בראשית ברא וגו' והארץ היתה תהו ובהו וגו' ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור וגו' (בראשית א א - ג). לפרש על דרך המוסר השני מיני אור הנ"ל. וגם לפרש הצירוף של סיום התורה והתחלתה אותיות ל"ב.
הנה עיקר בריאת העולם היתה בשביל ישראל ובשביל היראה שנקראים ראשית (אותיות דר"ע אות ב), היינו שישראל יהיו דבקים לה' תמיד ביראה גדולה, היינו על ידי התבוננותם בגדולתו ית' ויפחד וירא מפניו ית', וזהו בחינה גדולה ויקרה.
אמנם והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א יד), שאי אפשר לאדם לעמוד תמיד באותה בחינה, ולפעמים נופל מזאת הבחינה, מדבקותו הנ"ל, ונחשך האור הקדושה בלבו, שאינו דבוק כל כך במחשבתו ולבו ביראת ה', ובעבור זאת נשבר לבו בקרבו על העדר האור ההוא מלבו ונכנע מאוד מפני ה'.
וזהו בחינת שברי לוחות, שלבו נשבר בקרבו מגודל הבושה מפני ה' על שנתרחק מדבקות הנ"ל, וגם בחינה זו מונחת בארון (ע' ברכות ח:), וזהו אשר עשה משה לעיני כל ישראל (דברים לד יב) ופירש רש"י ששבר משה הלוחות וה' הסכים לדעתו ואמר אשר שברת וכו' (שמות לד א), מרמז לבחינה זו, פירוש משה הוא בחינת דעת כללות ישראל כידוע (ע"ח שכ"ה דרוש ב), ושבר את בחינת ל"ב המרומז בצירוף סיום התורה והתחלתה.
ולבחינה זו היתה רצון הבורא ב"ה בבריאת העולם, בראשית ברא אלהים את השמ"ים ואת הא"רץ, מרמז לשני בחינות הנ"ל, פירוש השמ"ים מרמז לבחינה א', והא"רץ מרמז לבחינה ב' שהוא בבחינת ארציות. ואמר והארץ היתה תהו ובהו, שהיה משתומם על הבהו שבו, פירוש שנשבר לבו בקרבו על בחינת הבהו, היינו על העדר האור הדבקות הנ"ל. אז ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, פירוש שנעשה מזה הבחינה אור גדול. ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, פירוש ששני הבחינות נתחברו להיות אחד בקדושה גדולה על ידי הכנעת לבו וגודל ענוה. וכן יו"ם לי"לה גימטריא ענ"וה, שעל ידי בחינת גודל ענ"וה נכלל שמאלא בימינא ונעשה יום אחד:
בראשית ברא וגו' (בראשית א א). פירש רש"י, שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים וכו' והיינו דכתיב ביום עשות וגו'.
פירוש על דרך המוסר, הנה ידוע שהקב"ה צמצם אורו ית' וברא העולמות, ובתחלה צמצם אורו ית' וברא עולם העליון באות יו"ד, אח"כ צמצם עוד יותר עד שברא עולם הזה הגשמי באות ה"א. ורמז באות ה"א שיש בו פתח לצאת, לרמז שיש בו הבחירה שכל הרוצה לצאת יצא, וכשירצה לחזור בתשובה ולכנס לבחינת קדושה, יש בו פתח לכנס, והקב"ה יקבלו בתשובה כמאחז"ל (מנחות כט:).
אבל עולם העליון שיש בו קדושה ביותר, אין בו תשובה, כי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים ועם המלאכים כחוט השערה, שנענשים על השוגג, כמאמר הכתוב וסביביו נשערה מאוד (תהלים נ ג, ע' יבמות קכא:), היינו שבכל מקום שיש בו קדושה ביותר שם היא הדקדוק ביותר, ובכל מקום שאין הקדושה כל כך גדול מגודל הצמצום יש בו יותר בחינת רחמים וקבלת תשובה, ולכן עולם הבא אין בו בחינת תשובה לגבי המלאכים, כי הוא בחינת דין יותר, ועולם הזה הגשמי יש בו יותר רחמים לכן יש בו בחינת תשובה.
וזהו בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, פירוש שבתחלת הצמצום ברא עולם העליון במדת הדין, היינו בבחינת קדושה גדולה, ושם יש דין ביותר כנ"ל. ואח"כ כשרצה לברוא עולם הזה שהיא בצמצום האור ביותר והסתר גדול, ולא יתקיים בלא בחינת רחמים, לכן הקדים מדת הרחמים, היינו בחינת תשובה כנ"ל.
וזהו מרומז בפסוק את השמים וא"ת הארץ, היינו השמ"ים מרמז לעולם העליון, הא"רץ מרמז לעולם התחתון, ונתוסף אות וא"ו בתיבת ו"את הארץ, לרמז לבחינת רחמים שנברא בו עולם הזה, בבחינת אות וא"ו, בחינת שנה שיש בו לפעמים י"ב חודש כמספר ו"ו במילואו, ולפעמים יש בו י"ג חדשים כמספר אות וא"ו במילואו באלף (ע' לק"ת פ' ואתחנן), נגד י"ג מדות הרחמים, ולפעמים הם י"ב מדות הרחמים (שמתחילים מן אל רחום) כידוע, כי בשנת העבור יש בו יותר רחמים בחינת אות אל"ף שבתוך הוא"ו, וממשיך אור מעולם העליון, בחינת קדושה העליונה.
וכן בפרטיות, גם בעולם הזה עצמו יש בו מדרגות גבוה מעל גבוה, כגון בבחי' ימים, יש בחינת שבת שהוא יום מקודש משאר ימים, לכן יש בו יותר בחינת דין, ומדקדקין בו יותר על כל הדברים הנעשים בו בכל הדינין, וממנו נמשך בחינת קדושה לכל שאר ימי החול, ומרומז במלת ברא"שית ירא שב"ת (ת"ז ת' כד סט.) (היינו שבריאת העולם היה בבחינת גבוה מעל גבוה, כמו בחינת שבת וימי החול כנ"ל) ובמלת שבת מרומז ג"כ מספר שמ"ים וא"רץ י' ה', לרמז כנ"ל, שבחינת שמים בחינת יוד מאיר בבחינת ארץ בחינת ה"א, וכן שבת מאיר לבחינת חול כנ"ל.
וכן בבחי' מקומות בזה העולם, יש ג"כ גבוה מעל גבוה, היינו בחינת חוצה לארץ מקבל בחינת קדושה מבחינת ארץ ישראל, וגבוה מזה בחינת ירושלם ובחינת מקדש, עד בחינת קודש הקדשים, וכל שיש בו יותר בחינת קדושה יש בו יותר בחינת דין, וממשיך אור וקדושה לתחתון ממנה.
והנה משה רבינו ע"ה התאוה מאוד לכנס לבחינת ארץ ישראל, לבחינת הקדושה, עד בחינת קודש הקדשים, כדי להמשיך אור וקדושה מאותן הבחינות על ישראל. וזהו (דברים לד א - ח) ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו ראש הפסגה וגו' עד וימת שם וגו', פירוש, שעלה משה לראש הפסגה היינו לבחינות הגבוהות, להמשיך בחי' יראה וקדושה עליונה על ישראל, ונתדבק בקדושת ארץ ישראל אשר הראהו השי"ת עד שמת בנשיקה (מו"ק כח., רש"י עה"פ), ואף במותו ראתה עינו, וזהו שפירש רש"י על לא כהתה עינו, אף משמת, פירוש כי לא מת רק נתדבק בקדושה עליונה בבחינת נשיקה כנ"ל, והמשיך בחינת קדושה ובחינת יראה עלאה על כל ישראל, וזהו וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה' (דברים לד ה) לרמז שהמשיך בחי' יר"אה גימטריא ע"ל פ"י ה', היינו שהמשיך בחינת יראה מבחינת ארץ ישראל על ידי הסתכלותו בו על ישראל, אעפ"י שהיה בארץ מואב, בחינת חוצה לארץ.
וזהו ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל יש"ראל בר"אשית ברא וגו', פירוש שהמשיך בחינת מורא גדול בחינת יראה עלאה מעולמות עליונים לכל ישראל, לבחינת ל"ב שלהם, ונעשה להם בחינת לב טהור, ונעשה בחינת בראשית, בחינת יר"א שב"ת כנ"ל, בחינת התחברות עולם העליון בעולם התחתון, בחינת המשכה מן שמים אות יו"ד לבחינת ארץ אות ה"א כנ"ל, בחינת בראשית בחינת שי"ר תא"ב (ת"ז ת' י' כד:), בחינת שיר השירים אשר לשלמה (שה"ש א א) שיר מקודש משאר השירים, בחינת שיר אש"ר לשלמה, בחינת שלמות, שנשלם בחינת בנין בית המקדש.
וכן מרמז תבת בראשית, גימטריא א"שר לש"למה עם בחינת שבע בחינת שבת, שעל ידי בחינת שבת היא עיקר התגלות האור העליון ושלמות הקדושה, ובשבת נאמר (תהלים לז ד) והתענג על ה', היינו קדמות המחשבה כמבואר, ויתן לך משא"לות לב"ך, היינו שאז דווקא על ידי המשכת קדושת שבת נתמלא שא"לות ובקשות של בחינת לב טהור ברא וגו' (תהלים נא יב) לעבדו באמת, כן יהי רצון אמן:
ויברא אלהים וגו' בצלם אלהים ברא א"תו זכר ונקבה ברא א"תם וגו' (א כז). וי"ל, בתחילה אמר ברא או"תו לשון יחיד, ואח"כ ברא או"תם לשון רבים.
הנה ידוע מאמר חז"ל (ע' זח"ג רנז:, ע"ח ש"א ענף א') שעיקר בריאת העולם היתה בגין דיתקרי רחום וכו' ויתקרי בכל הי"ג מדות הרחמים, במה שירחם על העולם בכל המדות. אמנם השתלשלות הי"ג מדות הרחמים לעולם הזה אינו כי אם על ידי אתערותא דלתתא של ישראל עם קדושו, כמאמר חז"ל (ע' שבת קלג:, סוטה יד., תנחומא וישלח י', ויק"ר כה ג, ע' מכילתא שירה פ' ג') הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום, ועי"ז כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים (שבת קנא:), ר"ל שעל ידי שמרחם האדם למטה על הבריות נתעורר מדת רחום למעלה, וכן בכל המדות שפועל אדם למטה מעורר למעלה כמו כן (כי יעקב חבל נחלתו (דברים לב ט) וד"ל).
אמנם יש ב' מדריגות בענין הדביקות במדותיו ית', מדריגה הראשונה העליונה המעולה, למי שחננו ה' להיות עובד מאהבה בתענוגים, ומואס בהבלי עולם הזה, ומקדש את עצמו בכל אבריו, ושומר את פיו מלאכול שום מאכל שיש בו שום ספק אסור, ומלדבר שום דבור אשר לא לה' הוא, כגון דברים בטלים ומכל שכן שום ליצנות או לשון הרע ורכילות חלילה, וכל דבריו כי אם בתורת ה' ויראתו, או מדברים הנוגעים לגוף ההכרחים לחיי גופו, ומדבר ביראה ופחד מה', ומקדש את עיניו מלהסתכל במקום אשר לא לה' הוא, ומקדש את לבו מלהרהר ולהתאוות שום דבר מהבלי עולם הזה ומכל שכן לכבוד או שום תאוה אחרת אשר לא לה' הוא. וזה דבוק תמיד בה' אלהים חיים מקור החיים של כל הנמצאים והעלולים מראשית כל דרגין עד סוף כל דרגין. וכשנזדמן לו איזה רחמנות לרחם על איזה נברא אינו צריך לשום ישוב הדעת אם לרחם או לאו, כי ממילא מגיע לו רחמנות על כל נברא מצד שדבוק במקור חיותו של אותו נברא באלהים חיים כנ"ל על ידי עבודתו התמה ושלמה, יהי רצון שנזכה לזה, אשרי לו ואשרי חלקו.
ויש עוד מדריגה שניה פחותה ממנה, מי שעדיין אינו נקי מכל וכל, ויצר הרע עדיין עומד נגדו לבטלו מעבודתו ית', רק שמתגבר עליו בעבודתו לה' בכל עניניו בדבורו ומחשבותיו ובכל מעשיו לבלתי ציית אותו, כי אם לעבוד את ה'. וכן כשנזדמן לו שום ענין לרחם על איזה נברא, צריך ישוב הדעת אם לרחם על ידי מאמר חז"ל (שבת קנא:) כל המרחם על הבריות כו', או לאו מחמת היצר הרע העומד נגדו.
ושני המדרגות האלו שניהם כאחד טובים ודביקים במדותיו ית', וממשיכים שפע רב וברכה על ידי י"ג מדות הרחמים לעולם הזה, אבל חילוק גדול יש בין המשכת השפע על ידי המדריגה הא' המעולה הנקרא בחינת זכר (ר"ל משפיע בעצם כמקור), ובין המשכת השפע על ידי י"ג מכילין דרחמי על ידי מדרגה הב' הקטנה הנקרא בחי' נקבה (ר"ל בחינת מקבל שפע ממקור ומשפיע).
ועל אלו שתי מדריגות מרמז הכתוב באמרו (בראשית א כו) נעשה אדם בצלמנו כדמ"ותנו, ר"ל בחינת טו"ב בחינת רחום וחנ"ון כמוני, כי בחינת הט"וב ורחמנות נקרא בחינת דמות וחותם, ובלשון הזוהר גושפנקא דמלכא (ע' זח"ג רלג:). ורצה הבורא ית"ש לברוא את האדם שיהיה בו דמות וחותם הנקרא טו"ב רח"ום וח"נון, בכדי שימשיך הי"ג מדות למטה כנ"ל על ידי מדריגה הא' נאמר ברא או"תו לשון יחיד. אבל אח"כ כשברא העולם (והיה שבירת הכלים, ונתערב טוב ברע, ויצר הרע נתגבר) ונתקטנה המדריגה כמדריגה הב', נאמר ברא אות"ם לשון רבי"ם, שני בחינות הנ"ל, בחינת זכ"ר ובחינת נק"בה, וזהו זכ"ר ונק"בה ברא אותם כנ"ל.
וע"ז רמז רבי שמעון בר יוחאי ע"ה בזוהר (ע' זח"ג רל"ג:) באמרו א"ת השמ"ים וא"ת הא"רץ, גושפנקא דמלכא דביה חתום שמיא וארעא. ר"ל בר"ת מן "את "השמים "ואת "הארץ גימטריא טו"ב, כי אין העולם מתקיים אלא על ידי בחינת טוב, ועל כן בלוחות הראשונות שלא היה כתוב בהן למען יי"טב לך, היה חסר מהם בחינת טו"ב, שבר אותם משה רבינו ע"ה (ע' ב"ק נד:), כי ראה שאין העולם מתקיים בהם בלי טוב, והקב"ה הסכים על ידו ונתן לו לוחות האחרונות, וכתב בהם למען יי"טב לך והארכת ימים (ע' דברים ה טז).
וזשאה"כ (דברים לד יב) ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית ברא וגו' (בראשית א א), ר"ל שמשה רבינו ע"ה שבר את הלוחות הראשונות בעבור ברא"שית ברא וגו' א"ת הש"מים וגו', ר"ל בעבור שעיקר בריאת העולם היתה בגושפנקא דמלכא, בחינת טו"ב המרומז בר"ת הנ"ל, ובלוחות היה חסר בחינת הטוב כנ"ל, על כן שבר אותם כנ"ל.
וגם במלת ברא"שית מרומז בחינת י"ג מכילין דרחמי, כי ברא"שית י"ג לחושבן זעיר דחנוך (ע' ת"ז ת' י' כו.), ר"ל מרמז לי"ג מכילין דרחמי, על כן שבר משה רבינו ע"ה את לוחות הראשונות שלא היה בהם בחינת טוב, והמתיק פ"ר דינים שלא ישלטו על ישראל, ומרומז בס"ת אש"ר עש"ה מש"ה לעינ"י כ"ל ישרא"ל גימטריא פ"ר.
עוד מרמז הכתוב במה המתיק זה, על ידי שתיקן לישראל וקדש אותם בחי' ע"ין ול"ב, שיהיה רק לה' לבם ועיניהם (כמאמר חז"ל (תנחומא שלח טו, רש"י במדבר טו לט) העין רואה והלב חומד, והן הם תרי סרסורי עבירה, על כן העיקר צריך לתקן אותם) ומרומז במלת לעי"ני בחינת עין, ובסוף תיבה ישראל ובראש תיבה ב"ראשית אותיות ל"ב, ר"ל שיהיה לישראל עי"ן טובה ורו"ח בחינת ל"ב נמוכה. ועוד מרמז סוף תיבת ישר"אל, אותיות א"ל שם החסד (זח"ג ל:), ואח"כ בראשית ברא, כי שם א"ל היה התחלות השתלשלות העולמות כנראה בספר עמק המלך:
ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים (בראשית ב י). ונוכל לומר על דרך הרמז, ונקדים לפרש האיך שהתורה הקדושה נעוץ סופו בתחלתו, דהנה סיום התורה אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ופירש רש"י שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, ולכאורה אינו מובן מאיזה טעם נשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שהיה מכתב אלהים, הגם שהיה לו כוונה בזה, מ"מ גוף המעשה אינו מובן.
אך נוכל לומר, דהנה יש שני בחי' עבדות, א' שעובד את הבורא ב"ה בתורה ובמצות ומעשים טובים, ואינו נוטה מדרך התורה כלל וכלל, רק כל העובדות ומעשים אשר הוא עושה הכל היא רק על פי התורה. ויש עוד בחי' עבדות ד', שעושה איזה דבר אע"פ שאינו על פי התורה, רק שהשעה צריכה לכך, ואין כוונתו ח"ו להנאת עצמו כלל וכלל, כענין שעשה אליהו הנביא בהר הכרמל, אך ורק שאינו רשאי להכניס את עצמו בדבר כזה לסמוך על הכוונה שלו שהוא לשם שמים כיון שגוף הענין לא טוב הוא, רק מי שיש לו אימה ויראה באמת ותמיד יראת ה' על פניו ומדקדק על עצמו כחוט השערה שלא לעבור על רצונו ית', זה יכול להכניס את עצמו לפעמים בעבודה הזאת.
והנה מי שמתנהג את עצמו תמיד על פי התורה והמצות הוא בחינת חסד. ודבר שאינו על פי התורה הוא בחינת גבורה. ומי שעושה דבר שבעצם הוא בחינת גבורה, שאינו על פי התורה, רק שהכוונה היא לעשות רצון השי"ת שהוא בחינת חסד, אז הוא בבחינת דעת התחברות חסד וגבורה (ע"ח שכ"א פ"ב).
והנה משה בשעה ששבר את הלוחות היה אז בבחינת דעת, התחברות חו"ג (ע"ח שכ"א פ"ב). וקשה האיך הכניס את עצמו לעבוד את בורא עולמים ב"ה בבחינת דעת. התירוץ לזה הוא בראש"ית גימטריא יר"א בכ"ור דע"ת. ובכ"ור נקרא דבר שהוא ראשון וקודם דבר האחרון, וזהו ירא בכור דעת, היינו שקודם בחינת דעת שעשה משה ששבר את הלוחות שהיו מכתב אלהים רק שכוונתו היה לשם שמים כמבואר בגמרא (שבת פז.), היה מקודם הבחינת דע"ת בבחינת יר"א, שהיה לו גודל אימה ויראה מפחד השם ב"ה ומהדר גאונו, ולזה היה רשאי להכניס את עצמו בבחינת עבודה הזאת.
והנה עדן מרמז על בחינת יראה שצריכה להיות מקודם הבחינת דעת, שעד"ן הוא לשון קודם כמ"ש (קהלת ד ג) אשר עד"ן לא היה. ותיבת גן מרמז על בחינת עבדות בבחינת דעת, שהמעשה בעצמו הוא בחינת גנות רק שהכוונה הוא טוב, וג"ן הוא לשון גנות.
וזהו ונהר יוצא מעדן, היינו מבחינת יראה יוצא השפעה, ונהר הוא לשון השפעה. להשקות את הגן, היינו הבחינת דעת, פירוש על ידי בחינת יראה יכול לעבוד את הבורא ב"ה בבחינת דעת. ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, היינו כשנהר שהיא בחינת השפעה יוצא מעדן שהוא בחינת יראה ומשקה את הגן שהוא בחינת דעת, אז בחינת עבודה זו הוא בחי' ארבעה ראשים, היינו שהוא כלול מד' בחינות, שהמעשה בעצמו הוא בחינת גבורה, והכוונה בעצמו הוא בחינת חסד, ויש שני בחינות, א' בחינת חסד ב' בחינת גבורה, וכשיכללו זה בזה אז יהיו עוד שני בחינות נכללים זה בזה חסד שבגבורה גבורה שבחסד, וזהו ארבע ראשים, יהי רצון שנזכה לזה להמתיק הגבורות בחסדים אמן כן יהי רצון: