וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שד"י ושמי ה' לא נודעתי להם (ו ב - ג). הנה עיקר השראת השכינה והתגלות האור מאתו ית"ש על האדם, הוא על ידי הנביא, ועל ידי לב נשבר, כמאמר הכתוב (ישעיה נז טו) מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח.
וזה היה בחינת אברהם, ובחינת משה, ובחינת דוד, כמאמר חז"ל (חולין פט.) נתתי גדולה לאברהם, אמר (בראשית יח כז) ואנכי עפר ואפר, נתתי גדולה למשה, אמר (שמות טז ז) ונחנו מה, נתתי גדולה לדוד, אמר (תהלים כב ז) ואנכי תולעת ולא איש, ועיקר החשק והרצון של הבורא ב"ה הוא רק במי שיש לו בחינת ענוה, כמאמר הכתוב (דברים ז ז) לא מרבכם חשק ה' בכם כי אתם המעט, ודרשו רז"ל (תנחומא עקב ג) על שממעטים את עצמם לפני. הכלל כי מי שזוכה למדת ענוה באמת בוודאי שורה עליו השכינה והתגלות האור מאתו יתברך שמו.
ועל דרך זה נוכל לפרש הפסוק (יחזקאל א כו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, כי אד"ם ר"ת א"ברהם ד"וד מ"שה (ע' ס' הליקוטים פ' האזינו), מרמז על בחינת ענוה.
וזה פירוש הפסוק ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, כי מי שמקיים מצוות עשה ומצוות לא תעשה, היינו יראה ואהבה, כי מצות עשה הוא בחינת אהבה, כי מחמת האהבה הוא מקיים מצותיו, ומצות לא תעשה הוא בחינת יראה, שמתיירא לעשות עברה נגד רצונו יתברך, ועל ידי זה נעשה מרכבה לשכינה, כי עושה בזה נייחא להקב"ה ונקרא כסא כבודו. אבל מי שזוכה למדת ענוה באמת הוא יותר במעלה ממי שמקיים מצות עשה ולא תעשה ולא זכה עדיין למדת ענוה באמת.
וכ"ז הוא בבחינת קדושה, צריך שיהיה לו מדת ענוה והשתוקקות, היינו שכל העבדות וכל קיום התורה והמצות יהיה קטן בעיניו כאילו לא עשה שום מעשה הטוב נגד מה שצריך לעשות, ותמיד יתאוה וישתוקק לעבודת הבורא ב"ה יותר ויותר. אבל בבחינת גשמיות, צריך שיהיה לו מדת צמצום והסתפקות למעט תאותו בכל מה דאפשר, ויסתפק במה שיש לו ולא יתאוה למותרות.
וזה פירוש שנים מקרא ואחד תרגום (ברכות ח.), כי מקרא נגד התרגום הוא כמו קדושה נגד חיצוניות (ע' טעמי המצות פ' ואתחנן), ולכן מקרא הוא שנים, כי בבחינת קדושה צריך שיהיה עבודתו כפולה, ושישתוקק תמיד לעבודתו ית"ש יותר ויותר. ותרגום הוא אחת, כי בבחינת גשמיות צריך שיהיה לו מדת צמצום והסתפקות, שלא יתאוה למותרות.
וכמו שדברנו מזה במקום אחר (ריש פ' כי תבוא) בענין מזוזה, שם שד"י מלבר, והיה מלגאו (זח"ג רסו., שו"ע יו"ד סי' רפ"ח סעי' טו), כי שם שד"י מורה על בחינת צמצום, שדי לו במה שיש לו, ומלת והי"ה מורה על בחינת השתוקקות, כי והיה הוא לשון עתיד, שיהיה לו עוד יותר ויותר. ולכן שם שד"י מלבר, היינו דברים גשמיים צריך שיהיה לו מדת צמצום כנ"ל. ובדברים שהם מלגאו, היינו בדברים פנימיים בחינת קדושה, צריך שיהיה לו מדת השתוקקות כאמור.
וזה פירוש הפסוק וידבר אלהים, שהוא מדת הצמצום, דבר אל משה שיתנהג כן בדברים חיצונים. ובדברים שהם פנימיים אמר לו אני הוי"ה, כי שם זה מורה על מדת השתוקקות יותר ויותר לעבודתו ית' כאמור.
וזה פירוש הפסוק וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, כי מלת וארא הוא אור א', כלומר מנין זכו האבות שיהיו להם השראת השכינה והתגלות האור מאלופו של עולם ית', הוא על ידי באל שדי ושמי הוי"ה, היינו שהיה להם ב' בחינות הנ"ל, היינו בדברים שהם מלגאו תפסו במדת השתוקקות, ע"ז מורה שם הוי"ה. ובדברים שהם מלבר, היה להם מדת צמצום אשר ע"ז מורה שם שד"י.
ואף בזה גופא, אף שהיה להם ב' בחינות הנ"ל, עכ"ז לא נודעתי להם, היינו לא נודע להם, כי יש מי שזוכה לב' בחינות הנ"ל אך כמדומה בעיניו שכבר זכה לשלמות הכנעה באמת, אבל האבות לא נודע להם מזה, כלומר שידעו בעצמם שלא זכו עדיין למדת הכנעה וענוה באמת, יהי רצון שנזכה לזה אמן כן יהי רצון:
וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' (ו ב). ויש להבין שלכאורה תיבות ויאמר אליו הוא מיותר. גם להבין שינוי הלשון בתחלה בחינת דבור (ע' ספרי בהעלותך סי' מא), ואח"כ תיכף בחינת אמירה רכה (שמ"ר מב ב).
הנה כתיב (ויקרא ד כב) אשר נשיא יחטא, ודרשו רז"ל (הוריות י:) אשרי הדור שהנשיא שלו חוטא וכו'. פירוש, שעיקר השראת השכינה הוא על בחינת נשברי לב (כמאמר הכתוב (ישעיה נז טו) את מי אשכון את דכא וגו'), היינו על בחינת בעלי תשובה, כי כשאדם חוטא, ועי"ז נשבר לבו בקרבו ושב בתשובה שלימה, וממשיך על עצמו אור התשובה, ובחינה זו גדול מאד בעיני ה', וה' חפץ להיות לו דירה בתחתונים (במ"ר יג ו), לכן נופל הצדיק ממדריגתו בבחינה נמוכה, כדאיתא בספרי הצדיקים (מאור עינים פ' וירא עמ' נז. ד"ה אך צריך, פ' שמות עמ' קנה ד"ה וכמו שאמר הבעש"ט) על פסוק (משלי כד טז) שבע יפול צדיק וקם, שמן השמים נעשה זאת שיפול הצדיק ממדריגתו כנ"ל בכדי שישבור לבו בקרבו וישוב לה', וימשיך בחינת אור תשובה על כללות ישראל.
וזהו מרומז בלשון הפסוק (תהלים לד יט) קרוב ה' לנשברי לב וגו', ולא כתיב לשבורי לב כמו שכתוב הרופא לשבור"י לב וגו' (תהלים קמז ג), לרמז שקרוב ה' להצדיקים שנשבר לבם מן השמים כנ"ל.
ואף על פי שבוודאי יותר קשה להדבק בה' אחר שחטא, שכבר נתגשם לבו ונתלכלך בחטא, ולכן הבטיח לו ה', אני ה' קודם שיחטא אני ה' לאחר שיחטא (ר"ה יז:), שאעפ"י שיחטא ויתלכלך בחטא, מכל מקום מחמת שבירת לבו ושפלות רוחו ממשיך עליו אור התשובה, שהוא גדול מבחינה הראשונה שהיה לו קודם שחטא.
ולזה אחר שאמר משה למה הרעותה לעם הזה (ה כב), דבר אתו ה' משפט (רש"י שמות ו א, שמ"ר ו א), ומיד נשבר לבו של משה בקרבו, ושב בתשובה תיכף, והמשיך בחינת אור תשובה, לכן נאמר תכף ויאמר אליו וגו' בחינת אמירה רכה. ומרומז בתיבת אליו אותיות אל י"ו, היינו שאותיות י"ו מרמז לבחינת לב נשבר ונדכה כידוע (ע' פע"ח ש' השופר פ"א, ע' עמק המלך ש' עולם התהו פכ"ה, ע' לע' פ' וירא ד"ה וירא הב'), לרמז שבחינת אמירה היה בעבור בחינת י"ו, בחינת לב נשבר שהיה למשה כנ"ל:
או יאמר עז"ה, דהנה עיקר עבודת האדם להשיג יראה שלמה, היינו שלא להסיח דעתו כלל מפחד ה', ויפלס דרכיו וכל דבוריו שלא לדבר שום דבור בלתי לה', היינו לפני כל דבור שירצה לדבר יתבונן תחלה אם יש בדבור זה שרוצה לדבר איזה צורך עבודת ה', או תורה, או דבר יראה, או הכרחיות לצורך פרנסתו שעל ידי הפרנסה יוכל לעבוד ה' בכח הזה, ודבור כזה יפתח פיו וידבר, ויהיה מ' פתוחה, היינו מאמר פתוח (שבת קד.), לדבר הדבור של מצוה. ואם אין בדבור שום צורך גבוה, יסתום פיו שלא לדבר, ויהיה מאמר סתום (שבת קד.), בחינת מ' סתומה.
וזהו בחינת אמ"ת, שיש בו אותיות ראש תוך סוף (ת"ז ת' ס"ג צד:, שבת קד. רש"י ד"ה אמת מרחקן מיליה), כי מסתכל תמיד בבחי' ראש תוך סוף של כל דבר, מי הוא המחיה אותם, הוא הבורא ב"ה היה הוה ויהיה, בחי' ראש תוך סוף, בחי' אמ"ת.
ובחינה זו מרומז בבחינת שם מ"ב, פירוש ב"מ, ב' בחינות מ', היינו מ"ם פתוחה מ' סתומה כנ"ל. ובחינה זו ירדה עם יעקב למצרים (זח"ב ד: ובהגהות מהרח"ו ובמק"מ, יל"ר פ' שמות סי' ז), פירוש שבחינה זו של שם מ"ב הנ"ל בצרוף בחינת יעק"ב, שעולה גימטריא דר"ך, שהוא דר"ך אמ"ת כנ"ל, בחינה זו היה לישראל במצרים. ובזה נגאלו, שהיו שומרים את פיהם בקדושה, כמאמר חז"ל (שהש"ר ד כה) שישראל לא שינו את שמם וכו' ולא היה בהם דלטוריא.
וע"ז התפלל דוד המלך ע"ה (תהלים פו יא) הורני ה' דרכך אהלך באמתך, פירוש הורני בחנת דר"ך הנ"ל בחינת מ"ב ויע"קב הנ"ל, ואהלך באמתך בבחינת אמ"ת כנ"ל.
וכ"ז אי אפשר להשיג כי אם על ידי התורה, שיקבע עתים לתורה, ויאיר בו אור תורה, וישיג בחינת יראה שלמה, וגם תפלתו תעלה השמימה, ויוכל להמשיך כל טוב וקדושה וטהרה, כי בחינת תפלה מקבלת שפע מבחינת תורה, כי תורה נקראת בחינת שמים, אש ומים (חגיגה יב.), שתורה נקראת אש כמאמר הכתוב (דברים לג ב) מימינו אש דת למו, וגם נקראת מים שנמשלה למים, מה מים יורד ממקום גבוה למקום נמוך אף תורה יורדת למקום נמוך (תענית ז.), שאין התורה מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה (תענית ז.). ולכן נקראת התורה בחינת שמים. והתפלה נקראת בחינת ארץ, שמקבלת מבחינת שמים, בחינת תורה.
והם בחי' י' ה', התורה בחינת י', והתפלה בחינת ה', שמקבלת מבחינת י' (ע' ת"ז ת' סט קד.), ואם אין תורה אין תפלה, רק שהתורה אורה סתום וגנוז לעתיד לבא, והתפלה נגלה, כמאמר הכתוב (שמות ג טו) זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר, שהתורה נקראת שמ"י, בחינת שם הוי"ה, בחינת י' כנ"ל (ע' ת"ז הקדמה ו:), שהוא נעלם, בחינת לעל"ם בלא וא"ו, לשון העלם. ובחינת תפלה נקראת זכרי, שהוא נגלה (בחינת שם אלהים (ע' זח"א קעח:) שנקרא) בחינת ה"א כנ"ל, אבל התפלה אינה מקבלת רק מבחינת תורה, ובלא תורה אין התפלה פועלת ח"ו.
וזהו ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה, פירוש שהיו יודעים בעצמם שאין להם בחינת תפלה שנקראת עבודה (תענית ב.), היינו שבחינת עבודה זו תפלה היה קשה להם מאוד, מחמת שלא היה להם בחינת תורה, ולכן ידעו בעצמם שאי אפשר להם להמשיך בחינת גאולה, ולכן לא שמעו אל משה שבשר להם הגאולה.
כי אם כשהתפלה הוא בשלמות, שמקבלת כח ושפע מבחינת תורה, יכול האדם להמשיך על ידה בחי' אבות, היינו על ידי תפלת שחרית ממשיך בחינת חסד לאברהם, כי אברהם תיקן תפלת שחרית (ברכות כו:), ודבק את עצמו בבחינת אהבה לה' (זח"ג שב., זח"ג רסג:). ועל ידי תפלת מנחה שתקן יצחק (ברכות כו:), ודבק את עצמו בבחינת פחד ויראה לה' (זח"ג שב.). ועל ידי תפלת ערבית שתקן יעקב (ברכות כו:), ודבק את עצמו בבחינת אמת ליעקב (מיכה ז כ, זח"ג שב.) (בחינת אמת הנ"ל). אבל כ"ז אינו כי אם על ידי התורה דווקא כנ"ל.
וזהו אחר שאמר משה (שמות ה כב) להקב"ה, למה הרעותה לעם הזה וגו' והצל לא הצלת את עמך. השיב לו הקב"ה ואמר (שמות ו א), וידבר אלהים, פירוש שדבר עמו על ענין בחינת אלהים, בחינת תפלה שנקראת אלהים, היינו שאמר לו הקב"ה שזהו מחמת שישראל אין להם בחינת תפלה בשלמות. ואמר לו הטעם למה אין התפלה בשלמות, ויאמר אליו אני ה', פירוש שאין להם בחינת הו"יה, בחינת תורה.
ומפרש הכתוב ואמר, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו', פירוש שבאמת הייתי מתראה להם על ידי הג' תפלות, ולהמשיך להם בחי' שלשת אבות כנ"ל, אבל ושמי ה' לא נודעתי להם, פירוש שכיון שלא נודע להם בחינת שם הוי"ה בחינת תורה, לכן אי אפשר להתראות להם על ידי התפלה, ולהמשיך להם בחי' שלשת אבות כנ"ל.
לכן עיקר העבודה הוא שתחלת הכל יקבע עתים לתורה, ועי"ז ה' יהיה בעזרו שיוכל להשיג בחינת יראה, ותהיה תפלתו נשמעת, וימשיך בחי' אבות כנ"ל כן יהי רצון אמן:
וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את בריתי וגו' (ו ה). ונוכל לרמז בזה עבודת ה'.
ונקדים לפרש הפסוק (ישעיה נח יג) וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, ולפי פשוטו הל"ל ומדבר דבר. ונוכל לומר על דרך זה, דהנה עיקר העבודה הוא שיהיה קודם התפלה בחינת הכנעה, ואח"כ יתפלל, ומחמת ההכנעה שיש לו מקודם התפלה יכול לדבר דבורים בקדושה ובטהרה ובהתלהבות, ונותן בהאותיות שמדבר חיות רוחניות ממש, כמו שהיה חיות בהאותיות בעת בריאת העולם, כי על ידי כ"ב אתוון נבראו כל העולמות (ע' זח"א רד.), וכשמדבר דבורים בקדושה ובטהרה אז ממשיך שפע וברכה על ידי הדבורים שלו. וזה שאיתא בזוהר (ע' זח"א סד:, רכט:) אינון ברכאין כו' ואינון מילין דבר נש, היינו על ידי המלין דבר נש נמשכין ברכאין לעילא ותתא, כי כשמדבר בהכנעה אזי התפלה מקובלת, וזה וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה (בראשית ב ז), היינו כשיש לאדם הכנעה באמת ונחשב בעיניו כעפר, אזי ויהי האדם לנפש חיה, ות' אונקלוס לרוח ממללא, היינו אזי יכול לדבר דבורים שיפעלו על ידם ברכה ושפע רב.
וזהו מחסד הש"י שיהיה לאדם הכנעה קודם התפלה, בכדי שיוכל לדבר דבורים אח"כ בקדושה ובטהרה, להמשיך חיות רוחניות בהאותיות, כדי שתהיה תפלתו מקובלת.
אבל כשאין לאדם הכנעה אמיתית קודם התפלה, אזי אינו יכול להמשיך חיות רוחניות בהאותיות מהתפלה, ואינה מקובלת. וזה מרומז בפסוק (תהלים עד ט) אותותינו לא ראינו אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה, היינו מה שלא ראינו חיות בהאותיות. ואין עוד נביא, היינו כי אלו היה חיות בהאותיות היו הדבורים בבחינת נבואה, אבל הוא מחמת ולא אתנו יודע עד מה, היינו שאין לנו בחינת הכנעה קודם שאנו מדברים כנ"ל.
וזה שאיתא בגמרא (ברכות ל:) חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפלה כדי שיכוונו את לבם לאביהם שבשמים. היינו שהיו שוהים בכדי שיכניעו את לבם, להמשיך על ידי ההכנעה חיות רוחניות בהאותיות כמו שהיו במקורם כנ"ל, וזה לאביהם שבשמים שהאותיות נקראים א"ב.
והנה בשבת קודש השער בעצמו פתוח, היינו שכל מי שישמור שבת כהלכתו הוא בבחינת תשובה והכנעה, ויכול לדבר דבורים בקדושה ובטהרה ולהמשיך בהם חיות רוחניות, כמאמר הכתוב (יחזקאל מו א) יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח, היינו שבחול סגור הבחינה זה, ובשבת יכול לבא לזה הבחינה.
וזהו וכבדתו מעשות דרכיך, היינו כשתשמור שבת כהלכתו מלעשות דרכיך וחפצך. אז ודבר דבר, תוכל לדבר דבורים בקדושה וטהרה ולהמשיך בהם בחינת נבואה.
אך בימי החול, העיקר תלוי כשיש לאדם הכנעה קודם התפלה, אז הוא נותן חיות בהאותיות, והדבורים הם בבחינת נבואה, ונמתקו הדינים, וממשיכים שפע וברכה.
וזהו, וגם אני שמעתי את נ"אקת ב"ני י"שראל א"שר וכו' ר"ת נב"יא, היינו ששמעתי את הדבורים בבחינת נביא, ולכך פעלו בהדבורים שאזכור את בריתי, יהי רצון שנזכה לזה אמן:
כי עתה שלחתי את ידי וגו' בעבור הראתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ (ט טו - טז). להבין פסוק זה על דרך עבדות ה', נקדים תחלה לפרש מאמר חז"ל (אבות פ"ה מ"א) בעשרה מאמרות נברא העולם כו' אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין כו' וליתן שכר טוב כו'. וי"ל למה הקדימו ז"ל בלשונם הצח לומר בתחלה, אלא להפרע מן הרשעים כו' שמשמע שזה עיקר הכונה, ואח"כ אופן השני וליתן שכר טוב לצדיקים, וזהו פלא, הלא טבע הטוב להטיב וכמאמר הכתוב (תהלים קמה ט) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, וידוע (ע' זח"ג רנז:, ע"ח ש"א ענף א') שעיקר בריאת העולם היתה בגין דיתקרי רחום כו', ובודאי עיקר המכוון של עשרה מאמרות היה כדי ליתן שכר טוב לצדיקים, ופריעת הרשעים ממילא נמשך, ואם כן לפי זה הו"ל להקדים תחלה הטעם כדי ליתן שכר טוב כו' ואח"כ ולהפרע מן כו'. גם י"ל למה בעשרה דווקא.
ולהבין כ"ז, הנה ידוע שהעולם נברא בבחינת שתי ידים (ע' מנחות לו:, ע' פרדס ש"א פ"א), יד ימין ויד שמאל, ובכל יד חמש אצבעות, היינו ה' חסדים בחינת יד ימין, ה' גבורות בחינת יד שמאל (ע"ח של"ט פי"א סי' ו), ונגד זה יש באדם ה' מדות, היינו אהבה ויראה והתפארת והנצח והוד, נגד ה' מדות קדושות עליונות, גדולה גבורה תפארת נצח הוד (ע"ח שכ"ה פ"ב). וכאשר משמש האדם בה' מדות הנ"ל בבחינת גשמיות, בעניני עולם הזה, נקראים ה' גבורות. וכאשר משמש בהם לעבודת הבורא ב"ה, לאהבה את ה' בכל לבבו וליראה ממנו ולפארו ולנצח ולקלס ולהודות לה' בכל נפשו, אז נקראים ה' חסדים. ולעבודה זו היתה עיקר כוונת בריאת העולם להפך חשוכא לנהורא (ע' זח"א ד.), היינו מדת הגבורה למדת החסד, להפך כל חמשה מדותיו ששמש בהן לצרכו בעניני תאוות עולם הזה, להפכם לבחינת קדושה, לעבוד בהם הבורא ב"ה.
ולזה נתן לנו הבורא ב"ה ית"ש את תורתו הקדושה בשני בחינות אלו מצות לא תעשה ומצות עשה, היינו נגד שני בחינות הנ"ל, חסד גבורה, ימין ושמאל (זח"ג קעד., זח"ב רכג.), בכדי ליזהר מן לא תעשה, ולעשות עם ה' מדותיו של אדם בחי' מצות עשה שהם רצונו ית', בחינת חסד בחינת קדושה. וזהו עיקר העבודה, כשיש בתחלה בחי' גבורות להפכם לבחינת חסד, ולזה היתה כונת בריאת העולם.
ולזה כוונו חז"ל באמרם בעשרה מאמרות נברא העולם, ר"ל בעשר אצבעות של ב' ידים ימין ושמאל כנ"ל. והלא במאמר אחד יכול להבראות, אלא להפרע מן הרשעים פירוש להפרע הוא מלשון פר"וע (שמות לב כה ורש"י שם), ר"ל לגלות ולהוציא בחינת חסד וקדושה מן הרשעים, היינו מן ה' גבורות, היינו ה' מדות ששמש בהן לצרכי גשמיים, להפכם לבחינת חסד. וליתן שכר טוב לצדיקים, עי"ז שהפכו אותם לבחי' קדושה לבחינת חסד כנ"ל. כמאמר הכתוב (תהלים קיב ד) זרח בחושך אור לישרים, ר"ל שהישרים זורח להם אור בבחינת חושך, ומהפכים חושך לאור.
ולזה עשה הקב"ה שיהיה בתחלה בחי' רשעים, היינו בחי' גבורות דייקא, כדי להפכם לנהורא, וכמאמר המגיד זללה"ה על (חגיגה ג.) טף למה באים, כדי ליתן שכר טוב למביאיהם, ר"ל בחינת קטנות היינו בחי' גבורות, למה באים, כדי ליתן שכר טוב למביאיהם ר"ל למי שמביאם לשרשם לבחי' קדושה כנ"ל.
וזשאה"כ כי עתה שלחתי את ידי וגו', פירוש, כי עיקר הכאת פרעה היתה להכות בחינת פרעה, בחינת עורף (לק"ת פ' וישב ד"ה ויהי אחר הדברים), שיתגלה בחינת פנים, היינו בחינת קדושה, ולזה היה די בהכאת חמש מכות נגד ה' גבורות הנ"ל, וזשאה"כ כי עתה שלחתי את ידי ר"ל ששלחתי י"ד אחת, היינו חמש אצבעות, נגד חמש מדות הנ"ל, והיה די.
רק שרצון הש"י היה להכותו עוד עד עשר מכות, בעבור הראותך את כח"י, כ"ח יו"ד, רצה לומר כח כל עשר אצבעות, עשר מדות.
ולמען ספר שמי בכל הארץ, פירוש ספר הוא מלשון ספ"יר, לשון הזדככות, ר"ל שיזדכך שמו כל כך, עד שיהיה אור החמה לעתיד שבעתיים כאור שבעת הימים (ישעיה ל כו), ואיתא בזוה"ק (ע' זח"א רסא., ע' ת"ז ת' ע קכד.)שבעתיים, שבעה פעמים שבעה, עולה מ"ט, ומ"ט פעמים שבעה עולה תלת מאה וארבעין ותלת, וזהו מרומז בתיבת בכ"ל הא"רץ, גימטריא תלת מאה וארבעין ותלת, היינו שיהיה הגאולה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון: