדו את ה' גם טפכם ילך עמכם רק צאנכם ובקרכם יוצג דאז יהיה משמעות דבריו דהאנשים שאמרת לי בשם השם אני שולחם אבל הצאן איני רוצה לשלח כיון דגם אתה לא אמרת לי כן בשם ה' רק כפי סברתך, אבל הוא היפך דבריו והקדים הצגת הצאן קודם לשילוח הטף. וכוונת דבריו דאמר בדרך תנאי רק צאנכם ובקרכם יוצג גם טפכם ילך עמכם משמעות דבריו דהוא תנאי דאם תציגו כאן הצאן ויהיה משכון שתשובו שנית למצריים אז אניח לכם הטף. ומכלל הן נשמע לאו דבלא הצגת הצאן לא יניח לילך הטף. וזהו שדרש שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה. אמר הכתוב דגם אחר החושך דכבר נכנע ונתרצה לקיים דברו של הקב"ה עכ"ז לא קיבל דברו במרות כמקיים גזרת מלך רק גם עתה תלה הדבר בדעת עצמו רק על זה האופן ובאם לא אינו רוצה לשלחם:

ליל שמורים הוא גו' ודרשו ליל המשומר ובא מן המזיקין. ואיתא בשו"ע דמש"ה נהגו לפתוח הדלת בליל פסח להראות שהוא ליל שמורים. ולכאורה יש להבין דהרי סימן זה לכאורה היה נכון יותר לעשותו בהתחלת הסדר כשאומר כל דכפין ייתי ויכול ולא עתה אחר בהמ"ז שכבר אכלו כולם. רק הענין דהוא בא ברמיזה להראות לתינוק דבר חכמה דבפסחים (דף ק"ט) פריך על הא דלא יפחתו לו מארבעה כוסות היכי מתקני רבנן מידי דאתי לידי סכנה דהרי הוא זוגות. ואחד מן התירוצים שאמר בגמרא הוא משום דהוא ליל שמורים, וזהו כשמוזגין כוס רביעי והרי יקשה להמסובין שהוא זוגות ופותחין הדלת להראות שהוא ליל שמורים וכתירוץ של הגמרא:

וראיתי את הדם ופסחתי גו' ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים, וכן לקמן אמר הכתוב ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף. והנה ידוע דרשת חז"ל ועברתי אני ולא המלאך והכיתי אני ולא השליח. והכא אמר המשחית, רק הבטיחם על שני דברים, אחד ופסחתי עליכם היינו לענין עיקר מכות בכורות דהיה ע"י הקב"ה בעצמו וע"ז אמר ופסחתי עליכם. שנית דע"י הכאת בכורים נעשה שם מגפה גדולה מהסרחון ומעיפוש האויר ע"י הבכורים שמתו ובמגפה זו מתו גם כמה הפשוטים מצריים ועל זה אמר כי אין בית אשר אין שם מת, וזה היה על ידי המשחית, וזהו שהבטיחם שנית ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי כל בכור דהנגף שיהיה על ידי הכאת הבכורים לא ישלוט בכם. וזהו שאמר הכתוב למכה מצרים בבכוריהם, דמיתת הבכורים היה מכה על המצריים הפשוטים כמכת צפרדעים, וזהו ג"כ שאומרים בהגדה מכת בכורות דהבכורות היתה מכה על המצריים הפשוטים. וזהו ג"כ כוונת הפסוק ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי ב"י במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, דהך ואת בתינו הציל נראה מיותר לגמרי דכבר אמר אשר פסח על בתי ב"י. רק דקאי על הני שני מכות אשר פסח על בתי ב"י בנגפו הוא. בעיקר המכה שפסח על בתיהם שלא להכות בהם הבכורים ואת בתינו הציל שלא ישלוט בהם הנגף שבא אח"כ. וע"כ בתחילה אמר בלשון נסתר בתי בני ישראל דהפסיחה הרי לא היה צריך רק על הבית שיש בו בכור ישראל. אבל הרי כמה בתים שלא היה בכור בהם כלל וע"ז אמר ואת בתינו הציל כמדבר בעדו דזה ההצלה מהנגף היה לכולם גם למי שאינו בכור:

על מצות ומרורים יאכלו, איתא במדרש השביעני במרורים הרוני לענה מה שהשביעני במרורים בלילי פסח הרוני לענה בליל תשעה באב. דליל ט"ב חל לעולם בלילה שחל בו פסח. ולכאורה אין שום נ"מ במה שהני שני לילות חלים בלילה אחד בשבוע ובע"כ עיקר עומק כוונת חכמינו ז"ל הוא דהני שני לילות תלוים ומקושרים זה בזה והאחד גרם לחבירו. וזהו כמו שכתבנו למעלה דעי"ז שיצאו קודם שנשלם זמן הגלות הוכרחו להיות עוד פעם שני בגלות ונמצאו דליל פסח גרם ליל ט"ב:

והנה עיקר דברי המדרש צריכין ביאור. דבשלמא לפי פירושו הפשוט דהשביעני במרורים קאי על יסורי הגלות ניחא, אבל לפי מה שדרש המדרש קאי על מצות אכילת מרור בליל פסח קשה לכאורה דהיאך אמר הכתוב על אכילה זו לשון השביעני והרי במס' ברכות (דף מ"ט) אמר עד כמה מזמנין עד כזית דר"מ ר"י אומר עד כביצה ומפרש"י שם דפליגא בקרא דאמרו ואכלת ושבעת וברכת דמ"ס ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית ומ"ס ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה וזהו כביצה, הרי דלשון שביעה של אכילה לא שייך רק בכביצה ולא בפחות והיאך נוכל לפרש השביעני במרורים על מצות אכילת מרור שאינו רק בכזית. ובדרך הדרוש אפשר לומר דפסח דינו להיות נאכל על השובע ומבואר בפסחים (דף קי"ט) דהוא כדי שישאר טעם פסח בפיו. וי"ל הכוונה בזה דבלילה זו עושים זכרון לשני דברים מהופכים, יש בו דברים זכר לחירות וכמו פסח ומצה. ויש דברים זכר לשיעבוד וכמו מרור וחרוסת, והוא משום דבלילה זו היו משועבדים וגם נגאלו בלילה זו משיעבודם וצריך להיות טעם פסח נשאר בפיו להורות שמכאן ואילך התחיל החירות. וכל זה ניחא לרבנן דהיו אוכלים מצה ומרור ואח"כ הפסח לחודא, אבל להלל דהיה כורך פסח מצה ומרור, ונמצא דלדידיה היה כולם נאכלים על השובע. והרי לכאורה מאי שייך במרור להיות נאכל על השובע דלמה לו להיות נשאר טעמו בפיו והרי מרירות של השיעבוד כבר חלף ועבר לו ואיננו עוד מעתה. רק כיון דהיה אז באמצע הזמן וכל הגאולה היה על סמך זה שיהיו עוד בגלות אחר מש"ה צריך שיהיה נשאר טעמו בפיו, וזהו שדרשו מה שהשביעני במרורים בלילי פסח דמה שנעשה שבע במרורים זהו לסימן שיהיה עוד תשעה באב:

ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור. ודרשו חז"ל ועברתי אני ולא המלאך והכיתי כו' ולא שרף כו' אני ה' ולא אחר. הנה להסביר הכוונה בזה דידוע דגבוה מעל גבוה וגבוה עליהם, וכן העולמות נבראו קשורים יחד זה בזה והנהגת כל א' תלוי בשלמעלה ממנו לא יפרדו וכמאה"כ ובהנשא החיות ינשאו האופנים כו'. וכל א' נמשך הנהגתו משלמעלה ממנו ובכל עולם נשתנו הפעולות לפי טבעו של אותו עולם הקבוע לו בעת הבריאה. בעוה"ז האש שורף ועיקר כחו של האש נמשך משרשו בעולם של מעלה ממנו, ושרשו שם אינו אש ממש רק היא בחינה ומציאות שממנו נשתלשל בעוה"ז כח האש אבל בשרשו הוא בחי' אחרת, ואש הגיהנם נמשך מאש התאוה וכמו דמבואר בזוה"ק דאש של גהינם הוא מהחימום של הרשעים בעוה"ז וכשכבשו אנשי כנה"ג להיצה"ר נכבה אש של גיהנם. וזהו ההבדל שבין נס מצריים להנסים שנעשו לשארי צדיקים. דכשהשליכו לא"א לכבשן וניצול. הגם כי הוא נס גדול עכ"ז לא היה הנס רק בעולם התחתון דכאן טבע האש להיות שורף אבל לפי טבע של עולם העליון דמשם נמשך כחו של האש שבכאן לא היה נס כלל כי ע"פ הנהגת עולם ההוא אין לו להיות נשרף כי חף היה מכל פגם. והנס היה יכול להיות עי"ז שיתחדש בזה העולם טבע והנהגת עולם העליון שעליו. וזהו שאמרו בפסחים (קי"ח) כשירד א"א לכבשן אמר גבריאל ארד ואצילו וגבריאל הוא שר של אש כמבואר שם והכוונה דכשירד גבריאל ויהיה ההנהגה כאן כהטבע של מעלה וממילא ינצל דכח האש בשרשו אין לו מקום לשלוט באברהם רק הקב"ה הצילו בעצמו כמבואר שם אבל ההצלה היה יכולה להיות ע"י המלאך, וכן הוא בכל הנסים שנעשו להצדיקים דאע"ג דהיו נסים גדולים מ"מ לא היה הנס רק בזה העולם אבל בעולם העליון היה כטבעו וע"כ לא נאמר בהן יד חזקה אבל ביציאת מצרים יען כי נתקלקלו כל כך עד כי גם בעולמות העליונים היה מגיע להם השיעבוד במצריים ושלא לצאת ונמצא כי הנס היה למעלה ג"כ כמו בעולם התחתון וז"ש בזוה"ק תבר תרעין דכל הפתחים היו נעולים בעדם וה' ברחמיו שידד גם הנהגת העולם העליון למען ישראל וזהו שנקרא ביד חזקה, וע"כ לא היה אפשר לא ע"י מלאך לא ע"י שרף. כי היה גם נגד טבעם והנס היה בכל העולמות דגם עולם המלאכים יש להם גבול וכמו שאמר המשורר בשיר היחוד ליום ג' כל היצורים בגבול שמתם. והנה במצרים היו שם שני דברים העונש למצריים והגאולה לישראל, והעונש למצריים היה אפשר להיות ע"י שליח כי היה מגיע להם אלו היסורין ע"פ טבע והנהגת עולם העליון, וזהו שאמרו במדרש שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו אמר הקב"ה למלאכים ראוים הם המצריים ללקות בחושך מיד הסכימו כולם ולא מרו אחד מהם את דברו. לא שצריך להסכמתם חלילה וגם אין ביכולתם למרות דברו חלילה רק הכוונה כמש"כ כי בכל מקום לפי הנהגתו וטבעו היה ראוי להיות נמשך להם העונש, וזהו כוונת המדרש שאמר שכל המלאכים הסכימו לזה לבד במכת בכורות שהיה אז הגאולה לישראל אמרו לא ע"י מלאך, וכן בים דעיקר הנס של קריעת ים סוף היה להצלתן של ישראל דהא מה שהמצריים טבעו אינו נס דכל מי שישקע במים יהיה נטבע ועיקר הנס היה שישראל יעברו בים וינצלו ומש"ה אמרו במדרש דהמלאכים היו תמהים ואמרו אנשים עובדי ע"ז הולכים בים, וזהו כמש"כ:

והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים והיה לך לאות על ידך. ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה. לבאר המשך הפסוקים הללו. וכתב רש"י דפסוק זה הוא תשובה לבן הרשע. וכן הוא בהגדה של פסח רשע מה אומר מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו בעבור זה עשה לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אלו היה שם לא היה נגאל. והנה אע"ג דמצוה להקהות את שניו ולרמז שהוא לא היה נגאל מ"מ הרי תירוץ על שאלתו צריך לומר גם לו, וזה החירוף אינו תירוץ לשאלתו ועיקר התשובה הוא שבעבור זה יצאנו ממצרים, וא"כ לפום רהיטא נראה דקאי בבן קטן שאינו יודע מאומה ממעשה שהיה יציאת מצרים דהרי חזינן דהתשובה הוא רק זה דיצאנו ממצרים. וא"כ לכאורה יש להבין מפני מה קורהו רשע אחרי שאינו יודע מאומה מענין יצ"מ, ואם יש להאשימו על זה גופא אמאי אינו יודע מזה לכאורה יש לתלות האשם באביו על שלא למדו יותר מעל הבן. ולכאורה נראה בפשיטות דזהו. גופא רשעתו במה שאומר לכם דמשמעו ולא לו ואינו רוצה לקיים המצוה כל זמן שאינו יודע סיבתה וטעמה למה צוה ה' כן כבר נכנס בגדר רשע. דלחכם יספיק מה שמקבל מאביו שכן המצוה לעשות והגם דרשאי לשאול על הטעם ג"כ וכמו דשואל בן החכם מ"מ אין זה שייך לעיין עיקר חיובא של העשיה דגם קודם שיודע טעם של המצוה צריך שיוסכם בדעתו החיוב לעשותה בכל הפרטים כמו ששומע מאביו דמסתמא הדברים נכונים ומיושבים, וכמו שאה"כ שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. ואם אביו יודע הטעם ומגיד לו מה טוב. אבל הרשע כל זמן שאינו יודע הטעם והסיבה של המצוה אינו רוצה לעשותה ואומר לכם ולא לו ובעבור זה נקרא רשע:

אמנם יותר נראה דהפרשה איירי בבן גדול ומלומד היודע ענין יצ"מ והנסים שנעשו אז. רק לבו נטה לצד המינים והאפיקורסים המתחכמים ואומרים טעמים למצות ואחרי שימציאו איזו טעם שאינו שייך בזמנים אלו יאמרו שכבר נתבטלה המצוה וחיובה חלילה, וכמו כת הרעפארעם המשובשים בדעתם הנותנים זמן להמצוה ואומרים מצוה זו היתה שייכת אז באותו זמן מסיבות שבודים מלבם לא בזמן הזה או רק באותו מקום ואותו מדינה לא במדינה אחרת וכיוצא בזה מדבריהם הנלוזים, אין רצוני להאריך בזה ולהביא דבריהם הנלוזים. והנה מצות פסח לכאורה אין לקרותה חוקה רק יש בה טעם גלוי ומפורסם. וכמבואר בילקוט ובזוה"ק שבזה הראו ישראל ביטול לע"ז של המצריים, שהיו המצריים עובדים לטלה וכמבואר בפסוק הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם. ומש"ה נצטוו ישראל לשוחטו ולבל לשבור בו עצם למען יהיו העצמות שלו מושלכים בחוצות, וכן לצלותו כשהוא שלם שיהיה ניכר מהותו שהוא שה למען יראו המצריים וכל אדם מה שעשו ישראל לע"ז שלהם וידעו הכל שאין בה ממש. ובמדרש פרשת בא כתב אמר הקב"ה למשה שישחטו הפסח א"ל הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו א"ל חייך אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו ע"ז שלהם לעיניהם. ובודאי דהיא מצוה שכליית ולא חוקה וכל אדם אפי הרשע מודה בה שכן החיוב לעשותה אחרי שהמצריים הכבידו שיעבוד קשה כל כך על ישראל בחומר ובלבנים וקלקלו אותם בנפשותם עד שגרמו ע"י שיעבודם הקשה שכמה מישראל הוכרחו מתוך אונסם לעבוד ע"ז שלהם וכמו דאיתא במדרש הללו עבדו ע"ז והללו ע"ז. והשי"ת נקם נקמת עמו ועשה במצריים שפטים ובע"ז שלהם והוציא ישראל לחירות וביד חזקה הסיר מהם טומאתן ומשכם מהע"ז של מצרים והכניסם תחת כנפיו להיות לו לעם סגולה דודאי דהיה חוב מוטל על ישראל אז בשעת מעשה לבטל הע"ז של מצריים, וכמו שאמר הכתוב משכו וקחו לכם איש שה. ואיתא במדרש משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם שה כו' וכן בכל שנה ושנה כשמגיע זמן גאולתם על ישראל היה החוב הקדוש להקריב הפסח להראות ביטול ע"ז של מצריים למען ידעו הכל כי לה' המלוכה ואין בלתו. רק הרשע בא כמתחכם ואומר מה העבודה הזאת לכם, כאומר דגם אני מודה במצוה זו רק היא היתה נאותה בזמנים הקודמים שהיו נמצאים בעולם אנשים סכלים מאמינים בענייני עבודה זרה ודאי שהיתה עבודה חשובה לישראל לעשות פסח, אבל בזמנינו אלה אשר כולנו חכמים ומאמינים באחדות הבורא ואין בעולם שום זכרון לע"ז וגם אחד לא ימצא בעולם שיעבוד לשה וכבר בטל הטעם כולו ועכשיו שוב אין מקום לעבודה זו ואין בה כבוד לה', וזהו שדקדק ואמר מה העבודה הזאת לכם הקרבת הפסח אין זו חשובה עבודה לה' כלל, וכאומר דבזמן הזה צריך לעבוד את ה' באופן אחר שיהיה נאות לפי הזמן והמקום. ומראה בטלפיו סימני טהרה דבעיקרו גם הוא מודה דצריך לעבוד את הבורא רק באופנים אחרים שיאמר הוא, וכאשר נמצאים עתה כמה מהמינים הבודים מלבם היאך לעבוד את ה' ובאופנים שמסדרים לפי גסות שכלם. וזהו שבפסוק אחר אמירת הרשע מה העבודה הזאת לכם כתיב ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי ב"י בנגפו את מצרים, ואין זה התשובה להרשע דהרי התשובה לרשע הוא בעבור זה כו' רק התורה ציותה כאשר האדם שומע דברי מינות כאלה יחזק לבו באמונה כדי שלא יכנסו הדברים בלבו, וע"כ ציוה תיכף אחר שמעו דברי הרשע ואמרתם זבח כו' לא כתיב ואמרתם להם דזו האמירה היא לעצמו ולחזק לבו שלא יפעלו דברי הרשע מאומה בלבו:

ועל דבריו אלו באה התשובה ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. ויש בדברים אלו תשובה וסתירה גדולה לכל דברי האפיקורסות שלו. והוא דאע"ג דטעם זה אמת דפסח שעשו ישראל במצרים בשעת מעשה היתה הוראה לביטול ע"ז שלהם. מ"מ עוד חידש להרשע חידוש דברים שלא ידע מהם, והוא דגם בהמצות שאנו יודעין בהם הטעם וכמו במצה שאמרו בה טעם על שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שגאלם. וכן מרור שבא לזכר שמררו המצריים חייהם ופסח על שפסח על בתי אבותינו. מ"מ בודאי דאין זה עיקר יסודה של המצוה ולא מטעם זה נתחדשה המצוה, והטעם אינו רק דבשביל זה מוטל עלינו החוב לקיים ולעשות מצוה זו ולא נהיה כפויי טובה, וכן דקדקו רבותינו ואמרו מצה זו שאנו אוכלין כו על שום שלא הספיק בצקם כו' דהוא רק טעם דמש"ה אנחנו מקיימים מצוה זו. אבל עיקר יסודה של המצוה למה כך היא המצוה איננו בשביל זה מה שהיה במצרים דהרי התורה קדמה לעולם וגם קודם העולם היתה התורה והיה כתיב בה מצות מצה, וגם אברהם אבינו וכל האבות קיימו התורה כולה עד שלא ניתנה וא"כ הוא בליל ט"ו בניסן אכל אברהם מצה ומרור אע"ג דאז היה קודם גלות מצרים. ועל כרחך מצות אלו לא נצמחו מגאולת מצרים רק הוא להיפוך דמזכות מצות פסח ומצה ומרור שיש בלילה הזאת נצמחה גאולתן ממצרים בלילה זו, וזהו דמשיב להרשע על חקירותיו והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לא אמר לו בעבור שיצאתי ממצרים אני עושה המצוה רק להיפוך בעבור מצות אלו נתחדש לנו יצ"מ, וזהו בכלל בכל טעמי המצות דלא בשביל הטעם נעשה המצוה רק להיפוך דבעבור המצוה בא הטעם. וכמו דראינו דבזכות פסח ומצה ומרור שיש בלילה זו זכו להגאל ושלא הספיק בצקם להחמיץ. וכן זכינו לבטל ע"ז של המצריים בפומבי לעין כל ולא יחרץ כלב לשונו וכן הוא בכל המצות, ובזה נסתרו כל חקירותיו של הרשע דאין לו מקום לערער לומר דבהבטל הטעם בטל המצוה חלילה, ונמצא דהמצוה בעצמה בעצם יסודה היא חוקה לא נודע לנו עיקר טעמה והיא קיימת לעולמים בלא הפסק:

ויבואר בזה המשך של הפסוק והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים גו' ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה. דאע"ג דהם מצות שכליות אחר שחידש לו דהטעם בא מן המצוה א"כ המצוה בעצמה היא חוקה וקיים לעולם מימים ימימה בלא הפסק גם כשיתחדש איזו זמן שלא יהיה שייך הטעמים הנודעים. והיא תשובה מספקת להרשע וחביריו:

ובזה נוכל לבאר דברי המדרש ריש חוקת וז"ל כתיב כי אקח מועד אני מישרים אשפוט וכתיב והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון יקפאון כתיב דברים המכוסים מכם בעוה"ז עתידים להיות צפוים בעוה"ב, כהדן סמיא דנפא דכתיב והולכתי עורים בדרך לא ידעו. עכ"ל המדרש. ומבואר מדבריו דדורש דלעתיד לבא יתגלו טעמים של פרה אדומה וכל החוקים שבתורה, ולכאורה דרשה זו רחוקה היא הרבה מן פירושו הפשוט של הפסוק דהך והולכתי עורים בדרך לא ידעו קאי על יציאתן מן הגלות וילכו בדרך לא ידעו עד עתה מאותה הדרך וחכמינו ז"ל דרשוהו על טעמי המצות של פרה ושארי חוקים. ולפי הנ"ל יבואר היטב והפשט הפשוט וגם הדרש הכל אחד ואל מקום אחד יסובו:

דכבר נתבאר דהמצוה איננה בשביל הטעם הנודע לנו, וא"כ נתבונן אם היה נתינת התורה קודם גלות מצרים הרי גם אז היה המצוה לאכול בליל ט"ו בניסן מצה ומרור ובודאי דאז היו נחשבין מצות אלו לחוקה גמורה כמו שארי החוקים ממש כמו פרה אדומה בלא שום מבוא בשכל להבין בה קצת טעם למה ירמזון דברים הללו. ורק עתה שראינו בעינינו התועלת והפעולה שיצאה לנו מן מצות הללו. ורואין אנו אשר באותו עת ממש של המצוה זכינו להגאל וגם כל פרטים שהיה במצרים ופרטי וסדר הגאולה הם ממש מכוונים להפרטים שיש בהמצות, אזי מן הפעולה שיצאה לנו יש מבוא קצת להתבונן ולחקור מן המאוחר אל המוקדם ולידע קצת מן סודה של המצוה, וכמו דקצת מן הקצת כתבו המקובלים בכתבי קודש שלהם ענייני מצות אלו ורמיזותיהם ונתגלה רק קצת וכולה גם עתה נשאר נעלם מעין כל חי, ושארי המצות שלא הגיע עדיין הזמן שיהיה פעולתם נגלית ונראית בזה העולם ושמורים הם דאז יתגלה לעין כל וכמאה"כ והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני עמים רבים לעתיד, נשארים חוקים בלא שום מבוא לידע ולהתבונן בהם וכמו פרה אדומה וכדומה, אבל לע"ל כשתהיה הגאולה העתידה וכל הישועות ונחמות לישראל והכל יהיה בזכות כל התורה והמצוה ויתבער כח הטומאה והרע מישראל וכמאה"כ וזרקתי עליכם מים טהורים וכן יבוער הטומאה מכל העולם בכללו וכמאה"כ ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. וכל פרטי הגאולה העתידה הן החירות מן שיעבוד גלות והן החירות מן היצה"ר ויהיו כל פרטי הגאולה מכוונים כמו פרטי המצות והחוקים דהכל יהיה בזכות האמונה והמצות אז יבינו מן המאוחר אל המוקדם ויבינו סודה של פרה ושארי החוקים והמצות שבתורה וזהו שדרשו והולכתי עורים בדרך לא ידעו שיתגלו טעמי המצות ושל פרה, דודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו דקאי על אופני סידורים ופרטים של הגאולה והליכתן מן הגלות שיהיה באופן שלא ידעו ולא עלה על לבם דכמו דאין לנו מבוא ונעלם מכל טעמי החוקים ופרטיהם כמו כן נעלם עתה סדרי הגאולה ורק דע"י שיראו פרטי ואופני גאולתן שלא ידעו מהם עד עתה ממילא ידעו ג"כ ענייני החוקים שבפרה והמצות שבכל התורה כולה וכמו שנתבאר, ונקטו דרשתם על פרה דפרה רומזת על גאולה העתידה וכמו דאיתא בילקוט פרשת חוקת פרה זו מצריים אדומה זו בבל כו' ושחט אותה לפניו כי זבח לה' בבצרה. הרי דרומזת על הגאולה השלימה מכל השיעבודים שהיו בעולם ושפיר דרשו יהיו נגלים טעמים שלה וסודיה:

איתא במדרש פרשת חוקת על מצות פרה תבא אמו ותקנח צואת בנה. ועיין ברמב"ן על חומש דפרה היא תורה שבעל פה וכ"כ רבינו בחיי. והגם כי לא באנו בסודו להבין הדברים אבל הרי ודאי כן המה הדברים בעומקן, וז"ל הזוה"ק פרשת בחקותי אם בחקותי תלכו דא הוא אתר דגזירין דאורייתא תליין בהו, ואת משפטי תשמרו דא הוא אתר אחרא עילאה דההיא חוקת אחידת בה ומתחברין דא בדא כו' בגין דהאי תורה שבכתב והאי תורה שבע"פ כו' תורה שבע"פ חוקה כו' אם בחקותי תלכו דא תורה שבע"פ ואת משפטי תשמרו דא תורה שבכתב. והנה במדרש רבה פרשה כי תשא איתא דנסתכל משה בלוחות וראה שפרח מהם הכתב ועמד ושיברן, וכבר הסברנו הדברים לקמן פרשה כי תשא דבלוחות הראשונים היה כתוב בהם גם התורה שבע"פ ובחטא העגל פרח מהם הך דבע"פ וא"כ הוא מובן שפיר מה דרמזו דפרה מקנחת צואת בנה לתקן מה שהפסידו ע"י העגל, וע"ד שכתבנו דבזה היה מעלתו משה רבינו שאצלו היה רק שבע"פ כמקודם יעו"ש, ומש"ה אמרו דפרה של משה קיים לעולם, וזהו ג"כ שרמזו במדרש בפרשה פרה הגאולה כמו דמבואר במדרש פרשת חוקת דהגלות בא ע"י העגל ואמרו בגמרא אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשנה שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם, הרי דקיבוץ גליות יהיה בזכות תורה שבע"פ וכמש"כ:

ליל שמורים הוא לה' הוא הלילה הזה לה' שמורים לבני ישראל. איתא במדרש בפרשה זו בעוה"ז עשה להם נסים בלילה על שם שהוא נס עובר אבל לע"ל יעשה להם נסים ביום על שם שהוא נס קיים, וכבר מבואר לעיל בפרשה וישלח דהגלות נמשל ללילה ומש"ה כשהגאולה באמצע הלילה הוא סימן דעדיין הם באמצע הגלות ויצטרכו עוד להשלים החשבון אבל לע"ל יהיה הגאולה ביום שהוא סימן שכבר נשלם הלילה והגלות, והענין דכבר כתבנו על הא דלא היו במצריים רק רד"ו שנה דגאלם באמצע הזמן והזמן שחסר אז הניח הקב"ה שישלימו אותו ישראל לסוף בגלות האחרון ויציאת מצרים היה רק פקידה באמצע הזמן והיה הכנה לגאולה העתידה כדי שיוכלו להגאל אח"כ כשישלימו הזמן, וכבר מבואר ענין זה בכמה מספרי הדרוש. והנה לפי"ז נמצא דעיקר ההבטחה שהיה בברית בין הבתרים שיגאלם בסוף הזמן כמו שאה"כ ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא נתקיימה עדיין ויתקיים אח"כ כשיושלם הזמן, וזהו שאמר במדרש איכה השביעני במרורים הרוני לענה מה שהשביעני במרורים בלילי פסח הרוני לענה בליל ט"ב, דליל ט"ב לעולם חל בליל שחל בו פסח העבר, והוא לכוונה זו דע"י שגאולת פסח היה באמצע הזמן והוצרכו להשלים החשבון בגלות אחר ויצא מזה ליל ט' באב, ובאמת הוא חיזוק הלב שאנחנו בטוחים להגאל דכל ברית בין הבתרים עיקרו לא נתקיים עדיין, ובזה נבין הא דאיתא בברכות (דף י"ב) כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות, ולכאורה הרי הני שני ברכות הם ענין אחד והם ברכות הגאולה ולמה באמת נחלקו בשתי לשונות הללו, ולפי מ"ש מובן היטב דגאולה שהיא בשחר היא קיימת וגאולה של לילה היא עוברת רק מביאה לידי אמונה ובטחון לגאולה העתידה ומש"ה בברכות גאולה של שחרית תיקנו אמת ויציב דפירושו שהוא קיים ובשל ערבית תיקנו אמת ואמונה דהיא עוברת רק אנחנו נאמין דבודאי יהיה גאולה העתידה דגאולה הזאת מביאה לאמונה על העתיד וכמו שנתבאר. וזהו הטעם שאוכלין ביצים בליל פסח, ואיתא בש"ע שהוא זכר לאבילות של תשעה באב והקשה הגר"א למה להזכיר האבילות בליל פסח. ולפ"ז ניחא דמראין דמגאולה זו שהיתה באמצע הזמן צמח ליל ט"ב ובא לחזק לב האדם שכל ההבטחות נאמרו על ביאת המשיח ועדיין לא נתקיימו לגמרי:

ובזה יתבארו המשך הפסוקים (בתהילים ע״ז:ד׳) אזכרה אלקים ואהמיה אשיחה ותתעטף רוחי סלה, אמר כשהתבונן על רוב היסורים ומדת הדין ואורך הגלות שישראל סובלים ואהמיה מרוב הצער, ואמר עוד אשיחה ותתעטף רוחי סלה. דכשרוצה לשוח ולדבר כדי שיופג צערו ע"י הדיבור כמאה"כ דאגה בלב איש ישיחנה, והנה נתעטף הרוח בו ונשאר בלא רוח ואשתקל מלוליה מניה מרוב צערו, ואמר עוד אחזת שמורות עיני נפעמתי ולא אדבר והכל מרוב הצער, ואמר עוד חשבתי ימים מקדם שנות עולמים אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי, אמר דאח"כ כשחשב שנות עולמים ונזכר הנגינות בלילה והתחיל הרוח להמצא בקרבו שהתחזק והתנחם הלעולמים יזנח ה' ולא יוסיף לרצות עוד בתמיה האפס לנצח חסדו גמר אומר לדור ודור, ובודאי דלכאורה יש להבין במה נתנחם מצערו במה שחשב שנות עולמים ואיזו דברי תנחומים מצא בהם. ולפי הנ"ל מובן היטב דעיין בילקוט על פסוק זה איתא אזכרה נגינתי בלילה מזכרת אני שירה ששרתי לפניך בלילן של גליות לילו של פרעה לילו של גדעון כו' לילו של סנחריב כו', והכל הולך על הדרך שכתבנו למעלה שכשהגאולה הוא בבוקר רומז שהגלות שעבר כבר נגמר וכשהגאולה היא בלילה רומז שעדיין הם באמצע הגלות והגאולה אינו רק פקידה בעלמא ועיקר הגאולה שהבטיחנו תהיה לע"ל. וזהו שאמר הכתוב דבהתחלה כשהתבונן ארכו ותוקפו של הגלות נתעטף רוחו בקרבו מצערו שסבר דלמא חלילה אבד נצחו ותוחלתו. ואמר שכאשר חשב שנות עולמים ואזכרה נגינתי בלילה שכל הנגינות והגאולות שהיו לי עד עתה היה כולם בלילה ואין אחד שהיה ביום, עם לבבי אשיחה ויחפש רוחו דנתחזק באמונתו כיון דכל הגאולות היו באמצע הזמן, ואמר הלעולמים יזנח ה' האפס לנצח חסדו הגמר אומר לדור ודור בתמיה, והרי אמירתו והבטחתו עדיין קיימת על העתיד ונתחזק לבו ונתנחם בגאולה העתידה:

בהגדה של פסח מעשה בר"א ור' יהושע וראב"ע ור"ט ור"ע שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביצ"מ כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם כו. ואח"כ מובא הא דאראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יצ"מ בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות. והנה הך מימרא דראב"ע הוא משנה סוף פ"א דברכות ולא קאי כלל על לילה ראשונה של פסח דבזה כ"ע מודים דהמצוה היא רק בלילה דכתיב בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. רק קאי על לילות של כל השנה שנחלקו ראב"ע וחכמים אם צריך להזכיר יצ"מ בלילה כמו ביום. ולכאורה לא ידענו מאי שייך להביאו כאן בהגדה של פסח ומאי שייטיה הכא. עוד יותר קשה הא דקאמר ראב"ע שלא נצח לחכמים בדבריו דצריך להזכיר עד שדרשה בן זומא מריבויא דכל והרי הא גופא קשה קודם שדרשה בן זומא אמאי הוא היה סובר כן ואם גם הוא דרש ריבוי דכל א"כ מאי הוסיף בן זומא בזה ובמה נצח הוא יותר מראב"ע. רק י"ל דבמס' ברכות (דף ט') נחלקו ראב"ע ור"ע במצות אכילת פסח אם הוא כל הלילה או עד חצות דראב"ע סבר עד חצות ור"ע ס"ל כל הלילה. ואמרינן שם דהכל מודים דנגאלו בלילה, פי' דרשות ניתן להם מפרעה לצאת בלילה ויצאו ביום לא נחלקו אלא על שעת חפזון דראב"ע סבר חפזון דמצרים והוא היה בלילה ור"ע סבר חפזון דישראל והוא היה ביום. ולפי הנראה פליגי בעיקר הנס אימתי היה העיקר אם העיקר היה חפזון דמצרים כשאמר להם פרעה קומו צאו מתוך עמי. ובמדרש איתא שאמר להם פרעה בלילה הרי אתם ברשותכם הרי אתם עבדים של הקב"ה, או עיקר הגאולה הוא ביום שעת יציאת ישראל ממצרים, וא"כ הא י"ל דראב"ע לשיטתו דס"ל דעיקר הגאולה היה בלילה מש"ה לשיטתו ס"ל דצריך להזכיר יצ"מ בלילה גם בלא ריבויא דכל דהרי ודאי דגם לרבנן החולקים על ראב"ע מ"מ ס"ל דהפסוק דכתיב בו למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך רק כל ימי, גם אינו מיעוט למעט לילות דהרי כמה פעמים מצינו בפסוק לשון יום וקאי על לילה והרי הא דכתיב והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לכ"ע לא קאי רק על לילה לחודא וכדנפקא לן מדרשה דבעבור זה. רק דעת חכמים הוא דאע"ג דאינו מיעוט כיון דכתיב רק ימי אין לנו להביא גם לילה בכלל זה בלא ריבויא דקרא. וראב"ע לשיטתו ס"ל כיון דכתיב ימי ידעינן מיניה כ"ש לילה דהיה אז עיקר הגאולה, ונקט הפסוק לשון יום להביא גם הימים בכלל זה. ור"ע ור"י לשיטתם דס"ל דעיקר הגאולה היה ביום לדידהו לא ידענו לחייבו גם בלילה אם לא ע"י ריבויא דקרא, ובזה מבואר המשך של בעל האגדה דבתחילה הביא הך מעשה דכל החכמים אלו היה מספרים ביצ"מ כל הלילה עד זמן ק"ש של שחרית, והרי חיוב סיפור יצ"מ בליל פסח תלוי בזמן אכילת פסח וכמו שדרשו בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש פסח מצה ומרור מונחים לפניך, וא"כ הם שהיו מספרים כל הלילה הרי קבעו אז ההלכה דאכילת פסח הוא כל הלילה, ואע"ג דגם ראב"ע היה שם באותה מסיבה מ"מ הרי רבו עליו וקבעו הלכה כר"ע וממילא נסתרה סברתו שהיה סובר דצריך להזכיר יצ"מ בלילה, וזהו שאמר ראב"ע אחר מעשה זו דלא נצח לחכמים עד שדרשה בן זומא מריבויא דכל וא"כ גם לדעתם צריך להזכיר. וזהו שסמך בעל האגדה הני שני דברים זה לזה:

ואפשר לומר דעיקר פלוגתתם תלוי במחלוקת של המדרשים בזה דלא היו ישראל במצרים רק רד"ו שנה דלהסוברים דהחשבון התחיל מלידת יצחק אם כן היה הגאולה בזמנה דנשלם כל הזמן. ולדבריו ס"ל דעיקר הגאולה היה ביום וכמו שכתבנו בפנים דאם הגאולה ביום הוא סימן דזה הגלות כבר נשלם והלך לו. אבל לדעת המדרש דהגאולה היה באמצע הזמן ועל תנאי שישלמו אותו כשיהיה עוד גלות ולדידהו היה עיקר הגאולה בלילה שהוא סימן שעומדים באמצע הגלות ולא נשלם והגאולה היא גאולה עוברת. ובזה י"ל דהרי בברית בין הבתרים נאמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וא"כ ר' אליעזר דאמר (בב"ב דף ק') המהלך בשדה לארכה ולרחבה קנאה שנאמר קום התהלך בארץ לארכה וגו ורבנן אמרי דלא קנה והתם קאמר רחמנא לאברהם צא וכבוש הדרך לפני בניך, וא"כ לר"א דאברהם קנה קנין גמור את ארץ ישראל לא מצי ס"ל דחשבון הגלות התחיל מלידת יצחק דיצחק הרי כל ימיו היה בארץ ישראל והגזירה היה בארץ לא להם וס"ל ע"כ דבאמת לא נשלם הזמן ומש"ה ס"ל בברכות (דף ז') דפסח נאכל רק עד חצות. ולרבנן דס"ל דלא היה קנין גמור לאברהם מצי סבר דהתחיל מלידת יצחק:

לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו. איתא במכילתא עד בוקר למה נאמר מגיד שאינו נשרף עד אור ששה עשר, [ודרשה זו הובא ג"כ בגמרא בכמה דוכתא ליתן לו בוקר שני לשריפתו שאין שריפתו דוחה יו"ט], ר' ישמעאל אומר אינו צריך הרי הוא אומר וכל מלאכה לא יעשה ושרפה מעין מלאכה ומה ת"ל עד בוקר שאם חל ששה עשר (הוא יום ראשון דחוה"מ) להיות בשבת שאינו נשרף עד אור שבעה עשר, וכבר חקרו רבים לפרש דברי ר' ישמעאל שאומר דעל הא דאינו דוחה יו"ט א"צ קרא רק בא ללמד שאינו דוחה שבת והרי דברים ק"ו הם דשבת חמור מיו"ט, ועי' בזית רענן מה שכתב בזה. והנראה כמו שכתבנו בספר בית הלוי ח"א דהרי מהך דרשה דליתן לו בוקר שני לשריפתו למדנו שני דברים אחד שאינו נשרף בבוקר ראשון דאינו דוחה יו"ט. שנית דצריך להמתין עד בוקר שני ומוכרח מזה דגם בלילה שהוא מוצאי יו"ט אינו נשרף. וא"כ הא יש להבין מה דאמר ר' ישמעאל דא"צ דשרפה מלאכה היא דלמא עיקר קרא אתיא לאשמעינן דאינו נשרף בליל מוצאי יו"ט וצ"ל דס"ל לר' ישמעאל דלזה א"צ קרא כלל דהרי נותר אינו נשרף בלילה וכמו דנפקא לן בפסחים (דף ג') מקרא דביום השלישי ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה וא"כ א"צ הפסוק רק להא דאינו נשרף ביו"ט ושפיר קאמר דא"צ דשריפה מלאכה היא. אמנם עיין ביבמות (דף ע"ב) דס"ל לר' יוחנן דנותר שלא בזמנו נשרף גם בלילה והקשו שם התוס' דא"כ נותר דפסח אמאי אינו נשרף בליל מוצאי יו"ט ותירצו כיון דאי אפשר לשורפו ביו"ט קבע זמנו במוצאי יו"ט והוי נותר בזמנו ואינו נשרף בלילה, ולפי הנתבאר צ"ל דגם זה הוא סברא פשוטה לר' ישמעאל עד דלא צריך קרא למעטו, וא"כ הרי י"ל דרק על מוצאי יו"ט ס"ל לר ישמעאל דהוא סברא פשוטה כיון דלעולם נותר של פסח אי אפשר להיות נשרף מקודם דהרי לעולם בקרבן פסח הזמן שנעשה בו נותר הוא ביו"ט ונמצא דמוצאי יו"ט זמנו להשרף הוא ומש"ה פשיטא ליה גם בלא הפסוק דאינו נשרף בלילה ומוקים להפסוק בחל ששה עשר בשבת וקמ"ל הפסוק דאינו נשרף במוצאי שבת אע"ג דלעולם בכל השנים זמן נותר דפסח נשרף בבוקר של ששה עשר ונמצא דליל שבעה עשר הוי שלא בזמנו והוה ס"ד דיכולין לשורפו בליל מוצאי שבת ולזה בא הפסוק דצריך להמתין עד בוקר של שבעה עשר, או משום דבשנה זו כיון דחל בשבת מקרי גם מוצאי שבת זמנו. או דקמ"ל דגם שלא בזמנו אינו נשרף בלילה. ועיין בירושלמי ריש במה מדליקין דר' ישמעאל ס"ל דשלא בזמנו נשרף בלילה וצ"ל דמוצאי שבת נקרא זמנו. ועיין בבית הלוי שהארכנו בזה עוד:

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו. ודרשו חז"ל דמי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אסור לאכול ממנו. ויש לחקור מדוע כשבא לפרש חוקת הפסח פתח במצוה זו דבן נכר אסור לאכול בו. והנה זה לשון המדרש רבה פסוק זה, יהי לבי תמים בחוקיך זה חוקות הפסח וחוקות פרה אדומה למד ששניהם שקולים בזה נאמר זאת חוקת הפסח ובזה נאמר זאת חוקת התורה ואי אתה יודע איזו חוקה גדולה זו מזו. משל לשני מטרונות דומות מהלכות כאחת נראית שוות מי גדולה מזו אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחריה, כך בפסח נאמר חוקה ובפרה נאמר חוקה ומי גדולה הפרה שאוכלי פסח צריכין לה שנאמר ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת הוה כל בן נכר לא יאכל בו עכ"ל המדרש. והנה מבואר מדברי המדרש דבלא דבריו הקודמים שהסביר והוכיח דפרה גדולה מפסח הוקשה לו איזו דבר בזה הפסוק. דכל בן נכר לא יאכל בו ובמה שהקדים נתיישב לו הפסוק ולא ידענו מה היא הקושיא שבזה הפסוק בלא זה ומהו שנתיישב בזה ומאי שייך זה הפסוק לדברי המשל שהביא. ועי' בידי משה מה שמגיה בדברי המדרש. וגם עיקר דברי המדרש צריכין ביאור מה שמחבר מצות פסח ופרה להדדי ואמר שהם שניהם שוים רק דפרה גדולה ובודאי דצריך להבין מהו ההשתוות שביניהם ואם משום דבשניהם נאמר חוקה הרי בכמה מצות נאמר חוקה ובמצות הגעלת כלים נאמר ג"כ זאת חוקת התורה. וגם עוד הרבה מצות מצינו נאמרו בלשון אחד ולא אמרו שהם שוות זו לזו:

ואשר נראה בכוונתו, דיעויין במדרש פרשה חוקת ומבואר שם להדיא דמצות פרה יסודה סובבת הכל כנגד גאולת משיח שיהיה קץ וסוף לכל השיעבודים וגם חירות מן יצה"ר ויבואר רוח הטומאה מן הארץ וכמו שבאה ההבטחה בפסוק וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאתיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם אשר דברים אלו דומים ממש לזריקת מי פרה. וז"ל הילקוט פרשה חוקת, פרה זו מצרים אדומה זו בבל תמימה זו מדי אשר אין בה מום זו מוקדון אשר לא עלה עליה עול כו' יעו"ש. עוד אמר שם ואסף איש טהור זה הקדוש ברוך הוא דכתיב ה' איש מלחמה וכתיב טהור עינים, את אפר הפרה אלו גליותיהם של ירושלים והניח אל מחוץ למחנה אל מקום טהור זו ירושלים כו' הרי דרשו לכל הפרשה דרומזת ברמיזתה כל הגליות והגאולה האחרונה. ומה מאד יתבררו דברים אלו מהא דכתב הרמב"ן פרשה חוקת וז"ל זאת חוקת התורה כלומר הנחקקת מן התורה והיא תורה שבעל פה וע"כ היא אדומה. וכ"כ רבינו בחיי. וז"ל הזוה"ק פרשת בחקותי אם בחקותי תלכו דא הוא אתר דגזירין דאורייתא תליין בהו ואת משפטי תשמרו דא הוא אתר אחרא עילאה דההיא חוקה אחידת ביה ומתחברן דא בדא כו' בגין דהא תורה שבכתב והא תורה שבע"פ כו' תורה שבע"פ חוקה ואת משפטי תשמרו בא תורה שבכתב כו', והגם כי לא זכינו לעמוד בסודן של דברים להבינם עכ"ז הא חזינן מבואר להדיא דמצות פרה יסודה ורומזת לתורה שבע"פ. והרי כבר ידוע דגאולה העתידה תהיה רק בזכות התורה שבע"פ וכמו שדרשו חז"ל מהפסוק גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם וכמבואר כל זה בילקוט (הושע ח׳:י׳) אין הגליות מתקבצים אלא בזכות המשנה שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. ובמס' ב"ב (דף ח') אמרו פסוק זה בלשון ארמי נאמר אי תנו כולם אקבצם כו', דבזכות העסק והאמונה בהך דבעל פה יזכו לגאולה, ועכ"פ הא מבואר היטב הא דמצות פרה יסודה רומזת לגאולה העתידה דהכל אחד הוא וכמש"נ:

והטעם לזה הוא דידוע דבית ראשון נחרב בחטא ע"ז ובבית שני לא היה זה החטא כלל רק שנתחדשו אז בישראל כת הצדוקים שכחשו באמונה ובקבלת חכמינו ז"ל בתורה שבע"פ ופירשו התורה כפי שכלם הטבעי ועי"ז נחלקו ישראל לכתות ונעשה פירוד בין הלבבות ורבתה השנאה והמחלוקת וזהו שגרם החורבן. ועל כן צריכים ישראל קודם הגאולה לתקן אותו החטא שגרם להם החורבן והוא הכפירה בתורה שבע"פ וע"כ אינם נגאלים רק בזכות עסק של המשנה דהוא כלל תורה שבע"פ. וכמו דהיה בגלות בבל דהחורבן הראשון היה בשביל ע"ז ומש"ה קודם גאולתם עמד עליהם המן שעשה עצמו ע"ז וגם גזרו אז להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים דהיינו מי שמחזיק בדתו ולא יעזוב דתו ולא ישתחוה לע"ז יען כי הם היו צריכים לתקן זה שגרם החורבן שלהם ומש"ה נתגבר זה החטא שנית קודם גאולתם וכשקיבלו ישראל על עצמם בימי מרדכי ואסתר למסור גופם על קדושת שמו יתברך תיכף אחר זה נבנה להם בית השני ונגאלו. וכמו כן תהיה בגאולה העתידה דלבסוף יתעורר ויהיה עיקר התגברות של היצה"ר באותו החטא והוא הכפירה בתורה שבע"פ. וכמו שאמרו בסנהדרין (דף צ"ו) אין בן דוד בא כו' שנאמר כולו הפך לבן טהור הוא, ועי"ז שיתחזקו ישראל באמונתם וירבו לעסוק בהך דבע"פ יזכו לגאולה אותם שנשארו באמונתם וכמו שאמר הכתוב וצדיק באמונתו יחיה. ועיקר הנסיון יהיה באמונה בתורה שבע"פ היפך דברי הצדוקים שהיו בזמן החורבן, וכל החזיון הזה כמעט הוא נראה ברור בחוש עד כי אין צריך לראיה לדברים הללו:

ועכ"פ נתבאר לנו דכמו דמצות פסח עמדה לאבותינו במצרים להגאל גאולה הראשונה כן מצות פרה עומדת לישראל לזכות למשיח וא"כ שניהם ענינם שוה כאחד. פסח עמדה לגאולה ראשונה לכל הגאולות ופרה עומדת לגאולה האחרונה שבכל הגאולות, ומבואר היטב מה דהמשילם המדרש לשתי מטרונות שמהלכות כאחת ונראות שוות:

והנה בהגדה של פסח אמרו ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, וכבר ידוע ומפורסם הפירוש בזה דאם היו שוהין עוד איזו זמן במצרים לא היה להם מקום להגאל עוד לעולם. ולהסביר הכוונה בזה דהמצריים בשיעבודם החטיאו אותם באונס עד שישראל נשתקעו בעבירות ובטומאתן של מצרים ואם היו שם עוד היה נשקעים כל כך בטומאה עד שלא היה נשאר בלבם שום רושם קדושה ממה שירשו מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב והיו מושרשים בטומאתן בלא שום הבדל ושוב לא היה להם שום יחוס לאבותינו ולא היה מקום להבטחת כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול דההבטחה הרי היה לגאול זרעו של אברהם ולא למי שאינו נקרא זרעו וכמו דעשו וישמעאל לא נקראו זרעו כמשאה"כ כי ביצחק יקרא לך זרע ודרשו ביצחק ולא כל יצחק. זהו מה שנוכל להסביר ע"פ פשוט מה שהובא בשם קדוש ה' האר"י ז"ל דאם היו שוהין במצרים היו נכנסים בשער החמשים של טומאה ולא היו נגאלים לעולם. והגם כי דברים בגו בכוונת הדברים האלה רק ע"פ ההסבר הפשוט הוא כן. ועכ"פ נתבאר דאלמלי לא היה אז באותו זמן גאולת מצרים לא היה מקום כלל לגאולה העתידה. וא"כ שתי הגאולות צמודים ומדובקים יחד כל אחת בחברתה. והנה כבר ידוע דהגזירה בבין הבתרים היה על ארבע מאות שנה והם לא היו רק רד"ו שנים, ומבואר במדרשים טעמים על זה או דהחשבון התחיל מלידת יצחק ואם נאמר כן היה גאולת פסח בזמנה ומצד עצמה, וכיון שהגיע הזמן קודם שנשתקעו בטומאתם ונגאלו אז וקיבלו אח"כ התורה והמצוה ועי"ז יהיו יכולים להגאל גם בגאולה העתידה כיון שנשתרשו בקדושת התורה. ונמצא דפסח גרם לנו גם הגאולה העתידה. עוד יש במדרש דבאמת נגאלו ממצרים תוך הזמן. וז"ל הילקוט על פסוק החודש הזה לכם קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים בשעה שבא משה ואמר להם בחודש הזה אתם נגאלים אמרו לו לא כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו כי גר יהיה זרעך כו' ארבע מאות שנה והלא אין בידינו אלא ר"י שנה אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונכם אלא מדלג על ההרים על הקצים והחשבונות. הרי אומר להדיא דגאלם תוך הזמן. וכבר כתבו המפרשים דגאלם תוך הזמן וכשיתחייבו עוד לגלות ישלימו גם זה הזמן החסר להם אז. והטעם לזה הוא כמו שנתבאר כיון דלא יכלו להתמהמה שם עוד ואם היו שוהים לא היה נגאלים לעולם ונגאלו תוך הזמן כדי שיהיה מקום לגואלם לעתיד, וא"כ גאולה העתידה המוכרחת להיות היא גרמה לגאולה הראשונה הגם דלא הגיע זמנה כלל והעתידה היא העיקרית והיא הכריחה להראשונה להיות. וא"כ הרי אינו ידוע איזה עיקרית אשר היא הגורם לחברתה להיות. ובמסכת ברכות (דף י"ב) אמרו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שיעבוד בבל עיקר ויציאת מצרים טפל וכו' יעו"ש. ועל כוונה זו אמר במדרש דמשל לשני מטרונות שוות שמהלכות כאחת ואינו ידוע איזו גדולה מזו. ורק מדחזינן דאוכלי פסח צריכין להזות עליהם מקודם מאפר פרה וכמו שנאמר ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת מוכרח דפרה העיקרית דגם מצות פסח נזקקה שיהיה מקודם לה מצות פרה ש"מ דפרה גרמה לפסח, וזהו שאמר במדרש דאותה שחברתה מלווה אותה עד ביתה ומהלכת אחריה היא הגדולה, דאותה שמהלכת ראשונה והשניה הולכת אחריה הראשונה הגדולה, וכמו כן פרה הרי צריכה להיות קודם עשיית הפסח והפסח הוא המלוה לפרה עד ביתה דאלמלא הפסח לא היה הגאולה העתידה וזהו שממשיל לפסח שמלוה לפרה עד ביתה [והוא זמן המשיח] וגם הולכת אחריה, ומוכח דפרה היא הגדולה:

ובזה יבואר היטב הפסוק (בירמיהו כ״ג:ז׳) לכן הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הודחתם שם וישבו על אדמתם. ובמסכת ברכות אמרו על פסוק זה שיהיה שיעבוד בבל עיקר ושיעבוד מצרים טפל. דכבר נתבאר דהגאולה במצרים היה תוך הזמן רק הוכרחו להגאל עד שלא ישקעו בטומאתם של מצריים וא"כ עיקר התכלית והכוונה של הגאולה הוא רק היציאה ממצרים וממילא נמשך שעלו לארץ ישראל אבל העליה לא"י הרי אינה עיקרית כיון דהיו צריכים להיות עוד בגולה. אבל גאולה העתידה שיהיה סוף כל הגלות יהיו שניהם התכלית הנרצה בהם. וזהו שאה"כ ולא יאמרו חי ה' אשר העלה את בנ"י מארץ מצרים, דבמצרים היה היסוד רק ההעלאה והיציאה ממנה, רק יאמרו חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע ישראל מכל הארצות וישבו על אדמתם, אמר במצרים רק העלה ובעתיד אמר העלה והביא דהיציאה מגלות והביאה לארץ ישראל שניהם הם עיקר הכוונה בהעתידה, וזהו מה דאמר הכתוב (שמות ג׳:ח׳) וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה. אמר דתכלית כוונתו הוא להציל את ישראל משיעבוד הקשה של מצריים שהוסיפו בקושי השיעבוד יותר מכפי הגזירה. וגם להעלותו מארץ מצרים המקלקלת יושביה ועי"ז ממילא יעלם מארץ ישראל. וז"ל תרגם יונתן ואתגליתי כו' לשזבותהון מידא דמצראי ולאסקותהון מן ארעא מסאבתא ההיא לארעא טבתא ופתיא. הוסיף ביאור דהיציאה ממצרים היה משום דהיא ארעא מסאבתא כמו שנתבאר:

והא דמסיים המדרש הוה כל בן נכר לא יאכל בו הולך ג"כ על כוונה זו. דהמדרש בא ליתן לנו טעם על מצוה זו דפסוק זה בא אזהרה דכל מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אסור לו לאכול בפסח. ולכאורה אינו מובן הטעם בזה דמצוה זו משונה מכל מצות שבתורה דבכל התורה קיי"ל אע"פ שחטא ישראל וחייב בכל המצות שבתורה ולבד מהבאת הקרבן דדרשינן במסכת חולין (דף פ') מכם ולא כולכם כו'. אבל שארי מצות שאינם הבאת קרבן גם הוא חייב בהם ואכילת פסח דהיא ג"כ מצוה בפני עצמה ולא שייך להקרבה כלל באה עוד אזהרה ואיסור שלא יאכל בו אע"ג שבתחילה היה ישראל והרי גם הוא נגאל ממצרים. ורק אחר שהסביר המדרש דחוקת פרה גדולה מפסח ושל פרה היא העיקר והיא גרמה לשל פסח ומש"ה בן נכר דאין לו חלק בגאולה העתידה הגם דהיה בכלל הנגאלים אז מ"מ כיון שאין לו חלק בהעיקר ממילא גם בהנצמח מהעיקר לא יהיה לו חלק בו כיון דפסח נצמח מפרה ומש"ה אמר הכתוב כל בן נכר לא יאכל בו. וגם להיפוך אמר הכתוב וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' כחוקת הפסח יעשו כו' ואע"ג דהוא לא היה מן הנגאלים ממצרים כלל מ"מ כיון דיש לו חלק בהעיקר והוא העתיד מחויב גם בפסח כישראל. זהו הנראה בביאור המדרש והוא ביאור נכון בעזהי"ת. וזהו ג"כ שאמר הכתוב זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו, אמר תחילה דפסח הוא חוקה והוא בחינה אחת כפרה והם שוים וכפי הדרשה של המדרש וע"כ סמך לו ענין דבן נכר לא יאכל בו:

ובזה נוכל לפרש הא דכתיב והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים וכתב רש"י דכאן רמז תשובה לבן הרשע לומר עשה ה' לי ולא לך שאילו היה שם לא היה נגאל. וכן הוא להדיא בסדר הגדה של פסח. רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם. ביאור הדברים דגבי שאלות הרשע כתיב והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח לה' אשר פסח על בתי בני ישראל, ע"מ הך ואמרתם בע"כ אינו תשובה לבן הרשע על שאלתו מדלא כתיב ואמרתם להם וכמו בפרשה והיה כי יביאך בשאלות התם כתיב והיה כי ישאלך בנך מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד כו' וע"כ הפירוש של ואמרתם זבח פסח דהוא ציווי בפני עצמו להאב שיאמר לעצמו או לשארי בניו הנשארים תיכף כשמעם דברי מינות של הרשע יאמר לעצמו ולבניו רק זבח פסח היא לה' אשר פסח כדי שלא יעשו דברי הרשע איזו שורש בלבם ושלא יכנסו הדברים בלבם כלל. אבל התשובה להרשע בעצמו הוא בהך קרא דבעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים ונרמז בו ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל. והנה כבר כבר כתבנו למעלה מה דלכאורה יש להבין דבשלמא בשאלות התם מה זאת שאינו יודע מאומה מהמצות מספיק לו התירוץ בחוזק יד הוציאנו ממצרים אחרי דבתחילה לא ידע מאומה לא משיעבוד מצרים ולא מהיציאה אבל הבן הרשע בע"כ איירי בבן גדול שיודע כבר כל מה שנעשה במצרים דאל"כ לא שייך לקרותו רשע כלל. וא"כ מאי חידש לו אביו באמרו בעבור זה עשה ה' לי כו' ובמה נסתרה שאלתו ודבריו ואם רמז לו לי ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל הרי זה אינו רק חירוף וגידוף. אבל הרי עכ"פ צריך להשיב לו תשובה על ויכוחו ודבריו. ועיין מש"כ למעלה לפרשו היטב. אבל לפי המבואר כאן לפרש דזה החירוף של לי ולא לו הוא בעצמו תירוץ על קושייתו. דהנה נסביר בדמיון כשהאב מיסב על הסדר עם כל בני ביתו ובתוך הבנים יש לו גם בן אחד רשע מלא מינות. ועכ"ז הרי בכלל בניו הוא וכולם מסובים על השולחן ואביו נותן לכל אחד חלקו בד' כוסות ומצה ומרור וכמו שדרשו חז"ל בפסחים (דף כ"ח) כל ערל וכל בן נכר לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור ובסוף הסעודה כשמגיע זמן אכילת פסח שהוא על השובע נותן לכל אחד חלקו מבשר הפסח ולהרשע דולג ואינו נותן לו יען כי מוזהר הוא שלא להאכילו למי שנתנכרו מעשיו ואז הרשע שואל וצועק ככרוכיא מה העבודה הזאת לכם, וזה הדיוק של לכם ולא לו הרשע בעצמו צועק כן מדוע מצוה זו אתם בעצמכם עושים ולי אין נותנים חלק בה וכי אינני יהודי כמותכם. וגם אנכי יצאתי ממצרים כמוכם ואתם מבדילים עצמכם ומרחיקים אותי. [והמבין יבין כי שאלה זו מורגלה היא בפי כמה מהמשכילים]. ועל זה באה לו התשובה בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים אילו היה שם לא היה נגאל וכמו שנתבאר לעיל דהעיקר הוא של פרה והוא העתידה וממנה צמחה גאולת פסח וממילא מי שאין לו חלק בגאולת פרה ומשיח אין לו חלק בגאולת פסח ואילו היית שם לא היית נגאל כלל וכמש"נ:

הנה במדרש איכה בפתיחה ר' יצחק פתח, איתא דבר אחר בושנו כי שמענו חרפה זה שבעה עשר בתמוז כסתה כלימה פנינו זה תשעה באב כי באו זרים על מקדשי ה' זה חורבן ראשון וחורבן שני. ודברי המדרש הללו צריכין ביאור להבין כוונתו דמאי שייכות להני שני ענינים של שבעה עשר בתמוז וט"ב להדדי וגם למה חלקם המדרש לשנים. ואשר נראה בביאורו דהנה בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות עבור חטא העגל ובט"ב היה החטא של מרגלים ובכו באותו לילה בכיה של חנם והוקבע להם בכיה לדורות שנחרבו באותו יום בית ראשון וגם בית שני. ועיין בזוהר פרשה כי תשא דעיקר העגל לא עשוהו ישראל רק הערב רב לחודייהו וגם זה לשון הילקוט על (ישעיה מ"ג) מוצלים היו ישראל מאותו מעשה שאילו עשו ישראל את העגל היה להם לומר אלה אלהינו ישראל אלא הערב רב שעלו ממצרים עשו אותו והם אמרו לישראל אלה אלהיך ישראל עכ"ל. ונמצא דעיקר חטאם של ישראל היה מה ששמעו שהערב רב מדברים דברים רעים ומגונים כאלה ולא מיחו בידם ולא עמדו עליהם להורגם. וזהו שדרש המדרש בושנו כי שמענו חרפה זה שבעה עשר בתמוז יען כי אז היה חטאם מה ששמעו דברי חירופים מהערב רב ולא מיחו בהם כראוי וזהו שמענו חרפה. כסתה כלימה פנינו זה תשעה באב שאז היה החטא לישראל בעצמם ובכו בכיה של חנם וזהו שקורא הפסוק כסתה כלימה פנינו שהורידו דמעות של כלימה על פניהם ע"ד מאה"כ כסות דמעה את מזבח, וזה היה בט"ב. כי באו זרים על מקדשי ה' זה חרבן ראשון וחורבן שני דעבור הני שני מיני חטאים של י"ז בתמוז ושל ט"ב נחרבו שני בתי המקדשים וכמו שמבואר להלן:

דהנה ידוע ומבואר בספרים מרבותינו דעשרת הדברות המה כלל כל התורה כולה דכל התורה כולה נרמזה ונכללה בהם. והגם דאין אנחנו יודעים עתה היאך למצא כל הפרטים שבתורה בעשרת הדברות עכ"ז דבריהם נאמנים ובודאי דהוא כן. והנה עוד כולם נכללו בשני דברות הראשונים שהם אנכי ולא יהיה לך שנאמרו בדיבור אחד מפי הגבורה והמה כלל של כל הדברים. ובכללם הם סור מרע ועשה טוב עשה ול"ת. אנכי עשה ועשה טוב, ולא יהיה לך הוא ל"ת וסור מרע. והנה אנכי הוא מצות עשה וציוי להאמין שכל מה שהוא בכל העולם והמציאות בכללו ופרטיו ופרטי פרטיו את הכל הבורא יתברך שמו מהוה אותו וממציא בכל עת וזמן. ובזה נכלל חיוב כל המצות עשה דעל כן מחויבים כל ישראל לעבדו ולהודות לו ולקיים כל מה שציוה עלינו מהמצות עשה ובכללם הוא ציווי של ועשה טוב. ולא יהיה לך הוא הכלל של סור מרע והוא אזהרה ול"ת שלא נאמין חלילה בדבר שוא ושקר ושום כו"ם בעולם ולא לעבוד לשום נברא שבעולם כאשר עשו העמים הקדמונים דהגם שהיו מאמינים בהבורא יתברך ובאחדותו עכ"ז האמינו שיש כח להממוצעים להרע למי שירצו מהברואים שתחת ממשלתם או להיטיב למי שירצו וע"כ יצא להם לכבד את השמש והירח והכוכבים ודומיהם כדי להפיק רצון מהם (ועיין ברמב"ם ריש הלכות ע"ז). ודיבור זה של לא יהיה לך הוא ראש ויסוד לכל האיסורים והלא תעשה שבתורה ובכללם הוא סור מרע. ושוב הענינים האלו יכללו בפסוק ראשון של קריאת שמע ישראל. ה' אלהינו, ה' אחד. דה' אלהינו הוא קבלות המצות עשה של אנכי והכולל בו. וה' אחד הוא קבלות שמירות הל"ת של לא יהיה לך, כי באומרו ה' אחד הרי פירושו האמנה שבלתו אפס ותוהו ואין לו שני לעבדו, וה' הוא אחד ואין בלתו וכמו שאמר הכתוב לא תעשון אתי אלהי כסף כו'. ונתבאר דכמו דאנכי ולא יהיה לך כלול בהם כל התורה כמו כן הוא בפסוק ראשון של קריאת שמע:

והנה היצר הרע מתהפך הוא לכמה גוונין וכל האופנים מטרתם להחטיא האדם פעם כה ופעם כה כפי מה שיעלה בידו. ואם לא יעלה בידו באופן אחד יתהפך ממש להיפוך באופן אחר המנגד ממש לראשון אולי יעלה בידו והוא דלפעמים יחטיאו בחטא ע"ג או אביזרי דידיה והוא להוסיף להאדם אמונה האסורה וכמו להאמין בסיבות הממוצעים שיש בכחם להרע או להטיב ויפתנו לעבוד להם, וזהו העובר על לא יהיה לך והאדם המקבל דברי היצר הוא בכלל פתי המאמין לכל דבר ריק וכזב. ואם רואה היצה"ר שאינו יכול לפתות את האדם בזה האופן והאדם מתחזק בשכלו לנגדו יתהפך היצה"ר להיפוכו ממש להתלבש בלבוש חכם ופילוסוף למעט בלב האדם האמנה המחוייבת ולהטיל לו בה ספיקות עד שיביאנו חלילה לידי כפירה גמורה ושלא להאמין כלל ולומר עזב ה' את הארץ ועולם כמנהגו נוהג וכפי הטבע אשר הוטבע בו בעת הבריאה. וכמו שאמר הכתוב על פרעה שאמר לי יאורי ואני עשיתני דפרעה אמר שהוא עשה את עצמו. ודברים אלו הרי הם בדרך מליצה ומשל דכפשוטו הרי אי אפשר להאמר שהוא בעצמו יעשה את עצמו והרי קודם שנולד בעולם לא היה נמצא כלל והיאך יעשה את עצמו דפשיטא דלא אמר על עצמו שהוא נצחי מקודם דהרי ידוע זמן התחלת מציאתו, רק הכוונה שהוא נעשה ונולד מעצמו ולא זולתו עשאו רק נעשה בטבע הקבוע בהעולם בעת נברא העולם. ועוד יוליכוהו שולל מכפירה לכפירה עד כי יכפור לבסוף גם בהבריאה וכדומה לזה. וכל ענין זה הוא לעבור על העשה של אנכי ה' אלהיך, ועל אלו הדברים נתכוונו חז"ל ואמרו במסכת קידושין (דף ל') יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. עוד אמרו שם יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום. דמתגבר פירושו באותן אופן ודרך הפתויים שהתחיל לפתותו מקודם ובכל יום מתגבר עליו להוסיף לו פיתוי על פיתוי. ומתחדש פירושו דכשרואה שאינו יכול להאדם באופן הקדום מתחדש באופן אחר להכשילו אשר הוא ההיפוך ממש מן הקדום. וזהו מתחדש שהוא חדש ממש לא כהקדום:

והנה הני שני אופני חטאים היו בעגל ובמרגלים וחלוקים הוו ממש מהיפוך להיפוך, דבעגל היה החטא בעניני ע"ג לומר להעגל אלה אלהיך ישראל ולהאמין בהעגל או במזל שור שיש בו איזו כח לפעול בעולם השפל ועברו על אזהרת לא יהיה לך. אבל במרגלים לא היה בו שום סרך ע"ז רק אדרבה שם היה החטא להיפוך ממש בחסרון אמונה ואמרו כי חזק הוא ממנו כביכול גם בעה"ב אינו יכול להוציא משם כליו. דשפטו ע"פ משפטי השכל ודרכי הטבע אחרי שראו שם ערים בצורות ויושביה בני ענק אמרו דלא יוכלו ישראל לכובשם, וענין חטאם אז היה נגד העשה של אנכי וכמבואר. ובזה הוא דנחלק ט"ב משבעה עשר בתמוז. וגם בשני החורבנות מצינו ג"כ שהיו חלוקים בהני שני מיני חטאים, דבבית ראשון היה חטא ע"ז וכמו דאיתא בפרק ראשון דיומא, וזהו בחי' חטא העגל של י"ז בתמוז ובבית שני לא היה חטא ע"ז כלל ועיקר יסוד חורבנו היה ע"י שאז נתחדשו כת הצדוקים שכפרו באמונה ובקבלת חכמינו ז"ל לפרש התורה שבכתב ע"י קבלתם בתורה שבע"פ והצדוקים הלכו בהתורה לפרשו ע"פ שכלם הטבעי ומזה נצמח לבסוף החורבן וכמו שכתב ביערות דבש דעיקר חורבנו עי"ז שנתחדשה כת הצדוקים. וכן נתחדש ונתרבו אז בעולם כת הפילוסופין תלמידי אריסטו בלימודם החכמה שאחרי הטבע, ומה דאמרו בגמרא דיומא בבית שני נחרב עבור שנאת חנם כתבנו במק"א פירושו דעיקר מה שנתחדשו הכופרים אז היה יסודו ע"י שנאת חנם דעל ידי השנאה נתפרדו אלו מן החכמים מקבלי תורה שבע"פ ולבסוף נתפקרו עבור זה לגמרי, ועכ"פ החטא היה בענין ובחינה ניצוץ מחטא מרגלים שיסודו הכפירה בהאמת וחסרון האמונה במה שמחויבין להאמין. וזהו כוונתו של המדרש שהתחלנו, כי שמענו חרפה זה י"ז בתמוז שנעשה העגל, כסתה כלמה פנינו זה תשעה באב ששבו המרגלים, כי באו זרים מקדשי ה' זה חורבן ראשון וחורבן שני דהני שני חורבנות היו משרשי שני החטאים האלו, בית ראשון היה מניצוץ חטא העגל ובית שני היה מבחינת חטא מרגלים וכמו שנתבאר. והנה רואים אנחנו שהשני קשה מהראשון הרבה מאד דבהעגל לא היה עונשם גדול כך דלא מתו מהם רק כשלשת אלפי איש. ועוד דהרי תיכף אחר זה נתרצה השי"ת עמהם וציום על מלאכת המשכן להשרות שכינתו בתוכם משא"כ במרגלים שמתו כל היותר מעשרים שנה ונתעכבו במדבר ארבעים שנה והם בעצמם לא נכנסו לארץ כלל ורק בניהם נכנסו, והטעם לזה מוכרח דחטא המינות וחסרון אמונה קשה הרבה יותר מן החטא של ע"ז. וכן בשני הגליות האחרון קשה וארוך יותר מן הראשון דבראשון לא מצינו דבעודם יושבים בבבל נשתעבדו בשיעבודים קשים אצל הבבלים וגם כי אחר עברו שבעים שנה נגאלו וחורבן השני שהיה עבור קלקול האמונה הוא ארוך הרבה כו'. והוא מטעם הנ"ל דקלקול באמונה גרוע מע"ז. ועוד טעם לזה דחטאם היו שעבדו ע"ז תיכף כשנחרבו ובאה עליהם היסורים והגלות הכירו עי"ז גופא שאין בהע"ז שעבדו שום ממש ולא יכלו להושיעם וע"כ בנקל היה להם לשוב בתשובה משא"כ בגלות האחרון שהיה עבור חסרון האמונה הרי כל מה שנשתהו בגלות הרי בכל יום נתוסף ההסתר פנים ועי"ז נתרבה יותר המכשול והטעות לתלות הכל בטבע באמרם איה אלהינו צור חסיו בו. וגם עוד כי מי אשר נתקלקלה אצלו האמונה חלילה קשה לו לשוב ולקבוע האמונה בלבו אם לא במסירת נפש ממש וכמו שאמר הכתוב כל באיה לא ישובון ולא ישיג ארחות חיים. וע"כ חורבן שני נמשך הרבה יותר מן הראשון. היוצא מכל האמור למעלה דפרה רומזת על משיח והוא קץ וסוף לכל הגליות. וגם נתברר דשני שרשי חטאים הם. אחת ענין ע"ג והיא הוספה בעצמו אמונה האסורה. והשניה הוא חטא חסרון אמונה. הראשונה היה בבית ראשון והשני היה בבית שני. ומש"ה נחרבו שניהם. ומש"ה קודם הגאולה יתגבר שנית היצה"ר של הכפירה ובפרט בתורה שבע"פ ובדברי החכמים ויסבלו ממנו ישראל הרבה והיא כדי לתקן אותו החטא דעבורו נחרב הבית ומי אשר ישאר שלם באמונתו יזכה לגאולה. וזהו מה דאמרו בסוף מכות בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, דנבואת חבקוק קאי על ביאת משיח וכמו שאמר שם בפסוק כי עוד חזון למועד ויפיח לקץ ולא יכזב ואם יתמהמה חכה לו, דדברים אלו נאמרו על ביאת משיח ועל זה אמר ואם יתמהמה חכה לו דגלות בבל היה זמנו קבוע שבעים שנה. ומסיים הפסוק וצדיק באמונתו יחיה דכל מי שישאר חזק ושלם באמונתו אז צדיק יקרא לו ויחיה:

ובזה נוכל לפרש הא דבילקוט סוף פרשת כי תשא דריש הפסוק זכרוניכם משלי אפר לגבי חומר גביכם וז"ל אמר הקב"ה לישראל בני הוו זהירין בשני זכרונות שכתבתי עליכם בתורה תמחה את זכר עמלק וכי מחה אמחה את זכר עמלק אם זכיתם הרי אתם בניו של אברהם אבינו שאמר ואנכי עפר ואפר ואם לאו התקינו עצמכם לשיעבודם של מצרים בחומר ובלבנים, ובתנחומא הגירסא התקינו עצמכם לשיעבודם של מדינות שנאמר על גבי חרשו חורשים. ויש להבין מה דדרש המדרש לשון זכרוניכם דנקט הפסוק דאמר להם הוו זהירים בשתי זכירות שכתבתי והרי הכל אחד הוא ומצוה אחת הוא למחות זכרון של עמלק ולמה חלקו לשנים. וגם מה שאמר להם הרי אתם בניו של אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר וכי לא מצא זכות אחר לתאר בו את אברהם רק זה שאמר ואנכי עפר ואפר וכי מעלה זו יחידית היא לו או היא הגדולה שבכל המצות שעשה. עוד זאת למה אמר הכתוב רק משלי אפר והרי אברהם אמר על עצמו עפר ואפר דקרא עצמו עפר ג"כ ולמה לא הזכיר גם עפר. אבל לפי המבואר יש מקום לפרשו דידוע דשרו של עמלק הוא הס"ם הוא היצה"ר וכל התגברותו של עמלק הוא מחטאם של ישראל דבחטאם נתוסף לו כח וגדולה וכל זה מבואר בכמה מקומות בספרי רבותינו יעו"ש. וזהו הטעם מה דאיתא במסכת מגילה (דף ו') קיסרי וירושלים אם יאמר לך אדם ישבו שתיהם אל תאמין חרבו שתיהם אל תאמין כו' שנאמר אמלאה החרבה אם מלאה זו חרבה זו. עוד מביא שם הפסוק ולאום מלאום יאמץ. ולכאורה למה נצטיין אדום בזה משארי אומות שאי אפשר לו להיות מיושב כאחד עם ישראל. רק הטעם הוא כמו שנתבאר שכשישבה ירושלים וזהו משום דהטיבו ישראל מעשיהם ובע"כ תחרב קיסרי ונופלת, ואם חלילה חרבה ירושלים ובע"כ חטאיה גרמו לה וא"כ זהו גופא הנותן כח לעמלק ואז בע"כ ישבה קיסרי, וכיון דנתבאר דשני שרשי חטאים הם א"כ בשני אופנים נותנים כח לעמלק:

ובזה נבין שתי הלשונות שנאמרו במצות מחיית עמלק. דבפסוק אחד אמר תמחה את זכר עמלק דהוא ציווי לישראל שהם ימחו זכרו של עמלק דע"י שייטיבו הם מעשיהם יתן להם הכח שהם ימחו זכרו, וזה קאי על ענין חטא ע"ג דבזה ניתן כח ביד האדם להתחזק ולעמוד נגד יצרא דע"ג ולבטלו וכמו שמצינו באנשי כנה"ג שהתפללו כשעלו מבבל וניתן להם יצרא דע"ג. וגם כל אחד ואחד מישראל היה מצווה בעת שישבו על אדמתן לאבדה ולשרש אחרה מכשתגיע לידו וכמו שאמר הכתוב אבד תאבדון כו'. וגם דאם חלילה רואה לחבירו שנכשל ונוטה לבו לע"ג מחוייב להתווכח עמו ולהוכיחו בשכלו שאין בהע"ג ממש עד שיעקר הרעיון הרע הזה מלבו. וע"ז אמר הכתוב תמחה את זכר עמלק שהוא ציווי לישראל על זה. וז"ל הילקוט ראובני על פסוק לא יהיה לך אלהים אחרים ומיד קבלו עליהם לאבד ע"ז ומשמשיה ואנשי עיר הנדחת כו' ובכלל דיבור זה הוא ג"כ זכירת מעשה עמלק, הרי להדיא כמו שכתבנו דמצות מחיית עמלק הוא מגדרי ע"ג ומעשה עמלק יסוד ושורש אחד להם והיסוד הוא להעביר מלבו יצרא דע"ג, אמנם בפסוק שני נאמר כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים הבטיח הקב"ה לישראל אשר הוא ימחה אותו וזהו על בחינה השניה יצרא דמינות ועל זה לא בא הציווי לישראל כי בזה לא ניתן כח להאדם הישר שיהיה יוכל לבערו מן זולתו. דמי שפג לבו מלהאמין אין לו רפואה בידי אדם דכל מה שירבה חבירו להתווכח עמו להחזירו לאמונה לא יועיל כלל דהרי כל סוף ההוכחות והראיות מוכרח לבא לאמונה, וכל מה שמצינו לרבותינו שהתווכחו והשיבו תשובה להמינים היה רק לתרץ קושיותיהם ולסתור ראיותיהם שדימו להוכיח היפוך האמונה והצדיקים בויכוחם הראום לדעת כי אין בראיותיהם ממש. אבל הראיה וההוכחה לאמונה הוא רק אמונה. ועל כן אסרו חכמים הויכוח עמהם ואמרו דבאפיקורס ישראל אל תען כסיל דכ"ש דפקר טפי. ואם פגע באחד מן המינים ושמע ממנו דברים הרעים אם מישראל הוא אסור להתווכח עמו רק העצה לברוח ממנו ולשוב לחזק את עצמו ולבו באמונה לבל יפעלו בלבו מאומה דברים הרעים ששמע ממנו, וכמו שכתבנו בראשית הדרוש דבשאלת התם כתיב ואמרת אליו וכן בשאלת החכם בפרשה ואתחנן כתיב ואמרת לבנך ובשאלת הרשע כתיב ואמרתם זבח פסח הוא כו' ולא כתיב ואמרתם אליו, דלו אין להשיב כלל רק הוא ציווי להאב אחרי ששמע דברי הרשע שיאמר לעצמו זבח פסח הוא לה' כדי לחזק לבו ביראת ה' ותורתו:

ועוד טעם לזה דהרי עיקר מצות אמונה הוא שנאמין בכל דברי התורה וכפי הקבלה מרבותינו גם מה שאי אפשר לנו לבררו על ידי מופת חותך. דהרי כל מה שנתברר להאדם במופת זה נקרא ידיעה ואינו בכלל אמונה עדיין ואנחנו מצוים להאמין וזהו בדברים שאין השכל משיג אותם במופת, וכל זמן שלא יאמין רק במה שנתברר לו במופת אין לו חלק במצות אמונה כלל, דכמו דנצטווה האדם לכוף כל כחותיו לעבודת ה' ולבטל אותם לעבודתו באיברי גופו וכמו שבירת התאוה והחמדה לעניני עוה"ז ותענוגיו הלא כמו כן החיוב לכוף ולבטל שכלו לעבודתו יתברך והוא בהאמינו בדברי התורה את אשר לא ישיג בשכלו. וע"כ מי שנתקלקל דעתו חלילה ופג לבו מלהאמין הרי אין כח ביד חבירו לרפאות מחלהו ולהחזירו למוטב, רק לבקש מאת ה' שיתן בלבו אמונתו ויטהר לבו לעבודתו יתברך. וע"כ תיקון כל העולם בכללו וביעורו של היצה"ר בענין אמונה מקוים אנחנו לה' כי ישקיף ממרום ויבער הרע מן העולם ויאמינו כולם בו יתברך ויטו שכם אחד לעבדו, ועל ענין ביעור של זה היצה"ר הבטיח הקב"ה ואמר כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים, שהי"ת יבטלו. וראיה ברורה לכל הדברים הנאמרים הוא דברי הילקוט פרשת בשלח וז"ל כתוב אחד אומר תמחה את זכר עמלק וכתיב אחד אומר כי מחה אמחה עד שלא פשט ידו בכסא תמחה משפשט ידו בכסא אמחה. [כוונת הילקוט הוא דכן כתיב בפרשת בשלח כי יד על כס ה' מלחמה לה' בעמלק וכי אפשר לבשר ודם לפשוט ידו בכסא אלא ע"י שהוא עתיד להחריב את ירושלים מחה אמחה כו'. הרי להדיא דדרש הפסוק הזה דזהו אחר שהחריב את בהמ"ק ונגעה ידו בכסא אז מלחמה לה' בו. והרי חורבן הראשון היה רק ע"י בבליים לא ע"י אדום ורק חורבן שני היה ע"י אדום ומוכרח דרק עבור חורבן שני אה"כ מחה אמחה. וזהו הכל כמו שכתבנו משום דאז נתגבר יצרא דמינות ונתחדשו הצדוקים בישראל ועבור זה נסתבב החורבן ומש"ה אמר מחה אמחה:

וזהו כוונת המדרש הנ"ל זכרוניכם משלי אפר לגבי חומר גביכם. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני הוו זהירין בשני זכירות שכתבתי לכם בתורה תמחה את זכר עמלק כי מחה אמחה את זכר עמלק, והכוונה שיהיה זהירין בעצמם מלהלכד ולהשמר לבל יהיו נכשלים חלילה באחד מהני שני עיקרי ושרשי החטאים של ע"ג ומינות ואז לא יאונה להם כל רע. הרי אתם בניו של אברהם אבינו שאמר ואנכי עפר ואפר ובפסוק זה לא נזכר רק משלי אפר ולא הזכיר כאן מה שקרא עצמו גם עפר. והכוונה דבמס' חולין (דף פ"ח) אמרו דבזכות שאמר ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות עפר סוטה ואפר פרה, הרי דבשכר שאמר אפר זכו למצות פרה אדומה שתנתן לישראל וכבר כתבנו דממצוה זו תצמח הגאולה הקיימת חירות מיצה"ר וחירות משיעבוד ומצוה זו מגינה עליהם לבל ישלטו בהם. וזהו שאמר להם דאם יהיו זהירים בשני הזכירות יעמוד להם זכות אברהם שקרא עצמו אפר וזהו בחינת מצות פרה להגן עליהם אשר לא ישלוט בהם כל רע. ואם לאו התקינו עצמכם לשיעבוד שנאמר על גבי חרשו חורשים פירוש שיהיו בגלות עד ביאת משיח שיגאלו ג"כ בזכות מצות פרה וכמו שנתבאר: