וישמע יתרו כו' אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים (יח א). פירש רש"י, שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. וקשה ממה דאיתא בגמרא (תנחומא תצא פ"ט) מאי דכתיב אשר קרך בדרך, שהקיר את בני ישראל כאדם שנכנס לאמבטי וכו'. וקשה לפי זה על פירוש רש"י שפירש שיתרו בא על שמועת מלחמת עמלק, אדרבא לפי הגמרא לא היה לו לבא, לפי שהקיר אותם ונפלו ממדרגתם.
ונראה לתרץ על פי מה שאמרתי על מה שאמרו חז"ל (יבמות כד:) אין מקבלים גרים לימות המשיח. כי לימות המשיח יהיה השראת הקדושה גדולה מאוד על ישראל ולא יוכלו אומות העולם לסבול גודל האור מחמת גודל החשכות שלהם, ודווקא בזמן הזה בזמן הגלות שאין השראת הקדושה כל כך יכולים האומות להתקרב ולהתגייר, אבל לימות המשיח לא יוכלו כנ"ל.
ולהבין כ"ז, הנה כתיב (שמות יח יג) ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב. אמרו חז"ל (שבת י.) מכאן שהדן דין אמת לאמתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, נאמר כאן מן הבקר עד הערב ונאמר במעשה בראשית (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, עד כאן. והענין הוא, דאיתא (ע' מנורת המאור אות רכח) כל הדן דין אמת להציל עשוק מיד עשקו כו', וזאת הוא עבודת כל אדם לדין דין אמת לעצמו להציל כו', הן הם המחשבות זרות והתאוות רעות אשר לא לה' המה, בידוע שיש בהם נצוצות קדושות, וצריך הדיין להוציאם משם, ולהצילם מיד עשקו הוא הסטרא אחרא, ולהעלותם לקדושה, לקיים מאמר הכתוב (ויקרא ה כג) והשיב את הגזלה אשר גזל או את העשק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד אתו דווקא, ולהחזירם לבעליו ממש, למקורם מקור הקדושה, ולהפך הערב שהוא דין (זח"ב סג.) לבוקר שהוא רחמים (זח"ג סד:, זח"א רג:).
וזהו שאמרו חז"ל כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי זהו עיקר מעשה בראשית להפך חשוכא לנהורא, ערב לבוקר, כמאמר חז"ל (שבת עז:) במעשה בראשית, ברישא חשוכא והדר נהורא.
וזהו שאמר הכתוב (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שצריך להיות ערב ובוקר בתמימות, פירוש מספר ערב חסר ממספר בוקר ל"ו, וצריך הדיין אמת להשלים ל"ו לערב ולעשות בוקר אור, שהוא רחמים. היינו שכשנופלים לו המחשבות זרות ותאוות רעות, צריך לשום לב ולהבין שיש אור בזה החשכות כמאמר הכתוב (תהלים קיב ד) זרח בחושך אור לישרים, פירוש הישרים רואים האור שבחושך, ומבינים הענין שכל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו (אבות פ"ו מי"א) כמאמר הכתוב (דברים ו ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, ואמרו חז"ל (ברכות נד.) בשני יצריך, יצר הטוב ויצר הרע, והענין הוא כמו שכתוב בספרי הצדיקים (ע' מאור עינים ישמח לב על יומא לה: עמ' תקס"ה) מה שאמרו חז"ל (שבת קד., יומא לח:) הבא ליטהר מסייעין אותו, מה שנופל לאדם מחשבה רעה, זהו בכדי להפכה לקדושה, חשוכא לנהורא, להשיב את הגזילה לבעליו כנ"ל, וזהו העבודה בשני יצריך, גם ביצר הרע להפכו, וזהו מדת הישרים שרואים האור שבחושך זה היצר הרע (זח"א קלא.), ומעלים אותו ל"ו ית', ומשלימים במלת ל"ו את מלת ערב שהוא חושך, ונעשה בוקר שהוא אור.
וזשה"כ (ישעיה ו ב) שרפים עומדים ממעל ל"ו שש כנפים לאחד, פירוש זהו עבודת השרפים, ממעל ל"ו, להעלות ל"ו, ומחברים שש כנפים לאחד, פירוש מלת כנפים בגימטריא ר', שש ואחד הוא שבעה, סך הכל גימטריא או"ר, וזהו עבודת השרפים, שמעלים ל"ו (עם ערב) ונעשה או"ר (בוקר), ומהפכים חשוכא לנהורא.
וזה שאמרו חז"ל כל הדן דין אמת לאמתו כאלו נעשה כו'. פירוש זה קאי על כל אדם, שצריך שיהיה דיין לדון את עצמו להציל את העושק מיד עשקו, הוא האור הנצוצות הקדושים, מהעושקו הוא הסטרא אחרא, המחשבה או תאוה רעה שבאה לו, שיראה ויבין את האור שיש בהחושך ויעלה אותו ל"ו ית', בכדי להשלים עם ל"ו מלת ער"ב, להמתיק הדין, ויעשה בוק"ר רחמים, להפך חשוכא לנהורא. ובזה כאלו נעשה שותף במעשה בראשית, כי גם הוא הפך חשוכא לנהורא.
וכ"ז אינו כי אם בזמן שישראל הם בבחינת אלהים, בחינת קטנות המוחין (ע"ח שכ"ב פ"א), אז נופלים המחשבות הרעות והתאוות רעות לאדם, ומתדבק בהם אותיות ק"ר, כמאמר הכתוב (דברים כה יח) אשר קרך בדרך ואמרו ז"ל (תנחומא תצא פ"ט) שהקיר אותם, היינו שנתדבק בהם בחינת ק"ר, שהוא בחינת צפון שמשם בא הק"ר (זח"ב כד.), בחינת דין. אז צריכים בני ישראל להפ"ך הק' לג' (כי הם מתחלפים בחילוף אותיות), ויעשה מן קר גר.
וזה יהיה כשנזכה במהרה בימינו לימות המשיח, בזכות ג' אבותינו אברהם יצחק ויעקב, שהן הם הבית דין צדק, שעל ידם נגמר הדין (זח"ב קיח.), להפך הק' שהיא הקליפה, כמאמר הזוהר (זח"א השמטות רנג:) ק' זה כקוף בפני אדם, ובזכותם יתהפך הק' לאות ג', להיות ג' פעמים קדוש (ישעיה ו ג). ואז לא יצטרכו בני ישראל לעבודה הנ"ל, להפוך עוד הק"ר לג"ר, כי אז יהיה האור והקדושה גדולה כל כך עד שלא יכולה הקליפה הנ"ל להתקרב לישראל מרוב אורם וקדושתם.
וזהו שאין מקבלים גרים לימות המשיח כנ"ל, כי לא יוכלו האומות העולם להתקרב לבני ישראל כנ"ל, וגם ישראל לא יצטרכו להעבודה זו כנ"ל.
וגם בשעת יציאת מצרים כתיב (שמות יח א) כי הוציא ה' את בני ישראל כו'. פירוש, שהיה השם במלואו, בחינת גדלות המוחין (לק"ת פ' בשלח עה"פ אנוסה), ואז לא יכלה הקליפה להתקרב אל בני ישראל כנ"ל. ועל כן לא בא יתרו אז להתגייר, כי הבין שלא יוכל להתקרב מרוב אורה של השראת הקדושה על ישראל, עד ששמע מלחמת עמלק, אשר קר"ך בדרך, שהקיר אותם, פירוש כנ"ל שהטיל בהם אותיות ק"ר, אז הבין שיוכל להתקרב וישראל יקבלו אותו, כדי להפך הק"ר לג"ר, חשוכא לנהורא.
על כן כשראה את משה רבינו ע"ה עוסק בהעבודה הנ"ל, היינו ויעמד העם על משה, פירוש שעמד בחינת העם על משה, ומשה דן דין אמת כנ"ל להציל העשוק מיד עושקו, להפך חשוכא לנהורא כו', על כן אמר יתרו למשה רבנו ע"ה (שמות יח יט) היה אתה לעם מול האלהים, פירוש עכשיו שהוא בחינת אלהים, כמאמר הכתוב את כל אשר עשה אלהים למשה כו'. היה אתה לעם, פירוש תוכל למצוא בחינת עם גם בך, פירוש שום בחינת קטנה, ותהפכנה לנהורא, ותעלה ל"ו ית', ותתמלא כוונתך כנ"ל, ואין אתה צריך לכל העם.
וזשה"כ (שמות כ יח) ומשה נג"ש אל הערפל אשר שם האלהים. פירוש במקום שהיה שם בחינת אלהים, ומצא שם בחינה שהוא סוף המדרגה, והגיש אותה לבחינת אי"ן סו"ף גימטריא או"ר, ונעשה מן הכל ס"וף וא"ור גימטריא נג"ש.
על כן לא בא יתרו להתגייר אלא כששמע שהקיר עמלק את בני ישראל כנ"ל שהטיל בהם אותיות ק"ר, אבל קודם לכן לא היה יכול להתקרב כי היו ישראל בבחי' ג' פעמים קדוש. וזשה"כ (שמות כ יז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ולכאורה היה צריך לכתוב לבל תחטאו, ואותיות ת"י הוא למותר. אלא ת"י בגימטריא קדוש, על כן אמר משה רבינו ע"ה לבל ת"י תחטאו, פירוש תחטאו מלשון תחסרו, מלשון אני ובני שלמה חטאים (מל"א א כא). פירוש לבל תחסרו בחינת ת"י, בחינת קדוש, שהוא פסיקת זוהמתן.
וכן יהיה לעתיד לימות המשיח שנזכה במהרה בימינו בזכות שלשת האבות, ולא יקבלו גרים, אמן כן יהי רצון וד"ל. גם ת"י גימטריא ג"ר או"ר, ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד ט) במהרה בימינו אמן כן יהי רצון:
או י"ל וישמע יתרו וגו' (יח א). פירש רש"י, מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק וכו'. הנה ידוע מאמר חז"ל (תנחומא תצא ט) על פסוק (דברים כה יח) אשר קרך בדרך וגו' שהקיר את ישראל, היינו שעל ידי מלחמת עמלק נשמע שנפלו ממדרגתן. ולפי זה קשה מה שפירש רש"י שיתרו שמע מלחמת עמלק, ועי"ז בא יתרו להתגייר ולהתדבק בישראל, אדרבא שעל ידי מלחמת עמלק נשמע שישראל נפלו ממדרגתן, ולמה בא.
ולתרץ זה, הנה אמרו רז"ל (יבמות כד:) אין מקבלים גרים לימות המשיח. והטעם, כי ענין קבלת גרים הוא בחינת ברור נצוצות, פירוש לברר הנצוצות שיש בתאוות הגשמיות, ולהפכם לבחינת קדושה, היינו שבכל התאוות והנאות שיש לאדם יעבוד בהם לה', ובזה הוא מברר הנצוצות מהגשמיות לבחינת קדושה. אמנם הצדיק שהוא בבחינת גדלות המוחין במדרגה העליונה, ואין לו שום תאוה להבלי עולם הזה, ואין לו מה לברר ולהפך, כי הוא כלו בקדושה, ואין לו בחינת קבלת גרים, בחינת בירור נצוצות ולזה אמרו רז"ל אין מקבלים גרים לימות המשיח, כי אז יהיו ישראל במדרגה העליונה, שלא יהיה להם שום בחינת תאוה זרה כנ"ל, ולא יקבלו גרים אז.
והנה בחינת עמלק הוא בחינת יצר הרע (ע' זח"ג רפא:), בחינת גסות הרוח, ועל ידי בחינה זו מסתלקת השכינה, כמאמר חז"ל (פסחים סו:) כל המתגאה אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, פירוש שבחינת חכמה בחינת קדושה מסתלקת ממנו.
ומרומז בפסוק (שמות יז טז) כי י"ד ע"ל כ"ס י"ה, כי מה שהיה בחינת שם אדנ"י במילואו, נחסר א"ן ונשאר רק אותיות י"ד. ומה שהיה בתחלה בחינת כס"א, נחסר אות א' ונשאר כ"ס. ומן שם הגדול ב"ה נשאר רק שני אותיות י"ה. והחסרון הנ"ל עולה גימטריא ס"ג, בחינת ג"ס, לרמז שעל ידי בחינת עמלק בחינת ג"ס הרוח, נסתלק ממנו בחינת הקדושה שעולה גימטריא ג"ס, כי יען שבחינת הקדושה הוא בחינת שמיני שבשמינית לתלמיד חכם (סוטה ה.), בחינת ס"ד, בחינת או"זן, בחינת שמועה היינו ששומע ומבין ומקבל בחי' קדושה ואינו משכחה, שלא נסתלקה ממנו, כי הבחינת שכחה הוא רק מצד הסטרא אחרא (ע"ח שט"ו פ"ו), מבחינת עמלק, אבל כשזוכה האדם למחות בחינת עמלק בחינת יצר הרע בחינת ג"ס הנ"ל, אזי אין לו בחינת שכחה.
וזהו שאמר הכתוב תמחה את זכר עמלק וגו' לא תשכח. היינו אם תמחה בחינת עמלק, בחינת ג"ס הנ"ל, אזי לא תשכח, שלא יהיה לך בחינת שכחה, כי אם בחינת הקדושה תשרה עליך ולא תסתלק ממך.
וזהו שאמרו ישראל נעשה ונשמע (שמות כד ז), פירוש שיהיה לנו בחינת שמועה, בחינת או"זן כנ"ל, על ידי מחיית בחינת עמלק.
והנה זהו בחינת מלחמת עמלק, שצריך האדם להלחם תמיד עם היצר הרע למחותו. רק מי שהוא צדיק גמור וכבר גרש היצר הרע מלבו לגמרי, שאין לו שום תאוה זרה בלתי לה' לבדו כנ"ל, זה אין לו בחינת מלחמת עמלק, שאין לו בחינת קבלת גרים כנ"ל.
לכן כשיצאו ישראל ממצרים, והיו במדרגה עליונה בחינת גדלות המוחין, ולא היה להם בחינת מלחמת עמלק הנ"ל, שלא קבלו גרים אחר קריעת ים סוף כנ"ל, לכן לא בא יתרו אז תיכף אחר קריעת י"ס להתגייר, כי אז לא היו ישראל מקבלים אותו כמו שאין מקבלים גרים לימות המשיח, רק אחר ששמע מלחמת עמלק, אשר קרך בדרך, שהקיר את ישראל, היינו שנפלו ממדרגתן הראשונה מחמת חלול שבת הגדולה (שבת קיח:), והוצרכו למלחמת עמלק, אז תיכף בא יתרו להתגייר, כי אז קבלו אותו כנ"ל:
ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי וגו' (יח ג - ד). הרב הק' מסדילקוב זללה"ה דקדק בכאן דקדוק גדול (דגמ"א פ' יתרו עה"פ), שאצל גרשם נאמר לשון כי אמ"ר גר וגו', ואצל אליעזר נאמר סתם כי אלהי אבי בעזרי, ולא כתיב תיבת אמ"ר. והנה הרב הקדוש הנ"ל תירץ מה שתירץ ואינו מובן כל כך, וגם אני אפרש מה שנראה לעניות דעתי בעז"ה.
הנה כתיב (בראשית א א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ וגו', וכתיב (קהלת ג יד) והאלהים עשה שיראו מלפניו וגו'. פירוש, מה שעשה אלהים, היינו שבחינת בריאת שמים וארץ עשה רק בכדי שייראו מלפניו, שיהיה לישראל בחינת יראה אמיתית לירא מפני ה', בב' בחינות יראה, היינו בחינת יראה פנימית ויראה חיצונית, דאית יראה ואית יראה (ת"ז הקדמה ה:) היינו יראה הנוגע למעשה בלבד להיות סור מרע ועשה טוב. ויראה פנימית הוא שיהיה דבוק ביראה ופחד לפני ה' תמיד אפילו שלא בשעת עשיית המצוה, רק שתמיד לא יסיח דעתו מלהסתכל בעין שכלו בבחינת רוממותו ית', איך אשר בידו נפש כל חי, והוא עליון על הכל, ומשגיח בעינא פקיחא תדיר על כל פרט ופרט.
ובחינות אלו נקראים הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו (דברים כט כח), היינו שבחינה א' הוא לנו ולבנינו, היינו מה שנוגע למעשה בלבד בפועל ממש בנגלה. ובחינה הב' הוא בחינת נסתר, שהוא דבוק במחשבתו ולבו לה' אלהינו שהוא עליון על הכל ומשגיח בעינא פקיחא על הכל.
ועל ידי בחינה זו ממשיך האדם על עצמו בחינת השגחה עלאה לטובה, ושתהיה תפלתו בכל אשר יתפלל לה' מקובלת לפניו ית'. וזה רמזו רז"ל במתק לשונם (אבות פ"ב מ"א) דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים וכו'. פירוש, ד"ע, היינו כשתבין ותדע בחינת מה למעלה ממך, היינו שתהיה דבוק במוח ולב בבחינת התבוננות איך שהוא ית' עליון על הכל ולמעלה ממך, ועי"ז תמשיך בחינת עין רואה, היינו פקיחו דעיינין עלאין (זח"ג קל., רצג:). ואוזן שומעת, היינו שישמע תפלתך שתתפלל. וכל מעשיך בספר נכתבים, היינו שכל מעשיך יהיו בחינת ספ"ר, לשון ספ"יר וזך, ויהיו נכתבים ונחקקים בבחינת ספ"ר עליון גימטריא ש"ם (בחינת מלכות (ת"ז ת' מט פה:, ע' מא"א מע' הס' סי' כא)), ובחינה זו נקרא מש"ה, ומרומז בר"ת של הפסוק (תהלים לג יד) מ"מכון ש"בתו ה"שגיח ר"ת מש"ה, שעל ידי בחינת משה בחינת יראה פנימית הנ"ל ממשיך השגחה עליונה כנ"ל. ובחינת יראה חצונית נקרא בחינת ישראל עמו.
וזהו וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו. היינו, כששמע יתרו את כל הנפלאות, הבין שכל אשר עשה אלהים בחינת שמי"ם וארץ כנ"ל, היו בשביל בחינת מש"ה, בחינת יראה פנימית. ובשביל ישר"אל ע"מו, בחינת יראה חצונית הנ"ל.
ושני בחינות הנ"ל מרומזים בפסוק בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, היינו, אל"הים מרמז לבחינת יראה חצונית, יראה בהתגלות אברים שנוגע למעשה, בחינת עלמא דאתגליא (זח"א לט:). ור"ת של א"ת ה"שמים ו"את ה"ארץ, שעולה גימטריא טו"ב, מרמז לבחינת יראה פנימית, בחינת הנסתרות לה' אלהינו כנ"ל, בחינת מה רב טו"בך אשר צפנת ליראיך (תהלים לא כ), בחינת נסתרות, שהוא רק אצל הצדיקים גמורים. והצדיקים גמורים שיש להם בחינות אלו בשלמות, ממשיכים גם כן על כלל ישראל בחינת יראה חצונית עכ"פ, אבל יראה עלאה הנ"ל אינו יכול להמשיך אל אחרים.
וזהו שאמרו חז"ל (בר"ר ל ו) תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. היינו התולדות של צדיקים הוא שמולידים וממשיכים לאחרים הוא רק בחינת מעשים טובים, היינו בחינת יראה הנוגע למעשה הנ"ל, בחינת נר מצוה בהתגלות אברים.
וזהו שאמר הכתוב אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, רמז משה לבחינת יראה בהתגלות שהיה לו, שפעל והמשיך בחינה זו גם לאחרים, וזהו אמ"ר לשון אמירה לאחרים. וגר היי"תי, לשון מה"וה ומוליד לאחרים, שיתגייר ויהיה להם בחינת יראה במעשים טובים. אבל אליעזר שמרמז לבחינת יראה פנימית ונסתרות שהיה לו, לא המשיך לאחרים כנ"ל, לכן לא כתיב ביה לשון אמר, ולשון הייתי, שיהיה נשמע שהמשיך לאחרים, רק כתיב סתם כי אלהי אבי בעזרי, שנשאר בחינה זו רק לו לבדו, רק בכח אותה בחינה הגדולה המשיך לאחרים בחינה קטנה כנ"ל:
ויהי ממחרת וגו' (יח יג). פירש רש"י ממחרת יום הכפורים. ויש להבין למה סתמה התורה וכתבה סתם ממח"רת, שאינו ידוע איזה הוא.
ויש לפרש על דרך זה, הנה ג' בחינות יראה יש בעבודת ה' מדרגה על מדרגה. האחת, מי שהוא עדיין אדוק ודבוק בגשמיות ומתאוה לתענוגי עולם הזה הגשמיים, רק בעבור שמאמין בה' באמונה שלמה שכל הנהגת עולם הזה אינם במקרה כי אם בהשגחה פרטית על הכל, ואית דין ואית דיין, ויש עונש להעוברים על רצונו ית', ויש קבול שכר להמקיימים מצותיו ית', ועי"ז הוא סור מרע ועשה טוב, כדי להנצל מעונש ולקבל פרס בעולם הזה הגשמי. ובחינה זו אם שהוא על כל פנים אינו עובר על רצונו ית' לעשות עבירה בפועל ממש, וגם עושה מצות ומעשים טובים, אבל מדרגה ובחינה זו פחותה היא מאוד.
אמנם יש מדרגה שניה טובה הימנה, והוא מי שמבין שכל תענוגי עולם הזה ומעשיו הבל המה מעשה תעתועים שאין להם קיום, ועיקר בריאת עולם הזה לא היתה כי אם בשביל לתקן את עצמו בפרוזדור כדי שיכנס לטרקלין המלך, ושם הוא עיקר התענוג, כמאמר חז"ל (אבות פ"ד מי"ז) יפה שעה אחת בקורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה, ועי"ז הוא ממאס באמת כל תענוגי עולם הזה והבליו ומעשיו, ואינו משתוקק כי אם לעבוד ה' בכל כחו, כדי שיזכה לכנס לטרקלין המלך ולחיי עולם הבא. ובחינה זו באמת גדולה הרבה יותר במעלה מן הראשונה, אבל עכ"פ גם זה נקרא עובד על מנת לקבל פרס בעולם הבא, ואין זו שלמות העבודה.
ועיקר העבודה הוא בבחינה השלישית, והוא שאינו מצפה לשום קבול פרס, אפילו פרס שבעולם הבא, כי אם כל תאותו וחמדתו הוא לדבק את עצמו במקור החיים, ולעשות רצונו יתברך, לייחד קב"ה ושכינתיה באהבה בתענוגים בכלות הנפש והשתוקקות לדבק בו ית' וליבטל אליו ולעשות רק רצונו, וכל מעשיו המה רק לעשות רצונו ית', אפילו בעסקו בדברים גשמיים כגון אכילה ושתיה וכדומה אין כוונתו להנאת עצמו כלל, כי אם להציל עשוק מיד עשקו ולהוציא הנצוצות הקדושים שיש באכילה ההיא או בשתיה ההיא שמחיה ומהוה אותו, כמאמר הכתוב (דה"א כט יא) כי כל בשמים ובארץ וגו' ותרגם אונקלוס כ"ל, דאחיד בשמיא וארעא, ר"ל כ"ל הוא בחינת חיות הרוחני הקדושה שנשתלשל משמים להחיות הארץ וכל אשר בה, בחי' הגשמיים, וכוונת אותו העובד לה' הכל הוא רק להעלות למעלה אותו חיות הרוחני מן המאכל ומשתה שאוכל, על ידי ברכתו שברך בכוונה, ועל ידי כוונת אכילתו, שהוא כדי לעבוד ה' בכח האכילה ההוא, עי"ז יתעלה החיות האלהות שבו למקורו ויחזור לשרשו, ויציל העשוק שהוא בחינת הקדושה שעשוק בין הקליפות שנקרא עושק, ולהחזירו לשרשו.
וזהו שאמר הכתוב (שמות כד יא) ואל אצי"לי בני ישראל לא שלח י"דו, פירוש, בני ישראל שהיו בבחינת אצ"ילי, מלשון הצ"לה, ר"ל שכוונתם תמיד להצ"יל עשוק מיד עושקו. לא שלח יד"ו, בחינת קבול פרס ושכר, כמאמר הכתוב (תהלים קמה טז) פותח את יד"ך וגו', פירוש אלו בני ישראל שהיו בבחינת הצ"לה כנ"ל ולא בבחינת שלח יד"ו בחינת קבול שכר, ויחזו וגו' ויאכלו וישתו וגו' (ר"ל אפילו באכילה ושתיה גם כן ויחזו את האלהים בחינת יראה (זח"ב צו.)), ועל ידי בחינה זו שהיה לישראל, בחינת הצלה, שהוציאו את חיות האלהות שבקליפות, נכרתו האלילים וכל הגוים נפלו לפניהם, כמאמר הכתוב (שמות יז יא) והיה כאשר יר"ים משה ידו וגבר ישראל, ר"ל שמשה הר"ים, לשון הרמה והפרשה, שהפריש בחינת י"ד הנ"ל, ועי"ז וגבר ישראל ונפל עמלק, וגם עי"ז נתהוו גרים ובאו לישראל.
וזהו וישמע יתרו את כל אשר וגו' (יח א), פירוש שיתרו שמע בחינת אלהות, ועי"ז נתגייר. ומפרש הכתוב על ידי מה שמע את בחינת אלהות כל כך עד שנתגייר, ופירש הכתוב, על ידי את כל אשר עשה, פירוש שזכה לתקן בחינת כ"ל, ועי"ז נתהוו גרים, ויתרו בא להתגייר.
וזהו ויהי ממח"רת, אותיות תרחם, גימטריא ג' פעמים יר"אה, מרמז על ג' בחינות ומדרגות של יראה הנ"ל, פירוש שעל ידי תר"חם ג' פעמים יר"אה וישב משה לשפוט את העם, ר"ל מה הוא ענין המשפט להציל עשוק מיד עשקו, להוציא הנצוצות הק' כנ"ל.
ואותה מדרגה הגבוה השיגו ישראל בשעת מתן תורה, וזהו שאמרו חז"ל (שבת פו:) שתורה ניתנה בשבת, כי מדרגת יראה כזו אי אפשר להשיג כי אם בשבת.
אמנם כשראו והשיגו ישראל בחינת מדרגה הגדולה הזאת, נתייראו מאוד שלא יפלו ממנה לגמרי, כי גדולה הוא מאוד, וע"ז אמרו למשה דבר אתה עמנו וגו' פן נמות (שמות כ טז - יז), פירוש, דבר אתה בכדי שיהיה מדרגה קטנה ממנה, בכדי שנוכל לעמוד בה, כי אם ידבר אלהים עמנו ונהיה במדרגה גדולה מתייראים אנחנו פן נמות, ר"ל שלא נפול ממנה לגמרי. וע"ז ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נס"ות וגו', פירוש נסו"ת גימטריא ששה פעמים אל"הים, בחינת יראה, ר"ל שיום השבת כלול בו ששה פעמים בחינת יראה, להאיר לכל יום ויום מששת ימי המעשה, ולזה נתנה התורה בשבת שיהיה בה מדרגה גדולה כזו כדי לחלק ולהאיר לכל אחד ואחד מימי המעשה, אבל בימי החול נסתם בחינת יראה זו כמאמר הכתוב (יחזקאל מו א) יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וגו'. ולבלתי תחטא"ו ר"ל לשון חטא וחסרון (מל"א א כא ע' רש"י), פירוש לבלתי תחטאו שלא תחסרו מאותה בחינה, כי אין מחסור ליראיו (תהלים לד י), ויהיו שלמים (במע"שה בד"בור במחשב"ה) בנפ"ש רו"ח ונשמ"ה בכל האותיות בלי שום פגם.
וידוע (ע' מא"א מע' הא' סי' נב) שאתוון זעירין הם בבחינת נפ"ש, ואותיות בינונים בבחינת רו"ח, ואותיות רב"רבין בבחינת נש"מה, ובכל אחד ואחד יש כ"ז אותיות פשוטים וכפולים (ע' זח"א קנט:). וזהו מרומז במלת אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב), אנכי גימטריא ג' פעמים ז"ך, מרמז לג' בחי' אותיות הנ"ל, שיהיו בהזדככות זך ונקי לבלתי תחטאו ובלתי יחסרו לנצח אמן:
עתה שמע בקלי איעצך ויהי אלהים עמך (יח יט). יש לומר על דרך הפשוט, לפי שראה יתרו את גדולתו וחכמתו של משה רבינו ע"ה, היה קשה בעיניו לומר לו שמע בקולי איעצך, אני אתן לך עצה, כי בוודאי הבין שמשה רבינו ע"ה חכם יותר ממנו, על כן תיכף אחר שאמר לו שמע כו' אמר ויהי אלהים עמך, פירוש על דרך שאמר הכתוב (בראשית א כו) נעשה אדם כו' ואמרו חז"ל (בר"ר ח ח) הכתוב מלמד דרך ארץ ומדת ענוה, שיהא הגדול נמלך בקטן.
וזה שאמר יתרו למשה רבנו ע"ה, אל יקשה בעיניך שאני מיעץ אותך, כי גם אלהים נמלך במלאכים בנעשה אדם, אע"פ שלא היה צריך, וזש"א ויהי אלהים עמך כנ"ל:
אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי (יט ד). ולהבין מהו ואביא אתכם אלי, נקדים תחלה, הנה כתיב (בראשית א א) בראשית ברא אלהים וגו', ב' ראשית, פירוש בשביל ב' בחינות יראה ואהבה שהיו בראשית המחשבה, בעבורם ברא אלהים וגו', כמאמר חז"ל (אותיות דר"ע אות ב) בשביל היראה שנקראת ראשית.
ר"ל שיש ב' בחינות, יראה ואהבה, בחינה א' הוא בחינת יראת בושת, שהוא עיקר היראה, שהיא יראת הרוממות, שמתבונן תמיד בגדולתו ית' שמחיה את כולם ולית אתר פנוי מניה חוקר לב ובוחן כליות וכו', והעיקר שמבין ומאמין באמונה שלמה שהבורא ב"ה קיים לעד והוא עיקר חיות וקיום של כל דבר בכל רגע בלתי הפסק, ועי"ז בוודאי תפול עליו אימתה ופחד ובושה מפניו ית' מפני גדולת רוממותו ית', כמאמר הכתוב (שמות כ יז) בעבור תהיה יראתו על פניכם וגו', ר"ל שתהיה לכם בחינת יראה על הפנ"ים, כלומר בחינת בושה. וזהו שפירש"י על פסוק (שמות כ ג) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ופירש רש"י כל זמן שאני קיים, פירוש שהבורא ב"ה נותן עצה על בחינת יראה, היינו כשתסתכל על פני, ר"ל כל זמן שתסתכל על בחינת פנימ"יות של כל דבר, איך שאני קיים ומחיה את כלם וכו' כנ"ל, אזי בוודאי לא יהיה לך אלהים אחרים, בחינת יראה מפני אחרים, היינו יראה זולתו, כי אם מפני ה' לבדו.
וכשזוכה האדם לבא לבחינה זו של יראת בושת באמת, אזי יכול להגיע אחר כך לבחינה הב' שהוא בחינת אהבה, שהוא עיקר שלמות העבודה להשי"ת, כמאמר הכתוב (שמות כ ו) ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי, ולהלן כתוב (דברים ז ט) ולשומרי מצוֹתָו לאלף דור, שלהעובדים מיראה הוא רק לאלף דור, ולהעובדים מאהבה הוא שומר לאלפים (סוטה לא., רש"י דברים ז ט), כי אהבה הוא עיקר שלמות העבודה, היינו כשיש לו שני הבחינות, בחינה א' הוא היראה, והשני הוא האהבה.
ובשביל ב' בחינות אלו נברא העולם, ובחינות אלו נקראים בחי' ידות, יד ימין ויד שמאל, בחי' חסד וגבורה (ע' ת"ז ת' ס"ט קא:), כמאמר הכתוב (ישעיה מח יג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ר"ל שהעולם נברא בשתי ידים, ביד שמאל נבראה ארץ, היינו בחינת גבורה, וביד ימין נברא שמים, בחינת חסד (ע' זח"ב לז.), (ונגד זה צריך להיות לאדם בחינת יראה ואהבה, והם מקיימים העולם, ובשבילם נברא).
וזהו שאמרו חז"ל (שבת קיט:) כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו וכו'. פירוש רש"י, בכל כונתו. פירוש, מה שאמרה הגמרא בכל כחו זהו כוונתו, ר"ל יהא שמיה רבא פירושו שיהא שם י"ה רבא, שהוא מלשון רב וקודם במחשבה קדומה כנ"ל, גם מרמז שיהא י"ה שמרמז לבחי' יראה ואהבה (זח"ג קכג:) שיתגדלו ויתרוממו בחינות הנ"ל שיהיו בלתי לה' לבדו כנ"ל, ושני בחינות אלו שמרמזים לשתי ידות הנ"ל נקראים כ"ח מספר שני פעמים יד, וזהו הכונה של איש"ר שיהיה בכל כ"ח, היינו בשני הבחינות י"ד ימ"ין ושמ"אל, יר"אה ואה"בה אמיתיות.
וזשאה"כ (בראשית א ג) ויאמר אלהים יהי או"ר ויהי או"ר וגו'. מרמז לשני מיני אור הנ"ל, יראה ואהבה. וגם מרומז בפסוק (תהלים קלו ז) לעושה או"רים גדולים וגו' מרמז גם כן לשני מיני אור הנ"ל.
וזה שמכריזין בשמים בשעה שישראל עונין אמן יהא שמיה רבא, אשרי המלך שמקלסין אותו בבי"תו כך (ברכות ג.). ר"ל בב"ית בחינות הנ"ל, גם בב"יתו גימטריא ב' פעמים אור, ר"ל אשרי מי שמתפללין לפניו על הבי"ת, היינו על שני בחינות או"ר הנ"ל, עם ב' בחינות הנ"ל.
ולכל זה אי אפשר להגיע אלא על ידי בחינת אמת, שידבק את עצמו במדת אמת, היינו שיהיו פיו ולבו שוין לדבר אמת, ויתרחק מבחינת שקר שהוא בחינת עמלק, כמאמר הכתוב (דברים כה יח) אשר ק"רך בדרך וגו' שהיה מכניס בישראל בחינת ק"ר, אותיות של שק"ר כידוע (ע' זח"א ב:), ולדבק את עצמו רק במדת אמת, בחינת וא"ו (זח"א רמא:) שהוא קו שוה שאינו נוטה לשום צד, כמו האמת שהוא שוה פיו כלבו.
וזהו מרומז בתורה במלת ברא"שית, ברא שי"ת, מרמז לאות וא"ו שהוא מספר שי"ת. ומרומז בנביאים (ישעיה ו ב) שש כנפים שש כנפים לאחד, מרמז גם כן שהיה להם בחינת ש"ש כנפ"ים, ר"ל כנפים הם בחינת התלבשות של בחינת ש"ש, בחינת וא"ו, בחינת אמת. ועי"ז לאחד, ר"ל שעל ידי בחינת התלבשות של בחינת אמת נתדבקו לאח"ד, בחינת אהבה גימטריא אחד. גם ר"ל לה' אחד.
וע"ז צעק הנביא ואמר (ישעיה ו ה) אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי וגו', פירוש על ידי שראה שאי אפשר להגיע לבחינת התדבקות לה' אחד אלא על ידי בחינת אמת, אמר אוי לי כי נדמיתי, ר"ל שאני בבחינת דמיון ודמות, שאינו אמת רק משל. כי איש טמא שפתים אנכי, ר"ל שפי מדבר בבחינת דמות ומשל, ולא בבחינת אמת לאמתו, בחינת הזדככות הפה.
וזש"ה (מלכים א ה יב) וידבר שלשת אלפים משל, ר"ל שלשת אלפים מרמז על שני הבחינות הנ"ל, היינו יראה שהוא בחינת לאלף דור, ואהבה שיש לו חסד לשני אלפים דור, ושתי הבחינות ביחד הם שלשת אלפים. וזה שאמר וידבר שלשת אלפים משל, ר"ל שבחינת שלשת אלפים, בחינת יראה ואהבה, הם בחינת משל אצלו ואינו בבחינת אמת.
ועיקר השגה לב' בחינות הנ"ל אי אפשר להשיג אלא על ידי בחינת אמת, ובזה תליא הגאולה, כמאמר (אמת ויציב) אמת ממצרים גאלתנו, ר"ל על ידי בחינת אמת היתה הגאולה ממצרים, היינו שעל ידי בחינת אמת שהתרחקו את עצמם מבחינת שקר, נתרחקו מבחי' יראה ואהבה שהיה להם מבחי' גשמיות, לירא מפני דברים גשמיים ולאהוב דברים גשמיים, נתרחקו מבחינה זו ודבקו את עצמם לירא ולאהוב את ה' באמת, כמאמר (אמת ויציב) את בכוריהם הרגת ובכורך ישראל גאלת, פירוש בכ"ור נוטל פי שנים (בכורות פ"ח מ"ט), היינו כמו שאומרים העולם שכל האותיות של בכור הם כפולים, היינו ב' הוא שני אלפין, כ' הוא שני יודין, ו' הוא שני גימלין, ר' שני קופין. ולדברינו מרמז לשני הבחינות הנ"ל, שהיו תחלה בבחינת גשמיות שנקרא בכוריהם, אותה בחינה הרגת, עד שהגיעו ישראל לבחינת בכורך ישראל, ר"ל שהיה להם בחינת בכו"ר, בחינת ישראל, בחינת קדושה מפני ה' לבדו באמת, ועי"ז גא"לת, היה בחינת גאולה.
ובחינת שבת בחינת נייחא לקב"ה (ע' זח"ב קכח.), הוא גם כן על ידי זה, כשיש לאדם שני הבחינות אלו באמת, אז הוא בחינת שבת, שנשלם רצון הבורא ב"ה במעשה בראשית, שבשבילם נבראו שמ"ים וא"רץ, מרמז לשני בחינות יראה ואהבה הנ"ל (ע' לעיל), ומרומז במלת שב"ת גימטריא שמ"ים וא"רץ י"ה, (ר"ל אהבה ויראה נקרא שמ"ים וארץ (ע' לעיל), וצריכים להיות רק לבחינת י"ה, בחינת קדושה, ואז הוא בחינת שב"ת בחינת נייחא לה').
וזהו שאמר הכתוב אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגו', פירוש ראי"תם קרי ביה ירא"תם, כי יר"אה הוא בחינת רא"יה, ר"ל שהיה לכם בחינת יראה לפני מצרים, בחינת גשמיות, ואני הרגתי אותה בחינת בכור כנ"ל. ואשא אתכם על כנפי נשר"ים, מרמז לבחינת אמת בחינת וא"ו, כי נשר"ים גימטריא שש מאות (בחינת וא"ו, ובבחינת קדושה כל אחד כלול מעשר ועשר ממאה (ע' פרדס שע"ל פ"ח), ונעשה מן וא"ו שש מאות) ר"ל שנשאתי אתכם לבחינת אמת, ועי"ז ואביא אתכם א"לי א"ל י"וד, בחינת קדושה (ע' זח"ב מב.), ובחינת שבת (ע' זח"ב מז.) בחינת נייחא.
וזשאה"כ (שמות יט ב) ויסעו מרפי"דים וגו' ויחן שם ישראל נגד ההר, ר"ל שנסעו מבחינת רפי"ון ידים (פסיקתא דרב כהנא פי"ב אות טו ד"ה בחודש השלישי), ובאו לבחינת וי"חן, בחינת נייחא, נגד ההר, הר סיני, בחינת קדושת התורה באמת. גם וי"חן ש"ם גימטריא ב' פעמים בהר, ר"ל שבאו לבחינת הר סיני:
ויוצא משה את העם וגו' ויתיצבו בתחתית ההר (יט יז). ואיתא בגמרא (שבת פח.) מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם כו'. ואיתא עוד בגמרא (שבת קמו.) בשעה שעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן. ולכאורה הדברים נראים כסותרין זה את זה, שתחלה משמע שעמדו ישראל תחת ההר, ואחר כך אמר שעמדו על הר סיני. גם קשה קושית התוספות (שבת פח. ד"ה כפה) למה הוצרך הקדוש ברוך הוא לכפות עליהם ההר כגיגית, הלא אמרו מקודם נעשה ונשמע. גם מה שאמרו חז"ל (שבת פח.) שקדמו עשיה לשמיעה, אינו מובן איך אפשר להקדים עשיה לשמיעה.
ולבאר כ"ז, נקדים לפרש מה שאיתא בגמרא (ירושלמי סוטה לז.) על פסוק (דברים לג ב) מימינו אש דת למו, שהתורה ניתנה אש שחורה על גבי אש לבנה. ואינו מובן לכאורה לפי פשטן של דברים.
ונוכל לומר בדרך זה, דהנה יש ב' בחינות במצות התורה, היינו מצות עשה ומצות לא תעשה, והנה קיום מצות עשה נמשך מבחינת אהבה, מחמת שאוהב את הבורא ברוך הוא עושה רצונו. ומצות לא תעשה נמשך מבחינת יראה, שירא לעבור על רצונו יתברך (ת"ז ת' לו עח.). והנה בחינת אהבה הוא בחינת חסד (זח"ג רסב:), ובחינת יראה הוא בחינת גבורה (ת"ז הקדמה י:). והנה איתא בזוהר (זח"ב פד.) אורייתא מגבורה נפקת, ובמשלי כתיב (משלי לא כו) ותורת חסד, ונוכל לומר שזה קאי על מצות עשה שהוא בחינת חסד, ובזוהר קאי על מצות לא תעשה שהוא בחינת גבורה.
והנה בחינת קיום מצות עשה, הוא בחינת המשכת הקדושה, היינו כשמקיים מצוה אחת ממצות ה' ממשיך עליו קדושה עליונה. וכשעובר חס ושלום על מצות לא תעשה פוגם ח"ו בקדושה עליונה. וזה הכלל, שאין באפשרי לקיים שום מצוה ממצות ה' כדי להמשיך קדושה עליונה על גופו אם לא שנזהר מקודם שלא לעבור על רצונו יתברך במחשבה דבור ומעשה, והסברא נותנת כן שהאיך אפשר להמשיך עליו הקדושה עליונה בעוד שנפגם ח"ו בחינת הקדושה על ידו.
והנה בחינת שחורה הוא בחינת גבורה (ע' זח"א ריח:), ולבן הוא בחינת חסד (ת"ז ת' ע' קכז.), וזהו שהתורה נתנה אש שחורה, שמרמז על מצות לא תעשה, על גבי אש לבנה, שמרמז על מצות עשה, היינו שמקודם צריך ליזהר מלעבור על מצות לא תעשה במחשבה דבור ומעשה, ואחר כך יוכל לקיים מצות עשה להמשיך הקדושה העליונה.
והנה מצות עשה נקרא עשיה. ומצות לא תעשה נקרא שמיעה, ששומע ומקיים מצות ה', אבל אינו עושה כלל.
והנה מי שמקיים מצות עשה וממשיך על עצמו קדושה עליונה, זה הבחינת קדושה שממשיך עליו הוא יותר במעלה מהשראת הקדושה שהיתה שורה על הר סיני בשעת קבלת התורה, והסברא נותנת כן, שהשראת הקדושה שעל הר סיני היה עיקר המכוון בשביל ישראל עם קדוש שיקיימו מצות עשה וימשיכו עליהם קדושה עליונה, ומסתמא זה יותר במעלה מקדושת הר סיני, שהיה רק הכנה לקדושה זו. ומי שאינו מקיים מצות עשה ואינו עובר על לא תעשה, זה הבחינה הוא למטה מבחינת הר סיני, שעל הר סיני היה על כל פנים בחינת קדושה, וזה האדם אין עליו קדושה כלל, רק שאינו פוגם בהקדושה עליונה.
והנה כשישראל יצאו ממצרים מקום הטומאה, נכספה וכלתה נפשם לבחינת המשכת קדושה עליונה על גופם ונפשם על ידי קיום מצות עשה, להיות בבחינה גדולה ומעלה יותר מגדולת קדושת הר סיני, וזהו שקדמו עשיה שהוא מצות עשה, לשמיעה שהוא מצות לא תעשה.
וזהו אין באפשרי לקיים מצות ה' קודם שמטהר גופו ונפשו בשמירה כפולה ומכופלת מלעבור על מצות לא תעשה בדבור ומעשה, וצריך מתחלה להיות בבחינת למטה מהר סיני, ואחר כך יוכל לבא לבחינה שהוא למעלה מהר סיני.
וזהו, בשעה שישראל עמדו להיות בבחינת על הר סיני, היו יותר במעלה מהר סיני, שתיכף ומיד פסקה זוהמתן, אע"פ שאי אפשר בתחילה לבא תיכף להמשכת קדושה, אף על פי כן פסקה זוהמתן. אבל האמת היה, ויתיצבו בתחתית ההר, שכפה עליהם הר כגיגית, להיות מתחילה בבחינת למטה מהר סיני, להיות זהיר מתחילה מכל שס"ה לא תעשה במחשבה דבור ומעשה, ואחר כך יכול לקיים רמ"ח מצות עשה כדי להמשיך הקדושה העליונה.
ולפי זה ניחא מה שכפה עליהם ההר כגיגית, הלא אמרו נעשה ונשמע. אדרבא מחמת שאמרו נעשה ונשמע, ורצו להקדים עשיה שהוא בחינת מצות עשה, לשמיעה שהוא בחינת מצות לא תעשה, והיו רוצים להיות יותר במעלה מהר סיני, לכך כפה עליהם, היינו להיות מתחילה בבחינת למטה מהר סיני, ומזה יוכלו לבא לבחינת קיום מצות עשה, המשכת הקדושה עליונה, יהי רצון שנזכה לזה אמן כן יהי רצון:
ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ (יט ה). ולכאורה, מאי רבותא אם ישמעו ישראל בקולו יהיו לו סגולה.
ונקדים קושית דגל מחנה אפרים בפסוקים (שמות יח ג - ד) ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי. מדוע בשם גרשם נאמר כי אמר, ובשם השני לא נאמר כי אמר.
ולהבין זה, הנה איתא בזוהר הקדוש (זח"ג דף מא: - מב.) על פסוק (קהלת ו ז) כל עמל אדם לפיהו, בגין דלא נטר פומיה. ולהבין דבריו הקדושים, הנה נודע (זח"א רז., זח"ב קסא.) כי באורייתא ברא קב"ה עלמא ובאורייתא מתקיימא עלמא, ואורייתא הוא כ"ב אותיות התורה (ת"ז ת' נ"א פו:), כמו ששמעתי פירוש הפסוק (בראשית ב יט, ע' בעש"ט עה"ת עה"פ בשם הבעש"ט זי"ע) וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, כי מאותיות השם של כל דבר ודבר נמשך כחו ושפעו וחיותו של הדבר ההוא, וזהו שמו ממש.
והנה עיקר הגורם שיוכל האדם לבא לבחינת אהבה ותשוקה ודבקות האמיתי בהש"י, הוא על ידי ששומר פיו ולשונו ומקדש את פיו לבל ידבר נגד רצונו ח"ו, ואז יכולין האותיות משמו להאיר בנשמה והנשמה ברוח והרוח בנפש, וממשיכין להאדם בחינת חיות דקדושה. אמנם אם האדם אינו נזהר לשמור את פיו, אז אין כח בהאותיות משמו להאיר את נשמתו.
והתקון לזה הוא לשמור שבת כהלכתו, ואז הוא ממשיך בחינת חיות להאותיות משמו, משם העצם הו"יה ב"ה שהוא ממלא כל שמהן (ע' ת"ז הקדמה יז:) מקור החיות, כי שבת גימטריא כ"ז פעמים שם העצם ב"ה, ומזה נמשך בחינת חיות לכ"ז אותיות התורה עם אותיות מנצפ"ך, ואז יכולין האותיות משמו להאיר נפש רוח נשמה שלו.
ואפשר לומר שזהו ענין וביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקרא יב ג), ואיתא בזוהר הקדוש (רע"מ פ' תזריע דף מד.) הטעם שצריך דווקא שמונה ימים, כדי שיעבור עליו שבת אחת. כי מי"לה בגימטריא פ"ה, מרמז על ענין שאמרנו שצריך ליזהר מאוד בשמירת פיו ולשונו, וזהו שקורין השם בשעת מילה, להמשיך בחינת אור וחיות מאותיות של השם, ולכך צריך שיעבור עליו אות של שבת קודש, להמשיך בחינת חיות לבחינת כ"ז אותיות, כדי שנוכל להאיר את נשמתו בקריאת השם אח"כ בעת המילה המרמז על הפה.
ולכך אצל גרשם, שמל אותו משה רבנו ע"ה בעצמו, והמשיך בחינת חיות וקדושה עליו על ידי בחינת מילה המרמז על הפה, ולזה כתיב כי אמר, לשון המשכה. ואצל אליעזר שנתעצל משה רבינו ע"ה במילתו (ע' נדרים לא:) לא נאמר כי אמר.
והנה ענין קבלת התורה, היה שימשכו ישראל בחינת חיות וקדושה מכ"ב אותיות התורה. אמנם לא היה באפשרי לקבל אור וחיות מאותיות התורה עד שעמדו על הר סיני ופסקה זוהמתן (שבת קמו.), ואז היו ממשיכים שפע אור וחיות מאותיות התורה. ולכך עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נט.), כי מחמת גודל זוהמתן אין בהם כח להמשיך בחינת חיות מאותיות התורה, ונעשה אצלו סם המות.
וזהו פירוש הפסוק ועתה, היינו במעמד הר סיני. אם שמוע, ותפסוק זוהמתכן. אז תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, פירוש שתמיד תוכלו לעסוק בתורה להמשיך בחינת אור וחיות מאותיות התורה. והייתם לי סגלה (מכל העמים, כי גוי שעוסק בתורה חייב מיתה, כי לא היה במעמד הר סיני ולא פסקה זוהמתן. כי לי כל הארץ, וכל האומות שלי הם והם בעיני ולפני לכלום (רש"י עה"פ), שאינם יכולים להמשיך בחינת אור וחיות מאותיות התורה), יהי רצון שנזכה להמשיך בחינת אור וחיות מהתורה הקדושה:
וידבר אלהים וכו' לאמר אנכי ה' אלהיך וכו' לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (כ ב - ג). ולכאורה תיבת לאמר אין לו הבנה. ב', למה כתיב בלשון אנכי ולא בלשון אני, כמו שכתוב כמה פעמים בתורה לשון אני ה' אלהיך. ג' ששני תיבות על פני המה מיותרים. ורש"י פירש כל זמן שאני קיים, ולכאורה אין לו פירוש, הלא הבורא ברוך הוא קיים לעד ולעולמי עולמים שהוא היה הוה ויהיה.
ונוכל לבאר על דרך זה, דהנה כתיב (ויקרא כב לא) ושמרתם את מצותי ועשיתם אותם ודרשו רז"ל (סנהדרין צט:) ועשיתם אתם כתיב, פירוש שעל ידי הזדככות החומריות שהיה קודם מתן תורה, ואח"כ קבלו התורה, על ידי זה זכו ישראל עם קדוש שכל העולמות עליונים ותחתונים מתנהגים רק על ידי ישראל, ומשפיעים שפע בכל העולמות על ידי התעוררות תורה, ומצות, ומעשים טובים, היינו על ידי מצות צדקה שגומלים חסד, מעוררים מדת החסד על כנסת ישראל היינו שפע וחיות בכל הנבראים. ועל ידי שמשברים כל המדות רעות ותאות רעות, משברים ומכניעים הסטרא אחרא עד גמירא. והכלל שבחינת מלוכה בהתנהגות העולם תלוי בישראל מחמת התורה ומצות שקבלו ישראל עם קדוש.
וזהו רצה הקב"ה לזכות את ישראל (מכות פ"ג מט"ז), להיות המלוכה בידם להנהיג כל העולמות, לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר (ישעיה מב כא) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה, כדי ויאדיר, שהוא לשון מלוכה, פירוש כדי שהמלוכה יהיה בידם, ואז הוא ה' צלך, כמו שכתוב במדרש (מובא בעבודת הקודש ח"ב פט"ז) כמו שהצל הזה כשאתה שוחק הוא שוחק כנגדך וכשאתה בוכה הוא בוכה כנגדך, כך הוא הבורא עולמים ב"ה וב"ש, כמו שישראל עם קדוש רוצים הבורא ית"ש, עושה והבורא ב"ה כביכול מדומה לכנסת ישראל.
ועל בחינה זו מרמז תיבת אנכי, נוטריקון א"ני כ', אות כ' מרמז על הדמיון, פירוש אני כביכול מדומה לכנסת ישראל. וזהו וידבר אלהים וכו' לאמר להם אנכי, שאני כביכול מדומה להם, היינו כל מה שהם רוצים אני עושה, כשהם רוצים להשפיע חסד על ידי תורה ומעשים טובים אני משפיע להם חסד, וכשהם רוצים להשפיע בחינת גבורה על שונאי ישראל ולהשפיל ולהכניע הסטרא אחרא, אני משפיל ומכניע אותם.
וזה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, פירוש, אז כשאני כביכול מדמה לך לא יהיה לך הקליפות שנקרא אלהים אחרים, היינו שמתבטלים לגמרי. וזהו כל זמן שאני קיים, פירוש כל זמן שבחינת א"ני כ' קיים, שאני כביכול מדומה לכנסת ישראל.
ועל פי דברינו אלה אפשר להבין למה בפסח צריך לאכול דווקא מצה, ובשבועות דווקא חמץ, ששתי הלחם באים דווקא מן החמץ (ויקרא כג יז). ואפשר לומר על דרך רמז, חמץ מרמז על מעשה בני אדם, היינו מה שבא על ידי אתערותא דלתתא, כמו שאיתא במדרש (תנחומא תזריע ה) ששאל רשע אחד לאחד מן החכמים על מצות מילה, האיך יתכן שמעשה בני אדם יהיו נאים יותר ממעשה הבורא ברוך הוא, והביא לו החכם חטים וגלוסקאות ואמר לו ראה איזה מהם נאה יותר וכו', מזה ראיה שגלוסקאות שהוא חמץ הוא מעשה בני אדם, מרמז על אתערותא דלתתא על ידי תורה ומצות ומעשים טובים. ובחינת מצה מרמז על אתערותא דלעילא, ולכך בפסח שלא היה גאולת מצרים על ידי אתערותא דלתתא על ידי תורה ומצות ומעשים טובים, לכך צריך לאכול מצה, מרמז שלא היה אתערותא דלתתא על ידי מעשה בני אדם. אבל בחג השבועות שהיו בבחינת הזדככות החומריות, וקבלו אח"כ את התורה, ועי"ז יש כח בידם לפעול בעליונים ובתחתונים, לכך צריך דווקא חמץ שהוא מעשה בני אדם, שמרמז שהכל תלוי במעשיהם הטובים, הן להשפיע שפע בכל העולמות על ידי קיום התורה ומצות ומעשים טובים, והן להכניע הסטרא אחרא עד גמירא, על ידי שמשבר כל המדות רעות ותאוות רעות.
או נאמר עד"ז, כמו שאיתא בתוספות (קדושין לא. ד"ה גדול) שלכך גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, שהתגברות היצר הרע יותר במצווה מבאינו מצווה, לכך כשמקיים מצוה שמצווה ועומד עליה, שהתגברות הסטרא אחרא והקליפה גובר בזה מאוד, לכך הוא משפיל ומכניע הסטרא אחרא עד גמירא, וזה הוא רק על ידי קבלת התורה, לכך צריך דווקא חמץ, לרמז שעל ידי התורה משפיל ומכניע הסטרא אחרא שמרמז על בחינת חמץ (זח"ב מ.).